פלונית,
הכוונה היא שחלק אני מיישמת עוד לפני שקראתי מה שהיא כתבה, כחלק מהתהליך שלי עם עצמי. כלומר אני מוצאת הגיון והדהוד פנימי בדבריה. אני חושבת שמה שמעולה אצלה הוא שהדברים מסודרים ופרושים, יש הפניות, יש פירוט של התיאוריה שמאחורי הדברים, ויש את הפן האישי שלה. לא התכוונתי שקראתי וכבר אני מושלמת

יולי קו,
התרגשתי לקרוא את דברייך.
משמח ואף מדהים שאת מצליחה כבר לישם.

פלונית,
תודה! הבלוג שאליו הפנית מעולה לדעתי. קראתי חלק, נראה לי שאמשיך לקרוא בו, וגם המלצתי לאמא שלי לקרוא. חלק מההמלצות שלה אני כבר מיישמת. הקריאה עזרה לי להבין טוב יותר את סבתא שלי, את אמא שלי ואותי, וגם את האיש והילדים, ואיך נראים החיים במחיצתי מהזווית שלהם. זה חומר מאוד עשיר, שיכול לתמוך בתהליך שלי עם עצמי.
תודה רבה.

שם הבלוג
נפרדות התמזגות ומה שבינהם

כזאת אני, שולפת שפנים מהכובע D-:

אולי זה מה שיעשה לך טוב- לצאת לסדנת ריקוד של שלושה-ארבעה ימים בנגב, נניח. אני יודעת שיש קורונה עולם... מתישהו זה יגמר ואפשר יהיה לרקוד, או לצאת לפסטיבלים, או למשהו אחר, כמו טיול רגלי- קל!- באלפים או בכל מקום אחר באירופה (המון נשים מטיילות לבד בטבע פה), והכי חשוב- לצאת מהבית ולהתרחק מההרגלים שתכנס קצת פרספקטיבה, ולעזוב את הטלפון והגלישה ב98% מהזמן, בשביל להפגש שוב עם עצמך. לא להשאר בבית ולהתלבט בחמש שעות שיש לך פנויות מהילדים אם לישון או לנקות או לעסוק בעבודה או באדמיניסטרציה. שיהיו לך שלושה ימים או שבוע עם המון זמן להתחבר לעצמך והיטען. שתוכלי אפילו להתגעגע למה שיש לך

אולי האחים שלך עם ילדיהם או ההורים שלך יוכלו לארח את הילדים?

פלונית תודה על הפרסום. אני אשמח לבלוג הזה אם תמצאי.

יוליקו לא חשבתי בכיוון הזה בכלל, האמת מפתיע.
את יודעת,הרבה פעמים כשאת כותבת, אני מופתעת.
כאילו, הכיוונים שאת הולכת אליהם מבחינת צורת חשיבה מעניינים.

לגבי המציאות, לא חושבת שמישהו יכול לקחת את הבנים לכמה ימים.
אולי אולי ליום. מערב אחד לערב שני. אולי.
אבל אין לי מה לעשות בזמן כזה.
חברה פנויה להרבה זמן לא תהיה כולן עם ענייניהן. וחצי יש כל להכיל עוד מישהו זמן רב כל-כך.
ואני באמת לא יודעת מה לעשות בזמן חופשי רב כל כך מלבד גלישה באינטרנט/טלויזיה/קריאה/בשול/שיחות טלפוניות עם חברות שאני במילא עושה ביומיום.

די השתבללתי השנים האלה.
פעם אהבתי לרקוד ממש מזמן אבל זה לא רלוונטי היום.
ואת יודעת מה, גם השניה לי המון זמן לבד, נגיד היו בגן ואחכ אצל חבר - זה לא בהכרח השפיע מאוד. זה השפיע בהחלט אבל לפעמים לכאן ולפעמים ההיפך פתאום לא היתה עוד פעם סבלנות.

אני כן חושבת שאני צריכה למצוא דברים שממלאים אותי כמו שאמרת שמצאת לעצמך.
לפעמים אנחנו חווים חוויות כלשהן שמכניסות בוסט של אנרגיה וחיטליות ועל זה אורך רוח. אין לי מושג מה זה יכול להיות כרגע.

משהו בדברים שאת כותבת מזכיר לי בלוג שמתחיל במילה נפרדות. לא יודעת לומר מה בדיוק . אם תרצי אוכל לנסות למצוא אותו ולכתוב לך את שמו.

את משתפת בכך שיש לך עבר של עשיה רבה ומשמעותית.
וזה די לא מפתיע אותי.

׳למה׳ זו הרבה פעמים שאלה מאשימה.
אולי אפשר לשאול ׳איך׳. לדוגמא איך לאפשר לעצמך שקט כמה וכמה ימים. האם ההורים או האחים יכולים לארח את הבנים שלך לכמה ימים?

זה מאוד מדויק מה שכתבת יוליקו
זו גם ההרגשה שלי מול הילדים שאני הילדותית בהתנגשות החזותית מולם במקום להיות הבוגרת
למרות שבכולנו יש צד כזה שבו הילדה שבנו יוצאת החוצה לא רק מול הילדים, גם מול אחרים בכלל.
אז יש כאילו רמות מסויימות?
כי העולם יש את זה אז למה בכל זאת חלק מהאמהות מתחרפנות ואחרות לא?

ואולי זו לא השאלה הנכונה. כי מה זה חשוב אמהות אחרות.
חשוב אצלי.

אני מנסה לפתח את זה לכיוון שהצבעת עליו. הייתי מצד אחד מפונקת בחופש שניתן לי. באמת שלא הפריעו לי הניחו לי לעשות הכל בתוך כמובן עולם שידעתי להתנהל בו בבגרות. לא הסתבכתי לא פשעתי, לא פגעתי ולא נפצעתי או נפגעתי. נתנו לי שקט ונתתי שקט חזרה

הו!!
אני קולטת משהו!!
וואו.
וואוווו
בדיוק כמו שאני כותבת שאני חווה התקפה מהבנים כשלא נותנים לי שקט.
לא כי תקפו אותי בעבר. חיפשתי בילדות איפה הותקפתי או אויימתי אז זה לא שם. להיפך - אלא כי הורגלתי לשקט. אהבה אצלי - זה שקט. אפילו התעלמות. וזה גם לא נכון שלא תקפו ובדיוק בסגנון שלי כיום בדיוק. רק שאני מיד השבתי מלחמה.הבנים שלי לא.

אבל בקשר שלי עם הבנים לא יכול להיות הרבה שקט. אני מאוד מעורבת בחיים שלהם מאוד מאוד אז מצד אחד אני הרבה איתם ובשבילם ועם החברים והגן ואני יודעת כל מה שעובר עליהם ואנחנו מרכיבים יוצרים למספרים ואני מייעצת בכל עניין כולל הכל.

ומצד שני זה מרתיח אותי.
אני רוצה את השקט. אמנם לא קיבלתי מההורים התערבויות אבל גם לא התייחסו מי יודע מה.

אני רוצה שיתרחקו ממני פ י ז י ת ונפשית כל הזמן. כאילו קרוב רחוק כל הזמן. רק עכשיו ערב נעים אכלו וזה והכנסתי לחדר והם אחריי ואני מוצאת עצמי צועקת שיצאו לי מהחדר. הם לא הפריעו לי אבל אני תמיד תמיד תמיד צריכה להיות ממש מנותקת. לפעמים יותר או פחות בתדירות אבל לפחות פעם בחצי שעה (!) להתרחק. פיסית. לא באמצע. לתת לי מקום להיות לבד.

אני זוכרת שאפילו את הבלגנים בבית הספר ידעתי להסתיר מצוין מההורים ואת הבלגנים בבית הסתרתי היטב מהעולם. מידרתי כל הזמן.
עד היום אני ממדרת. שקט. מי שלא יודע מה מידור נותן - שקט.
עד היום יש לי חברים שלא יודעים במה אני עובדת. חברות מהעבודה שלא יודעות איפה אני גרה בדיוק. המשפחה שלי כמעט ולא יודעים שום דבר עליי מלבד עניינים שלי ושל הילדים.
זה לא מכוון. זה לא להסתיר.
זה מראש ליצור ערוצים של הפרד ומשול.
כי זה נותן שקט.

היתה הזנחה קשה שלא מדעת כמובן. כולם עשו את מה שהם ידעו הכי טוב. נתנו לי בית מלא בחום וחופש שבו יחד אינו גורם מפריע או מטריד, כיבדו אותי תמיד. ממש.

מצד שני, לא היו לי בגדים. אני זוכרת מאבק תמידי שלי להיות עדכנית. אף פעם לא היתה לי שלוות נפש בעניינים כאלה. לא היה לי בית מסודר להביא אליו חברים. אלא בית מבולגן, עני מאוד, לא מטופח עם הורים מכוסחים.
הבית היה מקור לבושה.

בגדים. תמיד היה חסר. טרנינג רק אחד. הייתי ממולחת. ידעתי לקנות בזול בחנויות באזאר ולקנות יד שנייה, או להשאיל מחברות.
לא היה כסף לשלם לחוגים או לשיעורים פרטיים. כשהייתי צריכה משקפיים איזה דוד קנה לי.
לא היתה לי פינה משלי.

קינאתי בנורמליות. אף אחד לא היה נורמלי בשכונה.
כל משפחה והתיק שלה. וילדים מבינים.
בתים אחרים לא היו משופעים ביותר כסף או בהורים שכולם מושלמים. גם היו בתים לא מסודרים ולא מי יודע מה.

אבל היה משהו נורמלי וזהו אצל כולם.
היה בית שילדים הרגישו בו נח. להזמין אותי אליהם לא משנה אם בצדק או לא אבל הבית שלהם היה פתוח לחברים. היתה נורמליות.אצלי מעולם לא אמרו לי חלילה לא להביא, להיפך, אני ממשפחה חמה וענקית שאירחה הרבה, אבל אני התביישתי.


היה משהו בקשר המשפחתי. הייתי הולכת לשכנה איקס והיה מסודר.היה חדר עם שולחן לשיעורי בית. עם ארון בגדים לילדה. עם מיטה ורודה או מיטה מסודרת.
היתה אמא שצועקת לילדים לעלות הביתה. היו בגדים מסודרים.

אצלנו בלגןןןןן גם פיזית אבל בכלל מי ידע מה קורה איתי. יוצאת בבוקר חוזרת עם מפתח נעלמת למרות חוזרת בערב. אני זוכרת בכיתה ה' בערך אני בוכה לאמא שלי שהיא לא אכפת לה ממני. למה היא לא בודקת מאוחר בערב אם אני אצל השכנה אולי קרה לי משהו, למה היא לא מגהצת לי את החולצה לבית הספר, למה היא לא בודקת שהכנתי שיעורים.
היא צחקה מזה וגם לא ממש הבינה. .כי זה חלום של ילד שיניחו לו. והיא גדלה בכלל המשפחה שבגיל עשר יוצאים לעבוד.
אבל אני רציתי קצת נורמליות.

זה לא שאמרו לי אין. ולא שחלילה תקעו אותי עם חוסר. הבנתי שאין אז דאגתי לבקש רק במקרים חריגים. דאגו לי למשהו בסיסי מאוד מאוד וכנראה שהייתה.י צריכה לבקש, לדרוש להבהיר.
אחים שלי גם דאגו לי. לקחו על עצמם כל מיני.


לא הכל רע. אני אומרת מאה פעם - לא הפרטים, אלא הזכרונות. יש לי זכרונות של ילדות מתעלפת.
ובגרות מהממת. הורים שלי חמים חמים וטובי לב.
הייתי מלכת הבית. כל הזמן הרעיפו עליי חיבה ולא שמעתי לא. הייתי ישנה עם ההורים עד גיל מאוחר.
הייתי צופה בטלויזיה איתם כמה שרציתי.
אף פעם אחת לא לחצו עליי. לא בלימודים. לא בבגדים. לא בתזונה. אין לי שום אישיו עם דימוי גוף מהבית. תמיד הייתי סופר בעיניהם. תמיד מוערכת.
אבא שלי בכלל איש שלא מסוגל לשמוע ילד בוכה. הייתי ילדה של אבא. הייתי מוצפת בממתקים, בתשומת לב, באהבה.

הם לא הכירו אחרת.

אמא שלי האמינה בעצמאות ומזלי, כי מי יודע מה היה קורה אחרת. אני פרא. והיא סבלה המון מהפראיות הזו - אבל מעולם לא איימה לא פגעה בי.מעולם.

ההזנחה התבטאה באמת בטיפול היומיומי. בזה שילדה צריכה שידאגו לה גם במעגלים רחבים יותר. לבגדים, ללימוד, למשחקים המיוחדים של הגיל. אף פעם לא היו לי אופניים. הכיפורים הייתי מבקשת מחברים כל הזמן.
הם לא ראו את הצרכים של העולם השלם שיש לי ולא רק ברמה המשפחתית הרגשית.
כמו שהיו יתרונות לזה שרואים הילדה דמות בוגרת שיכולה להחליט בעצמה לגבי שעות שינה ואוכל לטלויזיה שיכולה לשחק בכל מקום בבית ועםהכל, שהנוכחות שלה תמיד רצויה שלא מחכים שתלך לישון שלא משלחים אותה לחדר אף פעם כמו כל הטוב הזה, יש גם רע.


אוף אני פתאום מבולבלת. אני מרגישה שקיבלתי כמויות של טוב בבית שגדלתי בו. שהפכו אותי למישהי מאוד חזקה. אמנם פה אני מספרת על התפרקויות ועל אכזבות מעצמי אבל זה חלק מהציבור.בעולם בחוץ יש לי עבר של עשייה רבה ודי משמעותית ותובענית.
אני חושבת שזה ילדותי מאוד שבגלל הזנחה שהיתה החלק השלילי היחידי בילדות - אני הופכת לאמא מפלצת.
איך לאמא שלי שעבדה בשתי משרות שהגיעה ממשפחה גדולה ששם לא ספרו אותה, שחוותה בעיות רפואיות, שגידלה האב. ילדים - איך לה היתה סבלנות לסבול אותי כל הזמן בסביבה. למען השם, ישנתי עם ההורים עד גיל מאוחר. כל הזמן עשיתי מה שאני רוצה.בכל זאת יחד. קולנית דעתנית מעצבנת בכל קנה מידה.

אז למה היא שגם יכלה לטעון להזנחה בילדות - נתנה לי ילדות כזו מכילה. סבלנית. ואני - לילדים שלי - רובים ושושנים?

בלבוסטה,
אולי אצלך זה נבע מהזנחה, והיית רגילה לדאוג לעצמך כילדה גם מצד המבוגר, ולכן עד היום יש מקום ילדי זנוח שצריך לטפח ולגדל. אולי רק כשצעקת ראו אותך, אז התרגלת לצעוק בשביל לתפוס מקום. בעצם יש לך שלושה ילדים לגדל, והכי פגיעה מביניהם זו את.

כשאת נהר יקרה,

תודה על מה שכתבת. הדף פתוח לכל המשתתפים. אני מאוד מתחברת לכל מה שכתבת. אני בעד השקיפות של מה התנהגות מקובלת מה לא, מה ראוי ומה לא מקובל. כשפוגעים ראוי להתנצל ולהכיר בפגיעה שנגרמה לאחר. אני עושה את זה וזה היה בהתחלה נורא נורא קשה, ולקח לי כמה שעות ואפילו יום ללכת ולדבר עם הילדים. לאט לאט זה נהיה יותר סביר, עד כדי כך שאני יכולה להתחיל משפט פוגעני או מזלזל (וכיום זה לא קורה הרבה), לעצור בסופו ואפילו באמצעו (!!!), להתנצל, ולעבור לדיבור מכבד אותי ואת המשפחה.
אבל זה אצלי זה תהליך ארוך, ממש לא מהיום למחר.

כשאת נהר
מודה לך ששיתפת
אני יכולה להגיד שאצלי אני תמיד מבקשת סליחה ת מ י ד
אפילו פותחת את זה לעומק
הסברתי להם מזמן שאמא אוהבת למרות שהיא גץכועסת .כי זו נקודה שהם מתעקשים עליה שאני לא נראית אוהבת ככה
אז הייתי חייבת למצוא הפרדה
הפרדה שממש אחד כאילו מוריד. ממני אשמה אבל לא זוהכוונה. הכוונה היתה לומר לא אמא עצבניתאחא הגוף שלי עצבני.
לאמא יש מתח וכעסים שלא קשורים בכלל בכלל אליכם
והגוף שלי כשהוא מאוד עצבני גורם לי לצעוק וגורם לי להתנהג ככה
אבל אסור לאמא להתנהג ככה בכלל
ככה אני אומרת להם המון כל הזמן שזה אסור ואני מצטערת ושאני לא תמיד יכולה לשלוט בגוף שלי אבל אני מנסה
הבן שלי גם כשאני כועסת עליו כשהוא חוטף לאחיו או מכה אותו או כועס וכאלה אז הוא אומר לי וניכר שהוא הבין -
הוא אומר לי אתא את שאי אפשר תמיד לשלוט אז ככה גם אצלי
והוא צודק.
אם אנחנו לא מצליחות אסתמה ממנו לצפות

הם לא מתביישים להגיד לאחריםמה אני עוד. כולל זהששברתי להם צעצועים העצבים וזרקתי לכל עבר
למעשה הם מדברים על זה כאילו כלום

זה מלחיץ אגב אבל זו הדחיסה שבישלתי

ואני לא מעזה לעצור אותם.הבן שלי מסוגל ללכת לאמא שלי ולהגיד לה"אמא כבר לא שוברת לנו יותר את הצעצועים היא הבטיחה"


מה שקשה ליזאני לא עומדת בהבטחות וזה יותר הרסני. אני מבטיחה לפחות לא לשבור ולא לאיים שאזרוק אם...ובסוף אני נופלת לזה בשנייה! זה עלבון גדול שעובר עליהם ואני מצטערת אחרי זה ואומרת תשמע אני רואה שאני ממשיכה ההרגל הזה אבל שתדע שזה לא אמיתי.
אני אומרת אבל תסתכל - לא זרקתי.

אני יודעת שזה לא אידיאלי.
לנסות להסביר להם ולצפות מהם שיבינו שלאמא יש רגעים של חוסר שליטה ושצריך להפריד את זה מהאהבה הבלתי תלויה בדבר אליהם.

וזה שאין לי מילה שאני חוזרת למרות שהבטחתי.
אז קודם הפסקתי להבטיח. פשוט לא מבטיחה ואחריתקופה שהצלחתי לשלוט בעצמי אני אומרת להם "שמתם לב שלא כעסתי כמה ימים? שמת לב שלא זרקתי ולא שגרתי?" כדי שידעו שיש אמת ויש תשומת לב טשאמא לא חושבת בשום צורה שזה מגיע להם.

אני גם אומרת כל הזמן לפעמים שבועות אחרי אפיזודה מאוד קיצונית - שאסור לאמהות להתנהג ככה לילדים שלהם. זה קורה לפעמים אבל זה לא בסדר. שהם הבנים שלי שאני צריכה רק לדאוג שיהיה להם טוב. שלפעמים אני מרוכזת בכעס ואני כועסת ומאיימת וכו' אבל זה לא אומר ששכחתי שאני לא צריכה להתנהג ככה. זו בעיה שאני צריכה לפתור והיא לא קשור אליהם.

רתכת המסרים האלה אני מעבירה להם לדעתי שלוש שנים. שזה מהגיל שהם מבינים.

זה לא להיט, הלוואי ולא היה ככה. הלוואי והיה מעט ולא קיצוני.
הלוואי.
אבל זה לא.


אני גם לא כזה מטפלת בזה כי אני דחיינית איומה שדוחהחהכל דבר ומזיזה עניינים ההפרשים שךשנים מהרגע שאני מבינה שצריך לעשות.
אבל כן אני עכשיו מחכה לאבחון שעשיתי לפני חודש.
כן מנסה דרך פהשנים ובפורומים אחרים
ומול חברות
הדרכה הורית קבעתי אבל הסתבר לי שהמימון הוא גרךהמושלם ועדיין לא צברתי מספיק.
אנסה שוב.

תודה יוליקו על הדף. יש נחמה ותמיכה גדולה למרות שאני יודעת שכולם באו ה סירה, לאאצל כולן זה אותו דבר.
לי אגב אין תרוץ.
לא גדלתי בבית אלים.
לא הפעילו אלימות כלפיי ואם העזו - בפעמים הבודדות - זה עלה להם בריבית דריבית.

בקורסים ובהשתלמויות אני כמעט לא בטלפון או באינטרנט. המדיה מאוד ממכרת ומרוקנת מכחות, ואז קל לי להתנתק.

בקיצור, בלבוסטה, אני חושבת שאת זקוקה לשבוע חופשה מכל המחויבויות שלך. צריך שהילדים ישארו עם מישהו אחר ושתוכלי כמה ימים לישון כמה שאת צריכה, לאכול טוב, לבהות, לדבר עם אנשים אחרים שמתעניינים בנושאים שמעניינים אותך. לא להיות יעילה ומנקה ומתקתקת עניינים.

יש אפשרות כזאת לעזרה מהמשפחה או מחברים טובים? אני לפעמים עוזרת ככה לדודים או לחברים, וגם שולחת את הילדים שלי לאחרים (לא תמיד את כל הילדים לאותו אדם). ממש מומלץ. לפעמים כשבא בן דוד או חבר לילדים זה אפילו מוריד ממני עומס כי הם משחקים יחד.

עוד דבר שעוזר לי, ולא מתאים לך לפי מה שהבנתי, זה להגדיר גבולות:
יצירה ואכילה (פעילויות מלכלכות) עושים רק ב-(להגדיר מקום שקל לי לנקות).

עוד דבר שעוזר- גם הם עושים: זה מוריד ממני עומס.
הילדים יודעים מגיל צעיר לערוך שולחן ולהוריד כלים. עברנו לתקופה להשתמש רק בצלחות וכוסות בלתי שבירים (מתכת או עץ או פלסטיק רב פעמי), וסידרתי אותם במדפים נמוכים שיהיה נגיש לילדים. אם יש לך מדיח אז הם יכולים גם לפנות ממנו. הילדים שלי עושים את זה מגיל ממש צעיר, התחלנו אולי בגיל שנתיים. כמובן שצריך ללוות אותם, אבל זה משתלם לטווח בינוני וארוך, ובטווח קצר הם שמחים כי כשאני מודה לכל מי שערך וטרח (ומרח וברח;-) זו מין תודה מצחיקה ומחרוזת של סוף הארוחה למי שהשתתף בהכנתה), אז גם הילדים נכללים בה, כי גם הם עושים.

הי בלבוסטה,
תודה ששיתפת ופרקת.

גם היום אני מתרגזת מאוד לפעמים. זה קורה הרבה פחות, ולא מגיע לאלימות פיזית כמעט אף פעם (אני לא יכולה לזכור מתי הכאבתי פיזית), אבל לצעוק אני יכולה, וגם זה לא קורה הרבה.

אני חושבת שדבר שמאוד עזר לי היה ההבנה שאני רוצה לשנות משהו בהתנהלות שלי, שאני חייבת למצוא את המפתח לשינוי בשביל הילדים והמשפחה, אבל בעיקר בשבילי.

מה שעזר לי היה כלי נוסף שאימצתי, והוא שיהיה לי זמן לעצמי, ושיהיה לי איך לטפח ולהזין את עצמי ואת הילדה שבתוכי. עד שקטנתי היתה בת שנה בכלל לא חפצתי בזמן הזה. כשהיא היתה בת שנה ושלושה חודשים עברנו לכפר מעיר מרכזית שיש בה הכל, והרגשתי שהמעיין הפנימי שלי יבש ושחייבת לטפל בעצמי. בכפר הקטן מצאתי במרחק 2 דק׳ מהבית החדש (בית עם גינונת!- אני אוהבת לגדל צמחים, ואכן טיפלתי בגינה) מתנ״ס ונרשמתי לשני חוגי בוקר כשהילדים היו בגנים ובבתי הספר (אבא שלהם עבד ולא היה נוכח כמעט בשביל לעזור לי בטיפול בילדים): חוג ציור למבוגרים של שעתיים או שלוש, וקורס צ׳י קונג. חודשיים אחר כך התחלתי ללמוד צ׳י קונג להוראה, וחודשיים אחר כך התחלתי ללמד חברה בחינם אצלי בבית.
כיום (חלפו תשע שנים) אני מלמדת 7 קבוצות שבועיות של שעה וחצי, וכמה פעמים בשנה סדנאות של 3-4 שעות בימי ראשון. אני אוהבת את מה שאני עושה, המתרגלים זורחים ופורחים מהשיעורים הללו שמאירים להם את השבוע. פשוט כייף. זה כל כך מזין.
חוץ מזה אני גם מטפלת במגע (זן-שיאצו, רפלקסולוגיה ועיסוי), וכרגע אני עושה את זה מעט מאוד, כי אין לי מקום שנוח לי, וזה פרוייקט שאני רוצה להכניס השנה- מקום שיהיה לי טוב לטפל בו. כשאני מטפלת זה יוצר אצלי אותו אפקט כמו של תרגול צ׳י קונג או הוראה (אני גם מלמדת עברית פעם או פעמיים בשבוע). בקיצור- אני אוהבת את העבודה שלי, והיא מזינה אותי לעומק.
אבל- זה לא מסתיים בזה:
אני מקפידה ללמוד ולהשתלם, ולקבל מבחוץ. בשנה האחרונה אני לומדת בזום פעם או פעמיים בשבוע (נפלאות הקורונה...) ר׳ סינית וצ׳י קונג עם מורה בריטי שחי בשוודיה, ויוצאת כשמתאפשר לי לסדנאות צ׳י קונג. זה מתאפשר בזכות תמיכה של המשפחה, כי אני יוצאת לשלושה ימים ושני לילות. זה אדיר! זה הזמן שלי לדאוג ר ק לעצמי. זה כל כך חשוב! אני חוזרת רגועה ומוזנת.

שולחת שלא ימחק.

הי, מקווה שזה בסדר להצטרף אליכן מכיוון קצת אחר. אם לא, מוזמנות למחוק. אני לא מנסה לגרום אשמה, זה ממש לא הרצון שלי. קראתי את כל הדף והתפעלתי מהתהליכים, יוליקו אני מריעה לך על השינוי שהצלחת לעשות! ובלבוסטה נשמע שאת בדרך הנכונה עם המון אהבה ומודעות, אני בטוחה שתמצאי את הכלים שמתאימים לך.

רציתי לתת רגע את הזווית של הילדים, שאני מזדהה איתה מאד, ומה לדעתי יכול לעזור אם כן יש עדיין התפרצויות.

אמא שלי היתה מתפרצת המון. אך ורק צעקות, לא אלימות פיזית. איומים שהיא תעזוב את הבית, שיום אחד נקום והיא לא תהיה. זה היה קשור בעיקר בניקיון הבית אבל לא רק. חייתי בתחושה מתמדת שהפיצוץ עומד להגיע. היתה לי כמעט הקלה כשהיא כבר צעקה כי לא הייתי צריכה למצוא סימנים אם הכל בסדר או לא.

מה עזר לי:

• אמא שלי דיברה איתי וסיפרה לי בפתיחות על הקשיים שלה (בעיקר קשור לטראומות ילדות) והבנתי שקשה לה ולא בהכרח בגללי. היום אנחנו בקשר מאד קרוב וטוב, בעיני הרבה בזכות השקיפות הזו שלה.
• אבא שלי היה יציב מאד באהבה שלו ולא נגרר לצעקות כמעט אף פעם
• כשהיינו עושות דברים ביחד היה לנו נעים, ואז גם הרגשתי מוגנת, כי היא יזמה את הפעילות וניווטה אותה. היא אישה מאד יצירתית והיה כיף ללמוד ממנה ולזרום עם הרעיונות שלה.

מה הקשה עלי:

• התחושה שאני צריכה להסתיר את ההתפרצויות מהעולם כדי להגן על כבודה
• אבא שלי היה יוצא מהבית לסיבוב בטריקת דלת ואנחנו היינו נשארים עם הטורנדו
• אחרי ההתפרצויות היא היתה עושה כאילו לא קרה כלום, כשהייתי עדיין עצובה או נעלבת היא היתה אומרת לי משהו בסגנון 'די, מה את עדיין עם פרצוף ארוך?' ולא התנצלה.

מקווה שזה במקום. מחבקת אותך בלבוסטה, נשמע קשה מה שאת עוברת.

זה ממש מיוחד שהצלחת להתגבר ככה
זה אפילו לא יאומן
מדי פעם כל קורה שאת מגיעה לאותן עוצמות מפעם רק בתדירות שונה?

אני מנסה לחשוב עליי.
על הילדות שלי, לנסות כמוך להבין איפה זה תפס אותי אז ההתנהגות חסרת הרסן.
לי לא היו אחים קטנים, כמו אצלך אני הייתי הקטנה. נלחמתי כמו אריה כל פעם שמישהו מהגדולים ניסה למנוע ממני משהו. נלחמתי בכל אמצעי. ממש. לא היכו אותי האחים אף פעם לא זוכרת משהו כזה. גם לא צעקו עליי או אייצו.

אני צועקת ומאיימת המון.
אולטימטומים יש לי בלי סוף.

ובכללי בבית די פינקו אותי. שילוב של פינוק והזנחה האמת. מבלי להיכנס לפרטים, משפחה של הורים עייפים קשיי יום, מרובת ילדים. אז לא ראו ההורים כל מיני. הייתי ציפור דרור לטוב ולרע. לטוב כי איזה כיף חופש תמידי ממש. בלי להגביל שעות שינה בלי לשאול לאן ומתי הכל חופשי. מצד שני הזנחה. צרכים החל מבסיסיים ועד מורכבים שלא התייחסו אליהם. בגדים לא מסודרים הכל מוזנח, פתיחת שנת לימודים בלי ציוד מתאים. לא כי אין. כי לא התייחסו. עניני רפואה שנדחו.
מבחינת זעם...
יש דמות מהמשפחה שיצאתי בדיוק כמוה
זה בדיוק שם.
אולי שתי דמויות אפילו.
אבל הזעם שיש לדמויות האלו הופנה אליי לעיתים רחוקות.
ראיתי את הזעם השכירות כלים הסריקת חפצים והאלימות בין הדמויות לבין אחרים - כלפיי רק פעמים ספורות.

אולי לקחתי מהן את הדוגמא למרות שהעצמי לא חוויתי זאת?
אני כן מזדהה איתך יוליקו הזה שבאותו רגע שאני רואה מסך שחור אני לרגעים לא רואה את הילד כמי שזקוק להגנה ואמםטיה אלא כאויב. זה יכול להיות אויב דפולש לזמן שלי לשקט הנפשי שלי. מישהו שלא מניח לי. זה יכול להיות על שטויות כי אני רוצה עכשיו שקט לא דקה יותר מאוחר ואני נכנסת למלחמת עולם שיכלה להימנע אם שניה הייתי מציעה לו משחק נגיד או נותנת לו כמה דקות ואז מתפנה. כאילו יש מצבים שאני נכנסת למוד שאני דורשת צייתנות מיידית גם אם יתהפך העולם עכשיו או שאם לא אני משתוללת חתוך כדי אני כבר שואגת ומאיימת.

אלוהים פתאום אני חושבת כמה מילדי הדור הזה יהפכו להיות חרא הורים. הילדים שלי דווקא אחרים מהנורמל, וגם ממני, יש להם נינוחות וטמםרמנט שלי אין.

אבל כמה ילדים מפונקים גדלים. כמוני בלי גבולות. ואחכ בלי ציות גמור יכולים להתפרק לכל כיוון.

אני קולטת שהולכים להיות פה מלא הורים לא רגועים, מלא שלא יוכלו כמעט להכיל את הילדים שלהם, שיאצו כאן עכשיו ומיד.
אני מוכנה להתערב על זה.
אני מצד אחד חברתי כל כך הרבה ומצד שני פינוק על. באמת. לא התעסקו איתי. והנה בעולם בחוץ אני מצוברחת וכן מתעסקים איתי ואני מגיעה לבית וכל העצבים על הילדים שהם הם לא פחות ולא יותר "מעזים להתעסק איתי".
זו התחושה שעוברת לי כשאני זועמת.
הנה הגעתי לזה... יוליקו.

איך הוא מעז להתעסק איתי?! .איך הוא מעז לא לתת לי שקט?! גם כשהוא חולה ועייף ואנחנו שעות רבות בהנחה פתאום מגיעה נקודה שהבן שלי הופך לא לנזקק לי האמא תומכת אלא לגורם שאני צריכה להעלים לי מהמרחב לגמרי. בגלל זה אני גם כל הזמן כשאני במודעה הזה מבקשת מהם ללכת מפה אמרתי לצאת לי מהחדר עכשיו!!!


אבל זה לא רק זה.קרו פעמים למשל הם צבעו לי בגואש כמה רהיטים רציתי למות. ממש ככה. ואז לקחתי מצלמה וצילמתי ואמרתי יאללה מגניב יהיה זכרון יפה. ואז עלה בי זעם על החוצפה על ההתשה על זה שאני צריכה לבלות עשרים דקות לנקות והתחלתי להשתולל ואז נרגעתי אבל לא באמת פרקתי ואז אמרתי לעצמי תירגעי תירגעי הם עשו את זה בתמימות הם נהנו, הם בסגר זה היה בסגר הקודם ואיל שאני מדברת לעצמי אראל התחלתי לצעוק עליהם "נראה לכם שאני צריכה לנקות עכשיו את כל זה?! מה זו החוצפה לצבוע את התנור?! למה להרוס למה?! מי הרשה לכם?! אני זורקת את כל הצבעים לא יהיו לכם יותר צבעים!!!

מה מוזר שהיה לי זמן לחשוב לעצור. היה.
וטסתי

הם ממש הושפלו כי צרחתי שאגתי הסתובבתי עצבנית רציתי לבכות מעצבים.
ורק אז נרגעתי.

קראתי שיש קתרזיס שיש תגמול להתקפי זעם. זה לא סתם. יש תחושה של פורקן להקלה ולא רק אשמה.
אני מרגישה את זה גם כשאני יודעת שזה לא שווה את מה שהעברתי את הילד.


בכלל הבטיחו אוף מיינד שלי מולם הוא תניחו לי. והכל שאני במצב רעוע מכל סיבה שהיא כל פלישה לתניחו לי מקבלת תחושה של התקפה. זה לא אמא וילד שצריך צרכים לגיטימיים. זו התקפה מבחינתי.

הי בלבוסטה,
אני אישית גרה באירופה במדינה לא דוברת אנגלית. העדפתי את השיחות בבאופן ואת השיחות הטלפוניות עם אמא שלי וחברה שלי, כי הן התנהלו בעברית. לא ניהלתי תהליך בפגישות אישיות, אולי כי בכפר שגרתי בו זה היה מסובך (לא היה לי רישיון בזמנו), ואולי כי לא מצאתי בסביבתי בעצם למי לפנות (בישראל הצע המטפלים הרבה יותר נרחב).

יוליקו תודה
לא הבנתי במי נעזרת מכל אלה מלבד עירית לוי פה האתר.
האם היתה מישהי שעברת איתה תהליך בנפרד אישי טלפוני או פרונטלי?

אני שואלת כי אני עברתי הרבה שעות טיסה מול יעוצים וירטואליים נהדרים מהממים מקוריים ומגוונים ושום כלום בפועל.
יש לי מודעות אדירה לתהליך שתיארת ההכרה הקבצה כל אלה ובתכלס יישום מינימלי.
כלומר אצלי זה לא עבד.
זה בטוח קידם את הידע אבל לא עזר לשינוי.
כולל כל הדפים שציינת.
אני מניחה שמשהו פרטני שנכנס עמוק לעניין האישי יותר יעיל.

אז זו שאלה אחת - האם עשית הליך מסודר ועם מי ממי שציינת.

השאלה השנייה - מה שאמרת שהבנת את המקור לקונפליקטים בילדות שגורמים לך לראות בילד באותו רגע גורם תוקף חזק זה הגיוני.
מה לגבי עצבנות מתח או עייפות שברור לי שגם אחראים לחלק מההתפרצויות שלנו גם אם הילד סתם היה שם. אני לא מבינה למה אני בוחרת ככה בזמן שיש אחרת שמסוגלת כשהיא מאוד עייפה לנטרל את הכעס או חוסר הסבלנות או לפחות לנהוג במתינות.
זה עניין שאני מנסה לטפל בו בכדורים (קופח המהממת ממש לא עושה חסד לדחיינים. כבר חודשים שאני מחכה לאבחון קשב וריכוז וכל פעם נדרשת לעוד פרוצדורה).

אני שמחה שנכנסת לקרוא.
אני שמחה שאת מגלה שכולנו (באופן מפתיע או לא) בצורה זו או אחרת באותה סירה. ועוד יותר- שהשינוי אפשרי.
ניסיתי לצטט מהטלפון משפטים שלך וזה לא עבד. אולי אענה יותר מאוחר יותר מפורט. אבל בינתיים אני עונה שיש כמה דברים חשובים שעוזרים:

• קודם כל חמלה כלפי עצמי כשאני כן מגיעה לקצה, שאני לא מושלמת ושזה טבעי לא להיות מושלם. מאוד חשוב לא לעצור בשלב הזה, אבל לא לדלג עליו ולהשאר ברגשי אשמה, כי רגשי אשמה הם מעין תשלום או עונש על ההתנהגות הלא מתאימה, ומהווים לגיטימציה להמשיך ככה, כי כבר שילמתי את חובי...

•רצון לפתור את הקונפליקטים שלי כך שלא יפגעו בי ובסביבתי.
למצוא ולזהות מה מקפיץ אותי.

## אצלי זה קשור לדעתי לילדות שלי- היינו שלושה, אני הבכורה, והיכינו זה את זה המון וחזק, ולצערי אומר שאני התחלתי את כל הסיפור על ידי הצקות והכאות של אחי התינוק- אני זוכרת את עצמי מתגרה בו ומציקה כשהייתי בת 4 והוא בן שנה. הוא החזיר לי כשהצליח לו. זה המשיך ככה עד שהוא קלט בגיל 12-13 שהוא יותר חזק, ואז אני עברתי לקבל מכות רצח ##

בקיצור- קלטתי שכשאני ׳רואה אדום׳ (הדם עולה לי לראש ואני מאבדת שליטה) ואז מכה (או כל התנהגות אחרת שלא מקובלת עלי) אז אני מגיבה להתקפה, ולא להתקפה של הבן הקטן שלי, אלא להתקפה של מישהו גדול וחזק שיכול לפגוע בי בצורה ממש מסוכנת. כלומר, אני מגיבה לבני הקטן והמעצבן נקודתית כאילו הוא איזה מחבל מסוכן. הגוף שלי עובר במצב כזה אוטומטית לפיקוד המוח הזוחלי (נדמה לי שזה קצת מעל גזע המח או גזע המח עצמו) שעוסק בניהול השרדות, ומשם כבר אין מה לעשות, החשיבה נעלמת ופועלים רק אינסטינקטים.

חשוב להעזר בכל מה שיכול לעזור. אני נעזרתי בבאופן (הדף הזה ודפים אחרים בנושאים אחרים, חלקם בשם משתמש אחר), וכן בשיחות עם שנים או שלושה אנשים קרובים אלי. השתמשתי הרבה במשובים של עירית לוי פה באתר בשביל לברר לעצמי דברים עלי ולעבור לפסים רכים יותר כלפי וכלפי הסביבה. יש לה שיטה מעניינת לטעמי. למעשה היא פתחה את הדף הארוך והכבד ביד רכה בגלל שביקשתי ממנה במייל פרטי לפתוח דף כזה, ותוכן המייל שלי מגיע מיד אחרי הודעת הפתיחה שלה. את יכולה אולי לכתוב בדף ההוא, ולשאול אותה, ואם היא לא תגיב אוכל לשלוח לה הודעה (היא נכנסת לפה מעט לדעתי). זה תהליך של שינוי דרך שינוי תודעתי פנימי ולא דרך חוקים חיצוניים.

יכול להיות שתרצי להעזר ככה ב חני בונה. היא מדהימה ביכולת שלה לעזור לאנשים. אין לי קשר אישי איתה. הכרתי באתר גם את סאלי תדמור. היא מאמנת אישית וכבר לא כותבת פה, אז העיצות שלה הן בתשלום. לדעתי היא ממש טובה במה שהיא עושה.

כלומר- בשבילי התמיכה החיצונית היתה חשובה מאוד.

חוץ מזה עברתי לטפח את עצמי טיפוח עמוק ואמיתי. עדיין יש מה לשפר, אבל אני מפרגנת לעצמי יותר ויותר עם השנים- גם ביכולת לבטא את הקשיים שלי לפני נקודת האל חזור, ואז יש פחות הזדמנויות להגיע לפיצוץ וגם כהרגל קבוע, בשביל להתמלא ולהטען. ככה הפתיל שלי יותר ארוך. אני גם מוכנה לקבל יותר ביקורת ולומדת איך לריב (להיות בקונפליקט ולנהל דיון או ויכוח) בלי לגלוש למלחמת השרדות (דוגמא- לתקוף פיזית ילד כי דיבר בחוצפה).

• מאוד חשוב לא להתבייש ולהסתיר, כי אז קשה לשנות. לא נראה לי שאת סובלת מהבעיה הזאת D-:

• לדעת שככל שהילדים יגדלו יכולת השליטה הפיזית והכפיה בדיבור יקטנו. לכן כדאי לייסד כבר עכשיו מערכת שבה השליטה הכוחנית והשררה (במעשה ובדיבור) מוחלפת בניהול אמיתי.

אני שולחת לפני שימחק לי...

אם לא עניתי על משהו תשאלי.

זה מדהים כשאני חושבת על זה. שבראש שלי יש הבנה שאני סתם צועקת- ובפועל כאילו שד רץ כבר החוצה ואי אפשר לעצור אותו.

וזה לא נכון. אומרים שיש כמה שניות לפני שאנחנו עוד יכולים לעצור.
את הרגשת את זה?

וואו מאוד מזדהה עם הרבה ממה שכתבת יוליקו
היה משהו שכתבת למעלה מין פיסקה שתיארת את המצבים שגורמים לך להתפוצץ
והנהתי בכל שורה
רעש
בלגן
אי ציות
היה עוד

באמת התפרצויות הזעם נעלמו?

כתבת עוד משהו על זה שלפני שהיית אמא עם נגותוהורמונים ועייפות לא ידעת שיכול לצאת ממך המפלצתיות הזו.
זה משהו שהרבה אמהות מזדהות איתו.
הקצה של הקצה

לא הבנתי איך הצלחת להתגבר.
זו הנקודה שאני מנסה להתמודד איתה הרבה זמן.
למשל שאת מבקשת מהם ללכת לחדר אחר כי את על הסף ואם הם לא הולכים?

וכל הקטע בהתקפי זעם זה גם מה שכתבת שאת הופכת חסרת שליטה על עצמך אז איך את זה עקפת?

אני תוך כדי התקף אומרת לעצמי מה את עושה מה הוא אשם מה קורה לך - וממשיכה! אני אפילו אומרת לעצמי היי את כל הזמן מדברת וכותבת על כמה חשוב לך להיות רגועה ותראי מה את עושה - וממשיכה באותו רגע!
כאילו שמשהו צריך להתפרק ורק אז יש רגיעה.

אז איך עקפת את זה.

ואוו
כל הכבוד יוליקו.

נכנסתי בשביל לשתף שאני יותר ויותר מרגישה. גם את עצמי וגם את הילדים.
יש מצבים שאני מזהה מראש שאני עומדת להיות מוצפת.
אז אני דואגת לשים בעדיפות את הצורך שלי (שקט, לדוגמא).
אם אינני יכולה לעזוב למקום שקט אני מורה לילדים המתקוטטים לצאת לחדר אחר.
אני לפעמים מסבירה בזמן אחר שזה בשביל להגן עליהם ועלי מהתפוצצות בלתי נשלטת, ולא עונש בכלל.
בזכות זה האלימות שלי כלפיהם ירדה (כמעט?) ב 100 אחוזים.

איזה יופי יולי קו.
מעורר השראה.

אני יותר מכילה את עצמי ברכות כאם וכאדם:
מאפשרת לעצמי לבקש או לדרוש (לפי הצורך) מהילדים להוריד טונים של דיבור ומשחק כשאני עייפה ויותר קרובה לקצה, בכדי לא לעבור את גבולות היכולת שלי.
במיוחד בסוף יום, ובמיוחד כשאני המבוגר היחידי בבית (זה קורה המון השנה).
סולחת לעצמי כשאני נאלצת להרים קול, ובמיוחד כי המון פעמים הילדים מתעלמים ממני כשאני מדברת בקול רגיל .
אני שמה לב כשאני נכנסת למוד 'מטפלת יעילה', ומודה על האפשרות הזאת, במיוחד אם נקלעתי למשחק קלפים עם הקטנה שלי, עם חוקים לא לגמרי ברורים (שהיא ממציאה), וזמן תגובה ארוך נורא לטעמי.
זה עוזר לי להשאר שפוייה, וגם להצהיר בשלב מסויים שהספיק לי, וכל זה בלי להשתגע.
בסך הכל הניתוק הרגשי הזה קורה פחות, וכשאני משתמשת במנגנון הזה הוא קצר מאוד, ועוזר לי לנשום לרגע, לאזור כוחות, ולראות איך לתפקד (גם מבחינה רגשית וגם מבחינת סדר עדיפויות) טוב יותר.
עירית לוי, תודה על התהליך שעברתי בעזרת הדף הזה.

רק עכשיו ראיתי שהגיבו לדברי ואני בכלל לא נכנסתי לדף אז לא ראיתי...

_והמינימום מבחינת פליי ליידי, חייב לבוא עם הגישה שאני לא קורבן - אני מברכת את עצמי ואת המשפחה שלי, כי זה מה שאני רוצה.
(בדיוק חיברתי על זה רשימה אמש, אני באמת צריכה להעלות אותה לאתר שלי...)_
התכוונתי לרשימה אני לא קורבן

ושם יש פירוט לא רוחני בכלל על ההבדל בין "קורבנות" לבין "בחירה".

_מתלבשת מאוחר.
לא מבריקה את הכיור, רק אם הספקתי להדיח כלים אני מדיחה גם את הכיור. לא מבריקה.
כופרת בעיקר, הא?
מסדרת את המיטות, לא מנקה את השירותים, כן עושה כביסה כל יום, וישר מקפלת לארונות.
כן עובדת בשיטת האזורים, וכן מפנה וזורקת.יש לי אפילו כבר כמה איזורים בלי דברים לזרוק.
אבל לא מתמידה כל יום, בערך יומיים בשבוע.
במקום זה עוברת יותר פעמים על כל הבית ושמה דברים במקום.
עדיין לא פיצחתי את התעלומה איך למנוע מהדברים להתפזר מלכתחילה, אבל קיבלתי את זה שככה זה, בלאגן אומר שיש כאן חיים_
(-:
אז ככה:
אני חולקת על ניסוח כמו "כופרת בעיקר". כי משתמע ממנו שמדובר בדת, שיש לה עיקרים, שצריך לנהוג לפיהם. וזו הטעות הכי גדולה של אנשים בהבנת פליי ליידי.
כל העניין הוא בסך הכל שיטה להתארגן בחיים כדי שיהיה לנו נעים ושלא נסבול.
אז היא מציעה כמה טריקים שעובדים מצויין לרוב האנשים. שוין.
הם לא דת. לא חייבים. למשל יש כאלה שלא מסוגלות לסבול נעליים (וממילא נעליים זה לא הדבר הכי בריא, בלשון המעטה). אז לא. זה לא יהיה הדבר הראשון שהן יאמצו, או בכלל! זה רק טריק. אם את יכולה למשל לעשות הכל בחשק ובלי בעיה בלי נעליים, את לא זקוקה לטריק הזה.
הרעיון הוא לבחור את מה שעובד בשבילך ומה שאת מתארת פה הוא שאירגנת לעצמך שיטה שעובדת בשבילך. יופי!

הרי זה הבית שלך,
זו המשפחה שלך,
אלה החיים שלך.
מה הרעיון לחיות אותם מתוך אמונה שצריך להתאים לאיזה קונספט של מישהי שחיה חיים אחרים בכלל? 0-:

פתרון התעלומה איך למנוע מדברים להתפזר מלכתחילה: פשוט מאוד. כל דבר שמוציאים, להחזיר למקום מייד. ולשים במקום דברים במקום לשים "רק לרגע" במקום הלא-נכון ולהגיד לעצמי ש"אחר כך" אשים במקום.
לדוגמא:
נכנסתי הביתה? פתחתי את הדלת במפתחות שלי? ישר לשים אותם במקום שלהם.
הורדתי את התיק? ישר לשים במקום.

וזה מוביל אותנו לבסיס שצריך להיות בבית כדי שנוכל לבצע את זה: מקום לכל דבר וכל דבר במקום.
פעם לא היה לי. אוף איזה בלגן. כמה חיפשתי איפה שמתי את המפתחות! איפה המשקפיים! איפה הנייד! מה עשיתי עם המטען של הנייד! איזה מעצבן...
היום יש מקום למפתחות (אני שמה את שלי במנעול העליון של הדלת, יש שני מנעולים שמתאימים לאיכלוס שני מפתחות, ויש מתקן חמוד שעליו הילדים תולים את המפתחות שלהם).
יש "פינת הניידים והמטענים" שבה כל הניידים, כל המטענים שלהם, כולל המצלמה, המטענים של המצלמות, המטען של הסוללות, ועוד. כמה פשוט! הפינה מרוחקת מחדרי השינה וכך הניידים נטענים בלילה בלי להקרין עלינו, הכל מרוכז שם ואני תמיד מוצאת מה שאני צריכה.
יש מקום לתיקים.
יש מקום למטריות ולמעילים בחורף.
יש מקום לנעליים.
יש מקום לקוטל היתושים (קריטי במיוחד כשצריך להביא אותו באמצע הלילה, ממש לא הזמן לחפש איפה הוא כשאני שומעת יתושה מזמזמת).
וכן הלאה.

אז כלל מספר 1: מקום לכל דבר,
וכלל מספר 2: וכל דבר במקום. לשים במקום.
פתחתי ארון להוציא משהו? לסגור אותו. הוצאתי חלב? להחזיר למקרר מייד. חלצתי נעליים? ישר למקום שלהן. כל דבר כזה לוקח שניות, ה"אחר כך" הפסיכולוגי הזה נותן אשליה שעכשיו אני חוסכת מעצמי מאמץ קשה, אבל לא נדרש הרבה מאמץ שכלי להבין שהחיסכון עולה לי אחר כך ביוקר, כי כשיש הצטברות של בלגן יש הרבה יותר עבודה מאשר כשעושים תיכף ומייד רק דבר אחד קטן.
זה ההרגל הכי משמעותי ובסיסי של אנשים מסודרים: כל כך מוטמע בהם "לשים במקום" שאין להם שום בעיה עם זה ולכן לא מצטבר להם בלגן מלכתחילה.
הם לא מבינים למה לא לשים במקום - הרי זה אותו מאמץ ללכת שמאלה לשים את התיק על הספה כמו ללכת ימינה לשים את התיק על המתלה שלו... הם לא מבינים שבשביל מי שאין לו ההרגל הזה, יש פה מאמץ פסיכולוגי שצריך להתגבר עליו.


אגב - קראתי את הרשימה שלך על הבן של חברה שלך.
וואו, [-: תודה על המחמאות.
ממש לא ראיתי מה שאת רואה...
מדובר ברשימה עצמאות של ילדים בעבודות הבית

כביסה זה גם כן סיפור נפרד, וגם פה אני מכבסת מתי שלדעתי הבגדים שלי מלוכלכים או ספוגי זעה מספיק, וזו לחלוטין בחירה שלי
אגב, אני הגעתי למסקנה שאני עושה יותר מדי כביסה.
הילדים היו רגילים לזרוק לכביסה את כל הבגדים כל ערב. ופתאום חשבתי: מה זה, הם כבר לא ילדים קטנים שהבגדים שלהם מלוכלכים בערב. מה הילד עשה כל היום? בבית וסיבוב לסופר וחזרה?
אז דיברתי איתם והורדנו דראסטית את תדירות החלפת הבגדים. רק מה שמלוכלך או מסריח עובר לכביסה. וזה אומר שילד שלזיעה שלו אין ריח יכול ללבוש את החולצה כמה ימים ברציפות, במיוחד בחורף.
גם במצעים הורדתי תדירות: סדין פעם בשבועיים ולא כל שבוע.
זה ממש הוריד לי כמות של מכונות, כל השינויים האלה.

רוחני מידי בשבילי. נשמע יפה.
שוב, לא צריך להתקבע על ניסוח מסוים.
לאחת, עושה נחת לחשוב שהיא כמו פיה שמפזרת אבקת קסמים בבית שלה ועושה טוב.
לאחרת, מה שמדבר אליה הוא הניסוח שמתאר את הבחירה שלנו. שזו אני שקובעת, אני שמחליטה, אני לא קורבן של הנסיבות.
לשלישית, ניסוח אחר.
זה בכלל לא חשוב. כל אחת צריכה לנסח לעצמה את האופן שבו הכי יעיל וממריץ אותה לראות את הדברים. העיקר להיפטר מהתחושה שאני מסכנה, שאני קורבן, שכופים עלי, שאין לי ברירה ואני השפחה של כולם.
זה לא נכון.
בכל רגע נתון אני בוחרת מחדש את החיים שלי. אם הם לא מוצאים חן בעיני, אני יכולה לשנות אותם. זו נקודת המוצא.
זה לגמרי מעשי וארצי: אלה החיים שלי. איך אני רוצה לחיות אותם שיהיה לי יותר נוח ויותר נעים?

ואני לגמרי מתחברת למה שכתבה אישה במסע על נושא המודעות להשפעה של הסביבה עלי. כולל מה שיוליקו כתבה על השינה. נכון: כשאני ישנה אני בן אדם... כשהסביבה שלי מסודרת, אין לי עומס בראש... כשאני מאורגנת, אני לא שוכחת דברים ולא סובלת מהמחיר המבאס של השיכחה הזאת וככה טוב לי יותר. אני רוצה חיים נעימים שבהם הבית מתנהל לי בקלות ואני פנויה לעשות את הדברים שאני באמת רוצה.

<עכשיו חוזרת לבדוק בחינות. לא שאני רוצה אבל בחרתי ללמד את הקורס אז זו התוצאה... P-: >

איזה יופי יוליקו. עשית שלום עם המנגנון!

בזמן האחרון יותר קל לי עם כל העניין הזה.
הפנמתי את העובדה שלפעמים המנגנון המאוזן=בשליטה=בניתוק רגשי מציל אותי מהתפרקות ופגיעה בילדי. אז טוב שיש לי אותו לזמני חירום. אני מסכימה שהוא ישאר בארגז הכלים שלי.
אולי לכן מצבי החירום קורים פחות ופחות, ויש לי פחות צורך להשתמש בו.
אני מרגישה יותר חום והכלה לעצמי ולילדים גם כשקשה, וחוזרת לתוך התפקוד הרגשי יותר מהר אם יצאתי ממנו.

טוב שבמקרה, לחלוטין במקרה, ראיתי שענית לי, רונית. סליחה ששמתי לב לזה בכזה איחור...

_ברגע שההתנגדות הוסרה, ברגע שאני לא אומרת לעצמי יותר - את לא באמת מתעסקת עם הבית, את יותר אמא וזה על הדרך - אז אני נכנסת לתפקיד באופן רשמי.
מקווה שהסברתי את עצמי._

הסברת את עצמך ברור, עוד ממקודם. אני היא זו שלא הסבירה את עצמה בצורה ברורה ובהירה. אני טוענת ש"עקרת בית" זה צירוף מילים שטעון בהרבה מאוד משמעויות רגשיות לא חיוביות במיוחד. הוא לא מוצא חן בעיניי. אפשר לנקות מילה מההקשר המקובל שלה ולתת לה משמעות שונה במילון הפנימי שלך. זו עבודה קשה וכפויית טובה וברוב המקרים אני מעדיפה לוותר על המילה. את אמא בחינוך ביתי. זה לא הגדרה עצמית מספקת? אני לא חושבת על אף אמא באתר הזה בתור עקרת בית. הנשים פה <כולל את> הן נפלאות ומדהימות ומקסימות ולא מתקשרות לי לסטריאוטיפ של עקרת בית. פה יש אמהות בחינוך ביתי. וזהו. גם אם יש אישה שבמשך תקופה לא עבדה ורק הייתה בבית, בלי ילדים, היא לא הייתה עקרת בית. סתם אישה מובטלת, בהפסקה, בחופש.
יש לך סיבה כלשהי לקרוא לעצמך עקרת בית? איזו תוצאה חיובית מזה?
אם לא, אז למה להגדיר את עצמך כך? אני מוכנה להכריז עכשיו קבל עם ונשות באופן שאת לא עקרת בית, ואת יכולה לעשות עבודות בית בלי להיות עקרת בית, ובכלל, אין שום קשר בין עקרות בית, שהן נשים מתקופה אחרת שערכה כמה עשרות שנים סך הכל בה נשים נשארו בבית ולא עבדו <שאר ההיסטוריה של האנושות הנשים היו בבית ועבדו, וגם גברים לעיתים קרובות עבדו בבית או לידו> למציאות העכשוית.

כל הקטע הזה של לברך את הבית ממש לא מתאים לי מבחינה שפתית, רגשית, מחשבתית (קשה לי עם שפה יפה מידי tongue).
אני אוהבת שפה יפה, אבל הקטע של לברך גם לא מתאים לי יותר מידי. יותר מידי ניו-אייג' בשבילי.

אני לא עושה את הדברים שלה באומללות, אלא במן הרגשה שאין ברירה, מתישהו אני אצטרך לעשות את זה, או עכשיו בקטנה או אח"כ בכאוס מוחלט. בטח שלא בהרגשת ברכה ואהבה.
גם אני לא שוטפת כלים בהרגשת ברכה ואהבה. רק שההרגשה שלי היא לא שאין ברירה. אני בוחרת לשטוף את הכלים עכשיו כי עכשיו מתאים לי ויש לי כמה דקות עד שהקומקום ירתח, נניח. או כי החלטתי לעשות עכשיו סדר וזה אומר לשטוף כלים ולשים לייבוש. לפעמים אני גם שוטפת כלים בסוג של אין ברירה - כי אם אני לא אשטוף אז איזשהי נקודה מישהו מההורים יתחיל להטריד אותי עם זה <לא קורה כשאני לבד בבית, וגם כשאני בבית קורה פחות ופחות. מעניין למה>
נראה לי שתחושת הבחירה הזו היא מה שאני מנסה להעביר כל הדף. רק שמילים זה לא כלי מוצלח במיוחד להעברת תחושות והלכי רוח, ויכולות הטלפתיה שלי לוקות בחסר.

יש לי אפילו התנגדות להרגשה הנעימה שלראות את החדר מסודר עושה לי. משהו בסגנון - לי משנה שמשהו מסודר? זה עושה לי טוב? מה אכפת לי הרי המצב של הבית. הדברים שמעניינים אותי הם ברומו של עולם, לא כאלו דברים.

אממ, לפעמים עדיין יש לי את הקטע הזה, אבל התעניינות בפסיכולוגיה ובכמה אפשר להשפיע על אנשים באמצעות סביבה חיצונית ודברים קטנים די גומלת אותי מזה. כולנו מושפעים מהסביבה החיצונית. גם מי שלא יודעת שגוון האור במסעדה נבחר כדי לגרום לו להיות ערני יותר ולהזמין יותר אוכל מושפע מזה. כך שמבחינתי סביבה נעימה היא בחלט דברים ברומו של עולם. למען האמת, יש לי בהחלט תחושה של עליונות על אחרים כשאני חושבת על כך שאני מודעת להשפעות הפסיכולוגיות של גודל קערות המזון, אור מלאכותי, צבע הקירות, וכו' על אנשים, והשאר לא.

_ההשפעה של השיטה עליי היא לעשות יותר עבודות בית
את? אישה? עבודות בית?
מה קרה ל - לא צריך לסדר, לא צריך לנקות, לא צריך לבשל, לא צריך לכבס?_

באמת לא צריך לסדר, לנקות, לבשל. אני בוחרת לסדר לנקות ולבשל. ואני יכולה לבחור לא לעשות זאת. ואני עושה את עבודות הבית שהן קוסט-אפקטיב בעייני, ולא עושה את אלו שלא. חוץ מזה אני מטאטאת את הרצפה פעם בשבוע כחלק מהסכם עם אימי שהיא מפסיקה לנדנד לי על זה שהחדר לא עומד בקרטריונים שלה, כי הוא תמיד לא עומד בהם, גם אם אני מטאטאת ומנגבת אבק ושוטפת את הרצפה. ואם היא תמיד מעירה ומנדנדת, לא משנה כמה ניקיתי או לא ניקיתי, אז אין טעם לנקות. אז עשינו הסכם שאני מנקה את השולחן <גם ככה קורה כשאני אורזת לצבא> ומטאטאת את החדר פעם בשבוע, בלי תזכורות, והיא לא מנדנדת. וזה עובד. ואני עדיין מתפלאת שזה אפשרי, כי כבר התרגלתי לכך שאמא אף פעם לא מרוצה משום רמת ניקיון שהיא.
אבל חוץ מזה, זו בחירה שלי. אני יכולה לא לבשל ולאכול מה שאמא מכינה. אני לא עושה זאת עוד מלפני הצבא. כי האוכל של אמא לא טעים לי, כי אני מעדיפה אוכל בריא וטעים יותר. וזו לחלוטין בחירה שלי ואני יכולה לשנות אותה, ואני בוחרת אותה כל פעם מחדש בכל פעם שאני בוחרת לחתוך ירקות לסלט או לשים ירקות בתנור. כחלק מהבחירה אני בוחרת במתכונים הכי פשוטים שכוללים מינימום עבודה.
כביסה זה גם כן סיפור נפרד, וגם פה אני מכבסת מתי שלדעתי הבגדים שלי מלוכלכים או ספוגי זעה מספיק, וזו לחלוטין בחירה שלי, וזה ככה כבר הרבה מאוד זמן.
_ובעיקר לחלק את העבודה לחלקים מאוד מאוד קטנים, לציין כל חלק כעשייה, ולעשות אותם כבדרך אגב, בשיטה שלא תדרוש מאמץ.
אשמח לקבל דוגמא._

נניח כלים. להוציא את הכלים מהחדר שלי לשולחן במטבח - זה חלר. להעביר אותם לכיור - זה חלק. לשטוף כלי אחד או כמה שזורם לי ולשים לייבוש - זה חלק. להעביר כלי מייבוש למקום שלו - זה חלק.

_אני עושה וזהו. צריך לסדר מיטות - מסדרת, צריך להדיח כלים, מדיחה, אם אני אתחיל לחלק כל דבר לחלקים קטנים אני לא אצא מזה.
אל תשכחי שיש לי כאן עבודה של בית עם 4 ילדים, או יותר אחה"צ._

דווקא זה שיש לך בית עם ילדים אומר שיש יותר מקרים בהם את סתם עוברת ליד, ויכולה לעשות משהו קטן בדרך. אבל כמובן אם מתאים לך תעשי מה שמתאים לך.
אבל את לא צריכה לסדר מיטות. זו מהילדות נראית לי המטלה הכי חסרת תועלת ואני לא תמיד מסדרת את המיטה. עכשיו בקית זה קורה יותר, כי אני משתמשת בה לא רק לשינה, אבל גם אז אני פשוט זורקת את הכריות הפיג'מה והשמיכה למקום שלהם <על קופסא ברווח בין המיטה לקיר> בלי לקפל. ובחורף אני גם את זה לא עושה - מעדיפה את המיטה עם שמיכה וכריות, מזמינה לשכב.

_רעיונות?
מבהירה שאותם מזונות שלא נאכלים ע"י יתר בני הבית נאכלים בשמחה על ידי ולאחרנה התינוק שלי שמח להצטרף._

למצוא מזונות משותפים. נניח - ירקות בתנור? להכין צ'יפס בתנור, שניצלים בתנור, למצוא את החיתוך בין מה שמתאים לך ולהם. <יש המון דפי תזונה באתר כולל עצות מניסיון של אמהות. עדיף בהרבה על העצה הלא מגובה בניסיון שלי בנושא הזה>

רוחני מידי בשבילי. נשמע יפה.
יש גם גרסא לא רוחנית כל כך. קוראים לה "הומניזם", ואם לקחת את הגרסא הישראלית - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

תובנה מדהימה!
בקיצור - אהבתי.
גם אני

איזו תובנה מדהימה!
אני משתמשת הרבה במשפטים דומים כשאני זקוקה להם. והם מאוד עוזרים לי.
אני מרגישה שאלה משפטים שלא מטילים אחריות או אשמה על הילד (לי קשה, זה לא אתה שהקשית עלי), לא פונים אליו "מגבוה" (זה המוח שלי שעמוס, זאת אומרת - גם אני אמא הגדולה יש לי מוח שעמוס לפעמים, הדרישה שלי לשקט בבית לא באה מהיותי יודעת-כל או מ"ככה זה צריך ואמור להיות", אלא להיפך, מהיותי גם קטנה ובנאדמית כמוך, השיתוף יוצר דיאלוג בגובה עיני הילד) וכן דורשים מאוד קצר ומאוד ברור את מה שאני זקוקה לו - ע-כ-ש-יו, לא בעוד דקה, כי אני אסרטיבית וברורה על הצרכים שלי. פשוט כי הם צרכים.

בקיצור - אהבתי.
ליתר דיוק: בשבילי - משרת אותי מעולה.

תובנות:
כאשר אני ישנה מספיק, ה ר ב ה יותר קל לי לתפקד בנעימות פנימית.
כשקשה לי המצב עלי לשתף מיד ולהתעקש על מה שדרוש לי לתפקוד.
דוגמא: ילדים קשה לי עכשיו, המח שלי עמוס ואני זקוקה לשקט בבית בכדי להספיק לארגן תיק ליציאה. שקט או לצאת לשחק בחוץ.

מה הקונוטציות שיש לך ל"להיות עקרת בית"?
חמותי, תוכניות טלויזיה למינהם, ברור שלא דברים חיוביים.

למה אם תעשי את הדברים האלו בשמחה תהי עקרת בית? את בטוחה שזה האמת? ואם תעשי את זה באומללות, אז לא תהיי עקרת בית? לדעתי ניתוק הקשר הזה יכול לעזור. בעיקרון אפשר גם לנסות לנקות את המונח "עקרת בית" מהמשמעויות שלו, אבל זה הרבה יותר קשה ולדעתי לא שווה את זה.
אני עקרת בית. סטטוס נתון. כדי לא להרגיש באסה עם זה אני אומרת לעצמי שאני קודם כל אמא, ובגלל שאני כבר בבית אז על הדרך אני גם עושה דברים בבית.
בפועל זה כמובן לא המצב. קצת להפך האמת. ככל שהילדים גדלים אני יותר מתעסקת בבית, איתם או בלעדיהם.
אז כשעירית ביקשה שאחשוב מה יקרה אם אעשה את כל הדברים האלו בלי הקורבנות, הרגשתי שבעצם אני מסירה את ההתנגדות שלי לעשות את הדברים האלו.
ברגע שההתנגדות הוסרה, ברגע שאני לא אומרת לעצמי יותר - את לא באמת מתעסקת עם הבית, את יותר אמא וזה על הדרך - אז אני נכנסת לתפקיד באופן רשמי.
מקווה שהסברתי את עצמי.

שיטת פליי ליידי, כמו שאני מבינה אותה, מדברת על לברך את הבית, על לא להיות קורבן. לעשות דברים באומללות לא מתאים לשיטה. לדעתי, בבחירה בין לעשות משהו ולהתבאס, לבין לא לעשות, האחרון עדיף על פי פליי ליידי
כל הקטע הזה של לברך את הבית ממש לא מתאים לי מבחינה שפתית, רגשית, מחשבתית (קשה לי עם שפה יפה מידי ).
העובדה היא כזו - הבית היה בכאוס, אני הייתי בכאוס. שכחתי דברים שהייתי צריכה לעשות, עשיתי הכל ברגע האחרון בלחץ, איבדתי דברים כל הזמן. הייתי צריכה פתרון.
מה שאני בעיקר לקחתי ממנה הוא שברגע שיש לי רגע פנוי - לא להתבטל, לקום ולעשות משהו. וגם הרשימה הקבועה של דברים קטנים שאם עושים אותם הכל מרגיש יותר מסודר פתאום.
וזה אכן עובד.
אני לא עושה את הדברים שלה באומללות, אלא במן הרגשה שאין ברירה, מתישהו אני אצטרך לעשות את זה, או עכשיו בקטנה או אח"כ בכאוס מוחלט. בטח שלא בהרגשת ברכה ואהבה.
יש לי אפילו התנגדות להרגשה הנעימה שלראות את החדר מסודר עושה לי. משהו בסגנון - לי משנה שמשהו מסודר? זה עושה לי טוב? מה אכפת לי הרי המצב של הבית. הדברים שמעניינים אותי הם ברומו של עולם, לא כאלו דברים.

ההשפעה של השיטה עליי היא לעשות יותר עבודות בית
את? אישה? עבודות בית?
מה קרה ל - לא צריך לסדר, לא צריך לנקות, לא צריך לבשל, לא צריך לכבס?

ובעיקר לחלק את העבודה לחלקים מאוד מאוד קטנים, לציין כל חלק כעשייה, ולעשות אותם כבדרך אגב, בשיטה שלא תדרוש מאמץ.
אשמח לקבל דוגמא.
אני עושה וזהו. צריך לסדר מיטות - מסדרת, צריך להדיח כלים, מדיחה, אם אני אתחיל לחלק כל דבר לחלקים קטנים אני לא אצא מזה.
אל תשכחי שיש לי כאן עבודה של בית עם 4 ילדים, או יותר אחה"צ.

_לגבי אוכל בסיסי - אני חושבת שהתחלתי לשדרג את האוכל מסיבה פשוטה - אני לא רוצה לאכול פתיתים ושניצלים כל יום, וגם לא רוצה לבשל גם פתיתים ושניצלים וגם קינואה עם מש. אז אני מנסה להרגיל את הילדים שלי לאוכל קצת יותר מגוון כדי שבסוף אוכל לבשל דבר אחד לכולם. אבל התהליך הוא ארוך ודורש המון סוגים של מזונות ובישולים שלא תמיד כולם נאכלים.
מצטרפת למה שנאמר לפניי - אין דרך פחות קשה לעשות את זה?_
רעיונות?
מבהירה שאותם מזונות שלא נאכלים ע"י יתר בני הבית נאכלים בשמחה על ידי ולאחרנה התינוק שלי שמח להצטרף.

אבל גם לו זה היה כך - ערך עצמי פנימי אמור להישאר. לדעתי הערך הזה הוא התוצאה הישירה לכך שבכל אדם יש ניצך אלוהי - הנשמה שלו. אותה לא ניתן לקחת, והיא מהות הערך הזה וגם המקור ממנו נובעת תחושת הערך העצמי שכדאי למצוא
רוחני מידי בשבילי. נשמע יפה.

_להתלבש עד הנעליים כל בוקר.
להבריק את הכיור כל ערב.
וכל יום להשקיע רבע שעה (זה אצל פליי ליידי, אצלי יש וריאציות) בהיפטרות מדברים מיותרים בבית_
מתלבשת מאוחר.
לא מבריקה את הכיור, רק אם הספקתי להדיח כלים אני מדיחה גם את הכיור. לא מבריקה.
כופרת בעיקר, הא?
מסדרת את המיטות, לא מנקה את השירותים, כן עושה כביסה כל יום, וישר מקפלת לארונות.
כן עובדת בשיטת האזורים, וכן מפנה וזורקת.יש לי אפילו כבר כמה איזורים בלי דברים לזרוק.
אבל לא מתמידה כל יום, בערך יומיים בשבוע.
במקום זה עוברת יותר פעמים על כל הבית ושמה דברים במקום.
עדיין לא פיצחתי את התעלומה איך למנוע מהדברים להתפזר מלכתחילה, אבל קיבלתי את זה שככה זה, בלאגן אומר שיש כאן חיים.

גורם לנו בקלילות גם לשמור על שיש נקי
רוקנתי את כל השיש שלי מכל הדברים המיותרים שהיו עליו. ועכשיו הוא ריק ופנוי. (לא בדיוק עכשיו, עכשיו הוא מלא בכל הקופסאות שיצאו מהמגירות שנוקו לפסח, אבל באופן עקרוני)

אבל זה לא המינימום
המינימום בשיטה שלה זו ההתחלה, השאיפה היא להתקדם ולעשות יותר.
אני לא עושה את המינימום שלה אלא את מה שקריטי לי כדי להגיע לבית מתפקד.
בעיקר לקחתי ממנה את השיטה של האזורים, ככה השוטף לא גוזל ממני את כל הזמן, אלא אני מקדישה קצת לריקון הבית.

אני מברכת את עצמי ואת המשפחה שלי, כי זה מה שאני רוצה
שוב, קשה לי עם המשפטים האלו.
אני לא מברכת ולא נעליים - אני עובדת קשה כדי שהבית יהיה בתפקוד. כדי שאני אהיה בתפקוד.
אני מתעסקת עם זה המון. וזה מה שאני עושה.
אחרת אני מרגישה שהלכתי לאיבוד, הייתי בחלופה השנייה והיא לא כיפית. ככה יותר נעים לי.
ברור לי שאני עושה את כל זה בשבילי ואך ורק בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר.
אבל לא מתוך ברכה. זה המצב שלי - בית ברוך השם ברוך ילדים, שאני צריכה לנהל אותו.

אני באמת צריכה להעלות אותה לאתר שלי...
אגב - קראתי את הרשימה שלך על הבן של חברה שלך.
נדלקתי לגמרי. את משהו מיוחד את.
אם אני הייתי בכזאת סיטואציה הייתי קודם כל מקנאה, אח"כ מתבאסת שאצלי זה לא ככה, אח"כ מאשימה את עצמי שלא השכלתי להביא את ילדי למצב כזה ומי יודע מה עוד.
ומה את עושה - לומדת מזה את אחד הטריקים המדליקים ששמעתי עליהם אי פעם.
עשיתי את זה כבר אגב -
לקחתי את הלוח עם הגירים, הלכנו כולם לחלק העיקרי של הבית שהיה באמצע כאוס כי הקדשתי את היום לפסח באחד החדרים
והילדים שיחקו בגשש בלש. הם נהנו מכל רגע, עלו על רוב הדברים בלי עזרה. ובסוף גם עשו בכיף משהו אחד כל אחד (אחרי שהם עשו איתי את החדר ההוא).
מאמצת.
מוסיפה קישור כדי שכולן יהנו -
http://basmatez.wordpress.com/

זה נמצא מתחת לקישור לכתבה.

פלוני אלמונית יקרה,
טוב שבאת לכאן. אנא המשיכי לכתוב.
יהיה קל יותר אם תבחרי לך כינוי שאותו תכתבי מתחת לטקסט שלך במקום של 'מאת'.

ספרי בבקשה על עצמך, על משפחתך, על ילדיך (הגדול בן 5, ויש עוד ילדים? )
את בבית? עובדת בחוץ?
ממתי את מרגישה ככה?
...

שלום יקרות,מרגישה שהגעתי למקום הנכון...
אתמול בערב אחרי מקלחת ערב לא נעימה עם הבן הגדול [בן 5] אחרי שכולם נרדמו ומרה שחור בתוכי מצאתי את הדף הזה...
אני מרגישה קורבן של עצמי...איך שהוא יצרתי מציאות שאני סובלת בה...וכמו אבד המצפן הפנימי ואני לא מוצאת את הדרך שוב...
הילדים מתישים אותי הכל במלחמות.מרגישה חוסר אמון,שהם לא סומכים עליי,מפחדים מהתפרצות הזעם הבאה ומצד שני מתנגדים בכל כוחם לכל דבר שיוצא ממני
אני מרגישה דחייה כעס שנאה עצמית בלבול לא רוצה להיות כאן איתם ולא עם בעלי השופט האב המהולל שהכל אוהבים אותו ורק מחכים לו ואבא ואבא ואבא...
זקוקה לתמיכה...לעלות על הדרך שוב...
תודה

שיטת פליי ליידי, כמו שאני מבינה אותה, מדברת על לברך את הבית, על לא להיות קורבן. לעשות דברים באומללות לא מתאים לשיטה
מדוייק לחלוטין.

ההשפעה של השיטה עליי היא לעשות יותר עבודות בית, ובעיקר לחלק את העבודה לחלקים מאוד מאוד קטנים, לציין כל חלק כעשייה, ולעשות אותם כבדרך אגב, בשיטה שלא תדרוש מאמץ
בדיוק:
חלקים קטנים, להעריך כל חלק הכי קטן כעשייה, לעשות כבדרך אגב, לעשות בלי מאמץ.

אז עכשיו אין מצב שאני עושה את המינימום, זה לא מתאים לשיטה. ולדעתי היא מיטיבה איתי
המינימום הוא:

• להתלבש עד הנעליים כל בוקר.
• להבריק את הכיור כל ערב.
• וכל יום להשקיע רבע שעה (זה אצל פליי ליידי, אצלי יש וריאציות) בהיפטרות מדברים מיותרים בבית.

אלה טריקים.
למה טריקים?
כי ההתלבשות והנעליים (נעלי התעמלות) פשוט נותנים לנו כוחות, שלא היו לנו קודם. פתאום יש לנו מרץ ותחושה שאנחנו יכולות לעשות דברים. אז זה לא שיש איזה עיקרון מקודש שאומר שחייבים להתלבש כל בוקר עד הנעליים, אלא שזה פשוט טריק שעובד, שבאמת משפיע, שבאמת פועל עלינו ועוזר לנו ותומך בנו.
נותן לנו כוחות, שבלי זה - לא היו לנו. כי אנחנו מותשות וטובעות בעומס.

והכיור המבריק, הוא טריק. הוא נותן לנו תחושת הישג, על השקעה של שניות בודדות.
הוא נותן לנו הנאה, לראות את הכיור ריק ומבריק, או נוצץ (אצלי נירוסטה, איזה כיף, הוא נוצץ ומנצנץ בחשיכה!).
וגם זה נותן לנו כוחות וממלא אותנו סיפוק.
שאיכשהו - באופן מסתורי - גורם לנו בקלילות גם לשמור על שיש נקי, ומשם מטבח נקי, ומשם פינת אוכל נקיה, ומשם סלון נקי. זה פשוט איכשהו קורה מאליו כתוצאה מהכיור המבריק.

עכשיו -
יכול להיות שאת לקחת הרבה יותר מהמינימום.
יכול להיות שלקחת שיגרת בוקר מלאה ושיגרת ערב מלאה ואולי עוד משהו, ויכול להיות שזה עוזר לך. שזה עוגן בשבילך. שאת מרגישה נתמכת. אז יופי. זה עובד בשבילך.
אבל זה לא המינימום.
והמינימום מבחינת פליי ליידי, חייב לבוא עם הגישה שאני לא קורבן - אני מברכת את עצמי ואת המשפחה שלי, כי זה מה שאני רוצה.
(בדיוק חיברתי על זה רשימה אמש, אני באמת צריכה להעלות אותה לאתר שלי...)

רונית, אני רוצה לענות לך כבר איזה חודש נראה לי, ולא יוצא...

_אבל אז כן הפריע לי שם משהו, לא יודעת עד כמה הוא קשור, אבל אם אני לא אהיה קורבן, אלא אעשה את כל הדברים האלו בשמחה, אז אני בעצם אהיה באופן רשמי עקרת בית.
זה הדבר היחיד שמצאתי שם שמפריע לי, או עולה לי בכלל. וניסיתי לחשוב על זה כמה פעמים.
מצחיק - מעצם זה שחשבתי על זה הרגשתי פחות קורבנית בימים האלה, אבל אני יודעת שזה זמני._

מה הקונוטציות שיש לך ל"להיות עקרת בית"? שלי לא חיוביות במיוחד. למה אם תעשי את הדברים האלו בשמחה תהי עקרת בית? את בטוחה שזה האמת? ואם תעשי את זה באומללות, אז לא תהיי עקרת בית? לדעתי ניתוק הקשר הזה יכול לעזור. בעיקרון אפשר גם לנסות לנקות את המונח "עקרת בית" מהמשמעויות שלו, אבל זה הרבה יותר קשה ולדעתי לא שווה את זה.

_האמת אישה שעד לא מזמן אפשר להגיד שעשיתי בדיוק את המינימום הזה.
התחלתי לא מזמן לעקוב אחרי פליי לידי, כי טבעתי בתוך בלאגן וכאוס אין סופי. אז עכשיו אין מצב שאני עושה את המינימום, זה לא מתאים לשיטה. ולדעתי היא מיטיבה איתי._

שיטת פליי ליידי, כמו שאני מבינה אותה, מדברת על לברך את הבית, על לא להיות קורבן. לעשות דברים באומללות לא מתאים לשיטה. לדעתי, בבחירה בין לעשות משהו ולהתבאס, לבין לא לעשות, האחרון עדיף על פי פליי ליידי. קחי את הפרשנות שלי לפליי ליידי בערבון מוגבל - היא באה מיד שנייה ושלישית, אני לא חובבת מספיק אנגלית כדי לקרוא אותה.
ההשפעה של השיטה עליי היא לעשות יותר עבודות בית, ובעיקר לחלק את העבודה לחלקים מאוד מאוד קטנים, לציין כל חלק כעשייה, ולעשות אותם כבדרך אגב, בשיטה שלא תדרוש מאמץ.

לגבי אוכל בסיסי - אני חושבת שהתחלתי לשדרג את האוכל מסיבה פשוטה - אני לא רוצה לאכול פתיתים ושניצלים כל יום, וגם לא רוצה לבשל גם פתיתים ושניצלים וגם קינואה עם מש. אז אני מנסה להרגיל את הילדים שלי לאוכל קצת יותר מגוון כדי שבסוף אוכל לבשל דבר אחד לכולם. אבל התהליך הוא ארוך ודורש המון סוגים של מזונות ובישולים שלא תמיד כולם נאכלים.

מצטרפת למה שנאמר לפניי - אין דרך פחות קשה לעשות את זה?

_ידיעה פנימית ועצמאית על הערך שלי. ממממ.....
פעם הייתה לי כזאת, היה לי ברור שאני בבית כסוג של הקרבה עבור הילדים, וזה זמני, ובעצם אני יכולה לכבוש את האברסט, וככה זה, נשים שרוצות להשקיע באמהות שלהן לא יכולות באמת להשקיע גם במשהו אחר._

לי זה לא נשמע כמו ידיעה פנימית ועצמאית. לי זה נשמע כמו הפנמה של נורמות לגבי מי ראוייה לערך, למשל, מי שיכולה לכבוש את האוורסט. ערך עצמי פנימי הוא כזה שלא תלוי בדבר - שקיים גם אם את לא יכולה לכבוש את האוורסט, ולמצוא עבודה, ובכלל לעשות משהו מועיל לחברה. לא שאני אומרת שזה ככה - לדעתי לגדל ילדים זה אחד הדברים החשובים שחבל שנזנחים בישראל. אבל גם לו זה היה כך - ערך עצמי פנימי אמור להישאר. לדעתי הערך הזה הוא התוצאה הישירה לכך שבכל אדם יש ניצך אלוהי - הנשמה שלו. אותה לא ניתן לקחת, והיא מהות הערך הזה וגם המקור ממנו נובעת תחושת הערך העצמי שכדאי למצוא.

אבל יכול להיות שאני לא קוראת אותך נכון, זה רק מה שנשמע לי.

עבר שבוע מעניין. 2 הגדולים בטיול שנתי. הרבה זמן נטו של אמא וברווזונת. הקטנה מציינת ערב אחד שזה מאוד כייף לה מבוגר אחד וילד אחד בבית.
מצד שני קשה לה להרדם בחדר לבד, בלי האחים, אז אני נרדמת אתה, והיא גם זולגת למיטתנו בלילה (וזה נעים).
אני שיחקתי איתה רק במה שהיה גם לי נעים, והיא גם שיחקה בעצמה רבות, אבל הכל היה הרבה יותר שקט וקל.
הערב הגדולים חוזרים, ומיד יקירי יוצא לסופשבוע עם חברים שלו להרים, מתנה ממני.
אז זה אני פלוס שלושה עד שני בבקר, בלי אוטו. מקווה ומזמינה שמחה ונחת.

לכל אחד מאיתנו יש גוון ייחודי שאין דומה לו.
העולם מורכב מכל הגוונים הללו.
בלי הגוון של כל אחד מאיתנו העולם היה חסר.
ולכן כל אחד כל כך חשוב.
זה עוזר למודעות לערך עצמי?

נכון. מצד אחד קשה יותר להתחבר לידיעה הפנימית הזאת כשאין הרבה קריטריונים חיצוניים. מצד שני, לפעמים דווקא כשיש הרבה קריטריונים חיצוניים - קשה שלא להישען עליהם. קשה להניח להם לטובת הידיעה הפנימית.
(ברור שבסדר . כמו שאמרת: זה דף של כולם, שיחה של כולם).

המודעות לערך העצמי של האדם באשר הוא בלי צורך בהוכחה חיצונית. ידיעה בלי הוכחה.

ההתחברות לכך תמיד חשובה, אך מתחדדת כשאין קריטריונים חיצוניים ברשימה.

לפעמים דוקא אז קשה יותר לראות זאת, כמה כל אחד מאיתנו הוא נס הבריאה.

(זה בסדר להדחף לכן לשיחה? גם אני עסוקה בשאלה הזאת, והיא מהותית בשבילי)

רונית כ,

בשמחה

סליחה על הזמן שלוקח לי להגיב. אני כל הזמן חושבת על מה שאת כותבת.

אין לך מה להרגיש לא נוח. אנחנו לא ממהרות לשום מקום. את עונה כשאת עונה, ואם וכאשר זה נכון לך.

קשה לי מאוד למצוא משהו בי להעריך כרגע שלא קשור לשום דבר חיצוני. אני חושבת על זה מאז שכתבת.

טוב שאת מכוונת את עצמך למצוא את העוגן הפנימי הזה להישען עליו. הישארי מכוונת לשם עד שתמצאי.
זה לא שצריך להפוך אותך לבעלת הערך. את לא צריכה להשתנות. את כבר בעלת ערך, ורק צריכה להתעורר להבנה הזאת. האסימון של מי את צריך ליפול לך.

בגלל סיטואציית החיים הנוכחית שלך שיש בה שלל התנסויות מאתגרות, מבלבלות ומציפות – ההצעה שלי היא לחפש את הערך העצמי ממש ממש בתוכך.
לרגעים – תנסי להתנתק מכל הסיטואציות הללו ולחפש בתוכך ידיעה. ידיעה שלא קשורה למילים.

אל תחפשי הוכחות, תחפשי ידיעה עמוקה שנמצאת שם כבר הרבה זמן עוד לפני שלב ההוכחות. אני מאמינה שהידיעה הזאת היא משהו שיש בך, שכבר קיימת. אולי שכחת אותה או שאולי לא שכחת אבל עם הזמן היא כוסתה בכל מיני תפיסות עצמיות שמפריעות לך לחוש בה. חפשי תחושה. פנימית, כללית, ערטילאית שלא קשורה לכלום. חפשי גם תחושה פיזית. כשאת עומדת יציבה על הקרקע. כשאת מזדקפת. תבדקי האם והיכן הידיעה הזאת קיימת בגוף שלך.

בקיצור: חפשי ידיעה שכבר ישנה שם – לא הוכחות.
לכי עם זה כמה זמן ותראי אם זה פותח לך איזשהו פתח.

הי עירית
תודה על הכתיבה המדוייקת, וסליחה על הזמן שלוקח לי להגיב. אני כל הזמן חושבת על מה שאת כותבת.

ואם הכיוון הזה נכון, אם ההסבר הזה מתאים למה שמתרחש בתוכך – אז מה שנדרש על מנת להסכים להיפרד מעמדת הקורבנות זה לוותר על השימוש הזה. אבל - אי אפשר סתם לוותר על משהו. על מנת להסכים לוותר עליו נדרש למצוא תחליף הולם: משהו אחר להישען עליו. משהו אחר שיעניק לך חוויה של ערך עצמי. כאן אני כמובן לא מתכוונת לתחליף חיצוני, כלומר לא ל"טייטל" חיצוני אחר שאולי ירשים יותר את האחרים ואותך, משהו שישמע יותר "נוצץ" – אלא לתחליף פנימי: ידיעה פנימית ועצמאית לגבי הערך שלך. ידיעה שתעניק לך את החופש לבחור מה לעשות ומי להיות בשלבים השונים של חייך מבלי לחוש רע או לא בסדר או לא מספיק טובה. ידיעה שתאפשר לך לחיות בשלום אמיתי עם הבחירה שלך להיות כרגע אמא נהדרת לילדייך.
הכיוון נכון כנראה, למרות שאף פעם לא קישרתי בין חוסר שביעות הרצון הבסיסי שלי מכך שאני בסופו של דבר המון המון זמן מהיום עקרת בית לכך שאני חוטפת התקפות עצבים כל הזמן.
כמו שלא חיברתי אף פעם בין :
"התנהגות ביקורתית כלפי אחרים יכולה היתה להתבסס על מנת לספק חוויה של ערך עצמי - אם נסיבות החיים חבטו שוב ושוב בערך העצמי שלנו"
מצטטת משפט שהלם בי כמו פטיש מהמאמר שלך. (והלם בלי עוד יותר שגם הבן שלי כזה).

ידיעה פנימית ועצמאית על הערך שלי. ממממ.....
פעם הייתה לי כזאת, היה לי ברור שאני בבית כסוג של הקרבה עבור הילדים, וזה זמני, ובעצם אני יכולה לכבוש את האברסט, וככה זה, נשים שרוצות להשקיע באמהות שלהן לא יכולות באמת להשקיע גם במשהו אחר.
דווקא בעקבות טיפול ונבירה בעבר שלי (שיש לי בערך 0 זכרונות ממנו), הבנתי שהידיעה הזו מוטעית.
מסתבר שיש לי עניין עם קשב וריכוז, כנראה שברמה גבוהה למדי.
כנראה שהסיבה שבגינה החלטתי לא לשלב ילדים עם חיים מחוץ לבית / לימודים להסבה מקצועית הייתה הידיעה הפנימית של התת מודע שאני פשוט לא מסוגלת לזה.
וגם השילוב של ילדים ובית לא ממש הולך לי.
הבית רוב הזמן בברדק ולכלוך רצחני. (עם השיטה של פליי ליידי יש איזשהוא שיפור זערורי במצב, ואני אופטימית שבעוד כמה שנים כל הבית יהיה מסודר ונקי ואני אוכל להתפנות למשהו אחר סוף סוף)
הילדים רוב הזמן במצב של עצבנות וכעס ואני ממשיכה להוציא כל מיני משפטים שמלבים את המצב מהלב ומהפה.

היום אני בעיקר מנסה להנות מנצחונות קטנים - הצלחתי לפנות את השיש לשעה. הצלחתי להיות בקשב לתינוק שלי ולהבין מה הוא רוצה ומתי, הצלחתי לשוחח עם הבן האמצעי שלי בלי לעצבן אותו באמצע, ואפילו לקבל אולי קצת חיבוק, הצלחתי לגרום לבכור שלי להרגיש קצת יותר עם ערך עצמי, הצלחתי לקפוץ פחות על כל התבכיינות של הקטן שלי. הצלחתי לסיים את היום בלי שאף אחד מהם הלך לישון כועס/בוכה.
כאלו דברים.
היום אני יותר מודעת למגבלות הפיזיות שלי ומעודדת את עצמי על כל הצלחה קטנה בלי לצפות ליותר מידי, תוך התעלמות מהציפיות שעפות עלי כאן מסביב.

אני יודעת שאני מצליחה לתת לילדים שלי בית מכיל (רוב הזמן), מקום לחזור אליו מהקרבות בחוץ, אהבה, חום. כל מה שאני לא קיבלתי.

קשה לי מאוד למצוא משהו בי להעריך כרגע שלא קשור לשום דבר חיצוני. אני חושבת על זה מאז שכתבת.

אני הולכת לחבק את הילדה הפנימית שבי.
מסרי לה גם ממני שהיא נהדרת

יוליקו, כל מה שאת מספרת נשמע מעולה.
כל הכבוד על האומץ לתת רשות .

אירגנתי ארוחת צהרים קבועה כל יום חמישי רק עם בכורי. תענוג.
זה זמן לברר בעיות ואי הבנות בינינו וגם זמן להקריא לו ספר שמעניין אותו בשפה שאינו קורא בה (עברית ).
רגעים של עונג.

לקח לי קצת זמן לקרוא הכל ואני לא בטוחה אם הבנתי את כל מה שכתבתן. אני נמצאת עם 2 בבית כל היום, אני והם. הם עדיין קטנים ובן זוגי מגיע כל יום הביתה יחסית מאוחר. הוא רואה אותם אבל לפעמים כמה דקות לפני שהם הולכים לישון. אנחנו כל היום יחד. אני והילדים. ולפעמים גם לי יוצא השד המחורפן שכבר לא יכול יותר וצורח על הגדול (בן שלוש) שיעזוב אותי בשקט ועל הקטן (בן שנה!!!) שיפסיק לבכות לכמה דקות כדי שאני אוכל לסיים לסרק את הראסטות הלא רצויות שלי (שיער מתולתל שדורש סירוק מיידי אחרי חפיפה שגם ככה מגיעה פעם או פעמיים בשבוע). ורגע אחד כולי שגעון ועצבים. אבל אחר כך אני מבקשת סליחה מהקטן ומסבירה לגדול שלפעמים קשה לי ומעצבן לי ושאני צריכה קצת מרחב להרגע ושאני אוהבת אותו כמו תמיד, הכי בעולם.
דווקא בימים שאני יודעת שאני לבד אני מסתדרת מעולה (בדרך כלל) אבל אני לא מרגישה מרוחקת אלא מאורגנת ומוצלחת. אני יודעת איך להימנע מחיכוכים ואיך לשכנע בדיבורים והסברים. לכן אני אומרת שאני לא מבינה למה יוליקו מתכוונת.
מצד שני, אני לא מתביישת בצד המתעצבן שלי. אני גם לוקחת את בני הגדול בצורה חזקה וצועקת ואפילו נושכת את השפה עם פרצוף של משוגעת אבל אני חושבת שתשומת הלב שהם מקבלים ממני, בסופו של דבר, היא מאוד מיוחדת שאין לי מה להתבייש. זה קור לכולם, גם למי שרואה את ילדים שעתיים ביום. אני חושבת, ואולי טוע, שזה המצב. אני נמצאת עם 2 אנשים אחרים שתלויים בי ושלא תמיד משתפים פעולה. אני חושבת שמגיע לנו קצת קרדיט.
ראיתי לא מזמן איזה וידאו יוטוב שרץ בפייסבוק ובו דברו ילדים על האמהות שלהן. האמהות חשבו בעיקר על הרגעים בהן הם צעקו על הילדים ולא התנהגו בסבלנות אבל הילדים מודעים לזה שהם מתנהגים לא בסדר ויודעים למה לצפות והילדים בוידאו רק ראו שהאמהות שלהן הן הכי נהדרות בעולם.
היציאה מהגבולות והכעס הופכים אותנו לאנושיות,לא? ואני חושבת שגם אם אנחנו לא מתנהגות בצורה הכי טובה, אנחנו יכולות לתת לדוגמא לענווה ולחרטה. הילדים שלנו ידעו שלא חייבים להיות מושלמים וניתן לבקש סליחה ולהסביר.

אני מרשה לעצמי לכעוס יותר, לשחק פחות (גם עם הילדים וגם את האומנת...), ירד בנוסף קצת הלחץ בלימודים, ואני פחות מתוחה.
פחות ביקורתית כלפי עצמי ורואה איך אני בעצם אמא די טובה, ולילדים שלי יש בסיס מספיק טוב עקב כך.
לכן הם יכולים להתמודד בשלום יחסי גם עם הזמנים הפחות נעימים בחברתי.

יוליקו, מקסים מה שסיפרת. ומרגש שיכולת לראות אותו כך. ואותך

עירית לוי,
קראתי את הפוסט 'אהבה שלמה' שכתבת לפני יומיים. הוא נוגע בי עמוק. תודה.
http://www.articles.co.il/article/165904

מעניין (לפחות לי...) שהוא מתאר תהליך פנימי שהחל אצלי (גם בעקבות תמיכתך בי, וגם בעקבות אמא שלי שאומרת לי כבר שנים אותו דבר).

אני רוצה לספר משהו:

יש לנו חבר, רגיש, נדיב, תרבותי, משכיל,בעל חוש הומור, ועוד תכונות אחלה אצל חבר, ובכלל כאדם.
אותו חבר הופך פשוט למפלצת כשהוא עם בתו (בת יחידה, בת 3 וקצת):
הוא דורש ממנה יכולות של מבוגרים בהקשר של נימוסים ותקשורת עם הזולת, גם כשהיא גמורה מעייפות (בגלל שלא אפשרו לה לישון כי היא עם ההורים שמבלים),
הוא לא עומד במילה שלו, הוא מתנפל עליה בזעם כולל טלטול והכאה, הוא מדבר אליה לא יפה בלשון המעטה,
והוא נותן לה לנהל את העניינים בעניינים חשובים ממש בלי יכולת להוביל בעצמו (למשל היא אוכלת 95 אחוז רק זבל, והוריה אוכלים מגוון. ממש כואב הלב לראות מה היא מכניסה לפה).
אני פשוט הזדעזעתי, וזה גרם לי להתרחק ממנו רגשית, וגם למעט בפגישות.
ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים (למשל אחרי שניסה בטלטולים וכעס להכריח אותה לנשק אותי לפרידה) אבל אין עם מי לדבר. הוא רוצה שהיא תהייה מחונכת טוב (לדעתו), וכל הדרכים כשרות לכך. זה לטובתה.

למה סיפרתי את כל זה (ועוד בבאופן...)?
שלשום הם היו אצלנו, וקרה קצת מכל סעיף מהתפריט שלמעלה.

פתאום, בפעם הראשונה, ראיתי אותו: את הסבל שלו, את המאמץ שלו, את הסיוט שהוא בעצמו מכניס את עצמו (ואת משפחתו) לתוכו.
זאת פעם ראשונה שראיתי ממש אותו, מעבר לקליפות, את התמצית שלו, את היהלום הזוהר שבתוכו, שעטוף בשכבות של רפש. ופשוט הרגשתי חמלה כלפיו וכלפי בתו.
החמלה הזאת הכתה בי. אני יכולתי לחמול עליו ולראות את הטוב שבו, ולתפוס כיצד רצונו הטוב מתעוות לאכזריות בלי שליטה והבנה שלו, ובלי מודעות למה ואיך.
אני מניחה שכל זה הוא ביטוי לתהליך פנימי שלי של קבלה עצמית, ושהחבר הזה משמש עבורי מראה מגדילה לצדדים שקשה לי איתם בתוכי (אני לא מגיעה אפילו קרוב למה שהוא עושה, אבל כבר תארתי למעלה ממה שקורה אצלינו).

יותר מזה, אם אני יכולה לחמול עליו, אני יכולה לחמול על עצמי! בכלל, ובפרט ברגעים היותר גבוליים.
ואז אני יכולה להיות יותר רגועה עם הכל, גם עם פניות לשינוי, וגם עם קבלת הקיים והבנת שורשיו.

אני הולכת לחבק את הילדה הפנימית שבי.

רונית כ,

ניסיתי לדמיין את זה, המחשבה הראשונה שעלתה היא שאז בטח יהיה לי ממש כיף, ממש שחרור.

זה אכן משחרר לוותר על המסכנות והקורבנות . התחושה הראשונית הזאת שחווית יכולה להוות "טעימה" קטנה ממה שאפשרי בלעדיהן.
אבל, כאמור, סביר להניח שהמסכנות גם נחוצה לך ולא רק מפריעה, אחרת לא היית אוחזת בה. ולכן, טוב שהמשכת לברר מה עוד יש מעבר לתחושת השחרור.

_אבל אז כן הפריע לי שם משהו, לא יודעת עד כמה הוא קשור, אבל אם אני לא אהיה קורבן, אלא אעשה את כל הדברים האלו בשמחה, אז אני בעצם אהיה באופן רשמי עקרת בית.
זה הדבר היחיד שמצאתי שם שמפריע לי, או עולה לי בכלל. וניסיתי לחשוב על זה כמה פעמים._

אם אני מבינה נכון – אז מה שמפחיד או מרתיע אותך בלוותר על המסכנות ביחס למטלות הבית, זה שבלי המסכנות את למעשה עומדת מאחורי התפקיד שאת ממלאת היום. כלומר, אם את מרוצה ושמחה בחלקך, את למעשה מיישרת קו עם הסטטוס הזה. ואם את עומדת מאחוריו – את מצהירה מכריזה על עצמך מול העולם שאת עקרת בית.

ואני משערת שמול ההצהרה הזאת עולים פחדים ותהיות כגון: "מה זה אומר עלי? מי אני? מהו ערכי? זהו? זה כל מי שאני?" וכן הלאה.
ולכן - הקורבנות מסייעת לך כביכול לשמר את הערך העצמי שלך, גם בינך לבינך וגם מול העולם. זה השימוש שלה, או לפחות אחד השימושים.

ואם הכיוון הזה נכון, אם ההסבר הזה מתאים למה שמתרחש בתוכך – אז מה שנדרש על מנת להסכים להיפרד מעמדת הקורבנות זה לוותר על השימוש הזה. אבל - אי אפשר סתם לוותר על משהו. על מנת להסכים לוותר עליו נדרש למצוא תחליף הולם: משהו אחר להישען עליו. משהו אחר שיעניק לך חוויה של ערך עצמי. כאן אני כמובן לא מתכוונת לתחליף חיצוני, כלומר לא ל"טייטל" חיצוני אחר שאולי ירשים יותר את האחרים ואותך, משהו שישמע יותר "נוצץ" – אלא לתחליף פנימי: ידיעה פנימית ועצמאית לגבי הערך שלך. ידיעה שתעניק לך את החופש לבחור מה לעשות ומי להיות בשלבים השונים של חייך מבלי לחוש רע או לא בסדר או לא מספיק טובה. ידיעה שתאפשר לך לחיות בשלום אמיתי עם הבחירה שלך להיות כרגע אמא נהדרת לילדייך.

את יכולה לראות עכשיו כיצד הפרידה מעמדת הקורבנות – העמדה שגורמת לך לכל כך הרבה סבל – יכולה להיות למעשה גם הזדמנות מצויינת לבסס משהו כה חשוב ומהותי.

טוב, לפני שממשיכים תבדקי אם זה כיוון שנכון מבחינתך. מה דעתך על כל זה ובהתאם לזה נראה לאן כדאי לנוע מכאן.

מצחיק - מעצם זה שחשבתי על זה הרגשתי פחות קורבנית בימים האלה, אבל אני יודעת שזה זמני.

"מדדת" לזמן מה איך זה להיות בלי העמדה הקורבנית.
אבל גם אם התחושה אכן היתה זמנית, אני מאמינה שאפשר לבסס אותה כך שתהיה מתמשכת. צריך כאמור להסכים לוותר על השימושים שלה. אבל הנקודה היא שזה אפשרי .

רונית כ?,
כתבת ''התהליך הוא ארוך ודורש המון סוגים של מזונות ובישולים שלא תמיד כולם נאכלים'', ומיד מצאתי את עצמי מותשת וגם מתוסכלת רק מלקרוא. כל כך הרבה עבודה ובסוף לא אוכלים. מרגיז, מתיש.
האם בא לך לחפש דרך יותר ידידותית כלפייך?

ממש תדמייני שזה קורה מרגע זה ואילך ואת צריכה להמשיך להתנהל היום עם מטלות הבית, ומחר ומחרתיים - ללא קורבנות. מה את מרגישה? מה את חושבת?
ניסיתי לדמיין את זה, המחשבה הראשונה שעלתה היא שאז בטח יהיה לי ממש כיף, ממש שחרור.
אבל אז כן הפריע לי שם משהו, לא יודעת עד כמה הוא קשור, אבל אם אני לא אהיה קורבן, אלא אעשה את כל הדברים האלו בשמחה, אז אני בעצם אהיה באופן רשמי עקרת בית.
זה הדבר היחיד שמצאתי שם שמפריע לי, או עולה לי בכלל. וניסיתי לחשוב על זה כמה פעמים.
מצחיק - מעצם זה שחשבתי על זה הרגשתי פחות קורבנית בימים האלה, אבל אני יודעת שזה זמני.

אז אפשר להשאיר את המינימום
האמת אישה שעד לא מזמן אפשר להגיד שעשיתי בדיוק את המינימום הזה.
התחלתי לא מזמן לעקוב אחרי פליי לידי, כי טבעתי בתוך בלאגן וכאוס אין סופי. אז עכשיו אין מצב שאני עושה את המינימום, זה לא מתאים לשיטה. ולדעתי היא מיטיבה איתי.
לגבי אוכל בסיסי - אני חושבת שהתחלתי לשדרג את האוכל מסיבה פשוטה - אני לא רוצה לאכול פתיתים ושניצלים כל יום, וגם לא רוצה לבשל גם פתיתים ושניצלים וגם קינואה עם מש. אז אני מנסה להרגיל את הילדים שלי לאוכל קצת יותר מגוון כדי שבסוף אוכל לבשל דבר אחד לכולם. אבל התהליך הוא ארוך ודורש המון סוגים של מזונות ובישולים שלא תמיד כולם נאכלים.

מהניסיון שלי בחינוך עצמי שכזה, החלק הקשה הוא לארגן את הנסיבות כך שהן תאפשרנה ניסוי כזה, התוצאות מגיעות במהירות מדהימה
נשמע רעיון מדליק, אני אנסה לחשוב איך אפשר להתאים את הנסיבות שלי לניסוי כזה.

רונית, מרשה לעצמי גם כן לנסות לייעץ. קחי בחשבון שלי אין שום הכשרה או ניסיון או בכלל ידע מוכוון רלוונטי, כך שמה שאני רושמת זו דעתי הבלתי מקצועית ותו לא.

_ לא עולה לי כלום מהבטן, גם לא מהראש האמת.
אין לי מושג איך לשנות את העמדה._

אז מצד אחד אני מבואסת מזה ומרגישה קורבן, מצד שני אני יודעת שאין הרבה ברירה, זה מה יש ואני אמורה לשמוח שהמצב הכלכלי שלנו מאפשר לי להישאר עם הילדים ולא לצאת לעבוד, ואם אני כבר בבית אז...

לדעתי העמדה העקרונית שלך בנוגע לעבודות הבית היא זו שיוצרת את המצב בו אין ברירה, וכל עוד בעינייך אין לך ברירה, איך לך אפשרות לא לעשות אותן, אז את באמת לא בוחרת. ומהנקודה הזו קשה מאוד לדעתי, לשנות את עמדת הקורבן.

אני מאוד מאמינה בתקשורת במעשים. לא ממעיטה בערכה של עבודה פנימית, עירית מייצגת מעולה את הצד הזה בדף הזה, אז אני אתמקד בתרגול מעשי, שלדעתי האישית יוצר לעיתים קרובות שינוי רגשי.

את לא חייבת לעשות את עבודות הבית! אני מכריזה בזאת חגיגית שהעולם לא יתמוטט אם תפסיקי לעשות אותן! והדרך הכי טובה להאמין באמת שאת יכולה לבחור לא לעשות אותן היא אכן לבחור לא לעשות אותן - עכשיו. פשוט לא לעשות. אני מניחה שלוותר על כל המטלות קשה פסיכולגית, אז אפשר להשאיר את המינימום - כביסות, תליית הכביסה, וחלוקתה לפי בעל הבגדים, ובישול בסיסי של מזון. או קניית מזון.

לדעתי בחירה זה כשיש לפחות שתי אפשרויות, ואת יכולה לנהוג לפי כל אפשרות. אם אסרת על עצמך אפשרות אחרת, אז אין לך בחירה. מבחינת ההשפעה הפסיכולוגית, המצב הזה שונה מהותית מהמצב בו יש שתי אפשרויות לא אידיאליות ואני בוחרת ביניהן את העדיפה עליי.

העצה הזו היא מניסיון אישי - אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

אני יודעת, באמת יודעת, שדברים כאלו הם לרוב זמניים. שאם אני אחליט שמעכשיו מותר לי לא לעשות X, ועל באמת לא אעשה אותו, אז תוך זמן די קצר יופיע הרצון לעשות X. ואז אני אעשה אותו. וישאר לי רק להיזהר לעשות רק מרצון, כדי לא לכבות אותו. ובכל זאת, לרוב אני לא מתחילה ניסויים כאלו עד שאני לא יוצרת מצב בו אני יכול להמשיך בהם לנצח. אני מתכוננת לקושי שבהתחלה כאילו הוא ימשך לנצח, ואז מתמודדת איתו איזה שבוע, ואז הקושי מתפוגג.

המצב של אני בוחרת לדאוג לניקיון המטבח שונה מהותית מהמצב בו אני נאלצת לעשותו.

מה יקרה אם תפסיקי לעשות דברים לא הכרחיים? מה יקרה אם תקטיני בשני שליש את הזמן שלך במטבח, ותצמצמי את המטלות שלך למינימום האפשרי? מותר לך! אולי אחרי זה תרגישי רצון לעשות אותן. ואולי לא. לדעתי החלק החשוב הוא לא לעשות את המטלות כל עוד את לא רוצה לעשות אותן.

מהניסיון שלי בחינוך עצמי שכזה, החלק הקשה הוא לארגן את הנסיבות כך שהן תאפשרנה ניסוי כזה, התוצאות מגיעות במהירות מדהימה.

קודם כל הרגשתי מוחמאת על זה שהאש שלי יפה בעינייך (מצחיק, נכון?).
בקשר לשאר, אני יוצאת להשתלמות של 3 ימים אז אגיב אחרי.
תודה רבה לך.

רונית כ,

_רק שאני לא יודעת איך לשנות את העמדה.
זה נראה לי צריך לבוא מבפנים ולא להיות שינוי חיצוני כלשהוא._

אני מסכימה, גם בעיני זה משהו שחשוב שיבוא מבפנים.
כדי לגלות מה דרוש לך על מנת לעבור מהעמדה הקורבנית לעמדה שיש בה עוצמה ובחירה - אני מציעה להתחיל מלבדוק מה גורם לך לאחוז בעמדה הקורבנית: כיצד העמדה הזאת משרתת אותך ומסייעת לך להתמודד עם החיים, וגם מה מפחיד אותך בלוותר עליה.

חשוב שתביטי על זה ושתבדקי את זה בעיניים אוהבות וחומלות. אם את אוחזת בדפוס מסויים, יש לך כפי הנראה סיבות טובות מאוד לעשות כן. אם המערך הרגשי שלך בחר להשתמש בקורבנות, היא כנראה היתה נחוצה בשעתו. בסדר?

איך לבדוק? בואי נתאר לעצמנו לרגע מצב היפותטי, ונניח שמרגע זה ואילך לא היתה לך יותר רשות או יכולת או פריבילגיה להשתמש בקורבנות ובמסכנות. ממש תדמייני שזה קורה מרגע זה ואילך ואת צריכה להמשיך להתנהל היום עם מטלות הבית, ומחר ומחרתיים - ללא קורבנות. מה את מרגישה? מה את חושבת? את יכולה לכתוב את כל מה שעולה, אפילו בלי לחשוב יותר מדי ובלי לסנן. אין תשובה "נכונה".

אחרי שתראי מה מחזיק את העמדה הזאת בקיום, אפשר יהיה לבחון מה דרוש לך, מה את צריכה ומה יתמוך בך לוותר עליה ולהתמקם בעמדה האחרת.
.

יוליקו,

כן, ענית .

אכן אש פראית ויפה וסוערת ומלאת אנרגיה.
האם את יכולה ללחוש כלפיה אהדה? אהבה? לחוש שמחה ביחס לעצם קיומה בתוכך? (כל זה לצד אי הרצון שהיא תשתולל ותהרוס, בלי להתעלם מזה כמובן).
האם את יכולה להיות מלאת הכרה אליה ואל מה שהיא כן מאפשרת לך בחיים?
אני שואלת מכיוון שכאמור היחסים שלך איתה חשובים ליצירת שינוי ביחס להתנהלות שלך.
תראי מה עולה בך מול השאלות הללו ותכתבי (מה שעולה זה טוב, אין תשובה נכונה, חשוב לעבוד עם חומר הגלם האותנטי).
.

לדעתי גם כיום הבלגן, האלימות של ילדי, הניסיון שלי להספיק והכישלון, והחוצפה וחוסר הצייתנות נתפסים אצלי עמוק כאי צדק.

האם את יכולה לבדוק לאיזו חוויה את "נזרקת" ברגעים הללו של אי צדק?
אולי חוסר אונים? אולי חרדה? אולי משהו אחר או נוסף?

אני משערת שעל מנת לחלץ את עצמך כמה שיותר מהר מאותה חוויה קשה ולא נעימה את מנסה להשיג שליטה על המצב. את "נזרקת" למצב שבו אין לך שליטה ואת שולפת את המשאב הראשון הזמין לך על מנת לבסס מסביבך שליטה. המשאב הוא האש שלך, העוצמה שלך.

אם זה אכן כך (תבדקי) אני חושבת שמה שיהיה יעיל לעשות זה ללמוד להתנהל אחרת בתוך חוויית חוסר השליטה. ללמוד לא בהכרח לברוח ממנה כתגובה אינסטינקטיבית ראשונה (לברוח על ידי השלטת סדר מחוצה לך). ללמוד להישאר בתוכה ולהישען על משאבים אחרים שיש בך. ללמוד לסמוך על עצמך שאת יכולה להיות בתוך חוויה כזאת של חוסר שליטה ולהמשיך לנשום, להבין שהיא לא בהכרח "מסוכנת" עבורך.

ספרי לי מה עולה בך מול כל זה ואוכל להציע לאן להמשיך.

כיום האש הזאת מתפרצת הרבה פעמים במצב בו אני מאבדת שליטה על העניינים.
דוגמאות:
הבית נורא מבולגן ואני מוצפת בחפצים מכל עבר (אצלנו תמיד מבולגן, אבל כשהעיניינים יוצאים מהמצב הרגיל).
כשצריך להספיק המון דברים בזמן קצר ויש דד-ליין (אפילו אם הסיבה נחמדה, כמו כשיוצאים לחופשה וצריך לארוז, להשאיר בית סביר עם פחים נקיים וכו' ולסגור תריסים, ומסתובבים שעות כמו סביבון משוגע בשביל להספיק הכל גם אם התחלנו לארגן שבוע קודם ובכל זאת כמעט מאחרים).
הילדים לא עושים מה שאני רוצה.
יש הרבה רעש מציק לאורך זמן (נניח יום בו הילדים רבים, צועקים ומכים שוב ושוב).
אם הבן הגדול שלי בן 8 וחצי מנסה להכות אותי (לא קורה הרבה, אבל קורה).
ואז תאורה של גמאני קולע.

רקע:
כילדה צעירה הייתי מכה את אחי הרבה מאוד (אני הבכורה) וגם מציקה ומתגרה בו (אנחנו 3, אני הבכורה, עם רווחים ל 3 שנים בינינו), ומאוד נהנתי מכך.
כשגדל הוא התחיל להחזיר ואף ליזום... זה היה פחות כייף.

אני זוכרת את האש הזאת פורצת בעיקר במצבים שנתפסים אצלי כאי צדק:
דוגמא קיצונית: 3 ילדים גדולים ממני בכמה שנים זרים מכים את אחי (אותו אח מציק). עלה לי ענן אדום לעיניים, והדבר הבא שאני זוכרת זה אותם בורחים מהר. הייתי קטנה ורזה לגילי ובכל זאת חמת זעמי הפחידה אותם.

לדעתי גם כיום הבלגן, האלימות של ילדי, הניסיון שלי להספיק והכישלון, והחוצפה וחוסר הצייתנות נתפסים אצלי עמוק כאי צדק.

אני רואה את האש הזאת ביצירתיות שלי, בדמיון העשיר, בזריזות המחשבה, וגם בציניות, בטרוף ובהרסניות.

הצלחתי לענות על מה ששאלת?

זה בדיוק זה, איך ידעת?

לא עולה לי כלום מהבטן, גם לא מהראש האמת.
אין לי מושג איך לשנות את העמדה.

אם ננסה להתמקד רגע במטלות הבית לדוגמא, שאני מרגישה קורבנות לגביהן.
הרי המטלות שם, ויותר נעים לכולם כשהם נעשות (גם לי).
התחלתי בזמן האחרון להאציל קצת מטלות על הבנים, אבל זה תהליך מאוד איטי, אז נכון לעכשיו הרוב עדיין אצלי.
אז מצד אחד אני מבואסת מזה ומרגישה קורבן, מצד שני אני יודעת שאין הרבה ברירה, זה מה יש ואני אמורה לשמוח שהמצב הכלכלי שלנו מאפשר לי להישאר עם הילדים ולא לצאת לעבוד, ואם אני כבר בבית אז...

עוד דוגמא -
אוכל - אני מרגישה גם קורבנות שם, להאכיל משפחה עם 5 בנים חוץ ממני, כל אחד עם הטעם שלו וחלק כבר ממש דורשים כמויות, מהבוקר על הערב
כל יום - זה קצת אין סופי.
ושוב - אני יודעת שאני עושה את זה כי לי חשוב שהם יאכלו אוכל מבושל ולא מעובד.
שאני ארגיש רע אם הם יאכלו אוכל קנוי/מעובד בתדירות גבוהה.
ויש רגעים שאני גם נהנית מהבישול - אם זה נגיד משהו מיוחד שגם אני אהנה ממנו.
אבל עדיין - בשעות האין סופיות במטבח אני בהחלט מרגישה קורבנות.

מן ביצה ותרנגולת.
זה המצב, אני אמא ל4, המשימות לא ישתנו, צריך לטפל בכולם.
אולי עם הזמן אוכל להעביר קצת אליהם אבל עדיין.

רק שאני לא יודעת איך לשנות את העמדה.
זה נראה לי צריך לבוא מבפנים ולא להיות שינוי חיצוני כלשהוא.

הי רונית

מה שאת מתארת הוא באמת קצת שונה מהתיאור של האש שדוכאה. לא לגמרי שונה, אבל מבקש בעיני התייחסות מכיוון אחר.

נראה לי שמה שקרה זה שעל מנת להתמודד עם העולם, על מנת לנסות ולהשפיע על המציאות כאשר היא מאכזבת, על מנת לקבל מענה לרצונות שלך או לצרכים שלך - אימצת לעצמך דרך התנהלות קורבנית. לא כי את לא בסדר אלא כי זה מה שלמדת מהסובבים אותך, וגם כי זו היתה הדרך שנדמתה לך הדרך האפשרית היחידה.

ואז, היום, כאשר המציאות מכזיבה - הדרך שלך לעמוד מולה ולנסות להשפיע עליה היא באמצעות התמקמות בעמדה של קורבנות ומסכנות (לעומת התמקמות בעמדות אחרות, כאלה שמחוברות למשל יותר לעוצמה שלך לעומת לחולשה שלך). לכעס ולמסכנות יש השפעה מסויימת ויכולת מסויימת להשפיע על האחרים לתת לך את מה שאת רוצה - אבל המחירים של זה הם כבדים, גם עבור הסובבים אותך אבל בעיקר עבורך.

מבחינתך זו עמדה מאוד מחלישה: את לא באמת מצליחה להשיג את מבוקשך כי אנשים לא נוטים להיענות לבקשות שמוגשות כך (לעיתים זה אפילו גורם להם להיפך הגמור), ולכן את נותרת פעמים רבות מתוסכלת. את חשה שקולך אינו נשמע ושצרכייך ורצונותייך הם שקופים ובלתי נראים. בנוסף, להיות הרבה זמן "מסכנה" או מבואסת זה מצב שמחליש מאוד את הערך העצמי.

בואי תבדקי מה דרוש לך על מנת לנסות להשפיע על המציאות תוך התמקמות בעמדה של עוצמה, מתוך חיבור לעוצמה הטבעית שלך - ולוותר על העמדה הקורבנית?
את יכולה פשוט לכתוב את מה שעולה לך מ"הבטן".

או.קי.
בעצם מה שניסיתי לכתוב היה מה שיוליקו כתבה.
אז אם זה יתאים לך גם אני אנסה לענות על השאלות.

קודם - אני לא חושבת שכילדה הייתה בי פראיות שאילפתי, המילים האלו לא מרגישות לי מדוייקות לגבי.
הייתי ילדה טובה שעשתה כל מה שאמרו לה, ילדה שלא קיבלה שום דבר בחזרה.
לפעמים, כשהייתי צריכה שמשהו יקרה - הייתי מתפרצת וכועסת וצועקת כמו האחים שלי.
היום - כשאני מבקשת מהילדים לעשות משהו, והם לא רוצים - הילדה הזו נורא נעלבת והיא מתפרצת, בדר"כ בסגנון - לא צריך אני אסתדר לבד.
או אם אני אומרת להם להפסיק התנהגות מסויימת והם ממשיכים אז אני צורחת עליהם להפסיק.
אני חושבת שהסיבה שאני מתפרצת היום היא כנראה כי התפרצו עלי וכעסו עלי, או על האחים שלי.
אז אני לא יודעת אם זה כי ככה התנהגו אצלינו בבית וזה דפוס שנדבק בי, שגדלתי לתוכו, או שזו תגובה של ילדה שלא מקבלת את מה שהיא רוצה.

מערכת היחסים שלי עם הפן הכועס שלי הוא אכזבה, וכמעט מייד ויתור וקבלה, עם דרישה להרגעות מיידית, לפחות כדי לא לסחוב את הפרצוף הכועס שעה אח"כ, כמו שהיו עושים לי.

אם אני מנסה לחשוב שיש חלק ממני שהוא אש - זה מייד מייצר אצלי התנגדות.

יש עוד עניין שמפריע לי וגם קשור לילדה שבתוכי - הבאסה, לא להנות מכאן ועכשיו אלא כל הזמן להיות בבאסה, כמו שאמא שלי הייתה. כמו שהיית כנערה.

רוב ההודעה שלי נמחקה.
טוענת רק לבדיקה שהפעם עובד.

המשך: משתחרר האגרסיב ביתר קלות

דפוס פאסיב אגרסיב עלה לי לראש שקראתי, כשהתתנהלות המאופקת היא הפסיב. הפסיב אמור להסתיר כעס( לא שאת פסיבית, לא עושה כלום אלא בהרגשה). אוליאת כועסת על הילדים? אולי על בעלך הנעדר?
אני לא יודעת מה עושים עם פסיב אגרסיב.
מאד מענין לקרוא על זה.
אולי מישהו יודע: למוד ניסיון?
בשבוע לפני המחזור משתחרר האגרסיב

יוליקו,

אני לא אוהבת את המבט המפוחד של הילדים (אוי, אמא שוב הפכה למפלצת), וממש רוצה לוודא שכעס לא יהפוך לחרון-אף עם זרוע נטויה (התאור בתנ''ך של אלוהים שמתכעס ומעניש את עם ישראל במוות ומכות קשה לי).

כמובן . השאיפה היא ללמוד לווסת את הכעס, ובמקביל גם לנקז אותו החוצה בדרכים אחרות.
אבל כאמור, טיב היחסים שלך עם עצמך הכועסת, עם הפן הפראי שבך, הוא קריטי כדי להתחיל לנוע.
האם את יכולה לפרט מעט יותר את התחושות והרגשות שלך ביחס לעצמך הכועסת?

וגם: האם את יכולה להתייחס לשאלות ששאלתי את גםאני בהודעה הזאת אמא מאוזנת או אמא מרגישה (2014-02-21T21:49:56) ?
את יכולה לחזור ולקרוא את כל ההודעה. מעתיקה לך לכאן את הפיסקה האחרונה עם השאלות:

_אז נכון, כרגע בתוך החיים שלך את ובני משפחתך משלמים מחיר בגלל אותו דפוס, ואת רוצה שזה ישתנה. בהחלט. זה הכיוון. אבל רגע אחד לפני השינוי - ועל מנת שבהמשך השינוי הזה אכן יתאפשר - שימי את עניין המחירים והביקורת מבחוץ בצד, ותנסי להבין לליבך. ממש ממש להבין לליבך. תנסי להסתכל על אותה ילדה שהיית, שהיתה בה עדינות אבל גם פראיות, וכדי לשמור על עצמה היא למדה לאלף את הפרא שבה. את יכולה לראות אותה?
את יכולה להבין לליבך?
את יכולה לראות שה"אש" הזאת היא חלק בלתי נפרד ממך?_

חזרתי מנסיעה, ראיתי את התגובות, ומאוד שמחתי.

כתבתי תגובה, אבל היא נעלמה, אז אדגיש: הדף פתוח לכל המעונינים/ות.

תודה לכל מי שכתבה, גם אם לא הגבתי ישירות (רונית כ למשל).

אני חושבת שלכל אחד יש מה לברר ולנקות מהילדות.
יש תהליכים שכבר עברתי, ויש כמובן עוד לעשות.

באופן ישיר לשאלתך, עירית לוי, התאור של הכעס של גמאני במעלה הדף די מדוייק לגבי. הקש ששובר את גב הגמל והנחשול שעולה מהקרביים ומציף את המח. מחסום הבקרה הפנימית נפרץ ו....התגובות והפעולות לא תואמות את מה שראוי בעיני.

תרגלתי התבוננות במצב (היו הזדמנויות...) והרשתי לעצמי לכעוס יותר מהרגיל, ולמעשה הרגשתי כמו שחרור של הצ'ופצ'יק של סיר הלחץ הפנימי. לא היתה התפוצצות.

אבל אני לא אוהבת את המבט המפוחד של הילדים (אוי, אמא שוב הפכה למפלצת), וממש רוצה לוודא שכעס לא יהפוך לחרון-אף עם זרוע נטויה (התאור בתנ''ך של אלוהים שמתכעס ומעניש את עם ישראל במוות ומכות קשה לי).

הדף בהחלט פתוח לכולם/ן.
יופי, תודה על השיתוף יוליקו

_כאמור, יש לאן להמשיך מכאן. רק ששלב ה

התאור של גמאני לגבי כעס שעובר סף ומשתלט ומכתיב תגובות מעביר היטב מה שעובר עלי.
אמשיך מאוחר יותר.

_רק הבהרה
אני לא יוליקו_
כן, אני יודעת

רק הבהרה
אני לא יוליקו
סתם אלמונית שרצתה להוסיף משלה

יוליקו, שמחה שזה הדהד . כאמור, אשמח לסייע עוד ולהעמיק לכל כיוון שתרצי לקחת את זה.

כשהכרתי בזה לאחרונה הוקל לי מולה
איזה יופי!
ההכרה היא אכן משמעותית.

אני רוצה להוסיף משהו שעלה לי בהקשר של בת ה5 שלי
יש לה המון התפרצויות זעם על שטויות (מנקודת מבטי כמובן)
כשאני מתמודדת עם זה בכעס ובהתפרצות מולה זה לא עובד כמובן, אבל גם כשאני כאילו עושה 'מה שצריך' ו'מה שנכון' בסיטואציה זה גם לא אידיאלי, כי לדעתי היא מרגישה. אני לא מצליחה להיות אמפתית באמת,רק לנהוג באיפוק. אני לא מצליחה לשקף לה באמת רגשות שלה כי זה לא נוגע לי מבפנים כי אני באיפוק וניתוק.

אני עכשו נמצאת בטיפול וחלק ממה שעלה לי עם המטפלת זה שאני כל כך מזדהה עם הילדה שלי בקשיים שלה שאני לא מסוגלת להיות שם. הקשיים שלה והתסכול שלה נוגעים בי ומעוררים בי אפילו אימה. ובגלל שלי עצמי אין מושג איך להתמודד עם החלקים האלה שלי, אני לא מסוגלת לעזור לה ולאפשר לה דרך התמודדות עם הזעם והקושי שלה. אין לי שום אפשרות לתת לה דוגמא נכונה או לתמלל דוגמא נכונה של איך מתמודדים. לכן אני עלולה להתפרץ-מתסכול שלי ואימה שלי. ולכן גם איפוק לא עוזר כי אני קרה אליה ואל הקושי שלה (למרות שזה יותר עוזר מזעם נגדי שלי).
כשהכרתי בזה לאחרונה הוקל לי מולה

שלום עירית לוי ונשים יקרות.
נעדרתי שבועיים, ואני שמחה מאוד לגלות את התכתובת בדף הזה.
אקרא, אאכל ואשוב עם תובנות.
הדף בהחלט פתוח לכולם/ן.
עירית,
קראתי את התגובה הראשונה שלך והיא מהדהדת עמוק. תודה.

גםאני, אני מגיבה לדברים שכתבת, ונראה לי שהם יכולים להיות נכונים פחות או יותר לכל האחרות שכתבו דברים דומים, אז כל מי שרוצה מוזמנת להצטרף ( יוליקו, זה בסדר מבחינתך?)

אבל בתוכי אני מפחדת ומתביישת בחלקים של "המפלצת" שאני יודעת שהם שם.

כן, ברור. אני מבינה אותך לחלוטין . הנטייה האוטומטית של כולנו היא להתבייש בחלקים ה"לא יפים", ה"שליליים". גם שלי.
העניין הוא שהדרך ליצור שינוי ביחס אליהם חייבת לעבור בהכרה שהם חלק בלתי נפרד ממך, ושהם לא מורידים מערכך.
אני יודעת כמה זה קשה וכמה זה נראה בלתי אפשרי. בייחוד כאשר יש לזה מחירים מכאיבים (בהלה ועלבון של הילדים למשל), ובייחוד כאשר הסביבה מצטרפת לגינוי (בן זוגך במקרה הזה).

ההבנה הזאת שאת אדם שלם שמורכב מכל מיני חלקים, "חיוביים" ו"שליליים" - היא קריטית. יש בך עדינות ורוך ויש בך גם אלימות. יש בך צד רך ויש בך צד פראי. גם וגם. בכולנו, אגב. אף אחד הוא לא רק רך ועדין וגם אף אחד הוא לא רק אלים. בכולנו יש מהכל. וככל שמכירים בזה, מעזים להכיר באמת הזאת - כך הכל הופך קל יותר. כל שינוי.

אני חושבת שאל שלב ההכרה כבר הגעת. זהו שלב חשוב של פיכחון שחיוני לכל שינוי.
עכשיו הגיע הזמן לעבור אל השלב של הקבלה והחמלה שלך כלפי עצמך. ההבנה העמוקה שאין לגנות אותך בגלל אותם חלקים. ההבנה העמוקה שיש לך כפי הנראה סיבות טובות שבגללן לא למדת לווסת את הפראיות הזאת שקיימת בתוכך.

אני מעזה לנחש שהדבר הפראי הזה, זה שקראת לו 'אש בבטן', היה בך תמיד. ויש סיכוי שכל מה שלמדת בתור ילדה לעשות איתו זה להחניק אותו ולהחביא אותו. לא היתה לו לגיטימציה. יש סיכוי שאנשים אחרים נבהלו מזה ולא ידעו מה לעשות עם זה ולכן גינו את החלקים הפראיים וניסו לכבות אותם. לא מתוך כוונה רעה אלא מתוך פחד או חוסר יכולת. ויש סיכוי שבגלל כל הביקורת שהופנתה כלפי אותם חלקים, וכלפייך - את למדת שזה מסוכן עבורך מבחינה רגשית לתת להם ביטוי ומקום. ולכן למדת להחניק אותם ולהתאפק. למדת לשלוט בהם.

בגלל שהתאפקות זה הדבר היחיד שלמדת לסגל לעצמך ביחס אליהם - סביר להניח שלא למדת להכיר את אותם חלקים לעומק ואת כל הפוטנציאל שטמון בהם, ולא למדת כיצד לתת להם ביטוי חיובי. כשמישהו לומד אך ורק כיצד להתאפק לא לגעת באש כי היא מגונה ומסוכנת - כאשר הוא יתקל בלית ברירה באש הזאת לא יהיה לו מושג מה לעשות איתה והיא תצא משליטה. סביר להניח שהוא יבהל ממנה, ולאחר מכן ימשיך להתאפק לא לגעת בה עד שהיא תפתיע אותו שוב. בדיוק הנדנדה שאת חווה של פעם איפוק ופעם התפרצות זעם, וחוזר חלילה.

אין לי עניין לחזור ולהעמיק בעבר, ואני גם לא יודעת אם התיאור הזה מדוייק ספציפית לך (תגידי את). הסיבה היחידה לתיאור הזה הוא כדי שאת תביני לליבך. תביני שאת לא אשמה באף אחד מהדפוסים שלך. ושלכל דפוס שסיגלת לעצמך היתה סיבה רגשית טובה מאוד. אפשר לשער שאת האיפוק ואת חוסר המיומנות בניהול החלק הפראי שבך אימצת על מנת לחוש אהובה ורצויה - ו"בסדר".

אז נכון, כרגע בתוך החיים שלך את ובני משפחתך משלמים מחיר בגלל אותו דפוס, ואת רוצה שזה ישתנה. בהחלט. זה הכיוון. אבל רגע אחד לפני השינוי - ועל מנת שבהמשך השינוי הזה אכן יתאפשר - שימי את עניין המחירים והביקורת מבחוץ בצד, ותנסי להבין לליבך. ממש ממש להבין לליבך. תנסי להסתכל על אותה ילדה שהיית, שהיתה בה עדינות אבל גם פראיות, וכדי לשמור על עצמה היא למדה לאלף את הפרא שבה. את יכולה לראות אותה?
את יכולה להבין לליבך?
את יכולה לראות שה"אש" הזאת היא חלק בלתי נפרד ממך?

כאמור, יש לאן להמשיך מכאן. רק ששלב הקבלה והחמלה הוא קריטי כדי להצליח להמשיך באופן שיהיה יעיל באמת.

ומה שעצוב זה שאני רואה , בהקצנה, דפוס של התאפקות מול התפרצות אצל אחד מילדיי. אצלו זה המון התאפקויות עם קקי, למול התקפות זעם.

עירית לוי , מאד מעניין אותי מה שאת כותבת
אני לא פותחת הדף, אבל מאד הזדהיתי עם

_מה שמפחיד אותי משחרור זה נטיה שלי לאלימות. לא רוצה לפגוע בילדים שלי כשעולה לי הדם לראש.
לא ידעתי שאני יכולה להיות אלימה ולפגוע ביקרים לי לפני שהייתי בהריונות והנקות.
השילוב של הורמונים, עייפות ודרישה בלתי נגמרת מורידים את סף ההתפוצצות שלי.
אז גמרתי להניק לפני שנה וחצי ועדיין אני חייבת להקפיד לא להפוך פתאום למפלצת.

לא כיביתי סיגריות על הילדים ולא זרקתי אותם מהחלון, אבל הכיתי וצעקתי וגם העלבתי. וזה כל הזמן מתחבא מעבר לפינה.
לא רוצה התנהלות כזאת שלי, לא אישית וגם לא כדוגמא הורית._

זה ממש מתאר אותי (למעט העובדה שאני עדיין מניקה , אבל פעוט גדול למדיי)
כשאני במוד השליטה העצמית אני נראית לסובבים אותי כאמא לדוגמה, ואכן יש בי חלקים רגישים, מכילים ומדוייקים
אבל בתוכי אני מפחדת ומתביישת בחלקים של "המפלצת" שאני יודעת שהם שם
ולא מצליחה להיות באינטגרציה עם כל החלקים.

ביקשת מפותחת הדף לתאר את הזעם ומה קורה
אני מקווה שאני לא נדחפת,
אצלי כשזה מגיע יש פעמים שאני "לא רואה בעיניים"- זה כאילו אין לי באמת יכולת החלטה
זה כמו אש בבטן, כשהגעתי לאיזה סף, שמכתיבה את התנהלותי.
ברגעים האלה אני יכולה ללעוג , לקחת באלימות לחדר, לצעוק בצורה מפחידה
לתפוס ילד חזק.
אחר כך אני מתביישת. אני ידעת שלא כך אני רוצה לנהוג כלפיי ילדיי. כואב לי .
בעיקר שאני יודעת שהבהלתי והפחדתי, פגעתי והעלבתי.
אני בדרך כלל מצליחה לדבר אח"כ ולבקש גם סליחה
אבל מרגישה שזה מחבל ביחסים
וגם מבהיל אותי.
ליין שהבן זוג שלי לעיתים משתמש בזה נגדי בריבים
בצורה מרומזת אמנם, אבל אז אני מרגישה שעוד יותר מתביישת.
וברור לי שהבושה הזו לא מועילה

וואוו, קראתי רק את הפתיחה. זה ממש מדהים מה שאת מתארת ואיך. נראה שאת ממש מדייקת במילים. נשמע לא קל. כאילו קל אבל רגשית לא קל, טוב שהבחנת בזה, את מוזמנת לבוא אלי בשעות השיא, אני בטוחה שעם וגם בלי בעלך, את יוצאת מהאיפוס הקר בשניה. בקיצור- יש לך כלי ביד, תנסי להשתמש בו רק כשאת ממש ממש חייבת בשיא היעילות, ואחר כך אולי פתאום תרפי... בהצלחה.

קוראת בעניין...
זו בדיוק הבעיה שלי.
איך לקבל את עצמי עם הזעם.

איך ניתן לחיות בטוב עם הזעם הרב בפנים, לא לתת לו לשטוף אותנו אבל גם לא להתעמעם רגשית כדי לשמור עליו חנוק בפנים. להישאר עם החיות הרגשית שלי.

הי נועה,

אפשר ללמוד דרכים חיוביות לנקז החוצה את האנרגיה החזקה והפראית הזאת ולהשתמש בה לטובתנו. תחשבי כמה עוצמה יש למשל בכל התקף זעם . אם היית צריכה למדוד כמה עוצמה את "משקיעה" בזה היית מגלה שמדובר בהמון עוצמה, עוצמה שהיא שלך! תארי לך מה העוצמה הזאת יכולה לעשות אם היא היתה מנותבת לדבר אחר. בנוסף, אפשר ללמוד דרכים לווסת את הזעם, כלומר ללמוד להיות עם האנרגיה הזאת (להיות, לא להחניק ולדכא) מבלי להיות חייבת לפרוק אותה באופן דחוף ומיידי.

אבל מה שתיארתי כאן הוא בעיני שלב ב' (שאשמח עוד מעט להרחיב עליו).
כדי שהוויסות הזה יתאפשר ביתר קלות, כדאי לעשות לפני כן איזושהי עבודת "ריכוך" קצרה אך חיונית שמהותה קבלה של הזעם, וקבלה שלך את עצמך עם הזעם.
הפחד מהזעם, הפחד מעצמי הזועמת, השנאה והגינוי שלי את עצמי הזועמת - כל אלה הם למעשה התנכרות והתכחשות לאנרגיה החזקה הזאת שקיימת בתוכי. וההתנכרות הזאת מהווה סוג של מחסום לעבודה על וויסות. קשה עד בלתי אפשרי לשנוא משהו ובו בזמן להצליח לעבוד איתו כמו שצריך כדי לשנות אותו.

לכן, הייתי מתחילה מקבלה.
אם את רוצה את יכולה לפרט קצת יותר על הזעם והכעס שלך, מה קורה לך שם, איך האחרים מגיבים לזה, מה את עושה, חושבת ומרגישה לאחר מכן - ואז אוכל להתייחס ספציפית לאיך להמשיך למדרגה הבאה. מתאים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עירית,

אני לא יוליקו, אבל היא ציינה במפורש שאפשר, אז אני מבקשת- האם את יכולה להרחיב?

איך ניתן לחיות בטוב עם הזעם הרב בפנים, לא לתת לו לשטוף אותנו אבל גם לא להתעמעם רגשית כדי לשמור עליו חנוק בפנים. להישאר עם החיות הרגשית שלי.

איך להמשיך?

הי יוליקו,

אנסה לתרום את חלקי

אם אני מבינה נכון מכל מה שכתבת עד כה - האתגר שלך הוא ללמוד לווסת כעס, זעם ורגשות שליליים נוספים - על מנת שתוכלי להתנהל בחופשיות מול היקרים לך. על מנת שלא תצטרכי לכלוא את עצמך בכלא פנימי מתוך פחד מפני מה שעלול להתפרץ מתוכך.

את לא רוצה "לכבות" את עצמך לגמרי ולדכא חלקים מסויימים בך על מנת להיות עם הילדים כמו שאת רוצה להיות ומאמינה שראוי להיות.

אני מבינה לגמרי את התסכול שיכול ללוות תפקוד מסוג כזה. את לא ממש שם, את לא ממש "חיה" איתם. ואת רוצה להרגיש, רוצה לשמוח וליהנות בחברתם. את רוצה להביא את עצמך ולבטא את עצמך באופן אותנטי ומלא. אני מבינה את התסכול הגדול, ואני גם מבינה את הפחד שעומד מנגד, וכן את מנגנון ההחזקה שאימצת לעצמך על מנת לא להגיע ל"איזורים המסוכנים".

אני מאמינה שעל מנת להגיע למצב שבו יש וויסות של רגשות והתנהגויות מסוג כזה, על מנת להגיע לאיזון פנימי אמיתי שכזה - השלב הראשון הוא ללמוד לא לפחד מהם. לקבל אותם כחלק ממך, ובמובן מסויים לעשות איתם שלום. לימוד שכזה דורש ממך לא לגנות את הרגשות וההתנהגויות הללו. כולל גם לא לגנות אותך בגללם. זה דורש לקבל את העובדה שכעס וזעם הם רגשות טבעיים בתוך החיים. שכעס ואלימות קיימים בתוך כל אדם. שיש בך "אש" ואת רוצה להעז לפגוש אותה כדי לדעת איך לחיות איתה בשלום: איך לנתב אותה ולהשתמש בה.

זה לא אומר להסכים ולהשלים עם זה שההתנהלות ההורית שלך תכלול אלימות, בהחלט לא. אבל כדי להגיע למצב בו את פועלת מתוך איזון אמיתי שאין בו עודף החזקה עצמית - צריך קודם כל לעשות שלום עם ה"מפלצת". את לא מפלצת ולא מגיע לך לחיות בכלא הפנימי הזה .

זו תחושתי.
אם הכיוון הזה מדבר אליך אשמח להרחיב.

יוליקו, לדעתי את צריכה לדאוג שתהייה לך עוד עזרה. אם יש חבאה שיכולה לקחת ילדה לכמה שעות או קרובת משפחה אחרת. זה מטורף ומטריף להיות לבד כל כך.
בתקופה שהאיש היה עובד שלושה ימים מחוץ לבית כל שבוע אני הייתי במצב מאוד דומה- הכל נקי ומסודר פתאום סופר יעלות אבל מונעת מפחד לקרוס. ובאמת שהכי עזר זה או לצאת לחברה או לבקש עזרה עם הגדולה.
זה לא היה קל בארץ זרה ובלי משפחה לבקש עזרה אבל זה חשוב כל כך שלפעמים אין ברירה

שמחה בשבילך.

לב שומע תודה על החיבוק.
תרגלתי חיבוק לילדה שבי פעם אחת נעימה.

תודה לב שומע .מה שכתבת מדבר אלי.
אתמול האיש חזר אחרי 6 ימים.
מאז שהתחלתי לכתוב ועניתן (גם הכתיבה וגם התגובות חשובים) שחררתי מעט והרגשתי יותר. היה די סביר בסך הכל (על 6 ימים).
אבל נכנס פעם אחת קצת לעג מצידי לגדול ופעם אחת קושי במגע עם הקטנה. רוצה לשפר את זה.
אני סולדת מלעג. להרגשתי הוא מרעיל.
אבל נהנתי לשחק קלפים (חתחתול) עם הילדים, לאפות איתם עוגיות מזל, לדבר, לעסות, ללטף... וסרבתי להשתתף בדברים שמשעממים אותי.
לרוב לא נגררתי למאבקי כח. וכשכן, הפסקתי ויצאתי.

אז ככה: קראתי אתמול את מה שכתבת בהודעה הראשונה ונגע בי עמוקות.
זה בדיוק אבל בדיוק דילמה שאני חווה כבר כמה שנים.
אכתוב לך ככה קצת מעורבב:
קודם כל, שאני מבינה, לגמרי, את החוויה.
דבר שני, שאני חוששת להגיב, כי לפעמים שני אנשים חווים (או לפחות נשמע לאחד מהם ככה) את אותה חוויה, אבל אצל כל אחד זה בהקשר חיים כולל אחר, ולכן גם המסקנות אחרות.
בחוויה שלי את עצמי, כשהבן שלי היה צעיר יותר, הייתי רוב הזמן במצב של ה"מאוזנת". אהבתי אותו מאוד, היה חיבור חזק, אבל באופן כללי בחיי, גם בשדות אחרים, הייתי במצב הזה.
עד שיום בהיר אחד פתאום חוויתי את עצמי במקום של ה"מרגישה", ומאז ועד היום אני א. מלאה יסורי מצפון שאני כבר לא מאוזנת, וגם לא בא לי להיות ב. כל פעם שאני מגיעה לקונפליקט הזה, איכשהו יוצא שאני בוחרת ב"מרגישה" ג. מגלה להפתעתי הרבה שדווקא הוא גדל יותר טוב ולא פחות טוב עם האמא המרגישה שלו.
עכשיו נגיד היה איזה קונפליקט בבית ספר ולהפתעתי, נגד כל עקרונותי וערכי, הגבתי לגמרי מהמקום המרגיש, בלי שום מאוזנת, ומה שהכי מפתיע שזה יצא מצויין. ברגע שהוא קלט שאני מתפוצצת מזעם על התנהלות של בית ספר שהיתה באמת מרגיזה, הבנאדם נרגע ממשהו שמעצבן אותו חבל"ז כבר מתחילת השנה... כאילו, ברגע שמישהו אחר (אני) לקח אחריות על להתפוצץ מעצבים ממשהו באמת מעצבן, הילד היה יכול להירגע ולעשות את ההכי טוב שלו בתוך מצב נתון. (עד שאני אתעל את העצבים לכיוון חיובי של לנסות לשנות את המצב הנתון הזה...)
אני בדרך כלל ממש לא אדם שמתעצבן, ובטח שלא על המערכת שאין לי ממנה ציפיות. הוא היה מאוד מופתע שאני יודעת ככה לכעוס.
אני חייבת לציין שגם כשהוא קטן החיבור הבסיסי היה חזק, המגע הפיזי לא היה ממקום של "אומנת" (שאני מה זה מבינה על מה את מדברת...) ובכל זאת, הפאזה הבסיסית שלי בחיים אז היתה מן מצב מתפקד: בעבודה, בהורות, בהכל... והאמת, הוא היה קטן, ואני הייתי לבד. בלי עזרה של בנזוג.
המקום של המרגישה הפך אותי ליכולה להיות אדם לייד הילד שלי, לא רק אמא שלו, אלא אדם שלם, עם רגשות, מצבי רוח, מחשבות, עוברים עליו דברים... בוכה לפעמים...
אני לא יודעת מה היה קורה אילו זה היה מתרחש בגיל יותר צעיר.
וגם, יכול להיות, שלפני הפרידה מבן הזוג לא הייתי כזאת מן "מאוזנת". קשה לי קצת לזכור, כי היו אז המון קשיים בנישואים. אני זוכרת רק חוויה של הורות טובה, בעיני עצמי, לפחות, ממלאת, מספקת, ונישואים גרועים...
כשקראתי אותך, היה נדמה לי שהמוד של "אמא מאוזנת" משרת אותך טוב במצבים שבהם אין על מי להישען, הוא מאוד יעיל שם. אבל במצבים שהם לא הישרדותיים, נעים לך ונכון לך להיות מרגישה.
ולא ידעתי האם את מחפשת שיתוף, לשמוע חוויות דומות, או אולי סוג של אישור שמה שאת עושה הוא הנכון.
לי באופן אישי היה נשמע מאוד נכון ועובד טוב בשבילך ובשביל האחרים, מה שאת מתארת שקורה לך באוטומט, שבמצבים שאין לך "גיבוי" משהו בפנים אוטומטית עובר למצב מתפקד, כאילו שומר עלייך שלא תתפרקי. זה נשמע לי טוב, כי גם בזוגיות טובה ומערכות תמיכה ישנם רגעים כאלה שאין "גיבוי", ואם המערכת הפנימית יודעת להעביר למצב מתאים - מעולה. ובאמת, לא בטוח שאפשר להיות "מרגישה" בלי גב ברור של תמיכה.
אני מדמיינת שאולי יכול להיות מן מביך כזה או מעלה איזו גבה למעלה, למישהי שיודעת להיות "מאוזנת" ולתפקד 10, להרשות לעצמה לחזור למצב ה"מרגישה".
המלים שלך כשהן מתארות את שני המצבים פשוט נוגעות בי, מובנות לי, מרגישות לי ברורות לי, ברור לי מאוד מה את מאבדת בלי החלק של "מרגישה", ונשמע לי מעולה היכולת להתנייד בין שני המצבים והכי מדהים שנשמע שאת לא מפעילה כח, התנודה הזאת פשוט באה מעצמה, כמו שטבעי שיש שאיפה ונשיפה וכל מיני תנודות.

אני חושבת שאם הייתי גדלה בבית שבו מותר להרגיש, רגשות פשוטים כאלה, ראשוניים, אולי הצמיחה שלי כאדם מבוגר והמסע שלי היה לכיוון של משהו שמחבר בין אותם רגשות פשוטים ובין חלקים אחרים שאפשר לקרוא להם "מאזנים". מכיוון שבבית שלי היה כאילו מותר להרגיש הכל אבל רק בכאילו, אין לי ספק שאני עושה הרבה טוב לעצמי ולילד שלי כשאני משחררת את הלהרגיש.
ויחד עם זה, כמו שכתבתי, תמיד מלווה אותי איזו תהייה האם זה באמת בסדר, ולכן תודה לך על הדף ועל המלים הכל כך נוגעות. ואם מותר - שולחת חיבוק.

את לא היחידה בעולם בכלל ואני תיכף משתפת ומשתתפת... (-: