עדי ברן, את יכולה , אם מתאים לך לשתף מעט יותר בהתנסות האישית שלך? באפיק החדש שנפתח לך? תודה. רגישה

לא קראתי את כל הדף, אולי חוזרת על דברים שנאמרו, אבל עוד הצעה - להיות דוגמא לשקט ולא לתבוע אותו - דרך דיבור שקט, אפשר אולי בארוחות ליצור איזה טקס קטן כמו להדליק נר שאולי עוזר לעשות מעבר מהרעש שלפני לתוך הארוחה, ובעצם לחפש איזו דרך אמצע בין הרעש לצורך שלך בשקט
בהצלחה בהמשך הדרך

קבלתי כל כך הרבה עצות חכמות מכלכם. לוקחת הכל לתוכי ואתן לדברים לחיות זמן מה ולבדוק מה מתאים. מאד יכול להיות שבכל תקופה משהו אחר מתאים.
תודה רבה על העצות הנבונות והתמיכה.
עוד רגישה- מצאת כבר פתרונות?

גם אני מרגישה ככה לפעמים - שהילדים שלי הם גירוי רב מידי בשבילי וזה מוביל להתפרצויות מצידי ולרגשות אשמה במעגל מכאיב.
אני מרגישה שאצלי זו סוגיה של גבולות שעלתה.

אני מודה לך על הדף
מנחמת הידיעה שאני לא לבד
הולכת לבדוק פתרונות.

שלום רגישה
מאד מזדהה עם המקום הזה של להיות חולה כשעוברים תהליכים עמוקים. מוכר...
תאפשרי לעצמך, הגוף מדבר. כדאי להקשיב
מקסימה הבת שלך, זה הזמן להראות לה שזה בסדר להיות חולה.
תרגישי טוב, טפלי גם בגוף באהבה ורגישות גם הוא זקוק לחום שלך
להקשבה שלך
אני סומכת עלייך לגמרי

אין לי עצות קונקרטיות, אבל אספר לך על עצמי: כל פעם שעולה איזה קושי חדש בעקבות ההתפתחות הרוחנית, אני הולכת ובוכה לאיזו חברה שלי שהיא גם שכנה וגם היא כל הזמן עובדת מתפתחת ומתקדמת (מטפלת באיי-פק ובביו ארגונומי ועוד) והיא תמיד דואגת להזכיר לי שהתפתחות אישית זה תהליך ספירלי, לפעמים נדמה לנו שאנחנו הולכים אחורה אבל בעצם הכיוון הוא כל הזמן כלפי מעלה, החזרה לדברים שנדמה לנו שכבר טיפלנו בהם נעשית בדר"כ ממקום גבוהה יותר בספירלה והעובדה שדברים שבו ועלו, או שעלו קשיים חדשים רק אומר שעדיין ישנה עבודה נוספת שצריך לעשות, הפעם במישור חדש, היא מזכירה לי שהחיים בסה"כ טובים, הרבה יותר טובים משהיו לפני 8 שנים ושיש לי את הכוחות להמשיך ולהתפתח.

אהבתי.

רגישה יקרה
הזדהתי מאוד עם החויה שלך.
הבית שלי בדרך כלל פעיל. אין מצב שהרדיו או הטלוויזיה לא פועלים למרות שאני מכבה אותם לפחות 5 פעמים ביום. בן זוגי עובד בבית בדרך כלל בחדר העבודה אבל הרדיו מקשקש כל היום.
הילדים משלבים כל אחד מחדרו מוזיקה , שבדרך כלל לא לטעמי.
כדי להשיג שקט אני יוצאת לטייל לנחל או נוסעת לעבודה עם רדיו כבוי , . אני נמנעת מלבקר בקניונים וחנויות קולניות.

לדעתי הצורך לשקט הוא טבעי ולא סיבה לרגשות אשם. אם הסביבה שלי רועשת ולא נעימה לי אני מסתלקת. מי שצריך אותי יודע היכן למצוא אותי!

הציעו לך כמה הצעות טובות מאוד לדעתי:
הומיאופתיה, דיקור סיני, פרחי באך, קרניו סקראל, עוצמת הרכות, שיטת אייפק,
וגם לדמיין את עצמך בתוך בועה וכו'
וגם לקבל את עצמך כמי שזקוקה ליותר שקט ושזה בסדר להיות זקוקה ליותר שקט (לא לגנות את עצמך, לא להרגיש רגשי אשמה)
וגם לפעמים לצאת מהחדר כשמאוד רועש.
ואני מוסיפה הצעה מאוד פשוטה: לפעמים משהו קטן אבל מאוד פרקטי יכול לעזור: צמר גפן באוזניים... ואני רצינית לגמרי. ומשום שהוזכרו פרחי באך, רוצה להזכיר משהו מוצלח שיכול לעזור: רסקיו רמדי.

וחוץ מזה, יש חדר קטן שאליו נהוג ללכת לבד (אלא אם כן יש לך ילדים/ות קטנים/ות) - אז אפשר לברוח לשירותים, ואם יש קצת זמן וזה אפשרי מבחינת הילדים/ות - גם לעשות מקלחת. ויש דרכי בריחה שונות, וכל יציאה מוצדקת למקום אחר עוזרת, וגם אם מדובר ביציאה קצרה כגון ללכת רגע לשכנה, ללכת לראות אם יש דואר וכו'.

מאחלת לך סביבה הרמונית ושלווה ושתהיה הרבה שלווה בתוכך ומסביבך.

שלום לכלם.
עזבתי לזמן קצר - עקב מחלה שלי- נראה לי שמאותו מקום של רגישות וחולשה אני גם נהיית חולה- דבר שקורה לי לעיתים קרובות בחודשים האחרונים.
הבת החרדה שלי כבר שואלת אם אני לא הולכת למות?
בכל מקרה - הופתעתי מכמות התגובות והדאגה- מחמם את הלב- איזה אתר מדהים!
אני רוצה לקרוא כל תגובה בעיון ולכתוב- ארגיש קצת יותר טוב ואעשה זאת.
בנתיים כבר עזרתם לי בחום והדאגה ובמה שהספקתי לקרוא כאן.
תודה רבה ואחזור שוב כשאתאושש.
רגישה.

יש איזה שהוא קשר בין האוזניים לרחם, ואני חשה רגישות גדולה יותר לרעש בזמנים של וסת, הריון, או אחרי לידה.
רגישה יקרה ,
קראתי בעיון מה שכתבת ומה שכתבו לך ומצאתי התאמה גדולה בין תהליכי גופ-נפש-רוח שעברתי עם עצמי והלימה גבוהה עם דיווחים שקבלתי מנשים רבות במהלך של עבודה פנימית .
נוכחתי לדעת שטוב להוסיף למזון ספירולינה לנשים בגילאי 37-40 לחיזוק ואיזון כללי למערכת ההורמונלית ולקראת המחזור החודשי או אחרי לידה היא מחוללת נפלאות. (בימינו עקב לידה בגיל מתקדם הרבה נשים הם גם בגיל 'השחיקה' וגם 'אחרי לידה'.)
כמו כן נוכחתי לדעת שמערכת העצבים אשר בלאו הכי נמצאת במצב של שחיקה 'אוהבת' כל כך את ההשפעה של העבודה הרוחנית גם בגלל חולשה שהיא נמצאת בה (סיבה ומסובב) ואז ויטמין B6 יעיל מאוד לחיזוק תאי עצב.
ובאשר ל"מפלצת" , זה קורה לך מרוב חולשה , הרעש מכאיב לך ואת מגיבה .
ועוד שאלונת . האם את שותה נס-קפה ? (נשמע נורא אנכרוניסטי P-: ,כאילו יש עוד מישהו ששותה נס-קפה .. אבל יש לו השפעה מכרעת על רגישות יתר לקולות וצלילים )
אשמח לשמוע אם משהו מאלה עזר לך @}

רגישה יקרה, כמה מעניין כתבת, וכמה כואב לשמוע על הסבל.
לימודים רוחניים באמת פותחים אפיקים חדשים, וההרגשה הזו לעיתים של לגעת בשמיים נפלאה. כמה טוב שלמדת להוריד לחצים, ולחיות מתוך בחירה, כל כך לא טריוויאלי ללמוד למצוא בתוכך את היכולות הללו, אנשים רבים כל כך נזקקים לעזרה חיצונית כדי להצליח במה שאת הצלחת מתוכך. בורכת ביכולות רבות ואני מאמינה שהן מנחות אותך גם במבוי הסתום אליו הגעת... למה כוונתי?
שימי לב כמה גבוה לוקחת הרוח... זו הרגשה נפלאה... ויחד עם זה אנחנו כאן בעולם הזה, ויש לכך סיבה...
ואת זה מזכירים לנו החושים שלנו...
את מספרת שהתחלת להיות מאד רגישה למה שקורה בחוץ. בעולם שמחוץ לך, הרעש והגירויים לעיניים קשים מאד. זה סביר כשמדובר בטלוויזיה ומקומות הומים. אך הופך לקושי אמיתי כשמגיע לבית.
הבית שלך בעולם הזה ממשיך להיות סופר רועש, הבעל ממשיך להיות כל הזמן בתנועה. והילדים כמוהו (בייחוד שניים מהם) מדברים בקול רם וזה מפריע לך. כמה טבעי להרגיש כך כשאת עצמך נמצאת במקום שליו וגבוה.
ובעצמך הבחנת שדברים שבאים מהפנים ולא מהחוץ בכל מקרה מעלים רגישות...זו אבחנה חכמה מאד.
אני מזמינה אותך להשתמש ביכולת הזו שלך להבחין ולהבין כדי להתבונן במה שמתרחש כאשר את מרגישה שזה בלתי נסבל ואת הולכת להשתגע. מה קורה בתוכך? אייך את מאבדת את השפיות? האם יש מחשבות שחולפות בראשך? רגשות שעולים בך? תמונות שאת רואה? קולות שאת שומעת (חיצוניים או פנימיים) ? תחושות שאת מרגישה? אולי משהו אחר?
את מבינה, אני מאמינה שלא לחינם פיתח חלק בתוכך את אותה רגישות יתר. יש חלק בתוכך שרוצה להראות לך משהו, רוצה שתשמעי משהו חדש, לפתוח לך עוד אפיק.מקום שמחבר בין הנגיעה בשמיים לבית שעל הקרקע...
שאלת על התנסות דומה? אני יכולה לספר לך שבדרך בה אני בחרתי היו תקופות שבעלי ממש התנגד, היה לו מאד קשה עם הדרך שלי. ואני מעדנת מאד....ומתוך הקושי הפחד והסבל ניפתח ערוץ חדש, ערוץ שחיבר בין השמיים לאדמה, בין הרוח לחומר. היום אני מודה לו על ההתנגדות שבעבר כל כך סבלתי ממנה.
מה מבקש אותו חלק בתוכך שיצר את רגישות היתר להראות ולהשמיע לך? איזה אפיק חדש וטוב הוא רוצה לפתוח בפנייך?
כרגע מלווים את התפקוד האימהי שלך רגשי אשם.
האימהות חשובה לך מאד
אני מציאה לך להתחיל בדיוק מהמקום הזה, מהאימא הטובה החכמה והרגישה שבתוכך, תני לקולם של הילדים, לתנועה שלהם להגיע אלייך, שימי לב לרגשות שעולים... ותני להם להיות.... אפילו תגדילי אותם קצת...שימי לב מה הם מלמדים אותך...
רגש יקרה שלי הוא רק רגש, אם מאפשרים לו להיות הוא זורם הלאה, בדיוק כמו מים באפיקי הנחל. אם מתנגדים להם ויוצרים חסימה הם נעשים עכורים, כשמאפשרים להם לזרום אפשר לראות דברים חדשים בתוך הצלילות שנוצרת, והם מזינים ומפרים את גדות הנחל והצמחייה.... ואני מאמינה שהחוכמה הפנימית הזו שמנחה אותך, ושיצרה את רגישות היתר, תפתח את החסימה שנוצרה ותעלה אותך ואת ביתך למקום גבוה יותר וטוב יותר...

שתהיה לך שנה טובה, שנה של התפתחות והתחדשות, שנה של זרימה בכל האפיקים...
את בדרך טובה הרבה מאד חוכמה שופעת ממך, חוכמה פנימית יכולה להפחיד לפעמים, תני לה להיות, היא תנחה אותך.

שלום רגישה
ברוכה הבאה

התהליך שאת מתארת מעניין, גם אני עברתי ועוברת משהו דומה, אם כי פחות אינטנסיבי.
גם בניסיון שלי יש קשר מסויים לגיל, אבל מי יודעת? אולי זה באמת רק התרגיל?

עושה תמי גלילי: ככל שאנחנו מתבגרים (או מזדקנים בעצם) חלה ירידה בשמיעה, אצל אנשים מסויימים בטווח טונים מאוד מסויים וזה כשלעצמו יכול לגרום לרגישות לרעש (ולדודים טרחניים). שווה בדיקה.

אם כי אצלך, רגישה, יש גם עניין של רגישות נוספת, נכון?

אין לי עצות קונקרטיות, אבל אספר לך על עצמי: כל פעם שעולה איזה קושי חדש בעקבות ההתפתחות הרוחנית, אני הולכת ובוכה לאיזו חברה שלי שהיא גם שכנה וגם היא כל הזמן עובדת מתפתחת ומתקדמת (מטפלת באיי-פק ובביו ארגונומי ועוד) והיא תמיד דואגת להזכיר לי שהתפתחות אישית זה תהליך ספירלי, לפעמים נדמה לנו שאנחנו הולכים אחורה אבל בעצם הכיוון הוא כל הזמן כלפי מעלה, החזרה לדברים שנדמה לנו שכבר טיפלנו בהם נעשית בדר"כ ממקום גבוהה יותר בספירלה והעובדה שדברים שבו ועלו, או שעלו קשיים חדשים רק אומר שעדיין ישנה עבודה נוספת שצריך לעשות, הפעם במישור חדש, היא מזכירה לי שהחיים בסה"כ טובים, הרבה יותר טובים משהיו לפני 8 שנים ושיש לי את הכוחות להמשיך ולהתפתח.

הי רגישה @}

לי זה נשמע הגיוני שבעקבות תהליך של התפתחות אישית הגעת למצב בו נהיה לך קשה לסבול רעש.
בסופו של דבר, אני מניחה שבתהליך הזה הורדת מעצמך כמה שכבות והפכת ליותר חשופה,
לבעלת תשומת לב גבוהה יותר למה שקורה סביבך ובתוכך.
זה קורה הרבה שמרגישים ככה בעיצומו של תהליך.
אני למדתי את שיטת גרינברג, שמי שמתעסק בה עובר תהליכים מאוד עמוקים, ואני ממש זוכרת שבלימודים היינו צוחקים הרבה על זה שחשבנו שאנחנו באים להקל על עצמנו את החיים אבל בעצם מארגנים לעצמנו גם הרבה אתגרים חדשים ומפתיעים

האם תוכלי לתאר יותר בפירוט מה את חווה כשאת חשופה לרעש שבבית? אילו רגשות מתעוררים? איזו מצוקה פיזית?
זה יכול לעזור להתבונן על מה שקורה לך ולמצוא את הדרך להתמודד.
אולי מה שאת חווה עכשיו הוא מצב קיצוני שאפשר ללמוד ממנו משהו ואח"כ לאזן אותו, ואולי זה המצב המאוזן שלך שאת צריכה לשמוח בו אך למצוא כיצד להגיב לקושי של המשפחה להבין וללכת לקראתך.

באופן אישי אני יכולה לספר לך על עצמי שעם השנים נהיה לי יותר ויותר קשה עם רעש רקע, בעיקר כזה שבוקע ממכשירים אלקטרוניים, אבל לפעמים גם כזה שנוצר על ידי אנשים. אני חווה את זה כתערובת של "רגישות יתר" ו"רגישות נכונה".
יש איזה שהוא קשר בין האוזניים לרחם, ואני חשה רגישות גדולה יותר לרעש בזמנים של וסת, הריון, או אחרי לידה.
אני מקבלת את הרגישות הזו ומשתדלת לארגן לעצמי סביבה שקטה ככל הניתן. אני לא כועסת על עצמי ולא מרגישה אשמה על כך שזהו הצורך שלי.

<דוגמא לרגישות שהתפתחה עם השנים: בעבר הלא מאוד רחוק, לפני הלידה, אהבתי מוזיקה רועשת וגיטרות מנסרות...
היום אני גם אוהבת את המוזיקה הזו, אבל פחות מסוגלת להקשיב לה בפול ווליום בכל הזדמנות כמו שאהבתי פעם >

בנוגע לבני ביתך, אני חושבת שהם לא מבינים את מה שקורה לך, וכנראה מרגישים פגועים מהשינוי ולכן מתנגדים לו. גם את מתייגת את עצמך כאחת שהפכה למפלצת...
אני חושבת שנחוצה קצת יותר אמפטיה למצבך, גם מעצמך וגם מבני המשפחה.
אפשר להתייחס לרגישות שהתפתחה כאל נתון לגיטימי, להתייחס אליה בצורה עניינית וללא מאבק כוח, כפי שמתייחסים לכל צורך אחר של כל אחד מהאנשים במשפחה - מוצאים את הפשרה כך שכולם ירגישו שהם יכולים לחיות ביחד, תוך כבוד הדדי.

שינוי פנימי בדרך כלל מאיים על הסטטוס קוו ביחסים, ויכול לגרור התנגדות.
אבל מה החיים היו שווים אם הכל היה נשאר תמיד אותו הדבר? היינו מתים משעמום...

ועכשיו צריך להחליף את המחסום הנוקשה של העבר ואת הפתיחות הבלתי בררנית של ההווה - ב"קרום" גמיש יותר, דינמי יותר, שייפתח וייסגר על פי הצרכים והמצב.
מתבקש דמיון מודרך
בכל פעם שאת בסיטואציה רועשת או תובענית מדי מבחינה חושית, לדמיין את עצמך בתוך בועה שקטה בצבע זהב, בועה חדירה באופן סלקטיבי, שדרכה נכנס רק מה שעושה לך טוב, או רק אוויר לנשימה, והרעש נשאר בחוץ. ממש להקיף את עצמך בזה, תוך כדי מעשי היומיום.
זה אולי לא תרגיל רצוי כשאת בבית עם המשפחה, אבל ודאי בחוץ, במקום הומה, יכול מאוד לעזור.

(בדף ההוא אני כותבת הרבה גם על טיפול)

מה שכן - היה לי מעניין מאוד לראות שתגובתיות-היתר הזאת צצה בעקבות שינויים חיוביים שעשית בחייך. זה מעניין... וגם בלתי רגיל. (אולי היא תמיד היתה שם, אבל איכשהו לא הורגשה?) אני קצת נוטה להסכים עם ניצן בעניין הזה: מה שקודם היה נעול וחסום - עכשיו הוא פתוח לגמרי. ועכשיו צריך להחליף את המחסום הנוקשה של העבר ואת הפתיחות הבלתי בררנית של ההווה - ב"קרום" גמיש יותר, דינמי יותר, שייפתח וייסגר על פי הצרכים והמצב.
(ירייה באפלה)

כן , יש קלאסית ולא קלאסית בהומיאופטיה

מישהו הזכיר אותי?
רגישה, ברוכה הבאה... את כל מה שיש לי להגיד בנושא כתבתי ב רגישות חושית העולם הוא יותר מדי. (וכתבתי לא מעט...). אם תרצי להמשיך את הדיון אתי אחרי שתקראי, טוב, נו, אולי לא את כל הדף, אבל לפחות חלק ממנו, אני פה. או שם. מה שבא לך. אבל בהינתן זמן הגלישה העומד לרשותי כרגע, אולי אגיב רק כעבור ימים אחדים.
@} @}

ניצן- תודה על ההתיחסות הנרחבת. יש כאן הרבה מה לחשוב עליו- אני חושבת שיש קצת נכון בכל דבר שכתבת- קצת ענין הגיל, קצת ענין המעבר מאורח חיים אחד לאחר וגם הענין של הפתחות לדברים חדשים- אבל במקרה שלי דברים שבאים מהפנים ולא מהחוץ בכל מקרה מעלים רגישות כנראה.
וכן לגבי שאלתך- אני יכולה להיות טרחנית כמו הדוד שלך, אבל עצתך לנסות לעזוב נכונה ולפעמים כך אני עושה.
כלנית- אני אבדוק כיוון של הומאופטיה - יש קלאסית ולא קלאסית?
ולכלם- שנה טובה, צום קל גמר חתימה טובה. אני אהיה כאן בתום יום הכיפורים.

אני יודעת שיש תרופה הומיאופטית שמתייחסת לרגישות חושית כזו , שמיעתית , לבני אדם . תנסי הומיאופטיה קלאסית. תראי בדף המלצות למטפלים . בהצלחה

מה שלא קיים אצלך
מחדדת - לא שלא קיים אורח חיים שונה בינך והין הורייך, אלא שלא עברת לתקופה של אורח חיים שונה, ואת מדברת על רגישות שהתפתחה אחרי הרבה שקט.
מקווה שברור.

ועוד שאלה מעולמי הצר, האם את מספרת שהפכת לאמא הטרחנית?
הדוד הזה היה כל הזמן מציק "אני לא מבין איך אתם יכולים לסבול את זה! דברו יותר בשקט! זה נורא. זה איום! זה מרעיש! איזו ברבריות!" בעוד שאני חושבת שאילו היה מוצא בליבו ובזמנו את האפשרות להיות איתנו שקט במקום אחר, היה מעניק לנו את מתנת השקט. כמו שאת יכולה להעניק את מתנת הרוחניות הזו שקיבלת, בדרכי נועם.
<יכול להיות שגם זה לא היה עוזר. וזה שזה באמת פשוט הגיל באנשים מסויימים..>

אני אגיד כמה דברים בכמה כיוונים כי אין לי איזו מחשבה מלאה ומגובשת.

למשל, מעניין אותי לדעת בת כמה את?
אני שואלת כי אני מסתכלת דרך המשקפיים המאד מאד צרות של הווייתי האישית והתנסויותיי האישיות, ואני יכולה להגיד לך שאצלי זה היה בין היתר עניין של גיל.
בתור ילדה ונערה - שישו ושמחו, מוזיקה, צעקות, טלויזיה בכל חדר בקולי קולות.
יתר על כן, לא ממש סבלתי את דודי הטרחן שכל הזמן ביקש לכבות את הטלויזיה שאיש לא צפה בה ולמתן את קולות הדיבור.
בעוד שהיום (גם אחרי שנים, וגם מכמה שנים של אורח חיים שונה מאד מזה הנהוג בבית הוריי, מה שלא קיים אצלך) ממש קשה לי לשאת את הרעש הנורא שיש בבית הוריי.
(הטלויזיה אותה טלויזיה, הדיבור אותו הדיבור, אני רגישה בהרבה. הרבה מאד.)

עוד, מהמעט שסיפרת, נשמע שמשהו נפתח אצלך שהיה סגור ולא נתן לעולם להכנס פנימה. תמיד היה מסביב רעש, מהומה, רוע, ולכלוך. אבל את לא שמעת אותו. אוםםםם.... הלכת בקניון אטומה לזוועות, ראית טלויזיה אטומה למחצה למה שמגיע משם.
זה שעכשיו את כן שומעת נשמע לי כמו משהו מאד חיובי סה"כ. אולי אם תתני לזה זמן תראי שהאוזניים, העיניים והנפש מסתגלות לאט לאט לעושר המידע שמגיע? מסננות בצורה יותר יעילה, במקום את הכל, את מה שמפריע?
העיניים מאפשרת לבחור (גילוי נאות, אני לא רואה טלויזיה ולא הולכת לקניונים, מצד שני, אם אני במקרה בבית עם טלויזיה, אני אהיה "הדודה הטרחנית" שתשאל (בנימוס רב!) אם זה בסדר לכבות? ואם לא יכבו לא אסבול מאד. אם זה באמת נורא ואיום, אשנה בעצמי את מצבי ואעבור חדר.)
<מסייגת מסייגת מסייגת - יש כאן הררי פרשנות, אין לי אלא את הנסיון שלי והתמונות שלי שנותנים "בשר" לסיפור שלך. יכול להיות שכל זה ממש לא רלבנטי לך אלא רק לי. אז קחי מזה רק מה שרלבנטי לך.>

מסכימה שפרחי באך יכולים לעזור, אבל אם באמת מדובר במקרה השני, אולי הם עלולים לסגור את הדלת הזאת שפתחת למציאות השלמה יותר, זו שיש בה גם הרבה כיעור, אבל גם הרבה יותר יופי ואמת?
ברמה המעשית יותר, אפשר גם לבקש שהמהומה תרגע קצת כי זה נורא קשה לך עכשיו, או לעבור בעצמך למקום אחר, רגוע יותר.
יהיה טוב.
כבר טוב.
@}

רגישה,מייעצת לך לפנות לתמרוש רוש. מהתרשמותי ממנה באתר יש סיכוי טוב שיהיו לה עצות מועילות. בהצלחה

בשמת , תודה . נכנסתי לדף של פרחי באך- מה הכונה לשלילי/ חיובי לגבי כל צמח? תודה

הומיאופתיה, דיקור סיני, פרחי באך, קרניו סקראל, עוצמת הרכות, שיטת אייפק, ויש עוד.
פרחי באך יכולים לעזור גם לרגשי האשמה. תיכנסי לדף הגדרות פרחי באך ותחפשי מה הולם אותך. ראי גם בסוף הדף הקישור שנתתי לאנגלית. נותן עוד זוית.
אבל אני יודעת שאפשר פשוט לסובב את כפתור הווליום של הרגישות - רק לא זוכרת איך עושים את זה.
אני אישית סובלת קשות מטלביזיה פתוחה, ומרדיו פתוח.

בשמת א
נסית פעם פרחי באך? אולי זה רעיון טוב- ללכת לכיוון של עזרה מבחוץ- אולי הומאפטיה או משהו בדומה?
הבעיה הגדולה זה רגשי האשם שעכשיו מלווים את התפקוד האמהי שלי.

אין לי הרבה עצות, רק יודעת שיש דברים שיכולים לרכך את רגישות היתר, שלא תסבלי כל כך. יכול להיות שביניהם אפילו פרחי באך, אבל תיכף יבואו כל החכמים ויתנו טיפים לטיפולים מתאימים.

אני מעונינת לפתוח את הדף הזה כי יש רגעים שמרגישה שמאבדת את שפיותי.
הסיפור שלי בקצרה- לפני מספר שנים בעקבות קושי מסויים בחיים החלטתי שמתחילה לימודים רוחנים- למדתי סוגים שונים של לימודים וגדלתי, צמחתי מאד. נפתחו לי אפיקים חדשים, לעיתים הרגשתי שנוגעת בשמים. זה התחיל טוב וגרם לשינוי בחיים שלי- הורדתי המון לחצים, התחלתי לחיות מיתר בחירה, פחות רצה אחרי המשימות ואחרי הזנב של עצמי.
אבל אז הטוב הלך לכיוון חדש- פתחתי רגישות חדשה- התחלתי להיות מאד רגישה למה שקורה בחוץ- זה התחיל מזה שלא יכולתי להיות בקניונים- כל הרעש והגירויים לעינים וכך.
אחר כך לא יכלתי לראות טלויזה, להיות במקומות הומים, לסבול מרעש. בנתיים זה עוד נשמע סביר.
הבעיה הגדולה שלא לקחתי בחשבון, שיש לי בית סופר רועש, עם בעל היפר אקטיבי, שכל הזמן כמעט בתנועה, ושני ילדים מאד דומים לו (עוד אחת קצת פחות). כלם אצלנו מדברים בכל רם וכמעט כל הזמן. זה התחיל להפריע יותר ויותר. היום זה בלתי נסבל! זה נורא לכתוב- אבל יש לי רגישות יתר לבני ביתי- אני לא יכולה להיות במחיצת הרעש שמתנהל בבתנו, יותר מכמה שעות בודדות. בימי שבת, חג וכך- מרגישה שאני הולכת להשתגע.
אני מאבדת את סבלנותי ודורשת מכלם כל הזמן שקט. בעלי מצדו משתגע ממני וכבר לא יכול להתמודד עם הבקשות שלי.
ממש מבוי סתום!
והנה האשה הרוחנית והתרבותית הפכה להיות מפלצת בביתה היא- לא יכולה לסבול את הרעש, את האינטנסביות שסביבי.
החגים מהווים ממש מכשול- אני ממש מפחדת מהם! לפעמים כל יום, וכל ארוחה הופך להיות אתגר עבורי.
הטוב התהפך עלי ואני עובדת עצות.
כל כך רוצה עזרה, רוצה להרגע להיות מסוגלת לסבול את מה שקורה סביבי.
יש למשהו התנסות דומה?