על ידי ריש_גלית* » 25 יולי 2008, 00:34
אני חשבתי על זה הרבה לפני שהבן השני נולד וגם ראיתי כל מיני ספרים ולדעתי - וזאת רק דעתי, כמובן - הכי טוב לתת לילדים לחוות את החוויה שלהם בלי תיווך של ספרים שיגידו להם שהם "צריכים" להרגיש עצובים, כועסים, מוזנחים וכו'. נדמה לי שבאיזשהו מקום הספרים האלה נועדו להורים ולרגשי האשם שלנו. הילדים יודעים יפה לבטא את רגשותיהם ורגשותיהם הרבה יותר מורכבים ממה שאיזה ספר יכול לבטא בשבילם.
לגבי שניים מהספרים שהומלצו - "ספר הפילפילים" מספר על כמה שהפילפילון הרגיש מוזנח ועצוב וכועס כשנולדה לו אחות. את רוצה שהבן שלך ירגיש ככה? את מצפה שהוא ירגיש ככה? אם לא, אז למה להניח שהוא ירגיש ככה ולקנות לו ספר שיגיד לו שזה בסדר להרגיש ככה? הרי אם זה מה שהוא ירגיש את, מן הסתם, תכילי את רגשותיו או תשקפי לו אותם או תעשי מה שמקובל לעשות אצלכם במשפחה כשיש רגשות קשים.
אבל יש סיכוי גדול שהוא לא ירגיש בדיוק ככה. למה לתת לו סיפור מסגרת למשהו שאנחנו רק מניחים (כי גדלנו בעולם שטוף פסיכולוגיה) שיקרה לו?
"אחלה אח" - ספר שכתב מישהו שאין לו ילדים (חיסרון בעיני, אם כי לגדולי סופרינו לילדים לא היו ילדים, אבל הוא לא נמנה עם גדולי) על ילד שרוצה להחליף את אח שלו אבל כל התינוקות האחרים נראים לו מבאסים יותר. אז בסוף הוא משלים עם מה האח שקיבל. לא מבינה למה צריך לקרוא את זה לילד שנולדה לו אחות.
קראתי עכשיו אצל ביירון קייטי על הילד שכל הזמן הרביץ לאחותו התינוקת וכשההורים הנואשים הביאו אותו לשיחה עם קייטי התברר לה שהילד ציפה שאחותו תשחק איתו כי ההורים אמרו לו לפני הלידה שהוא צריך לשמוח כי תיוולד לו אחות שתשחק איתו. הם רק שכחו לספר לו שזה ייקח איזה שנתיים. אז גם להכין את הילד לזה שיהיה לו כיף זה לא נכון בעיני.
אני חושבת שכדאי לדבר על זה כמה שפחות, לא לעשות עניין מזה לפני שזה באמת עניין כי אף אחד מכם לא יודע איזו מין משפחה תהיו אחרי שהקטנה תיוולד. אז אין מה להתכונן כי לא יודעים באמת למה להתכונן. וכשמתכוננים לרע מכל ("איזה מסכן, פתאום הוא כבר לא מרכז העולם, יש לו אחות שגוזלת ממנו את תשומת הלב המשפחתית" וכדומה) - הוא עוד עלול להתגשם...
מקווה שזה בסדר שאני אומרת את דעתי.
אני חשבתי על זה הרבה לפני שהבן השני נולד וגם ראיתי כל מיני ספרים ולדעתי - וזאת רק דעתי, כמובן - הכי טוב לתת לילדים לחוות את החוויה שלהם בלי תיווך של ספרים שיגידו להם שהם "צריכים" להרגיש עצובים, כועסים, מוזנחים וכו'. נדמה לי שבאיזשהו מקום הספרים האלה נועדו להורים ולרגשי האשם שלנו. הילדים יודעים יפה לבטא את רגשותיהם ורגשותיהם הרבה יותר מורכבים ממה שאיזה ספר יכול לבטא בשבילם.
לגבי שניים מהספרים שהומלצו - "ספר הפילפילים" מספר על כמה שהפילפילון הרגיש מוזנח ועצוב וכועס כשנולדה לו אחות. את רוצה שהבן שלך ירגיש ככה? את מצפה שהוא ירגיש ככה? אם לא, אז למה להניח שהוא ירגיש ככה ולקנות לו ספר שיגיד לו שזה בסדר להרגיש ככה? הרי אם זה מה שהוא ירגיש את, מן הסתם, תכילי את רגשותיו או תשקפי לו אותם או תעשי מה שמקובל לעשות אצלכם במשפחה כשיש רגשות קשים.
אבל יש סיכוי גדול שהוא לא ירגיש בדיוק ככה. למה לתת לו סיפור מסגרת למשהו שאנחנו רק מניחים (כי גדלנו בעולם שטוף פסיכולוגיה) שיקרה לו?
"אחלה אח" - ספר שכתב מישהו שאין לו ילדים (חיסרון בעיני, אם כי לגדולי סופרינו לילדים לא היו ילדים, אבל הוא לא נמנה עם גדולי) על ילד שרוצה להחליף את אח שלו אבל כל התינוקות האחרים נראים לו מבאסים יותר. אז בסוף הוא משלים עם מה האח שקיבל. לא מבינה למה צריך לקרוא את זה לילד שנולדה לו אחות.
קראתי עכשיו אצל ביירון קייטי על הילד שכל הזמן הרביץ לאחותו התינוקת וכשההורים הנואשים הביאו אותו לשיחה עם קייטי התברר לה שהילד ציפה שאחותו תשחק איתו כי ההורים אמרו לו לפני הלידה שהוא צריך לשמוח כי תיוולד לו אחות שתשחק איתו. הם רק שכחו לספר לו שזה ייקח איזה שנתיים. אז גם להכין את הילד לזה שיהיה לו כיף זה לא נכון בעיני.
אני חושבת שכדאי לדבר על זה כמה שפחות, לא לעשות עניין מזה לפני שזה באמת עניין כי אף אחד מכם לא יודע איזו מין משפחה תהיו אחרי שהקטנה תיוולד. אז אין מה להתכונן כי לא יודעים באמת למה להתכונן. וכשמתכוננים לרע מכל ("איזה מסכן, פתאום הוא כבר לא מרכז העולם, יש לו אחות שגוזלת ממנו את תשומת הלב המשפחתית" וכדומה) - הוא עוד עלול להתגשם...
מקווה שזה בסדר שאני אומרת את דעתי.