אלא לנחת כזאת
סבבה, אז רק עניין של בחירת מילים או איך שהמילים מהדהדות אצל שתינו (קצת אחרת אולי)
ברגע שכתבת נחת, אני מבינה שאנחנו מסכימות.

למה את נמנעת מקבלת החלטה שאת נשארת עם ההתנהלות הקיימת
רציתי לענות שזה בגלל בררת המחדל, ושאולי אם הייתי מתאמצת - הייתי משנה משהו.
אבל חשבתי עוד רגע, ועלה בדעתי שיש כאן היבט סמוי שלפיו אם לא אקבל את ההחלטה באופן פעיל, לא אצטרך לשאת באחריות של תוצאותיה. כלומר, זה לא ששקלתי, התלבטתי ובחרתי ועכשיו באסה לי עם דברים מסוימים כי אני לא מצליחה לבחור נכון, אלא שדברים מתגלגלים מעצמם, וזה שאני לא לגמרי מרוצה - נו, ככה זה בחיים.


אני חושבת שהשלמה זה לא מספיק.
הממממ... אני רואה שאני לא מבהירה את עצמי מספיק בהודעות האחרונות
ב"השלמה" לא התכוונתי ל"טוב, אלה חיי, ואני מקבלת אותם", אלא לנחת כזאת, להיעלמות הסכסוכים הפנימיים והטרדות, להבנה שבחרתי מה שיכולתי ושזה עונה על צרכים או רצונות מסוימים שלי, גם אם לא על כולם.

הכוונה שלי היא להשלמה עם הבחירות, עם מציאות חיי בד בבד עם חתירה לשיפורה,
אני חושבת שהשלמה זה לא מספיק. אני מעדיפה לכוון למציאת שמחה בבחירות שלי, במה שיש לי עכשיו (אפילו אם לא בדיוק בבחירתי), במציאות חיי בהווה. לפחות שמץ, גרעין.
זה לא סותר את השאיפה לשנות, להתפתח, לעשות בחירות אחרות, או להשאיר פתח לבחירות אחרות בעתיד. אפילו להיפך, זה מגדיל את הסיכויים להיות שמחה גם מחר.
@}

_{(ולא, למצוא שמחה במה שיש זו לא הדחקה או השתקה או זיוף. זה מגיע ממקום לגמרי אחר, לפחות בשבילי. לא אומרת כלום על אף אחת אחרת)}

טלי, את בהחלט מפגינה עקביות.
D-:

אם אני נמנעת מקבלת החלטה חדשה - זה כנראה בגלל שילוב של מתן משקל רב יותר לשיקולים שבעד ההתנהלות הקיימת ושל הקלות שבבררת המחדל.
אז השאלה היא למה את נמנעת מקבלת החלטה שאת נשארת עם ההתנהלות הקיימת (-;

איזון מהסוג המיוחל הוא לא ריאלי.
מסכימה באופן כללי.
נוח לי עדיין להתייחס לזה בטרמינולוגיה של איזונים, אבל הכוונה שלי היא ל{{}}השלמה עם הבחירות, עם מציאות חיי בד בבד עם חתירה לשיפורה, בייחוד משום שתנאי החיים משתנים ואולי גם סדרי העדיפויות.

בשוק העבודה היום, בהרבה מאוד משרות, הדרישה הבסיסית היא לשעות עבודה ארוכות מאוד.
כבר זמן-מה שאני חושבת, שלו היו לי זמן, כוחות וכריזמה הייתי מייסדת תנועה, שכבר הענקתי לה שם: "עבודה במידה", ושהייתה פועלת לאפשר לאנשים לבחור את חלקיות המשרה כראות עיניהם.

אבל אם הכל מאוזן אז בסוף צונחים לבינוניות בהכל
לא הייתי קוראת למתן משקל שווה לכל הרכיבים בחיים איזון. זו אכן בינוניות מבאסת.
האיזון הנכון בעיניי (גם אם דמיוני P-:) הוא של מציאת המינון המתאים לכל רכיב.

תמי, את צודקת לגמרי.
לצד זה, אני חושבת שהרבה פעמים אפשר לאזן בתוך אלמנטים, אבל גם זה תמיד יבוא על חשבון משהו.
למשל, בן הזוג שלי הוא אקדמאי בכל רמח איבריו. זה מה שהוא תמיד רצה להיות וכנראה תמיד יהיה.
אבל בעוד שבישראל זה באמת דורש שעות ארוכות שבאות על חשבון דברים אחרים, במדינות אחרות זה... לא.
אז האיזון בתוך האלמנט הזה גורר חוסר איזון במקומות אחרים (למשל, שנהיה רחוקים מהמשפחה) אבל מאחר שזה יותר חשוב, אז זו הבחירה.
אבל אם הכל מאוזן אז בסוף צונחים לבינוניות בהכל, ולא לכל אחד זה מתאים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מודה שאני עייפתי מהדיבורים על איזון ומהרעיון המודרני שאפשר לשלב, באמת לשלב: עבודה מספקת, פרנסה מספקת, הורות קשובה, אורח חיים בריא, ונפש שלווה.
אני יושבת שהציווי להיות מסופקים ומאושרים, לדעת לבחור נכון ולהצליח לאזן - הוא בעייתי מאוד, ומטיל עלינו מעמסה מעיקה.
אני מסתכל מסביבי ורואה כל מיני סוגים של התנהלויות - אבל איזון מהסוג המיוחל הוא לא ריאלי.
בפועל, קשה מאוד ששיפור במישור אחד לא יגרור הרעה במישור אחר, במובן הכי פשוט: בשוק העבודה היום, בהרבה מאוד משרות, הדרישה הבסיסית היא לשעות עבודה ארוכות מאוד. במיוחד אם רוצים להגיע למישרות המעניינות. אין מצב שזה לא בא על חשבון הילדים. אין לזה פתרון קסמים.

טלי, את בהחלט מפגינה עקביות.
כי גם כשדנו בנושא שונה (או דומה?) אצלי - ענית אותו הדבר: שאני יכולה לקבל את עצמי על מגרעותיי ו{{}}יחד עם זאת לשאוף ולנסות להשתפר.
וכשקראתי אותך אז - דברייך נתפסו בעיניי כמכילים סתירה פנימית.
והיום - אולי בגלל הנושא השונה במקצת, או אולי כחלוף הזמן, או אולי בזכות שיעור של הרבנית דנה תירוש בנושא "לשמוח בעצמי" בכנס של "בניין שלם" בתחילת יולי, או בגלל כל סיבה שהיא - אני חושבת שאני מתחילה להבין איך זה ייתכן, גם אם נוח לי עדיין להתייחס לזה בטרמינולוגיה של איזונים.


ושם כדאי לחשוב מה בעצם מונע קבלת החלטה, לכאן או לכאן.
אם אני נמנעת מקבלת החלטה חדשה - זה כנראה בגלל שילוב של מתן משקל רב יותר לשיקולים שבעד ההתנהלות הקיימת ושל הקלות שבבררת המחדל.
(בכלל אני מוצאת את עצמי כבר זמן מה עייפה מלפעול, מלהתאמץ - ולא משנה אם זה לשלוח את בן השבע לקלינאית שמתמחה בטיפול בהיגוי שורקות או להקים מסעדה. פשוט ממשיכה מכוח האינרציה.)

הפעם השאלה המנחה היא כמה לשמוח בקיים וכמה לשאוף לשנות אותו.
אני לא חושבת שיש תשובה לשאלה הזו, או שזו בכלל שאלה של איזון.
אני חושבת שכמעט תמיד אפשר לשמוח בקיים, לפחות בתנאי החיים שלנו (שאני מסכימה שהם בעייתיים מאוד לאמהות ולהורים בכלל, ובכל זאת).
יחד עם זאת, אם אפשר לשפר את הקיים ולהפוך אותו ליותר משמח, אז בהחלט למה לא. כדאי מאוד.

השאלה לדעתי היא מה קורה כששיפור במישור אחד גורר הרעה במישור אחר, ואז צריך לבחור בחירה לא פשוטה. ושם כדאי לחשוב מה בעצם מונע קבלת החלטה, לכאן או לכאן.

תודה, קרן.
ואני בהחלט מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה, מה שמחזק אותי בהחלטה "לפספס את הרכבת האחרונה".

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תפילה,
רק מוסיפה שאת לא לבד בדילמה הזו,
רובנו בתקופה הזו בזמן נמצאות במלכוד הזה,
כולנו איתך
(אותי זה קצת הרגיע, ת'אמת, שאני לא סרוטה אלא מצב הדברים כפי שהו בתקופתנו מעמיד אותנו כאמהות בעמדה בלתי אפשרית)
<קרן שמש צהובה ממחשב אחר>

<שבנו מסוף שבוע צפוני כיפי>

רוצה לכתוב על זה עוד?
טוב, אין לי שום דבר חדש לכתוב. אותן התלבטויות שכבר מרחתי בבלוג אינסוף פעמים.
התבנה החדשה-יחסית שלי היא שאני לא צריכה כל כך לשנות את מה שאני עושה (שינוי שכרוך בהרבה התלבטויות) אלא לשנות את ההסתכלות שלי, לשמוח במה שאני עושה.
אבל אני די מתמרדת נגד התבנה הזאת. ובעצם אני שוב באותו מלכוד של חיפוש בלתי נגמר אחר איזון, והפעם השאלה המנחה היא כמה לשמוח בקיים וכמה לשאוף לשנות אותו.
וככה קיבלתי עוד שאלה בראש רשימת השאלות שלי.

(-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משעשע!

אז חודג'ה נסר א דין
ביום שחזר חודג'ה נסר א דין לבוכרה מולדתו לראשונה מזה שנים רבות הגיע לבריכת המים שבככר המרכזית, שם היתה מהומה גדולה, וראה בה אדם טובע!
האדם צלל ועלה, צלל ועלה, וכל האנשים מסביב לא הצליחו להגיע אליו, כי הוא לא היה קרוב מספיק לשפת הבריכה.
"תן יד! תן יד! תן! תן!" צעקו האנשים, אבל הטובע כאילו לא שמע אותם והמשיך לצלול ולטבוע.
חודג'ה נסר א דין חשב לעצמו: מוזר! למה הוא לא מושיט את ידו וניצל?
ואז שם לב שהוא לבוש בחלוק יקר ובצניף משי, ואמר לאנשים: אתם לא רואים שזה איש דת נכבד או עשיר מופלג? אתם לא יודעים איזה אופי יש לאנשים כאלה, שרק לפיו אפשר להציל אותם מהמים?
אז ההמון צעק לו: "אם אתה יודע איך אז תציל אותו מהר!"
חודג'ה עמד קודם והסביר להם: מתי ראיתם מולה או עשיר שייתן פעם משהו למישהו? אלה רק לוקחים! ולכן אפשר להציל אותם רק בדרך שמתאימה לאופיים! הנה, תראו!
ואז כשהטובע עלה מהמים בפעם האחרונה, הושיט לו חודג'ה נסר א דין את ידו וקרא לטובע בקול רם: "קח!" ותחב לו את ידו, "קח!"
מייד נאחז הטובע בחרדה בידו, וכך ניצל.

ורק אז התברר את מי הוא הציל.
היה זה המלוה בריבית ג'עפר היה רודף בצע, קמצן, מנוול ואכזר, שהחזיק את כל הכפר כמעט בגרון.

את הנוסח המלא ואת ההמשך המסקרן אפשר למצוא החל בעמ' 27 (-:
זה ספר שממנו למדתי הרבה מאוד לקחים לחיים. ספר מלא חוכמה עד להתפקעות (-: ביחד עם צחוק והומור ושמחת חיים רבה.

אני סיפרתי פעם על חודג'ה נסר א דין והמלווה בריבית ג'עפר?
לא יודעת, אבל נותרתי סקרנית (-;

מבינה אותך מאוד (-:
רוצה לכתוב על זה עוד?

זה מזכיר לי, שפעם, בהקשר מקצועי, מישהו שאני מאוד מאוד מעריכה דיבר איתי על החשיבות של יכולת הכרעה. אחד הדברים שהוא ציין היו שצריך לזהות את הרגע הזה, שבו כבר ידוע שלא יזרום מידע חדש, ושהשיקולים כולם כבר ידועים. וכשהרגע הזה מגיע, צריך להכריע לכאן או לכאן, כי התלבטות נוספת לא תיטיב את ההחלטה וכנראה גם תזיק.
ואני מוסיפה, שאם כבר הצלחנו לזהות את הרגע הזה ועדיין אנחנו לא מצליחים להחליט, זה הזמן להתחיל לעבוד על הזרמים הרגשיים התת-קרקעיים שכנראה פועלים...

תפילה, את מתכוונת לצורך לבחור? כלומר להחליט ולשים מאחורייך את ההתלבטות?
כן, לפחות לזמן מה, עד שתתאים בחירה אחרת, איזון אחר.

וכולנו לפעמים כאן ולפעמים שם.
נכון. תזכורת טובה לי להגדיר את עצמי ככזאת או ככזאת, אלא - לפעמים ככה ולפעמים ככה.

תפילה, את מתכוונת לצורך לבחור? כלומר להחליט ולשים מאחורייך את ההתלבטות?

להישיר מבט אל מגבלות של המציאות ולהבין שלא הכל אפשרי כל הזמן.
רואה את זה.
הקושי שלי הוא מממלכת האיזון, וזה נושא שאני מנסה כבר כמה שנים טובות לפענח.
להבין מה לבחור מתוך האפשרויות, כשאני יודעת שאני נאלצת לבחור ולהסתפק בבחירות ספציפיות לעת עתה.

ואני, מהקהל, מעודדת אותך עם כל פונפוניי להמשיך ולנהוג בדיוק בדיוק ככה. אני איתך באותה סירה אז אם את צריכה לנוח אני מסכימה להמשיך לחתור.
יאללה, עשינו עסק (-:

טלי ב,
יש כאלה שצריכות חיזוק של היכולת שלהן לבחור ולייצר את מה שטוב עבורן ושל כל החלק הזה שכולל את מה שקשור בהן, ויש כאלה (כמוני) שצריכות גם חיזוק של היכולת להישיר מבט אל מגבלות של המציאות ולהבין שלא הכל אפשרי כל הזמן.

וכולנו לפעמים כאן ולפעמים שם (-:

גם אם הייתה די ברורה לי המציאות שהייתי רוצה לברוא לעצמי - אני מרגישה רחוקה מהתנאים שמאפשרים זאת.
בהמשך לזה ולכל מה שכתבת בנושא - גם אני מרגישה איזה צורך לשים מדי פעם זרקור על הצד הזה של הדברים, שמשקף את החלק בדברים שהוא לא שלנו.
כלומר, גם אחרי שראינו את הצומת, ועם גישה מעולה מבחינה רגשית שמחוברת לרצונות העמוקים שלנו ועם המון רשות פנימית והסכמה וכו' וכו', עדיין, לפעמים, לא כל הדרכים בעולם יוצאות מהצומת שלפנינו, ולפעמים יש דרך שהיינו רוצים אבל היא פשוט לא נמצאת בצומת הזה. יש המון המון שבא מאיתנו, אבל יש גם תנאים חיצוניים שלא באים מאיתנו.
ויש כאלה שצריכות חיזוק של היכולת שלהן לבחור ולייצר את מה שטוב עבורן ושל כל החלק הזה שכולל את מה שקשור בהן, ויש כאלה (כמוני) שצריכות גם חיזוק של היכולת להישיר מבט אל מגבלות של המציאות ולהבין שלא הכל אפשרי כל הזמן.

_ובסוף נעזרתי במומחית
מאיזה תחום, טלי? איך מצאת?_
התיאור היה קצת בהומור, בהתייחס למה שבשמת כתבה (-: זה היה סוג של טיפול.

ובסוף נעזרתי במומחית
מאיזה תחום, טלי? איך מצאת?

אני לא הייתי צריכה את דעתו של מישהו אחר, זה רק הרחיק אותי מעצמי עוד יותר. חיפשתי את הדעה שלי, ובחיפוש הזה הייתי צריכה עזרה.
את ממש שמה את האצבע על הקונפליקט והמצוקה של המון אנשים, ובמיוחד של נשים אחרי לידה.

_לא מדובר פה בתיאוריה על גידול ילדים או מה קודם למה, אימהות או קריירה.
מדובר בתהליך שבו האמא צריכה משהו שתפור בדיוק עבורה, במידות שלה._
כל כך נכון וכל כך נדיר למצוא מישהו שיכול לתת את זה.
אני זוכרת ממש בכאב את התקופה שאני, כאמא חדשה מאוד ומבולבלת מאוד התלבטתי הנושא הזה (לפני הלידה היו לי תכניות מאוד ברורות, שהתבססו על ידע, גם תיאורטי וגם כזה שנובע מהתבוננות, ושיקללו באופן הגיוני מאוד שיקולים הגיוניים מאוד גם כן... אבל את הדברים הכי חשובים לא ידעתי ולא יכולתי בשום אופן לדעת מראש, ולכן בעצם התחלתי מאפס לגבש לי השקפות, רצונות ותכניות עם תינוק קטנטן על הידיים. היה קשה מאוד).
וכמה חיפשתי מישהו שפשוט יעזור לי להבין את עצמי ומה נכון לי ולתינוק שלי, ולא "מה נכון".
ובאמת כולם עשו כמיטב יכולתם לעזור, אבל אף אחד לא הצליח לצאת מהרעיון הזה, שאם באים להתייעץ איתך, זה כדי לשמוע את דעתך. אני לא הייתי צריכה את דעתו של מישהו אחר, זה רק הרחיק אותי מעצמי עוד יותר. חיפשתי את הדעה שלי, ובחיפוש הזה הייתי צריכה עזרה.
ובסוף נעזרתי במומחית, שהבינה את העניין הזה באופן מיידי ואיזו הקלה זו הייתה...

אז אני ממש שמחה לשמוע שלא שיתפת פעולה עם תבנית מחשבה שגויה כל כך.

שלחתי בקשה ליקום להזיז אלי יותר מהזן הזה
באתי

אני עושה כל מה שאני רוצה
ואני, מהקהל, מעודדת אותך עם כל פונפוניי להמשיך ולנהוג בדיוק בדיוק ככה. אני איתך באותה סירה אז אם את צריכה לנוח אני מסכימה להמשיך לחתור

שמחה מאוד בשבילך שלא הלכת להתראיין. במיוחד הזדהיתי עם הטיעון הזה -
אני לא מוכנה להעמיד את עצמי במקום הזה, של דחליל שמייצג עמדה

שלא תמיד השותפים בהסדר נכנסו אליו מרצונם - רוב הזמן בכלל לא שאלו אותם
נכון. תודה שהצבעת גם על הצד הזה.


_אני אישית הלכתי הפוך, פשוט בגלל שלא היה לי מושג על מה אצטער יותר...
שאלתי את עצמי מה ישמח אותי עכשיו._
כן, שכחתי לומר שהאשה שבה מדובר היא חרדתית, פרפקציוניסטית ורואה את העולם בשחור-לבן. אין מצב לתת לה עצה "מה ישמח אותך", אותה צריך לשאול "על מה תצטערי יותר?" כי רק זה יחבר אותה לרצון האמיתי של הלב שלה.
(אני סיפרתי פעם על חודג'ה נסר א דין והמלווה בריבית ג'עפר?)

הכתבת מהטלביזיה אמרה לי שהמומחית השניה העלתה את הטענה, שאשה תמיד צריכה לשים את עצמה ואת ההגשמה האישית שלה בקריירה במקום הראשון, לפני הילדים (היא קיותה שאני אסכים לייצג את הדעה המנוגדת, ואני לא מוכנה להעמיד את עצמי במקום הזה, של דחליל שמייצג עמדה), כי "מה אם היא תוותר על הקריירה ואז תתגרש ותישאר בלי גב כלכלי?"
לכן הוספתי עבורה גם את החשיבה, איך היא תרגיש גם בתסריטים כאלה.

אבל אני, לעצמי?
לא חיה ככה.
אולי זה התירוץ שאני נותנת לכאלה שלא מבינים אותי ולא מבינים מניין אני פועלת ומתנגדים לדיעות שלי, לערכים שלי ולהחלטות שלי.
לאלה אני שולפת את עלה התאנה שנקרא "ככה אני הרגשתי, שעל זה אני אצטער יותר".
זה משהו שהאנשים האלה מסוגלים להבין.
אבל אני?
אני עושה את מה שאני מאמינה בו. ומה שאני מאמינה בו זה מה שהלב שלי רוצה וגמרנו. האמת, אני עושה כל מה שאני רוצה. וכשאני לא עושה מה שאני רוצה, זה רק בגללי, כי החלטתי שהרצון שלי הוא לעשות את מה שמישהו אחר רוצה P-: ובכל רגע נתון אני יכולה למשוך את זה בחזרה.
בגלל זה אני מפחידה מאוד הרבה אנשים בחיי. הם מרגישים את העוצמה של הרצון שלי ואת החוצפה והיוהרה שלי לחיות לפי מה שאני רוצה, ואת חלקם זה ממש מרגיז וגם מפחיד.
לעומת זאת יש אחרים, שזה מלהיב אותם. כאלה אני רוצה יותר בחיי (-: שלחתי בקשה ליקום להזיז אלי יותר מהזן הזה (-:

אם את מסוגלת לראות את הצומת
בעיניי אני עוברת בצומת בכל רגע. טוב, לא בכל רגע, אבל בוודאי בתום כל שנה, ונראה לי שגם במהלך השנה. ואם אני לא עוברת בצומת שנקרית בדרכי - אני יודעת שאני יכולה לזמן לי צומת כמעט בכל רגע נתון.
העניין הוא שאני אפילו לא בדיוק עושה שם פנייה , אלא די ממשיכה באותו המסלול.
כמובן שמספר הילדים הוא רכיב חשוב במשוואה שלי. לכן הזכרתי ברשימת התנאים שלי סיום פרק הילודה במסגרת זמן מצומצמת יחסית.
אבל בהסתכלות מחודשת אני אומרת שגם הבחירה להרות שוב (ושוב ושוב ושוב D-:) היא בחירה מבין אפשרויות שונות, בדיוק כמו שעכשיו אני בוחרת להניח לעצמי "לפספס את הרכבת האחרונה".
רק הייתי רוצה למצוא איזו דרך רחבה שתכלול בתוכה את הנתיב שבחרתי בו לצד נתיבים נוספים שהייתי רוצה לבחור בו-זמנית...

הדרך שלי אחרת ועוברת בכל מיני צמתים שאני פונה בהם דווקא לכיוונים שלא מעוררים בי את מלוא השמחה
אם את מסוגלת לראות את הצומת ואת זה שאת עושה שם פנייה אז את במצב מעולה.
פעם הבאה שתראי את הצומת תוכלי אולי לבדוק מה קורה לך כשאת ממש מחפשת את השמחה.
בפעמים הראשונות אולי רק תבחיני בזה, אולי רק יעלו לך רעיונות על הפניות שיכולת לקחת, אולי רק תעשי כמה צעדים לתוך הפנייה הזו ואז תחזרי...

אבל כן, בשביל לבחור בשמחה חייבים לראות שיש בכלל צומת. שאת עומדת בה. שיש אפשרויות...

ונראה לי שהדרך שלי אחרת
אני חושבת שהיא אחרת קודם כל בגלל כמות הילדים.

התנאים הללו נדרשים בשביל הפעולה
לזה התכוונתי, והנוסחה שהתכוונתי אליה הייתה - כמו שכתבת - לברר מה משמח בכל שלב ולפעול בהתאם לתשובות שהשבת לעצמך.
כמובן שאין חובה לשכפל את הנוסחה, וזה לא השתמע מדברייך. כתבת שכך עשית באופן אישי.
הנקודה מבחינתי היא שגם אם הייתה די ברורה לי המציאות שהייתי רוצה לברוא לעצמי - אני מרגישה רחוקה מהתנאים שמאפשרים זאת. אולי אחרי עוד כמה שנים על "הולד"...

נראה לי שדרכתי על משהו שלא התכוונתי לדרוך עליו.
אצלי? לא נראה לי. הכול בסדר. אני פשוט עסוקה כל הזמן - כידוע - ב"קריירה" שלי במחשבותיי, ודברייך עוררו אותי לחשוב אם יכולתי להגיע למקומות אחרים באותה אלגנטיות שעשית זאת ובלוויית אותה שלמות-עם-עצמך, ונראה לי שהדרך שלי אחרת ועוברת בכל מיני צמתים שאני פונה בהם דווקא לכיוונים שלא מעוררים בי את מלוא השמחה.

אז עדיף להדחיק, לא?
אם את מפחדת מזה, אז כן, עדיף להדחיק.
פשוט... זה נראה לי מתכון לחיים פחות מספקים כי זה ממש מבטיח שזה לא יהיה אפשרי.

לפני כמה זמן אמר לי צפריר שפרון כך - עוד לא הבנת שכל מה שאת רוצה את מקבלת???
ולפני כמה שנים אמר לי אותו שפרון - לרצות זה נחמד מאוד, אבל לא יקרה בלי שתסכימי.

ומזה הבנתי ככה - כל מה שאני באמת מסכימה לו אני מקבלת.
האם הוגן להניח שמה שאני לא מקבלת זה רק כי לא הסכמתי באמת באמת והכל באחריותי ובשליטתי? לא. ממש לא.
אבל יש איזה נתח נכבד שבו יש לי אפשרות להסכים באמת ולשחרר את הפחד. אני מצאתי שכאשר אני נותנת לו תשומת לב עמוקה תמיד משהו קורה בסוף.
לא תמיד מה שקורה זה בדיוק מה שרציתי או בדיוק כמו שרציתי. אבל משהו זז. ואם אחרי שזה זז אני אמצא עוד קצת הסכמה, אז עוד משהו יזוז.
וככה יש דברים מאוד חשובים בחיי שלקח לי שנים לקבל את מבוקשי, ובחלקם אני עדיין "עובדת" על לקבל את מבוקשי, אבל ברור לי כשמש שבלי היכולת שלי לנסח צורך ורצון שום דבר מזה לא היה קורה.
לו נשארתי בפחד מהאכזבה וההחמצה הייתי בוודאות מתאכזבת ומחמיצה. וזה, יקירתי, מעולם לא עלה על דעתי, להבטיח לעצמי אכזבה או החמצה...

אם הם יבואו, שיבואו. אבל לייצר אותם מראש במו ידיי? לא ולא...

אנחנו פשוט מפחדות שאם נדע מה אנחנו רוצות אז יכול להיות שממש ממש ממש נרצה את זה, ואז... ואז... ואז...
אני פשוט מפחדת שאם אני אדע ממש מה אני רוצה, אולי אני אגלה שזה ממש ממש לא אפשרי בתנאי החיים שלי ,
ואז אני אצטרך להמשיך לחיות בלי לממש את הרצונות שלי, אבל עם הידיעה הזו ועם הרגשת חוסר השליטה .
אז עדיף להדחיק, לא?

תפילה, עידנתי חלק מהניסוחים שלי למעלה ביחס לטעויות ופחדים.
נראה לי שדרכתי על משהו שלא התכוונתי לדרוך עליו. אז תודה @}

_אולי הכי כיף לבזבז המון כסף עכשיו, וליהנות מכך,
אך נראה לי חכם לאזן זאת עם חסכון סביר ליום סגריר._
מבינה מאיפה זה בא אחרי מה שכתבתי על "מה יעשה לי שמח" או "מה יעשה לי טוב", אבל הדברים האלה (בשפה שלי) הם לא רצונות, הם צרכים.
אני לא "מבזבזת" אף פעם המון כסף כי זה אף פעם לא משרת אף צורך שלי ורק לעתים נדירות זה עשוי למלא רצון.
וכל הבחירות שדיברתי עליהן לא היו כי בא לי או מגניב לי אלא כי הייתי צריכה משהו מאוד דחוף, בדרך כלל תחושה של משמעות במובן של - להיות משמעותית. מעולם לא הספיק לי להיות משמעותית עבור הילדים שלי.

אם לדייק, את זה שאני משמעותית עבור הילדים שלי אני מקבלת כמובן מאליו. זה בכלל לא צורך שלי, או לא צורך שאני חשה בו. אבל את הצורך להיות משמעותית בשאר האזורים של החיים שלי, לדעת שמה שאני עושה הוא בעל ערך ותורם משהו אמיתי למישהו - את זה תמיד הצטרכתי בצורה ברורה והאימהות לא ריככה את זה, רק דחתה קצת את המידה שבה הצורך הזה סופק. אבל הוא תמיד סופק במקביל.

לא בכל מקרה אפשר לשכפל את הנוסחה שפעלת על פיה.
את כותבת כאילו בתשובה לזה שאני טענתי איפשהו שכן אפשר?
אני בכלל לא פעלתי לפי נוסחה. האמת - ממש ההפך.
בסך הכל הסכמתי לשאול את עצמי מה יעשה לי טוב. זה נראה פשוט אבל זה לגמרי חתרני בעיניי. להסכים לשאול ולהסכים לתשובות שעולות אלו שני דברים שונים, שניהם די חתרניים
זה הדבר היחיד ה"נוסחתי" פה, ולזה לא נדרשים אף אחד מהתנאים המיוחדים שציינת, כי התשובות לא מחייבות שום פעולה אף פעם. התנאים הללו נדרשים בשביל הפעולה, אבל הפעולה היא לא חובה.
מה שכן, במקום שבו אפשר לדמיין פעולה יש סיכוי גבוה יותר שנסכים לשאול ולענות, אז בנקודה הזו אני איתך, במן קשר עקיף שכזה.

אנחנו פשוט מפחדות שאם נדע מה אנחנו רוצות אז יכול להיות שממש ממש ממש נרצה את זה, ואז... ואז... ואז...
לכי תדעי איפה זה ייגמר
<שלא לדבר על מה שיקרה אם בני הזוג שלנו ידעו מה אנחנו באמת רוצות, אוי א-ברוך, נכון? >

בשמת וציל, שאפו!

צילי,
אני מעריצה אותך מאוד על דרכך ועל פעלך, שהניבו "קריירה" מאוד מגוונת, ושהילדים שלי קיבלו אימהות מאוד מגוונת, אבל כל הזמן היה לי טוב ולכן, לדעתי, גם לילדים שלי.
אבל אני חושבת שהתנהלות כזאת מצריכה... איך לקרוא לזה? תנאים מיוחדים מאוד: אומץ, נחישות, יזמה, כישרון וחכמה, רשת תמיכה, סיום פרק הילודה במסגרת זמן מצומצמת יחסית ועוד.
הדוגמה שלך היא נר לרגליי, אבל לא בכל מקרה אפשר לשכפל את הנוסחה שפעלת על פיה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק מוסיפה שאני חושבת שזה באמת נושא שמקובל יותר לנוע בו מתוך פחד, ראה על מה אני אצטער יותר, שדחיתי את הקריירה שלי או שלא גידלתי את הילדים שלי בשנים האלה? כולל "ומה אם אתגרש", "ומה אם..." כל מיני._ למול _מה ישמח אותי עכשיו, ממש עכשיו, בכל פעם שבחירות בתחום הזה דפקו לי על הדלת. עשיתי מה שהיה לי טוב

בכלל, בהרבה מאוד מקרים, אני חושבת שהאיזון בין ההווה לעתיד הוא מפתח להכרעה טובה.
לדוגמא, במישור הכלכלי: אולי הכי כיף לבזבז המון כסף עכשיו, וליהנות מכך,
אך נראה לי חכם לאזן זאת עם חסכון סביר ליום סגריר

השאלה הקובעת היא: על מה אני אצטער יותר, שדחיתי את הקריירה שלי או שלא גידלתי את הילדים שלי בשנים האלה? כולל "ומה אם אתגרש", "ומה אם..." כל מיני
אני אישית הלכתי הפוך, פשוט בגלל שלא היה לי מושג על מה אצטער יותר...
שאלתי את עצמי מה ישמח אותי עכשיו, ממש עכשיו, בכל פעם שבחירות בתחום הזה דפקו לי על הדלת. עשיתי מה שהיה לי טוב וככה יצא שבשני הערוצים זזתי כל הזמן. הייתי אמא בחינוך ביתי, ואמא בחינוך חצי ביתי, ואמא לילדים במסגרות גמישות ואמא לילדים במסגרות נוקשות.
עבדתי במחקר ובעבודה "רגילה", התנדבתי חלק מהזמן באופן שתרם לי מאוד, היו תקופות שלא עבדתי בכלל אלא בעיקר הנקתי או ילדתי, ובתקופות אחרות גם עבדתי וגם התנדבתי וגם חקרתי.

בסוף יצא שיש לי "קריירה" מאוד מגוונת, ושהילדים שלי קיבלו אימהות מאוד מגוונת, אבל כל הזמן היה לי טוב ולכן, לדעתי, גם לילדים שלי.

עם קווי האישיות שלי, לו בחרתי על פי מה שהייתי עשויה להצטער עליו, היה יוצא לי בדיוק הפוך וסביר שרוב הזמן פשוט הייתי לא מרוצה, וכך גם ילדיי...

לדעתי יש שני דברים ששווה לחשוב עליהם בהקשר הזה.
ראשון - לבדוק האם ההחלטות שלנו צריכות להיות קבועות או לפחות לטווח ארוך. לא תמיד זה ככה ובמקרים רבים יש יותר גמישות ממה שנדמה לנו, לעבור בין מצבים שונים.
שני - כמה מתוך ההחלטה מתקבל על בסיס פחד. פחד זה מניע נחוץ הרבה פעמים, אבל אם הוא משתלט לנו על קבלת ההחלטות אז איך נגיע בסוף להחלטות שממש משמחות אותנו?

אחת הפריבילגיות שלקחתי לעצמי בחיי היא להרשות לעצמי לפצות את עצמי על שנים של הריונות ולידות והנקה בלי גרם של קורבנות. בזכות זה נתתי לעצמי רשות חלק מהזמן להתפרנס פחות ולזפזפ יותר. לא יודעת, נראה לי מגיע לי
המחיר הוא שאיכות החיים הכלכלית של המשפחה שלנו נמוכה בהרבה ממה שהיא היתה יכולה להיות, אבל זו היתה ההחלטה הזוגית שלנו, ובתחום המקצועי אני לא חושבת שהקרבתי משהו. הגעתי יותר מאוחר מאחרות לעסוק במה שממש מתאים לי, אבל הגעתי, והגעתי עשירה במטען רחב ועמוק ומגוון וזה בונוס רציני בעיניי שלא הייתי מחליפה בשום דבר אחר.

סיפרתי לה על משפחה שאני מכירה
פעם, לפני שהיחסים הכספיים החליפו יחסי אנוש פשוטים, זו הייתה הנורמה...

טוב, אני מגזימה ועושה אידיאליזציה, היו המון בעיות. באמת המון. למשל, שלא תמיד השותפים בהסדר נכנסו אליו מרצונם - רוב הזמן בכלל לא שאלו אותם. אבל ההחלפה של יחסים אנושיים ביחסים כספיים, והנזק הרב שההחלפה הזו גורמת, זה נושא שאני מתעסקת בו הרבה בזמן האחרון.

אני אוהבת מאוד לשמוע סיפורים על אנשים שמצאו אפשרות אחרת. כי אפשרויות אחרות זה מה שהחברה שלנו צריכה. הבינאריות הזו של עבודה-גידול ילדים מזיקה לכולם. כולל לילדים עצמם. ואני מאמינה שהשינוי לטובה שיקרה בעתיד ואפשרויות הדאגה לילדים בצורה שמותאמת לצרכים של המין האנושי, יבואו מה(א)נשים האלו, שיוצרות אפשרויות חדשות, איפה שלא היה מקודם. ובמקום בו תעבור המחרשה - שם יעבור הגבול!

צלצלו אלי היום להשתתף בסדרת טלביזיה, דוקו-דרמה ריאליסטית, שבה אני אמורה להתראיין ולדבר על הנושא של "אימהות מול קריירה" ולייצג את הגישה (שכנראה) תומכת בגידול הילדים לעומת "זניחתם" והעדפת הקריירה.
חשבתי על זה ואמרתי שזה לא מתאים.
אני מוכנה להגיד דברים תיאורטיים על גידול ילדים בכל מקום,
אבל כשמדובר באשה אמיתית שצריכה להחליט אם ללכת על העסק החדש שלה, שהוא מאוד תובעני, או להשקיע עכשיו בשלושת הילדים שלה ולדחות את הקריירה לעוד 5 או 10 שנים - אמרתי לה שלא מתאים לדעתי לדבר תיאורטית, בכלל.
ואסור ומחליש לאשה להחליט בעקבות הקשבה ל"מומחיות" שיש להן "אג'נדה".
זה לא עובד ככה. בכל מקרה כולם מסכימים בסיטואציה הזאת ששני הדברים חשובים. אין פה התלבטות בין לשלוח את הילדים לגדול במוסד (או בקיבוץ, כמו שעשו פעם במצבים ששני ההורים לא היו זמינים לגדל את הילדים) לבין אמא שתוותר לנצח על שאיפותיה להגשמה עצמית.
במקרה הזה, אמרתי לה, הדרך היחידה שאני מאמינה בה היא שהאמא הזאת תתייעץ באופן אישי, עם מומחית שיכולה לשים את האג'נדה שלה בצד, ולהקשיב לאמא: מי היא? מה הערכים שלה? מה המשאבים שלה? איפה בן הזוג בתמונה? מה הילדים שלה רוצים, מרגישים וצריכים? האם יש סבים וסבתות או איזושהי אפשרות לתחליף אמא מתוך המשפחה? ועוד.
לא מדובר פה בתיאוריה על גידול ילדים או מה קודם למה, אימהות או קריירה.
מדובר בתהליך שבו האמא צריכה משהו שתפור בדיוק עבורה, במידות שלה.

ודבר נוסף תרמתי לה, שלדעתי השאלה הקובעת היא: על מה אני אצטער יותר, שדחיתי את הקריירה שלי או שלא גידלתי את הילדים שלי בשנים האלה? כולל "ומה אם אתגרש", "ומה אם..." כל מיני.

לדוגמא, סיפרתי לה על משפחה שאני מכירה, שבה הדודה הרווקה נטולת הילדים בדיוק היתה מובטלת כשההורים התלבטו - והבחירה המשפחתית היתה שהדודה טיפלה בילדים ממש כמו אמא, ובתשלום. זה היה נפלא לכל הצדדים, כי מדובר באחיות מאוד קרובות ואוהבות, באחיינים מאוד אהובים, במגורים מאוד קרובים של האחיות, וכך הילדים זכו לטיפול אימהי אוהב ומסור, ההורים זכו להמשיך בקריירות שלהם כרצונם ללא הקרבה וללא רגשי אשמה, והדודה זכתה לעבודה מתגמלת וכיפית.

(הא, אילו מישהו היה משלם לי על כל העבודה שלי כאמא! על כל הבישולים והכביסות והנקיונות וההליכה למוזיאונים וגני השעשועים והקניות עם ילדים וההסעות האינסופיות והטיפול בילד חולה וכל אלה, תארו לעצמכן שהייתן מקבלות על זה תשלום, עם ימי חופשה ופנסיה! )

תודה לכולכן על התגובות וההצעות!
אורי ויוליקו תודה! אני באמת צריכה לשחרר קצת יותר ולתת לעוזרת בית לעשות יותר דברים בבית ממה שנתתי עד היום. ואולי קצת ביביסיטר לא יזיק...
תמרוש רוש, את כ"כ צודקת בכל! אני באמת נהנית ואוהבת את העבודה שלי מאד וכן, גם מרגישה שעוזרת לאנשים ויש סיפוק גדול. אני באמת צריכה לזרום...ולנוח כרגע!! להשתקם מההריון הלא קל והלידה...
ולא להחליט עכשיו. פשוט להמשיך את חופשת הלידה עד הרגע שארגיש שאני רוצה וימלא אותי לחזור לעבוד קצת, כי בסופו של דבר, אם "אכנע" לבקשות והלחצים מצד הלקוחות ואחזור מהר יותר ממה שמתאים לי,
אולי הלקוחות ירוויחו (כי אני אחת שכשאני עם מטופל אני לגמרי איתו ונותנת את המקסימום) אך הילדים שלי ובעלי הם אלה שיסבלו...כי זה יהיה על חשבון הכוחות שאין לי...
ובסופו של דבר, הבית-בעלי והילדים הם תמיד במקום הראשון אצלי. כך שאם אין לי מספיק כוחות , אוותר על העבודה.
בקיצור-מחליטה שלא להליט כרגע על משך החופשה ואופן החזרה. פשוט אזרום (מה פשוט, זה לא פשוט לי בכלל..אני אוהבת לדעת בדיוק הכל מראש..) ואראה מתי מתאים לי לחזור וכמה...
צעד, לא אכניס מישהי ואלמד אותה..לא כ"כ מתאים. אך תודה על ההצעה!
שנה טובה ומתוקה מתוקה!!

עדיין, מציעה כיוון מחשבה: נשמע לי שאת דואגת גם ללקוחות שלך, מי יטפל בהם ולאיזו איכות של טיפול הם יזכו. אולי, אם "תרחיבי" את ה"קליניקה" ותאפשרי להם לקבל טיפול גם ממישהי אחרת לתקופת מה, מישהי שאת סומכת עליה,תהיי בטוחה שהם בידיים טובות? זה גם מאפשר להם להישאר בסביבה שלך ולא ללכת לחפש מישהו אחר, עד שתחליטי לקחת חזרה את המושכות לידיים. וזו גם הזדמנות טובה להעביר את הידע שלך הלאה, אם את רוצה, כמובן?

כל מלה של אורי ו תמרוש רוש . ובמיוחד
את נשמעת לי נהדרת ,זה מה שיש לי לומר. אחת עם אנרגיות של עשייה אוהבת.
מאחלת לך שנה ט ו ב ה !!!

אוף. אז מה הבעיה שלי פשוט לקום וללכת...למה זה קשה לי כל כך...
לי זה נראה מובן מאוד.
כי השקעת בעסק הזה, וזה לא רק עסק, נשמע שזה באמת משהו שאת אוהבת ושחשוב לך, גם ברמה הערכית ולא רק הכלכלית והעניין האישי. המילה "קריירה" כבר נשמעת פלצנית מדי מרוב שהשתמשו בה, אבל האמת הפשוטה והבסיסית היא שחשוב לנו לא רק מי אנחנו, אלא גם מה עשינו, מה תרמנו, מה הועלנו, איך המעשים שלנו השפיעו על העולם שבחוץ. העיסוק שלנו והמעורבות שלנו בחברה הכללית מאוד מאוד חשובים לנו

תשמעי, בדיוק דיברתי היום עם חברה קרובה, מרפאה בעיסוק שיש לה קליניקה פרטית, אחרי שחזרה מחודש חופש. היא אמרה לי שאף פעם לא לקחה חודש שלם של חופש בלי שלפחות חלק ממנו יהיה על חופשת בית הספר, ומה מאוד הופתעה מהתגובה החיובית של הקליינטים שלה. הם הבינו, הם קיבלו את זה, והם היו מוכנים לחכות עד שהיא תחזור.

כן, אם תרדי בשעות את תאבדי כמה קליינטים, אבל זה הכרחי וטוב, כדי לאפשר לך לשמור על אלה שירצו להישאר ולהיות מסוגלת להציע להם מספיק חלונות-זמן שיתאימו להם.
את אחלה. ברור שאת מנסה לחשוב ולהחליט מעכשיו מה יהיה (אני מכירה את זה נורא טוב מעצמי), אבל בכל זאת: עכשיו המשימה המיידית שלך זה להחלים. ולהתאושש. באמת באמת שאם תתרכזי עכשיו בזה, תוכלי אחר כך להחליט את ההחלטות הגורליות יותר והמורכבות יותר, באופן הרבה יותר יעיל, מדויק ונכון. את פשוט תדעי. עכשיו את לא יודעת כי את לא אמורה לדעת, הטווח של שנה-שנתיים ושל עשר שנים קדימה פשוט לא שייך לצרכים שלך עכשיו. עכשיו את מגדלת תינוקת זערערה שבשבילה יום זה תקופת חיים שלמה, ולכן את עצמך חיה אך ורק בכאן-ועכשיו. בטווח של שבוע, גג.
(())(())(())

כנראה שאצטרך לקחת עזרה בתשלום.

ברור שתצטרכי לקחת עזרה בתשלום.
וכל גרוש יהיה שווה את זה. הרי את יודעת את זה. אז למה להעמיד פנים שזה לא באמת נחוץ? שזה לא באמת הכרחי? הרי זו לא הוצאה, זו השקעה שתחזיר את עצמה בריבית-דריבית, בבריאות שלך, בכוחות שלך, ובאהבה שלך את הילדים שלך.

בקיצור - אני כזאת פרפקציוניסטית ורוצה הכל...ולהיות טובה הכי הכי בהכל...
לי זה נשמע שאת כבר נורא טובה בהכל
גם להיות אמא בבית (בחינוך ביתי אם הבנתי נכון?) וגם להחזיק עסק וגם לדאוג בכלל לאחזקת הבית (כביסות וכו') גם עם שלושה ילדים זה בכלל לא קל (רק להיות אמא בחינוך ביתי זה לא קל בכלל, בלי לעבוד תוך כדי. אני אישית עם תינוקת בבית וילדים בגן ולא קל לי)
בקיצור,את נראית לי בהחלט מעל ומעבר, והמסקנה שלך שצריך להוריד משהו מתבקשת ביותר.
לנסות להוריד את מה שאת הכי פחות אוהבת או את מה שהכי פחות צריך אותך? אולי באמת בתחום תחזוקת הבית? להכניס מישהו שיבשל וינקה ויעשה כביסה - יש סיכוי?
קצת בייבי סיטר? לא באופן שאת תעלמי מחיי הילדים שלך, רק קצת, מישהו נוסף שיחלוק איתך, כדי שתוכלי מעט לעשות דברים אחרים. כמובן זה בהחלט תלוי בסדרי העדיפויות שלך, וכמו שאת אומרת זה הזמן ליישם אותם.

את נשמעת לי נהדרת ,זה מה שיש לי לומר. אחת עם אנרגיות של עשייה אוהבת.

מחזקת אותך בהחלטות שלך

לא בא לי לשתף יותר מידי...רק אומר שזה בתחום הטיפול. וכאלה שמגיעים, באים לטיפולים באופן קבוע. רובם...ולא הולכים למטפלים אחרים וזה מובן וברור בתחום שלי.
כך שלקוח קבוע, לא יתאים לו שלעתים אקבל אותו ולעתים לא..ואי מבינה את זה. ויש לי הרבה לקוחות, כך שאם אני רוצה להוריד עומס ולעבוד נגיד, פחות שעות בשבוע/ביום בשנים הבאות,
עד שהקטנים יגדלו...זה לא פשוט. כבר ניסיתי בעבר לעשות את זה וגם עשיתי, אך זה יוצר אצלי אי נעימות, ותחושה של מחויבות שאני ממש לא אוהבת!! (זה עוד סיבה שאני עצמאית. אני ממש צריכה את החופש לי ואני גם מאד טובה בארגון ומשמעת עצמית. לא צריכה מישהו מעלי..). בגלל שאכפת לי מהלקוחות ויש קשר אישי איתם
ובגלל שבסופו ש דבר בלי הלקוחות אין לי עסק ואין פרנסה ואני אוהבת את העבודה שאני עושה וגם רוצה להרוויח ממנה, זה לא כ"כ פשוט להוריד עומס, אך אפשרי.
אצטרך לקחת בחשבון שחלק מהם יפסיקו להגיע לטיפולים ויעברו למטפל אחר באופן קבוע.
בקיצור - אני כזאת פרפקציוניסטית ורוצה הכל...ולהיות טובה הכי הכי בהכל...
ואי אפשר...הכל . הכוחות מוגבלים פיזית ונפשית. אז עכשיו הזמן ליישם את סדרי העדיפויות שלי.
השאלה היא רק איך...

האם יתאים לך לשתף בסוג העסק שלך (באופן שלא חושף אותך), כך שאפשר יהיה לנסות כיווני מחשבה נוספים?

צעד ויוליקו
תודה לשתיכן. להכניס מישהי זה לא מתאים לעסק שלי..אבל תודה על המחשבה והרצון לעזור.
לקחת יותר עזרה בבית אני חייבת...

אולי באמת כדאי לשלם על דברים כמו תחזוקת בית באופן קבוע כבר מעכשיו וכך להוריד ממך עומס, ואז תוכלי לנוח יותר, ובהמשך כשתתחזקי תוכלי לשקול את עצתה של צעד על שביל חצץ
אולי תחפשי מישהי שעוסקת באותו תחום ותכניסי אותה בתור שותפה\מתלמדת? ככה תרגישי שכל מה שהרמת ובנית לא יורד לטמיון (או לפחות יש פחות סיכוי שירד לגמרי לטמיון), ואפשר יהיה להחזיק דברים על אש קטנה, ואחרי זה גם לבחון אם ואיך חוזרים אליהם.
כך או כך נראה שכדאי שהעזרה הזו תתחיל עכשיו, כדי שתשארי בריאה וחזקה, וגם שמחה.

פ, רעיון שעלה לי - אולי תחפשי מישהי שעוסקת באותו תחום ותכניסי אותה בתור שותפה\מתלמדת? ככה תרגישי שכל מה שהרמת ובנית לא יורד לטמיון (או לפחות יש פחות סיכוי שירד לגמרי לטמיון), ואפשר יהיה להחזיק דברים על אש קטנה, ואחרי זה גם לבחון אם ואיך חוזרים אליהם.

ותודה רבה רבה על מה שכתבת תמרוש רוש.
הייתי צריכה את התזכורת הזו. לנוח....
אך מה עושים עם כל המחשבות המחלישות האלו שעולות כל הזמן לגבי השינוי שלא אצליח לעשות.ואולי אלה לא מחשבות מחלישות אלא נכונות ביותר ואני פועלת מתוך פזיזות וחולשה של אחרי לידה.
ברור שאני לא צריכה להחליט עכשיו ואני עצמאית ולא חייבת כלום לאף אחד. אך בכל זאת אין ניסים...ולא יהיה לי פתאום פחות עבודה בבית ויש לי עוד ילדה לגדל לשמחתי כמובן. וגם אותה ארצה להניק הרבה ולגדל צמוד אלי כמו את הגדולים .כך שלא יהיה לי פתאום יותר קל לנהל עסק כזה ולהיות אמא בבית...גם בעלי ממשיך באותה עבודה ...ככה שקל יותר זה לא יהיה.
לתמיד היה לי החלום הזה להיות אמא בבית במשרה מלאה גם בראש ולא רק בגוף. כלומר את השקט הנפשי הזה שכל כך חסר לי . לפחות מצפון ורגשות אשמה. כותבת פחות כי בטח תמיד יש את זה קצת לאמהות..גם אלו ששלמות עם הבחירה ונמצאות בבית.. וזה בסדר.
גם באמת תמיד אמרתי שאם לא הייתי מגיעה למקצוע הזה ו לפתוח את העסק לפני האימהות לא הייתי משקיעה כל כך הרבה זמן אנרגיה וכו תוך כדי גידול ילדים קטנים..
אוף. אז מה הבעיה שלי פשוט לקום וללכת...למה זה קשה לי כל כך...
ויהיו לי מספיק שנים אחרי שהילדים יגדלו לעבוד במה שאני אוהבת . אני עוד צעירה. אני גם בטוחה שאצליח לאט לאט לצבור לקוחות מההתחלה.
כנראה שאני מנסה לשכנע את עצמי...

תמרוש רוש
תודה.
אני יודעת אני יודעת...את כל כך צודקת..בעלי היה שבועיים בבית וחזר לעבוד וזה אומר שכבר חמישה ימים רצוף לא היה בבית...
בשבועיים האלה נחתי ו הרגשתי שהגוף והנפש שלי מתחזקים לאט לאט אבל בטוח,...בקצב הנכון. ממש הרגשתי טוב והכרחתי את עצמי להתעלם מכל עבודות הבית והבלגן המטורף והצלחתי בזה מאד.
התכנון היה שהוא יהיה חודש בבית. אך בסוף לא הסתדר ו הוא חזר לעבודה . מאז כמעט שבוע אני לא נחה ו התחילו לי כאבים בבטן וחולשה ברצפת האגן. בא לי לבכות. מה בא לי.. בוכה המוןן. מתחילת ההריון הוא הודיע בעבודה שייקח את ימי החופשה השנתית אחרי הלידה. זה היה לי כל כך חשוב כי ידעתי שכשהוא חוזר לעבודה אין דבר כזה לעבוד פחות או לחזור מוקדם. ויש לי כזאת מודעות גדולה לגוף ו לצורך במנוחה אחרי לידה וזה כל כך לא אני להתרוצץ ככה שבועיים אחרי לידה. אוף...
ממנוחה מוחלטת שת שבועיים חזרתי בבת אחת לתפקוד רגיל. בלי לישון בלי לנוח .ואחרי הריון לא קל ולידה...
יש לי אפשרות לקבל קצת עזרה מהסביבה אך כל כך לא נעים לי.. מי שבדרך כלל עוזרת לי הרבה זו אמא שלי שגרה קרוב אך לאחרונה היתה עסוקה ובאמת לא יכולה לעזור. באסה. דווקא עכשיו כשאני זקוקה כל כך. כנראה שאצטרך לקחת עזרה בתשלום. ביביסיטר ו להוריד ציפיות מהאוכל שאני בדרך כלל משקיעה בו מאדשיהיה בריא ומגוון..
אני כן חושבת שהמחשבה ו ההחלטה שמתחילה להתגבש אצלי לגבי לא לחזור לעבוד מרגיעה אותי. נפשית. נכון שזה לא מחליף את המנוחה שאני כל כך זקוקה לה נואשות אך זה מרגיע אותי שאת הקטנה ומי שיבוא אחריה בעה אגדל בנחת יותר גדולה.
יש לי איזה קול שאומר לי כמו תמיד אין לך את האומץ לעשות כזה שינוי בחיים . לסגור את העסק. וגם הוא אומר לי שזה הדבר הכי טיפשי ופזיז לעשות. אחרי שנים רבות של הצלחה..לאבד את הכל לאחר כך להתחיל מההתחלה...לצבור לקוחות מפה לאוזן ולפרסם...

יקירה,
אני בטוחה שאת יודעת מה נכון לך, מבחינת ההחלטה הגדולה והעסק, ולכן רק שולחת לך חיבוק
אבל הנקודה השניה שהעלית היא קריטיצ:
עזבי עכשיו את ההחלטה הגדולה, ומה יהיה עם העסק, והלקוחות, והכל.
לא רלוונטי כרגע בכלל בכלל.
כי כרגע את אחרי לידה, וצריכה להשתקם, וזה צריך להיות הפוקוס שלך.
מנוחה, עוד מנוחה, גיוס הסביבה, לדאוג למישהו שידאג לגדולים בזמן שאת מחלימה ולומדת את הקטנה - זה חייב להיות הפוקוס.
עם כל הכבוד לפיזיותרפסיטיות של רצפת אגן (ויש הרבה כבוד) - למנוחה אחרי הלידה אין תחליף. פשוט אין.
הפיזיותרפיסטית לא תוכל לנוח במקומך...

שבועיים אחרי הלידה אני לבד עם הילדים
מצב חמור ביותר.
תראי לך שהיית מחלימה מניתוח לב פתוח. גם אז היו מצפים ממך תוך שבועיים להיות לבד עם כל הילדים?
מי ומה יכול לעזור לך?

אני בצומת דרכים... כנראה.
ילדתי את בתי הרביעית. עד היום מנהלת עסק עצמאי שאני אוהבת.
פתחתי את העסק עוד לפני שנהייתי אמא. אך תמיד אמרתי שאם לא הייתי פותחת ומתפתחת לפני האימהות לא היה לי ספק שהייתי אמא בבית לגמרי. איכשהו הצלחתי לעבוד ולגדול מאד מאד בעסק במהלך השנים בהם ילדתי והנקתי המון וגדלתי שלושה ילדים.
עכשיו אחרי הלידה הרביעית כשיש יותר עבודה בבית .. לילדים קטנים ו גדולים שזקוקים לי כולם כל אחד באופן שונה לפי הגיל ו האישיות.. פתאום זה נראה לי מטורף לגמרי לחזור לעבוד ולג'נגל ו להיות מותשת כמו עד הלידה הזו. אמנם הילדים כולם קבלו המון ממני והנקתי המון ולא שלחתי לגן לעוד אך אני מ ו ת ש ת. ו מרגישה שעכשיו עם ילדה רביעית זה כבר הרבה יותר קשה. במיוחד שאין לי עזרה יומיומית מבעלי. לא נמצא כל יום בבית.
בקיצור איכשהו הצלחתי עד היום גם לעבוד ו אפילו להרויח וגם להיות בבית. משהו כמו לאכול מהעוגה ו להשאיר אותה שלמה.
ויש לי איזו תחושה ש...הפעם זה מוגזם. עכשיו אני צריכה לבחור. לפחות עד שהפצפונת תגדל או כשאסיים ללדת את ילדיי בעה . ואז אוכל לחזור בהדרגה לעבוד.
אז מה ההתלבטות...מבחינה כספית נוכל להסתדר בלי המשכורת שלי. גם לא קשה לי להיות בבית. לא מרגישה שכובלת את עצמי או לא ממצה את עצמי. רק ש... חבל לי לזרוק לפח באיזשהו מקום השקעה של אחת עשרה שנים בהן העסק צמח ויש לי המון לקוחות קבועים.. לתמיד אוכל לחזור לזה כשהילדים יגדלו ואסיים את הלידות וכו'...אבל עדיין זה יהיה להתחיל אולי לא מאפס אך ממקום נמוך הרבה יותר.
אני יודעת שאי אפשר לעשות הכל לחשוב לפעול לפי סדרי העדיפויות הנכונים לי. והם בטוח נכונים לי ולמשפחתי. רק שקשה לי לעזוב הכל . זה כאילו מטורף..הרבה נשים בתחום שלי היו חולמות להצליח כמו שאני הצלחתי. לעוד להצליח לשלב את זה עם גידול ילדים צמוד... אבל די. הותשתי. לברור שלא הכל היה ורוד כל השנים האלו. ונקרעתי הרבה פעמים ו הרגשתי שיש מחיר ו הילדים הרגישו את זה כי אני הרגשתי את זה...ונורא בא לי לעשות מה שתמיד חלמתי עליו. להשקיע את כולי בבעלי וב ילדים מבלי להיגמר פיזית ונפשית.
אך עדיין קשה להחליט סופית...להצהיר על זה בקול. שלא. אני לא חוזרת לעבוד כרגע אחרי חופשת הלידה..במיוחד שיש כל כך הרבה לקוחות שמחכים לטלפון שלי בטירוף..
רק לבעלי אמרתי בלי בעיה שזה מטורף לחזור לעבוד ככה. ושעם ארבעה זה כבר גדול עלי לשלב. נראה שרציתי שיבין כמה לא קל לי. וכמה זה מעוות ששבועיים אחרי הלידה אני לבד עם הילדים. עם ש.ב ארוחות וכביסות. ורציתי להצדיק את המחיר שאני הולכת לשלם עכשיו לפיזיותרפיסטית של רצפת האגן שתטפל בי...

תודה לכן. אכן ילדתי הראשונה והאהובה עד מאד.

בשאיפה, אני מניחה שזו לך ילדתך הראשונה:)
תראי, אין מנוס מלעשות פשרות כאלה ואחרות.
אני לא עבדתי בכלל תקופה מאוד ארוכה - אז זו הייתה פשרה מסוג אחר.
לרוב לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה,
וצריך לעשות סדר עדיפויות כלשהו.

תקחי בחשבון את מערך כל השיקולים שקיימים - טובת הילדה,טובתך שלך, טובת המשפחה כיחידה משותפת - ולפי זה אולי תשני את המצב ואולי לא, אבל לפחות תהיי יותר שלמה.

נכון, חשוב שיהיה טוב גם לך וגם לה.
אם הקריירה עושה לך טוב זה נהדר.
אני מאמינה שהקשר שלך איתה הוא מה שחשוב, יותר מהאם את כל היום איתה או לא.
אם להיות כל היום איתה ולא לעבוד בכלל יאמלל אותך, זה לא יתרום גם לה.
אם יש לך אפשרות יום יומיים בשבוע להשאיר אותה בבית וזה משמח את שתיכן - אז פתרון מצוין.
מותר לך גם לעשות למען עצמך ולא רק למען בתך.

תודה. אבל זה לא עובד לי לחשוב את זה תמיד.
אולי באמת ה"בשבילכם" חשוב. הצירוף של בשבילה + עצמי (שרוצה קריירה. שפורחת מזה).

שאני שואפת ל"ממש טוב" בהכל
אולי הפרפקציוניסטיות מקלקלת לך?
מה שחשבו שאת עושה את הכי טוב בשבילכם.

תודה אל הלב ואני מסכימה איתך.
יש יום קבוע בשבוע בו היא לא הולכת לגן ולעיתים אני לא שולחת אותה ליום שלם נוסף, כשמתאפשר לי.
ועדיין זה לא קל לי מספיק.
ייתכן בגלל שאני שואפת ל"ממש טוב" בהכל, גם לספק לה את החינוך הכי טוב (שזה חינוך ביתי, בטח בגילה, אבל אין לי האפשרות הזו) וגם לעבוד בדרך המשקיענית שלי.

אכן דילמה.
מבינה אותך, לא יודעת איך הייתי מגיבה אם וכאשר הבת שלי תגיד שהיא לא רוצה ללכת לגן.
בינתיים היא נכנסת לשם בריצה וממש נראה שטוב לה שם.
לפעמים צריך לעשות פשרות כואבות, את אומרת שחשוב לך לעבוד, אם את עצמאית אולי איזה יומיים תוציאי אותה מוקדם ותהיו ביחד?
תנסי למצוא איזו פשרה שיהיה לך יותר קל איתה.
לא חייבים לא לעבוד בכלל או לעבוד מלא שעות. תחפשי את האמצע שטוב בשבילך.

אווווף.
מגיעה שוב לפה לפרוק תיסכולים.
הפעוטה כבר בת 2.5.
היא בגן, ולי לא טוב עם זה שהיא בגן. אני חושבת שלא טוב לה שם "מספיק", כלומר בסטנדרט שהייתי רוצה לבתי (הגננות אומרות שהיא משתתפת, רוקדת, אוכלת, נפלאה וכל זה. אבל היא אומרת בבוקר שהיא מעדיפה להשאר בבית. בשישי שבת היא אומרת שהיא שמחה להשאר בבית).
אבל בשבילי, בתוך מירוץ החיים שלי, אני חייבת הרבה שעות עבודה. חייבת את הבקרים האלה לעבודה מהבית. ובנוסף יש יומיים שאני עובדת אחר הצהריים ואז סבתא שומרת עליה.
ואין לי פיתרון.
פשוט עצוב לי בשבילה. ועצוב לי קצת בשבילי, שאני לא מסוגלת שיפעל לי דיסוננס בראש שיגיד "אבל הגן נפלא. והיא צריכה חברה. והיא כל כך מתפתחת" (וזה אחד הגנים הכי טובים שראיתי). שאני מתהלכת עם העצב הזה.
אוווף.

לא כולם יכולים לעבוד מהבית. לא לכולם יש שעות גמישות או אפשרות למשרה חלקית אפילו (לא לגבר ולא לאישה)
אני חייבת לא רק גן אלא גם צהרון
והילדים שלי בגני עירייה.

קוראת. ומתעצבת

המממ....
אני מציעה לך להיות יותר ספציפית. נניח היית עושה עכשיו מערכת שעות על דף, כמו של בית ספר (או יומן של גוגל) אבל לא רק לעבודה, אלא של כול החיים, מה היה בו? כמה מכול דבר? באיזה יום כול דבר?

לדעת ולהיות בטוחה בדרך שבה אני פועלת, שבה אני מקדמת את הקריירה שלי, שזו הדרך הנכונה. כי היא תובעת ממני הרבה כוחות וויתורים, שבאים בעיקר על חשבוני (בזמן עם הקטנה אני לא רוצה לפגוע, שאר הזמן הולך ל"קריירה" אז מי שנפגע זה הפנאי)
תמיד משהו ייפגע. אי אפשר שכל הכדורים יהיו באוויר באותו הזמן.
ומעבר לזה, הדרך שבחרת יכולה להיות נכונה, רק שלוח הזמנים לא תמיד ייראה בדיוק כמו שהתכוונת. מותר מדי פעם להאט קצב בעבודה, כשסדר העדיפויות שלך ברור (זמן עם הקטנה חשוב, זמן לעצמך גם חשוב מאוד. שני אלה יכולים להיות חשובים יותר מהקריירה בלי לפגוע בה אנושות, רק להאט אותה קצת).

היי עדי א ופלוני
אני משלמת לבייביסיטר כמובן, בהעדרי...זו לא עבודה שעושים מהבית.
אז יוצא שהסכום מתקזז ומשאיר לי שליש מהסכום אותו אמורים לשלם לי (ושיעשו זאת כבר! כי לבייביסיטר אני כבר שילמתי בשוטף). בכל מקרה תודה על ההתפעלות אבל זה לא העניין.

זה רעיון טוב, התיאור הזה של מה הייתי רוצה לו כל האפשרויות היו פרושות בפניי.
אני מניחה שהייתי רוצה עוד שעות בייביסיטר\ מטפלת שיאפשרו לי לעבוד יותר. כי עם מי שכרגע שומר עליה אני מרגישה מאד טוב, שנעים לה איתה.
כרגע כאמור זה קשה כי הבייביסיטר שלנו לא הייתה זמינה לתקופה. אני מקווה שההרגשה תשתפר, והיא מושפעת מזה, כי אני ממש לא מעוניינת לחפש מישהי אחרת.
חו מזה אולי ליצור איזה סדר יום שיאפשר גם לי לעבוד ולדעת מתי זה קורה. קשה לי "להכנס למצב עבודה" כשהכל כל כך נזיל.

והייתי רוצה - וזה אולי פחות קשור לאמהות ויותר לקריירה - לדעת ולהיות בטוחה בדרך שבה אני פועלת, שבה אני מקדמת את הקריירה שלי, שזו הדרך הנכונה. כי היא תובעת ממני הרבה כוחות וויתורים, שבאים בעיקר על חשבוני (בזמן עם הקטנה אני לא רוצה לפגוע, שאר הזמן הולך ל"קריירה" אז מי שנפגע זה הפנאי) ואני מקווה שהם לא לשווא.

רבע מהשכר הממוצע משק,
כלומר, 2000 שח בערך בלי לשלם לבייבי סיטר?
וואלה, אני מורידה את הכובע.

פעוטה? היא 1.3
לדעתי תינוקת.

את יכולה לנסות לתאר אם כול האפשרויות היו פרושות בפניך, כלומר, בלי שום הגבלה כלכלית או אחרת, מה היה הסדר שבוע ויום שהיית רוצה?

מצד שני צריך פה שינוי כי אין לה, או לנו, בעצם שום סדר יום לא לה, ולא לנו (כלומר כן קמים והולכים לישון בשעות קבועות, אבל יש יום עם "אמא כל היום ויונקים חופשי על הבר" ויש יום עם סידורים שונים ומשונים ששומרים עליה).
זה לא סדר יום אבל זה "סדר שבוע" הכל בסדר עם זה, כל עוד שתיכן מרגישות טוב עם הסידור. אם נראה לך שקשה לה לתפוס מתי אמא נמצאת ומתי לא, תשנני איתה כל בוקר מה עושים היום, וכל ערב מה עושים מחר.
זה נשמע חיים קצת "לא נורמליים", אבל בפועל זה מה שרוב האמהות העובדות פה עושות, כך מושכים את השנים הראשונות...

אווווווווף. אני לא יודעת אם זה פריקת תיסכול, או צורך בשינוי, או מה (כנראה צורך בשינוי).
אני בערך עם הקטנה בבית. ואני בערך גם עובדת, במשרה חלקית כעצמאית שקובעת-לעצמה-את-השעות (ולכן מרוויחה גם רבע מהשכר הממוצע משק, אותו ישלמו לי בשוטף + 30).
ואני גם מנסה לפתח קריירה אחרת שדורשת הרבה יותר שעות ממה שאני נותנת, כי רוב הזמן עם התינוקת (פעוטה? היא 1.3) הוא לא זמן של עבודה. ואז בזה אני בטח לא מככבת והרכבת ממשיכה לשעוט...
והיה סידור חלקי אבל לאחרונה הבייביסיטר מבריזה הרבה מה שאומר שיש לי פחות שעות עבודה.
ומצד שני אני עוד מתקשה לחשוב על מסגרת בשבילה "לשלוח" אותה...
ומצד שני צריך פה שינוי כי אין לה, או לנו, בעצם שום סדר יום לא לה, ולא לנו (כלומר כן קמים והולכים לישון בשעות קבועות, אבל יש יום עם "אמא כל היום ויונקים חופשי על הבר" ויש יום עם סידורים שונים ומשונים ששומרים עליה).
אוף. היה לי הרבה יותר קל אם הייתי מאלה שמשוכנעות ש"היא כבר צריכה חברה בגן". אבל אני לא

איזה יופי עדי!
ולגבי תגובות על הסיפור שלי, נעים לשמוע שזה מועיל למישהו, ומאד מאד מתחברת למה ששלומ צ כתבה. ניסחת לי משהו שאני מרגישה הרבה זמן, אז תודה
לגבי נושא הפרנסה. הההה (אנחה פולנית). אכן נושא כאוב. לפני הלידה האחרונה היה לנו חיסכון קטן וחביב, שפשוט התכלה בשנה ומשהו שלא עבדתי, ובנוסף - גם נכנסנו למינוס בכלל לא קטן. אני לא אגיד שזה היה כיף, אבל כמו ששלומצ כתבה- הבנו שזו באמת תקופה שבה ההכנסות נמוכות והתאמנו את הציפיות לתקופה הספציפית. זה לא שאני ממליצה כאן למישהו להיות במינוס, להיפך- אני קיבלתי המון השראה מכל דפי הלהגיע לחירות כלכלית, וההתנהלות שלנו בדרך כלל מאד מסודרת, אבל הרגשתי שזו תהיה טעות הרבה יותר קשה להינתק מהבית לפני שזה מתאים, מאשר להיכנס לתקופה מסוימת ומוגדרת למצב כלכלי לא משהו. וכדי להרגיע, אני יכולה לומר ששנה וחצי מהלידה היינו בלי חיסכון ועם הלוואה של קרוב ל20,000 ש"ח. בדיוק אז חזרתי לעבוד קצת ונכנסנו למשמעת מאד גדולה, וכעבור שנה כיסינו את כל ההלוואה והספקנו לחסוך את קרן החירום שלנו מחדש. פשוט התפקסנו על זה מחדש. וזה לא שעבדתי בטירוף, המון המון פשטות מרצון,היתה תקופה שחתכנו את כל ההוצאות המיותרות- עבדנו עם מעטפות- וחוץ מזה, אמונה אמיתית שכסף זה משהו שזורם. באמת ולא בקלישאה. וגם אחיזה מחודשת במושכות, כשהיינו מסוגלים לכך שוב. אני כן מתכננת שאם מתישהו יהיה לנו עוד ילד, נכין מראש את הכסף הזה (עד כמה שנצליח...) כדי להמנע מלחץ מיותר.

מדווחת לאחור:
אז ככה, עשיתי ראיון למשרה של 60% משרה. תוך כדי הראיון הייתי כנה לחלוטין אם הבעיה שיש לי עם העניין. חשוב לי להגיד שזה במקום שמאוד מתאים לי מבחינת בערך כל מה שאני מחפשת במקום עבודה (ראש לא מיינסטרים, חשיבה על מדיניות, עצמאות לי כעובדת). בקיצור, שבוע אחרי, שאני בטוחה שכבר לא מקבלים אותי חוזר אלי האיש, ואומר לי שהם הבינו שיש לי ילדה קטנה, ובאמת בעיה וגו', אבל הם רוצים אותי אז הם מוכנים לפצל את המשרה. שעות עבודה בשבוע: 15. לקחתי.

חלק מהשעות מהבית, חלק גדול אחר הצהרים. בקיצור, הרבה כסף לא יהיה מזה, אבל זה משאיר אותי במעגל העבודה, שזה חשוב לי, ונראה לי שנוש בגיל שנה תסתדר בכיף את השעות האלה עם אבא/סבתא שלה. תכלס זה מאוד דומה למה שהיה השנה.

אה, והדובדבן: הבוס (נראה לי, עוד לא ממש סגורה על ההררכיה) אמר לי להביא את הבת שלי איתי לישיבת חפיפה שבוע הבא. מדליק.

מישהי - את אומרת את זה בין השורות: את בשלב של בניית עסק ולימודים (שחשובים לך מאוד). כפי הנראה לא תוכלי "להעתיק" את מה שאחרים עושים אחד לאחד ולהגיע למודל "האידיאלי". לכל משפחה יש מודל אחר, שנבנה אט אט, בהתאמה אישית. זה מעצים לשמוע איך אחרים עושים את זה כדי להבין שזה אפשרי, אבל הישום עשוי להיות יחודי

רותה ,

אם אפשר לשאול במה עובד האיש שלך?

קודם כל, מה שאת כותבת נשמע מדהים. בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעצמי.
אבל... האיש שלי בהייטק, וגם מלמד יומיים בשבוע, ואני כרגע עם עסק חדש שטרם מכניס כסף (רק מוציא..) וגם לומדת לתואר נוסף (שכל כך חשוב לי..!).
ואני חושבת וחושבת והופכת והופכת על איך נעשה את זה מעכשיו והלאה. (עד עכשיו לא עבדתי, והילדים היו איתי עד גיל שנתיים ואחר כך בגנים עד 13:00).

וכן, אם לא מפריע לך לפרט - איך אתם מסתדרים כלכלית? לנו זה קשה מאוד. באמת. להרבה אנשים שיש להם שתי משכורות לא רעות זה קשה באמת ולא רק בגלל ההוצאה על הגנים.

הי רותה,
נשמע מעורר קנאה,
חייבת לשאול, איך מצליחים לשמור על העו"ש?
אצלנו עם כל ילד, ההרגשה היא שיש פרדוקס - צריך לעבוד יותר כדי להכניס יותר כסף.וגם הבית צריך יותר את אמא, אז אמא אחרי כל ילד, מגדילה את שעות היממה שלה או משהו כזה וכנ"ל אבא.
(עם ובלי קשר ל"מסגרות")
אני רוצה להדגיש שאני שואלת במלוא הרצינות ולא כדי להקניט חלילה

לי הועילה הסקירה, ובטח גם לאחרות שלא כותבות.
אשמח לקרוא עוד שיתופים כאלה.

מה שמקסים במה שרותה כתבה, הוא ההבנה שלכל שלב בחיים מתאים משהו אחר. לכל אדם מתאים משהו שונה וכל צד בזוגיות בנקודת זמן מסויימת יכול לעשות תפקיד X. אין הכללות, אין אמת מוחלטת "הילדים צריכים להיות עם X", "Y לא טוב", "צריך להיות Z".
ההבנה שאין אמת מוחלטת, היא כאן המתכון לחיים שלווים, זורמים ועם זאת פרודוקטיביים.

אז איך זה עובד אצלנו?
כאמור, עשינו ישיבה, תוך כדי ההריון הראשון, והחלטנו שחשוב לשנינו לגדל את התינוק שיוולד, ולא לנתק אף אחד מאיתנו מהבית, בגלל הצורך להתפרנס גם...
אני חזרתי לעבוד יומיים בשבוע, ארבעה חודשים אחרי הלידה. בדיעבד- זה היה מהר מדיי, אבל אז לא ראיתי את זה. הייתי די חדשה בעבודה מאד מעניינת שהיתה חשובה לי, והיה לי חשוב לשמור על המקום, וגם הייתי זקוקה לניסיון המיקצועי. בכל מקרה, זה היה יומיים- והאיש שאיתי עבד בשלושה ימים אחרים.
אחרי שנה וחצי בערך הוספתי עבודה באחר צהריים אחד נוסף, וכך זרמנו עד שהבכור הגיע לגיל שלוש- ואז נולד אחיו.
הפעם, שוב עשינו ישיבה, והחלטנו שעם כל הכבוד לשיוויוניות ולרצון ששנינו נהיה מעורבים, בתחילת החיים- יותר חשוב שאני אהיה עם התינוק רוב הזמן. היה לי חשוב להניק, (גם את הבכור הנקתי, והפעם בכלל לא התחשק לי התעסק עם שאיבות) ובכלל, שתהיה נחת בבית . גם הבנו שזה בסדר אם בהתחלה אני אהיה יותר משמעותית- הבן זוג שלי כל כך מעורב וכזה אבא מדהים, שברור היה שהוא לא יהפוך לדמות פריפריאלית בחיי הילדים.
אז אחרי הלידה של הבן השני, הבן זוג קצת העביר הילוך בעבודה. אני לעומת זאת התפטרתי. במקביל התחלתי ללמוד לתואר שני, למדתי יום בשבוע, ולקחתי את הקטן איתי. כשהוא קצת גדל וכבר לא היה מתאים להיות איתו בהרצאות, הגענו כל המשפחה לאוניברסיטה, הבנים והאיש היו מבלים להם שם- קובעים עם חברים, נוסעים באופניים, נכנסים לחזרות של האקדמיה למוזיקה (זה היה הכי להיט), וכשהקטן היה צריך לינוק- היו מסמסים לי והייתי יוצאת. לא ברור לי איך, אבל זה עבד מצוין! אפילו סיימתי את התואר כמעט בהצטיינות.
בסמסטר האחרון, כשהתינוק היה בן שנה וחצי, כבר התחלתי להרגיש שבא לי לחזור לעבוד והתחלתי חצי יום בשבוע בעבודה חדשה (יש לי מזל שהמקצוע שלי מאפשר המון גמישות).
לפני 3 חודשים בערך הבן זוג שלי עזב את העבודה שלו, מכל מיני סיבות ואני הרגשתי שמתאים לי לעבוד יותר, אחרי כמעט 3 שנים של אש ממש ממש קטנה, וכעת אני עובדת בערך 4 ימים בשבוע.
הבן זוג כעת יותר פנוי, והוא נמצא עם הילדים יותר ממני. זה לא תמיד פשוט לי, אבל גם מאד מעניין לי בעבודה, וסה"כ עדיין יש לי הרבה זמן עם הילדים, כי אני לא עובדת ימים מלאים. פה גם החינוך הביתי הוא יתרון משמעותי, כי יום אחד מתוך הארבעה, אני עובדת אחה"צ ויש לי את כל הבוקר עם הילדים. אם הם היו במסגרת- בעצם הייתי רואה אותם באותו יום רק בערב המאוחר.
אני מרגישה שההתפתחות המקצועית שלי ממש לא נעצרה בעקבות לידת הילדים, נכון, היא תפסה כל מיני כיוונים, אבל גם המקצועות שלי (טיפול באומנויות, והוראת יוגה), הם כאלו שזה שנהייתי אמא, ושקעתי כל כך באמהות, ולמדתי כל כך הרבה על מה זה באמת תלות, ואינטימיות, והיקשרות, וגם תיסכול, וויסות... כל העומק הזה רק העשיר והזין את היכולות שאני מביאה לעבודה.
זהו, מקווה שלפרוט את זה ככה לפרטם הועיל למישהו
(לי בכל מקרה היה נחמד הסריקה הנוסטלגית הזו )

ר ו ת ה מקסים מה שאת כותבת, אבל אולי כמו שעדי א הציעה, תפרטי ספציפית איך זה עובד ועבד אצלכם (ואגב, זה מאוד מתאים לדף שנפתח כאן לא מזמן - חינוך ביתי במשמרות )

מרגישה צורך לכתוב איך זה אצלנו, בדיוק בשביל לשבור את הדיכוטומיה של "או שתשבי כל היום בבית או שתעבדי כל היום"
אני ממש זוכרת שעשינו ישיבה, בזמן ההריון הראשון, וחשבנו איך אנחנו מחלקים את הזמן,
כי היה ברור לנו שאנחנו לא מתכוונים להכניס לשום מסגרת או מטפלת בסוף החופשת לידה
וגם שנינו רצינו להיות הרבה בבית,
אבל ידענו שנרצה גם לעבוד- מטעמי פרנסה, וגם התפתחות ועניין
והכרנו יותר מדי זוגות שהאמא מגדלת את הילדים ואבא המון בעבודה- כדי לאפשר את זה, ואז הוא למעשה מנותק קצת
ידענו שזה ממש לא מה שאנחנו רוצים
ובנינו לנו משהו של די חצי חצי
ומאז זה ככה, כבר שש שנים
היו תקופות (אחרי הלידה הראשונה והשניה) שזה לא היה חצי חצי, ואני הייתי יותר בבית, כי היה ברור לשנינו שזה מה שנכון
ועכשיו, כשהצעיר עוד מעט בן שלוש, זו תקופה שאני עובדת קצת יותר והבן זוג יותר בבית
אבל בגדול, הרעיון הוא שלכל אחד יש זמן לדברים שלו, וזמן על הילדים
ולנו זה עובד בדרך כלל די טוב ( טפו טפו טפו)

לעניין הדיון על האבא.
לדעתי, הדילמה לגבי נשים היא חריפה יותר, לא משנה עד כמה יש גם אבא בתמונה.הבנז שלי ואבי ביתי הוא אב נהדר. מעורב, שומר עליה יום בשבוע כשאני בלימודים, עושה הכול בבית בדיוק כמוני. מה שנקרא, לא היה צריך פמיניזם אם כולם היו כמוהו.
זה לא פותר את העניין שמיש בסופו של דבר בהריון, זאת אני, ואם צריך שמירת הריון, זה שוב פעם אני. אני מניקה, גם עכשיו, שהבת שנה שלי יונקת באמת לא הרבה, אבל ברור שבהתחלה העניין של ההנקה בעצם קובע באופן מוחלט על מי נופל רוב העומס. ומדובר לא בעניין של מגדר, כלומר של תרבות, אלא בעניין של מין, כלומר ביולוגי. אלא אם כן מתייחסים להנקה כמשהו חברתי שאפשר לוותר עליו, אבל אני מניחה לרגע שזה מובן מאליו.
בקיצור, הנקודה שלי היא, שהדילמה של נשים היא מורכבת יותר, לא שהדילמה של הגברים היא לא.

עכשיו לבי הנקודה של העבודה החליפה את העבדות וגו׳, וסליחה שאני לא מצטטת, אני כותבת מאיי פד ( לא שלי, לא שלי) יש לי שתי מחשבות. הראשונה, היא שיש דיונים שכנראה יש טעם לדון אותם, אחרת הם לא היו מתעוררים כאן באופן קבוע אחת לכמה זמן. למשל, אמא-שאוהבת-יותר, או למשל הדף הנוכחי. כי זה נוגע בהגדרות מאוד בסיסיות של החיים, ומעלה מצוקות אמיתיות. לכן, לדעתי אין טעם להגיד שאין טעם בדיון. עובדה שיש. אם היינו מעבירות את זה לוורד בטח היו כאן המוני עמודים.

הנקודה השנייה. אבישג, מה שכתבת שתיארת את חייך האמא שינה לי באופן מהותי את התפיסה שלי לגבי חינוך ביתי. למה? כי עד אז תפסתי את העניין כדבר מאוד מוחלט, שניתן לעשות רק אותו. מאז שקראתי את התיאור שלך, אני ממש מצליחה לראות את זה אחרת. מה זה קשור? כי התפיסה שהוצגה כאן מחזירה את זה לדיכוטומיה של או שתשבי בבית או שתעבדי כול יום מצת החמה עד צת הנשמה. ואני לפחות מחפשת משהו אחר.

ובאופן אישי, אני תמיד מעדיפה לקרוא איך נשים עשו את הדברים אחד לאחד מכל מיני הכללות.

לזה את שואפת ? להשיב את כל האמהות הביתה ? למטבח ?
אבישג נראה לי שלא הבנת אותי.
אני האחרונה, שמאמינה שצריך לחזור אחורה.
אני מאוד מעריכה את המאבק שנעשה למעני ולמענך ולאחרות, שבזכותו יש לנו את היכולת לבחור. אני לא חושבת שאנחנו צריכות לחזור למטבח (אצלנו דווקא הגבר הוא הבשלן הטוב מבינינו, ומאז הלידה גם המנקה)
כוונתי הייתה שכולם, הגברים והנשים, צריכים להשתחרר מהכבלים הבלתי נראים של העולם המודרני, ולהתחיל לחיות. העבודה החליפה את העבדות, ככה אני רואה את זה.
גם אם משהו הוא הנורמה לא אומר שזה הנכון - בכל זאת אני כותבת באתר באופן טבעי - לא בדיוק גישת המיינסטרים.
אני שואפת לדברים אחרים.
שנים לי ובן זוגי היה עסק שרובו מנוהל בבית. גם היום עם הילדה, הבן זוג נמצא סביבנו גם אם הוא עסוק "בלעשות" כסף, עדיין כולנו נהנים יחד. אוכלים, מטיילים, ישנים יחד
יצא לי גם לראות חיים של אחרים. חיים בהם גם הנשים וגם הגברים מבלים יותר בבתיהם. מגדלים יחד ירקות, חיות וגם ילדים, ובין כל זה גם מפתחים עסקים.
אני בחרתי להשאר בבית (יותר נכון לא לעבוד בבית), מודעת ונהנית מכך שזו בחירתי, ואני יודעת שאם הוא היה יכול, בן זוגי היה מתחלף איתי בכיף או לפחות יותר משתתף. אני פשוט נהנית מהעובדה שגופי הוא זה שמספק את המזון לאפרוח שלנו.
אולי יש כאלה שיראו זאת כראש קטן, עצלנות, ושאני מחזירה את הנשים אחורה. שאני עושה עוול לילדתי כאישה לעתיד.
אני אמנם אימא טרייה, אבל יש לי ניסיון בחיים.
אני יודעת שהיא תלמד שאימה היא אישה עצמאית גם אם היא לא קרייריסטית. אני לא מרגישה צורך להוכיח את עצמי
אני אולי קיצונית, אבל זו האמת שלי.
תמיד הקשבתי למה שהלב אומר לי ולא מה שהחברה הסובבת אותי. זה דבר שאני גאה בו בחיי, למרות הטעויות שלא מעט נעשו בדרך.

אבישג, תודה על התשובות.

ולגבי הבעל - כשבעלי לא בבית אז הוא לא בבית, אבל כשהוא בבית - הוא לעולם לא יגיע ויישב על הספה, למשל. תמיד זה להיות עם הילדים, להכין אוכל ולקלח, או ללכת לסופר או לקפל כביסה או לבשל.

מה שחסר לי בדיון המעניין הזה הוא אבא. אני מקבלת את ההרגשה שעבורכן (גם כבנות של אבות וגם כבנות זוג של אבות) אבא לא קיים בדיון
בתיאורים שלי דווקא התייחסתי לשותפות של בעלי בגידול הילדים
אני מאוד מעריכה את המאמצים של בעלי בעבודה ובבית, לדעתי כל גבר שירצה להיות מעורב בגידול ילדיו ימצא לכך את הזמן

אבל אם כל אחד ישאף לכך, אנחנו נחייה בעולם יפה יותר
כל אחד ישאף למה ? להיות בבית כל היום עם הילדים שלו ? לזה את שואפת ? להשיב את כל האמהות הביתה ? למטבח ?

אבל הילד שלך מתוסכל בבית בגלל,
הילד יכול להיות מתוסכל גם מאמא שלא עושה כלום חוץ מאמהות
הייתי שמחה מאוד אם לסבתות שלי היה חיים משלהם חוץ ממטבח ובעל וילדים

מה שקשה לי כאן לעתים שלוקחים מצב לא רצוי ולא נכון והולכים לצד השני של הסקאלה, בורחים הכי רחוק שאפשר.
אם זה קיצוני מבחינתך, אני שמחה להיות קיצונית ומחוץ למשחק של החיים


וקריירה מבחינתי היא בהחלט משהו שבונה אותי ותורם לעולם, נכון אני עושה את זה גם בשביל כסף ורושם חיצוני, אנחנו עוד לא חיים בעולם אידילי מושלם שהכל נעשה מתוך הנעה פנימית ורצון להיטיב ובלי טיפת אגו.
תקראי לי נאיבית אבל לזה אני בדיוק שואפת.

אני אוהבת את החיים, וקודם כל אני רוצה לחיות.
גם שמדובר על קרירה שמשמעותה היא לנסות לשנות את העולם. בעיני הכל תלוי באיך לוקחים את זה. אם אתה מציל את העולם, אבל הילד שלך מתוסכל בבית בגלל, אני לא ממש בטוחה לגבי זה. כל נשמה היא עולם ומלואו.
אני יודעת, זה נשמע מבולבל, אבל זה מה שיש בי.
אני יודעת שאני לא יכולה לשנות אחרים רק את עצמי, אבל אם כל אחד ישאף לכך, אנחנו נחייה בעולם יפה יותר