^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בחיפוש הצרוף "זיהום" "מי עדן" בגוגל ניתן ללמוד הרבה על הזיהום מהפרות ברמת הגולן, עד כמה שידוע לי המים של מי עדן עוברים תהליכי סינון והשבחה, אחרת משרד הבריאות לא מאשר את שיווקם.

עינת, יש מעבדה באורנים. אפשר לבקש מהם שיבדקו את המים כפרויקט סביבתי. מהפקולטה לביולוגיה.
אני חושבת שהכי מפחיד ממי המעין שם זה לקבל כל מיני טפילי מעיים איומים כמו אמבות ושרשורים.

_כעבור שנים הייתי בסיני ושכנעתי את חבריי שמותר לשתות שם את המיים ואפשר להתעלם מן ההזהרות...
בתוך כמה שעות כבר היינו בדרך ליוספטל עם צהבת....
אווווופס.._

היה טעם למים ששתיתם בסיני? טעם לוואי?
היתה צמחיה במים? דגים? חיות ששתו מהם?

יש לנו מעיין באלרואי, אני רוצה לשתות ממנו וחוששת, זה קרוב מאוד לקישון,
המעיין מלא צמחי מים, ממש מפוצץ, המים צלולים וזכים, יש המון המון דגים, ראינו לוטרה שוחה, ציפורים,
אבל אני חוששת.
אני רוצה לקחת את המים לבדיקת מעבדה, אבל אמרו לי שאי אפשר לבדוק הכל, אני צריכה לבקש בדיקות נוכחות של חומרים ספציפיים, ואולי סריקה כללית של תכולת המים, שלא תכלול הכל מבחינת חומרים אחרים.
איזה חומרים כדאי לבדוק?
חשבתי על ארסן- מפחיד אותי אישית,
פלואור?
יש רעיונות?

חחח....הדף הזה מזכיר לי משהו....
פעם טיילתי בארה"ב לאורך נהר הקולורדו. מיי הנהר היו צלולים וזכים, ובמשך חודשים ארוכים שתינו רק מהם. בסוף הטיול הגענו לקנדה ובמקום שיישנו בו היו הוראות למטיילים שאמרו שבשום אופן אין לשתות
מיים מנהר הקולורדו עקב זיהומים חמורים.... כמובן שאיש מאיתנו לא חלה.
כעבור שנים הייתי בסיני ושכנעתי את חבריי שמותר לשתות שם את המיים ואפשר להתעלם מן ההזהרות...
בתוך כמה שעות כבר היינו בדרך ליוספטל עם צהבת....
אווווופס..

קישור שהגיע אליי אודות טיהור בריכות מים טבעיות

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/791/958.html

ככל הידוע לי, הימנצאות של "שחריר נחלים" (מלנופסיס בלע"ז...) במים, רק מעידה על מליחות. כלומר הוא לא יכול להתקיים ברמת מליחות גבוהה. ולא מעיד על מזהמים אחרים.
אני בכל אופן, שותה כבר שנים רבות, ממקורות מים בטבע, לפי הטעם ומראה עיניים ועדיין לא קרה לי כלום (למעט פעם אחת, לאחר שתיית מים מבור בסוף הקיץ ביער ירושלים, חטפתי שלשול וכאבי בטן ליומיים. זהו...)

היי תמי ,
מצחיק שמכל האנשים את עונה לי כאן בדיוק כשאני חוכך האם להתקשר אלייך למרות העייפות .
האם המים הופכים חומציים גם אם הם מאוכסנים מיד במקרר ?
מה את יודעת על המים בארץ והסיכונים בזיהום לעובר?

איתן,
בריטה לא מומלצת לדעתו של גיא בן צבי - נדמה לי שכתבתי על זה באחד הדפים (אולי ב טיהור מים ? ). המים הופכים לחומציים, ואם לא מאכסנים אותם כיאות ומקפידים לנקות את הקנקן, הם מפתחים חיידקים ופטריות.

שלום ,

האם מישהו יודע משהו על הסיכון לשתות מים מהברז שעוברים סינון בבריטה באזור רמת גן והמרכז .האם זה פחות טוב בוודאות מי מעיינות מינרליים כגון מי עדן ונביעות . עכשיו השאלה בוערת כיוון שאנחנו בהריון .

תודה על עזרה מהירה

שמעתי לפני שנה שלא ממליצים יותר לשתות מים ממעינות בגולן, בגלל חילחול של כל זבל הפרות שם לתוך מי התהום. מישהו יודע על זה?
חוזרת על השאלה.
אני לא חושבת שהייתי שותה מים מנחל, אם זה לא מאד קרוב לנביעה.
מעינות זה משהו אחר.
לא?

עוד כמה דברים שקשורים למים וזיהום:

צמחייה משגשגת לא יכולה להעיד על איכות המים. דשן משטחים חקלאיים או צואה של דגים הם חומרים מעולים לצמחים.

מי נגר מכבישים הם כל כך מזוהמים, שבעלי חיים שחיים בסמוך לכבישים סובלים ממוטציות ועיוותים (צפרדעים וקרפדות, למשל). הגשם מנקה את הכביש מהפיח, הדלק והשמן שנוזל על הכביש, ושוטף את הכל הצידה. המים מתנקזים וזורמים לאנשהו, בדרך כלל מתחברים עם איזה ואדי. (בתמונה שנמחקה רואים את אופק שותה מ"נחל" שזרם בצד כביש סואן)

כשקראתי על עלקת הכבד (ראו בדף עקרונות וחוקים בשירות לקטים) קראתי שהבילהרציה נעלמה מהארץ כי החילזון שהוא הפונדקאי של התולעת שגורמת בילהרציה, נכחדה בארץ עקב הזיהום של הנחלים בהם היתה חיה בעבר אחד החששות משיקום הירקון הוא שהחילזון יחזור, ואיתו הבילהרציה.

האמת שבאתי כי מזמן רציתי להתייחס לאיזה צילום שהיה כאן, אבל כנראה נמחק. לא משנה.

לדעתי העיקרון הזה מתאים אולי למדינות אחרות, לא לישראל.
ישראל מדינה צפופה, עם מסורת דוחה של הזרמת שופכין ביוב ופסולת של מפעלים לערוצי נחלים מצד אחד ושאיבת מי מעיינות מצד שני. ביישובים רבים אין מערכות ביוב ומי הביוב מטופלים באמצעות בורות ספיגה, כלומר מי הביוב נספגים באדמה.
אני לא מומחית במיים בכלל, אבל ממה שאני יודעת, מי מעיינות בדרך כלל מקורם במקום גבוה יותר, הם חודרים לאדמה, זורמים מתחת לאדמה על גבי סלע, ופורצים היכן שפורצים. לכן חשוב לא רק היכן המים פורצים מהקרקע, אלה גם מהיכן הגיעו.

מקומות זיהום אפשריים הם ביוב של ישובים, קרקעות חקלאיות סמוכות, שטחי מרעה, מפעלים שמזרימים את הפסולת שלהם, בריכות דגים שמרוקנות את המים לנחלים, מי נגר מכבישים. אז אני לא חושבת ש:
בוחרים לצרוך מים שמגיעים ממפעלים ומערכות שבאים מהתפיסה שהאדם והטבע זה שני דברים נפרדים, שהטבע מפחיד ומלא סכנות, שהטבע "פגום" ושהאדם כאן בשביל לשלוט ולשפר אותו.
אלא שהמים שיש היום הם לא טבע, כי האדם זיהם אותם.

ויש לי דוגמאות.
למשל, נחל פרוד (לא מדברת על המעיין הקטן עם הפסיפס, לא יודעת אם זה מים אחרים או לא). מעיין שרובו נשאב, אבל עדיין בחורף זורמים בו מים, מלא צמחייה, גן עדן. אבל מה, המעיין נמצא בפאתי ישוב, ולפני שהוא מגיע לאזור בו נהוג לטייל, הנחל זורם דרך היישוב. התושבים נוהגים כבר שנים רבות להשליך את הפסולת שלהם לנחל, כולל עופות שמתו בלולים, כולל פגרים של בקר וסוסים. האמת, חשבתי שהם כבר לא עושים את זה, אבל לפני שנתיים הלכתי לטיול והתחלתי אותו משם, ונתקלתי במלא פסולת ובפגר ענק של פרה, שכנראה מתה בחווה הסמוכה. אני לא הייתי שותה מהמים האלה.

בןזוגי גדל באזור עשיר במעיינות בעמק בית שאן, וגם שם עשו ועושים דברים מזעזעים עם המים. למשל, הזרמת הביוב לתוך הנחל שעבר בקיבוץ. אנשים היו שוחים ודגים שם (עד היום, אני חושבת). מי מעיינות משמשים לגידול דגים, ואת הבריכות מרוקנים לנחלים. המים האלה מלאים בפסולת מזעזעת. הדגים גדלים בצפיפות נוראית, כך שכמויות הצואה אדירות, כדי שלא יהיו מחלות שופכים להם כמויות אדירות של חומרים, כמובן שהמון דגים מתים במים האלה. זוועה. מי שלא גר שם ויודע בדיוק מה קורה, לא יכול לדעת אם נחל מסוים נקי או מזוהם. הם נניח, היו שוחים רק מעל למקום בו נשפך הביוב.

השחריר הוא לא אינדיקציה לכלום. באחד המקומות הכי בעייתיים בנחל הקישון, מצאנו (קבוצת מחקר אוניברסיטאית) ריכוזים גבוהים של כל מיני חומרים לא משהו (כלור, גופרית, פוספסטים ועוד כל מיני מרעין בישין). על שפת הגדה הנגדית של הקישון חיו בשמחה שחריריות יפות. זה היה היצור היחידי שהתקיים בסביבה האיומה ההיא.
אז אל תסתמכו על נוכחותה.
תסתמכו על טעם, וריח, ותחושת בטן וצמא. ככל שיותר צמאים כך יותר מעינות טעימים.
ועוד דבר-
המים בערוץ שמתחת לכפר תבור מזוהמים במי קולחין מטוהרים. זה לא אוקסימורון. מי השפכים עוברים למכון טיהור ע"י צמחי מים ומשם מוזרמים לנחל (חלק) ולהשקייה (הרוב). מה זה אומר?
שגם המים בנחל תבור מכילים אי אלו מיקרוחלקיקי מי קולחין. האם אפשר לשתות? החלטה שלכם. ולכן מעיינות עדיפים על נחלים. לנחלים יכולים "להצטרף" כל מיני צינורות שופכין פה ושם. מעין נובע.

בכינרת יש גם שבלולים שחורים
האם אפשר לשתות משם????????

תיקון קטן - אלו לא "עלוקות", אלא בעל חי שנקרא שחריר הנחלים.
זהו מין של חלזון, והמצאותו במים אכן מהווה אינדיקציה לנקיונם (הוא מה שנקרא - ביו-אינדיקטור).
עלוקות נראות במים כמעין תולעים, מוארכות ופחוסות, עם פס זוהר (בארץ נתקלתי בצבע פס אדמדם) משני צדי גופן. יש להן יכולות להפחס ולהתארך.

אני פעם שתיתי שלוק מהמים של נהר הגאנגס, במקום שהוא נפגש עם עוד שני נהרות (שכחתי את שמם) -
זה היה בקומבמלה, והיה שם סאדהו 'אשכנזי' אחד שהיה לו בקבוקון עם המים האלה, והצליח לשכנע אותי שהמים ממפגש הנהרות הם מרפאים, והם יפתרו לי את כל הבעיות הבריאותיות...

אז אמנם הם כנראה לא פתרו לי שום בעיה, אבל אני עדיין כאן.

(דרך אגב, אם אני זוכרת נכון מה שקראתי ב'לונלי פלנט' אומרים שבגאנגס בורנאסי יש פי 100,000 קוליפורמים מהמותר בתקן הבינלאומי !!! )

<סליחה על ההידחפות עם נושא 'חצי קשור'. סתם רציתי להשוויץ... >

המצאותן של עלוקות(מעין שבלולים שחורים כאלו שנדבקים לחלוקי הנחל)
נעמה, אלה לא עלוקות אלא שבלולים שקוראים להם (למיטב זכרוני) שחרורית.
אנחנו גם כן משתמשים בזה כאינדיקציה. אני לא בטוחה עד כמה היא מהימנה.

(זבל של פרות מכיל לא רק חיידקים)
מה עוד?

לא יודעת מה המקור לאמונה הזו ואם היא בכלל מהיימנה,אבל- הכלל שליווה אותי משך שנים כדי לבדוק אם המים ראויים לשתייה הוא המצאותן של עלוקות(מעין שבלולים שחורים כאלו שנדבקים לחלוקי הנחל)
אם הכלל הזה עדיין תופס,אז במושב מטע, שבו גרנו עד לפני שנתיים (בין ירושלים לבית שמש,בהרים...),יש מעיין מקסים ואנחנו נהגנו לשתות ממנו חופשי.(למעשה יש 4 נביעות,אבל רק משתיים מהן נוח לשתות)

כל המים מבקבוקים של פוליקרבונט מזוהמים Bisphenol]בביספנול A A[/po]
אותי זה דוחה הרבה יותר מקקי של פרות אוכלות עשב..

במציאות של היום יש בהחלט הרבה חוסר איזון סביבתי וקשה מאד למצוא דברים "טהורים".. אבל מעניין שדווקא כשהולכים על האופציה הטבעית - מיד מבטלים אותה כי יש סיכוי שהיא לא "טהורה" מספיק.. אבל ממשיכים לשתות מי ברז מזוהמים מאד ובמכוון (בכלור ופלואוריד) ומבקבוקים שמפרישים רעל.. כלומר גם האופציה הטכנולוגית לא טהורה בכלל..

כאן הבעייה התודעתית.. איך גורמים לאנשים להפסיק לחפש חסרונות בטבע ולהתעלם מהיתרונות שלו, ולראות רק את היתרונות בטכנולוגיה ולהתעלם מהחסרונות שבה?

איך אפשר להסביר באופן יותר ברור את ההבדל בין מי מעיין שוקק חיים, צלולים, מלאים בסוגים שונים של חיות וצמחים.. עם טעם של גן עדן, טעם של ארוחה שלמה, והשתייה ישר מן המעיין מרעיפה עלינו אהבה - את אותה אהבה שהרגשנו שינקנו מאימנו לראשונה למים חסרי חיים מבקבוק ממותג או מהברז?

כן, זה ממש עצוב, אבל גם חלב-אם הוא לא טהור - אתם יודעים במה הוא מזוהם? כן, בביספנול A, אותו ביספנול שקיים אצלכם בקנקלים..

אבל עדיין אני הולך על חלב אם ואין סיכוי שאתן את אמוני בפורמולה מבקבוק..

האם זה ברור??

הכל בקר לבשר, פרות שרועות בשטחים נרחבים - לא?
זו בדיוק הבעיה, למרות שזה לא רפת, יש הרבה פרות על שטח יחסית קטן ודרך האדמה הכל נספג (זבל של פרות מכיל לא רק חיידקים)
כך זוהמו המים בג'ילוד

מי כל המעיינות המשמשים לשתיה (מי עדן, למשל) נבדקים במעבדות באופן קבוע. לגבי המעיינות האחרים ידוע לי על בדיקות אבל אינני יודעת באיזו תדירות, ולא ידוע לי מה עושים אם מתגלה זיהום.
כן... אבל דוקא למעינות הבדוקים אין לנו בדרך כלל גישה כדי למלא בקבוקים. הם מוזרמים ישר לצינורות.
מה שאני מנסה להבין הוא, מה הקטע עם החילחול של זבל הבקר? מה, דרך האדמה החיידקים נספגים, לא מסוננים, ומזהמים את המאגר התת קרקעי? או איך אחרת זה עובד?
הרי אין שם רפתות ענקיות עם שפכים שמוזרמים לאנשהו. הכל בקר לבשר, פרות שרועות בשטחים נרחבים - לא?

למיטב ידיעתי, מי כל המעיינות המשמשים לשתיה (מי עדן, למשל) נבדקים במעבדות באופן קבוע. לגבי המעיינות האחרים ידוע לי על בדיקות אבל אינני יודעת באיזו תדירות, ולא ידוע לי מה עושים אם מתגלה זיהום.
עין תינה - אחד ממקורות המים הטובים ביותר שיש. כמובן בתנאי ששתית מהמעין עצמו ולא מהנחל והבריכות הקטנות בהמשכו. האזור כולו מזוהם בידי מטיילים. סביר שגם המים.

אם המאגר התת-קרקעי שממנו פורץ המעיין סופג מי ביוב של ישוב סמוך - אז יכול להיווצר זיהום
אמא של יונת - זה דומה למה ששמעתי בזמנו על המעינות בגולן: שבגלל הבקר שם, יכולה להיות בעיה לשתות מהם.
מישהו יודע משהו בנושא?

המעיין שהיינו בו בנחל תבור היה מאוד טעים
והמעיין עין-תינא - המים טעימים, שתיתי מהם הרבה מאוד (יותר מבקבוק) ובהחלט לא קרה לי כלום. טעמם חזק קצת (כנראה מכיוון שהכל שם אדמת בזלת ולכן המים עשירים במינרלים)

אם זה אכן מעיין - המים שהתפגרה בהם נבלה או מישהו השתין לתוכם זרמו מזמן הלאה.
אם המאגר התת-קרקעי שממנו פורץ המעיין סופג מי ביוב של ישוב סמוך - אז יכול להיווצר זיהום.

לך תדע מי החיה ששתתה ממנו, מי החיה שהתפגרה לתוך המים, מי השתין לתוכם.
מעין שנובע מהאדמה?
לא נראה לי שצריכות להיות בעיות כאלה.

לא הייתי שותה מי מעינות, טעימים ורומנטיים ככל שיהיו. לך תדע מי החיה ששתתה ממנו, מי החיה שהתפגרה לתוך המים, מי השתין לתוכם.

גם הכנרת מלאה בשחרירים. אני לא שותה ממנה כשאני שם.

קוראים להם שחריר Melanopsis.
בן זוגי טוען שאולי הם רגישים לכימיקלים (הוא לא יודע), אבל יש זיהומים אחרים (נגיד קוליפורמים), שלהם הם אינם רגישים, והוא בטוח שהם לא אינדיקציה לכך שמים ראויים לשתייה. אצלם בנחל היו מלא שחרירים גם כשכל הביוב של הקיבוץ זרם בנחל, ומלבד זאת, מי הנחל גם מליחים ואינם יכולים להיחשב מיי שתייה.

אז איך קוראים לחלזונות השחורים שנמצאים על אבנים במים צלולים של נחלים ומעיינות? למעלה הוצע "שחרוריות" אבל עושה רושם (מחיפושים על השם) שאין זה נכון.. מאד אשמח לדעת את איזושהו שם-מפתח שיקשר אותי לשם המדעי לפחות או לשם באנגלית...

תלוי איזו קרקע... (זה אחד החששות לגבי מעינות)

מאיפה המעינות קיבלו את המים אם לא מגשמים?
נידמה לי שהאיכות של מי מעיין זה בגלל שהם עברו סינון דרך הקרקע, לא?

טוב, נראה לי שכל התיקונים שלכם לאמירה ש
הגשם בארץ לא מזוהם. באמת רלבנטיים.
אז אני מביעה פה עמדה אישית:
כל עוד אני צריכה להשתמש במים (=עד שאמות), מי גשם נראים לי אופציה פחות בעיתית ממים שאובים ומטופלים ע"י המדינה, ונראה לי שגם יותר ממי מעין (כי מאיפה המעינות קיבלו את המים אם לא מגשמים?)
אם יהיו לי נתונים חדשים אני אעדכן את העמדה הזו (זה לא דיברה נוספת לעשרת הדיברות),
אבל מהחלופות שיש לי כרגע זו נראית לי בין הפחות בעיתיות.
ולשתות מים עם אבק זו לא בעיה רצינית מבחינתי. כשהייתי קטנה אכלתי המון חול ואדמה...

מי גשמים מותירים לעתים קרובות טיפות אבק בהתייבשם
זה אבק שממילא נשמנו אותו לפני זה, עד שבא הגשם וניקה אותו מהאוויר. נראה לי שדווקא הקיבה מרוויחה ממנו יותר מאשר הריאות.
< לא סטרילית >

יש פה באתר דף יפה מאוד על אגירת מי גשמים. מדובר שם על אגירה של מים רק אחרי כמה ימים רצופים של גשם.
מי גשמים מותירים לעתים קרובות טיפות אבק בהתייבשם
מים שנאגרו אחרי כמה ימים רצופים של גשם, לא ישאירו אבק.

העננים שמורידים כאן גשם נוצרו במקומות אחרים בעולם. אי אפשר להסיק מסקנות גורפות כאלו
הגשם בארץ לא מזוהם.
מצד שני, הזיהום של הגשם יכול להיות עדין יותר מאשר במזון לא אורגני...

הייתה כתבה (נראה לי בסופשבוע) לפני כמה חודשים על טיפוס מבוגר ובריא כשור במרכז (כפר סבא או הרצליה או נתניה לא זוכר) ששותה רק מי גשם שהוא אוסף בחצר שלו.. הוא גר באמצע שיכונים בבית צמוד קרקע עם חצר קטנטנה עם גינה.. אני חושב שהוא היה טבעוני והייתה לו בת זוג שאותו היה פוגש כל יום בשמונה בערב כבר כמה עשרות שנים.. מישהו קרא את זה, זוכר את זה, ויכול לשים כאן קישור?

לא רק חשוב להבחין בזיהומים במים - אלא גם מה יש במים שדווקא כן חיוני. בדיקות מעבדה יקרות יגידו לנו יותר מה אין במים ממה יש.. גם במי גשם אני משתמש בעקרון המשיכה.

מי גשמים מותירים לעתים קרובות טיפות אבק בהתייבשם. מה האבק הזה אם לא מינרלים?

זיהום אויר?

אין בו מינרלים
אני לא בטוחה, למרות שמרבית המקורות בחיפוש זריז בגוגל אכן טוענים כך.
למיטב ידיעתי, מי גשמים מכילים לעתים כספית ממפעלי פחם (הרעלת כספית). אם הם יכולים להכיל כספית, למה שלא יכילו חומרים אחרים?
כמו כן, מי גשמים מותירים לעתים קרובות טיפות אבק בהתייבשם. מה האבק הזה אם לא מינרלים?
ומה לגבי acid rain, שמכיל גופרית?
תמהני.

הגשם בארץ לא מזוהם.
בעולם שבו יורדים בקליפורניה גשמים ובהם כספית מסין - אני לא בטוחה שההצהרה הזו מדוייקת. מישהו בודק את מי הגשמים בארץ?
והנה עוד משהו:
ob=ArticleURL&_udi=B6V78-4007P8H-J&_user=10&_coverDate=04%2F05%2F2000&_rdoc=1&_fmt=&_orig=search&_sort=d&view=c&_acct=C000050221&_version=1&_urlVersion=0&[/u]userid=10&md5=49f858aaaea7519884d769bf58210dfb]חומרי הדברה בגשם

הגשם בארץ לא מזוהם.
מה שכן, יש לו טעם של מים מזוקקים (זה מה שהוא - אין בו מינרלים כלשהם) שאני למשל לא אוהבת.
אפשר לאסוף בגיגיות ולשמור, ואם זה לא טעים - לשטוף בזה את השיער כמו שהיו הסבתות עושות, ולהרגיש את האפקט הנפלא של המים הרכים...
לבישול זה בטוח מתאים.

ומה עם מי גשם?
עכשיו יצאתי החוצה וראיתי שבריכת הפלסטיק שנשארה בחוץ מהקיץ ממש מלאה. אמנם יש ג'יפה בתחתית, אבל המים עצמם צלולים מאוד וגם טעימים. חשבתי לקחת בקבוק ולמלא, אבל משום מה... לא יודעת, אין לי מספיק אמון. האם הגשם לא מזוהם?

נראה לי שאחת הדרכים להרגיל את הגוף שלנו להתמודד עם מה שיש במים, זה כן לשתות לפעמים, קצת, מים מכל מיני מקומות. גם מי ברז (ולא רק מינרליים או ממטהרי מים).
אבל דוקא הדברים החיים במים (חידקים, טפילים וכאלה) מפחידים אותי יותר מהכימיקלים.
למשל, שמעתי לפני שנה שלא ממליצים יותר לשתות מים ממעינות בגולן, בגלל חילחול של כל זבל הפרות שם לתוך מי התהום. מישהו יודע על זה?

שחרוריות, נדמה לי.
המייבינים אומרים לי שהבניאס מזוהם בחומרי הדשן והריסוס של החקלאים בגולן.
אני שותה ממנו מדי פעם, אולי זה יהרוג אותי בסוף אבל זה בטח יותר טעים וטוב ממה שמקורות שמה לי בברז.
יחד עם זה, אני חושבת שמי שרגיל לשתות רק מים ללא חיים (כאלה שמשרד הבריאות מאשר) כן כדאי לו להזהר ממים מהטבע, כי חיים בהם כל מיני יצורים שהבטן שלו לא רגילה אליהם.

בנחלים יש סימן מאוד ברור למים טובים לשתיה יש בהם מין שבלולים שחורים שנקראים שחרחורים(אם אני זוכתר נכון)
והם נמצאים במים נקיים וטובים אבל לא מחזיקים חיים במים מזוהמים
(ובטח משתינים בהם)

הזכרת לי סיפור מצחיק מעברי.

לפני שנים רבות טיילתי בנפאל.
ההוראה שם הייתה מאד קפדנית: אין לשתות מים מהנחלים, מהמעיינות, מהמפלים, מהנהרות...
למה? כי איפהשהו למעלה יש איזה יאק שהשתין והשתן שלו הגיע למים הללו....
באחד הימים, הלכתי לי לבדי ולא היה לי כדור להטפלה והייתי נורא נורא צמאה.

החלטתי להיות נועזת במיוחד ולמלא את בקבוק המים שלי מנחל קטן שחצה את דרכי.
אפילו לא הייתי צריכה להתכופף כי הנחל ממש קפץ לי לתוך הבקבוק . נורא פחדתי שזהו. השמים יפלו.אחטוף איזה מחלה נוראית .
אני עד היום (16 שנה אחרי...) זוכרת את הטעם המדהים שלהם , וכמה שהם הירוו את צימאוני.

מוזר לחשוב שהרבה מהמים בטבע הם נפלאים וכמה ששטיפת מוח כל כך חזקה, גורמת לי , עד היום להסס לשתות אותם למרות שאין לי שום בעיה לשתות מים מברזים (גם בהודו...)

בימינו ובאזורינו... רובינו כמעט בכל עת חווים מה שניתן לקרוא "ניכור מהטבע" (שכולל בתוכו את החיה האנושית). ניכור זה מתבטא גם בקשר שלנו עם מים.

אנו בוחרים לצרוך מים שמגיעים ממפעלים ומערכות שבאים מהתפיסה שהאדם והטבע זה שני דברים נפרדים, שהטבע מפחיד ומלא סכנות, שהטבע "פגום" ושהאדם כאן בשביל לשלוט ולשפר אותו. לכן קמו מערכות מאד מתוחכמות (במונחים של התרבות שלנו) ל"טיהור" וסינון, לאריזה, לשינוע... הגענו למצב "מתקדם" שבו המים הכי זמינים לנו - זה מים שנשאבו במכונות (ממקורות שלעיתים קרובות מזוהמים), הובלו בתעלות מלאכותיות מאי אילו חומרים ועברו אי אילו סינונים ומאגרים בדרך, עברו סינון\פסטור\הקרנות, "הושבחו" בכלור, ביוד, ובפלואוריד, עברו בצינורות מאי אילו חומרים, ויוצאים להם דרך הברזים שלנו (וכאן גם יש שלל טכנולוגיות שאמורות לשפר את המים אחרי כל ההתעללות..) לתוך הכוס, הסיר, או ישירות על הגוף למען "נקיון".

בשלב זה, החושים המולדים שלנו רק מפריעים לנו.. הריח והטעם של המים דוחים אותנו, אומרים לנו לא לשתות אותם.. לכן אנו עוקפים אותם ומוסיפים להם סוכר (תרכיז משקה מלאכותי), מלח (במרק), ואי אילו תמרוקים מלאכותיים בשם שמפו ומרכך וסבון, גם בכביסה. למעשה, בשביל להשתמש במים מנותקים אלו, אנו נדרשים להתנתק (להמית) מעצמינו על מנת לצרוך אותם. וכך החיים עוברים להם.. בניתוק שהוא למעשה סוג של מוות חלקי.

כתבתי את כל זה.. ואני שם לב שמאד קל בשלב זה להחליק לתוך כעס. זה הרי כל כך מוכר.. אני יכול לכתוב אותו דבר בערך על כל הדרכים המעוותות בהן אנו בוחרים בימינו לספק את הצרכים הבסיסיים (אהבה, מזון, מחסה...) שלנו ורק להחליף כמה מילים.

אז לפני שאני מחליק לתוך כעס.. אני בוחר לעבור הלאה לצד השני של הדברים.

מהצד השני יש את החשדנות הנובעת מפחד מהטבע. בגלל השטיפת מוח התרבותית שקיבלנו מגיל 0, נדמה לנו שאין לנו יכולת לבחור, ש"אין ברירה".. אך למעשה בבסיס השטיפת המוח הוא ההרגל לסווג פתרונות שבאים מהתרבות שלנו תחת "אמון", ופתרונות שקיימים מאז ומתמיד בטבע תחת "פחד".
לכן רובינו בוחרים, בעוד אנו הולכים לאורך הבניאס, לא לשתות מהבניאס. אבל כן נשתה מי ברז, או את מי עין גדי (שהורסים את עין גדי), מהבקבוק פלסטיק הבלתי מתכלה ובלתי מתמחזר שמדליף אי אילו חומרים לתוך המים..

אבל אפשר גם אחרת. אפשר לשנות את הסיפור.

במקום לפעול מתוך הסיפור: "הטבע פגום, הטכנולוגיה טובה יותר, אני נפרד מהטבע, אני צריך מומחים שיגידו לי מה לעשות ומה לא.."
לבחור למשל לבחור בסיפור: "אני חלק מהטבע, הטבע שלם, בכל אחד מאיתנו טמון הידע של איך לחיות באיזון ובשגשוג"

לפי דניאל קווין - תרבות זה קבוצה של אנשים שמגשימה סיפור מסוים. הסיפור שאנו מגשימים היום מביא לכליון - תרבות הכליון (חברי דרורי מציג מושג זה כמדויק יותר מתרבות הצריכה ועדיין נאמן למקור באנגלית consume). בשורש "להציל את העולם", לפני שנכנסים לפתרונות ספציפיים, זה שינוי הסיפור. פתרונות שיבואו מהסיפור הישן זה אוקסימורון. (ראו גם אוקיי קראתי ישמעאל עכשיו מה)

המים בבניאס זורמים בשצף, מלאים חיים, צמחייה מגוונת מסביב לו ובתוכו, בעלי חיים שונים, כאלו שאנו לא רואים בכלל.. כולם סובבים את המים כולם חוגגים אותם.. האם להשתתף בחגיגה? הם הרי טעימים כל כך... אמא תרבות תבוא ותגיד לנו להזהר, שצריך מעבדות מתוחכמות לבדוק אותם.. אותם מעבדות שמאשרות את המים המגעילים בברז בעיר וגם בכפר.. למים באמירים יש ריח של בריכת שחייה (כלור) יותר מכל מקום אחר שבדקתי בארץ. אמא תרבות תצעק - חיידקים! וירוסים! זיהומים! כל שאר החיות שנתמכות על ידי המים הם לא חלק מהתרבות הזו.. ולמרות שחוץ מהקונפליקט שיש לתרבות שלהן עם שלנו הן מסתדרות מצוין... אנו בוחרים להמשיך להלחם בהם פסיבית\אקטיבית על ידי המשך הקיום של התרבות הלקחנית. את ההבדלים בין התרבויות אפשר לראות בבירור בהבדלים בחיוניות בין צמחי בר לצמחי "תרבות".

אם משהו (בד"כ פעילות אנושית) הוציא מאיזון את המערכת שהמים הם חלק ממנה, המים יהיו פחות מושכים, פחות טעימים.. הם יכנסו למצב של שיקום אם רק נאפשר זאת.

אנו מקבלים מהמים הרבה יותר מ-H2O, אנו מקבלים מהם חיים. יש בהם מגוון עצום של יצורים וחומרים הנמצאים באיזון מושלם בשבילנו. החקר האנליטי של הטבע שטחי וצר וגורם לבלבול יותר מכל דבר אחר.. מטרתו היא למעשה לייצר ספקות.

"אבל שמעתי על מישהו ששתה מים מהבניאס ומת"

"אבל שמעתי על מישהו שילד בבית והתינוק מת"

אם תלכי ותלדי בבית ללא אמון, מלאת ספקות וחששות, ישנו סיכוי גדול יותר שהלידה לא תלך טוב.

אם את מתכוונת לעצור טרמפים, ואת ללא אמון, מלאת ספקות וחששות, אני אמליץ לך לקחת אוטובוס.

אם את תשתי מים מהבניאס, מלאת ספקות וחששות, ללא אמון, יש לך סיכוי טוב לחטוף משהו ולהאשים את המים.

האמון הוא הכלי שמאפשר לי לדעת איזה מים לשתות ואיזה לא. איזה צמחים לאכול ואיזה לא. עם מי לעצור טרמפים ועם מי לא.
הפחד הוא הכלי שמאפשר לי לחשוד, לכעוס, ולקחת כביכול את השליטה לידיים שלי בנוגע לכל דבר שמפחיד אותי - לייצר משהו מאד הגיוני מבחינה מדעית.. אבל משום מה נחות לעומת המקור - עם אלפי בעיות חדשות שנותנות פרנסה מלאכותית למליונים בזמן שהעולם מתכלה.

האמון מגן עליי, האמון משחרר אותי מכבלי התרבות החזקים כל כך.

טוב.. תודה - אני הולך לשתות.

בטיול הליקוט האחרון שתיתי מים מאיזה מעיין שהיה בדרך. היו המים הכי טעימים שטעמתי בחיים. כמו מי עדן רק בלי טעם הפלסטיק. בלי טעם הברזים של העיר, וצלילות כזאת שהרגשתי כאילו זה מטהר לי את הפה.
לעומת זאת, בהמשך הטיול עברנו באגם שבו המים היו הרבה פחות טעימים, אז לא המשכתי לשתות מהם מעבר לשלוק קטן.

כל זה מזכיר לי את "חוק הטעים לי" מתוך עקרונות וחוקים בשירות לקטים. נראה לי שהאינטואיציה שלי כבן אדם מספיק טובה בשביל לומר איזה מים טובים בשבילי.