תודה
רינ צ'י.
רואים, רואים.
אחרי ארוחת הבוקר, התכנסנו לשיחה.
הגדולה אמרה שיש לה הרבה כעסים על אחיותיה,ושלפעמים היא לא יודעת מה לעשות עם הכעס שלה. ואז גם השניה קפצה ואמרה שגם לה יש כעסים על הגדולה.
אז קבענו "שיחת גישור".
פתאום הסתבר לי שהגדולה "שומרת בבטן" דברים במשך שבועות ארוכים, ואפילו חודשים!
הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר אצלה בזמן האחרון, אבל היא התעקשה להכחיש.
היום זה פשוט התפוצץ.
והיא התחילה לפרט כל מיקרה ומקרה שהעיק עליה ועל מצפונה, כל ויכוח וריב עם השניה (וגם עם הקטנה), והכל בפרטי פרטים.
השניה השיבה, נסתה להתגונן, ניסתה למצוא גם דברים נגד אחותה.
אני ישבתי והקשבתי, ניסיתי ללהתייחס לכל מיקרה לגופו, ולהגיע ביחד לאיזשהו פתרון שיתאים לשתיהן.
ואז הגדולה אמרה שבביקור האחרון בארץ, דודה אחת אמרה לה ש"אחות גדולה לא צריכה לכעוס על אחיותיה, והיא צריכה תמיד להתנהג יפה".
ושמאז היא מנסה כל הזמן, אבל לא מצליחה, כי זה נורא קשה לא לכעוס, ולא להרביץ בכלל כשמרגיזים כל כך, ולכן היא לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס שלה.
אני ממש כעסתי לשמוע את זה.
אמרתי לה שבפעם הבאה שאותה הדודה תגיד לה משהו שיקשה עליה, אני רוצה שתספר לי על כך.
ושחוץ מזה, אני האמא שלה ולא אותה הדודה, ואני מחליטה עליה, אם בכלל.
ואני אומרת לה עכשיו שהמשפט הזה לא נכון לנו ולא מתאים לנו.
אולי הוא מתאים לאותה הדודה, וזה בסדר לה, אבל אנחנו ננהג איך שמתאים לנו!
שמונה חודשים הילדה שלי מסתובבת עם המשפט הזה בראש, מנסה להתאים את עצמה אליו, עד שבקושי תיפקדה!
אוךךךךךךךך, איזו שערוריה מרגיזה.
עוד הסתבר לי שהיא הרבה פעמים מבטלת את עצמה בכדי למצוא חן, בכדי לא להרגיז.
המשפט המטופש הנ"ל גם טרם לזה.
כמובן שחלק מזה היה גם כי כשחלקה על דעת אחותה, האחות היתה מתרגזת ומרביצה לה וקוראת לה בשמות.
אבל בגלל שאחות גדולה צריכה תמיד להתנהג יפה, זה יצר בתוכה קונפליקט מאוד גדול, כי היא לא יכלה להחזיר,או להתגונן או לכעוס, ואז, שוב, שאלת השאלות, מה עושים עם הכעס הזה?!
ליבי יצא אליה.
כל כך רגישה לזולת, כל כך רוצה לרצות את כולם.
אחרי שדברנו על כל מיקרה לגופו, ואמרנו איך כדאי להתנהג בפעם הבאה שיתקלו במקרה דומה, נשארתי לבד עם הגדולה.
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שבשום אופן, ולא משנה מול מי היא עומדת, שלא תבטל את עצמה מול מישהו אחר, שלא תבטל את מחשבותיה ואת ריגשותיה, גם אם היא חושבת שהם לא ימצאו חן בעיני השני, שתעמוד על שלה.
"תראי לאיזה מצב היגעת?" אמרתי לה, "את כבר לא תפקדת, היית ממש לא שמחה, ואפילו חולה . וכל זה בגלל שבמשך שבועות ארוכים שמרת כל כך הרבה דברים לא נעימים בפנים, עד שלא יכולת לנשום".
אמרתי לה שאם קורה משהו שמעיק עליה, היא מוזמנת לספר לי אותו מיד.
ואם מישהו, ילד או מבוגר, אומר לה משהו שלא נעים לה לשמוע, אני רוצה שתספר לי מיד.
בשום אופן לא להסתובב עם משהו מעיק שכזה במשך חודשים.!
(אני יודעת שזה העיק עליה מהתחלה. היא אמרה שסיפרה לאבא. אז אמרתי לה שתספר גם לי אם יקרה שוב משהו דומה).
בסוף היה לה עוד וידוי ,על שני דברים שעשתה לדברים של השניה, קצת "חיבלה" בהם, בגלל שכעסה מאוד, אבל לא גילתה לאף אחד שהיא אחראית לכך.
היא סיפרה בהתחלה רק לי. אבל אמרה שזה עדיין מעיק עליה, ושתרגיש יותר טוב רק אם תספר לאחותה.
אז קראנו לאחות, והיא סיפרה לה הכל.
השניה אמרה שהיא בכלל לא זוכרת את המקרים האלה.
העיקר שהבכורה התנקתה מהכל.
כל השיחה היא הזילה דמעות רבות.
בכל פעם שאמרה משהו שמרגיז את השניה, התמלאה רגשות אשמה.
אבל הצליחה להגיד, וזה מה שחשוב.
חזרתי והדגשתי לשתיהן שהכי חשוב להגיד את האמת אחת לשניה.
כל כך שמחתי שיכולתי להיות שם, בין שתיהן, בכדי שיוכלו לתת במה לרגשותיהן ולמחשבותיהן.
שוב הבנתי כמה חשוב התפקיד שקיבלתי, להיות אמא לבנות שלי, ללוות אותן בשנות חייהן הראשונות, לתת להן כלים להתמודד עם מה שהחיים יזמנו להן.
בנתיים, החיים חזרו לשגרה. הגדולה נראית רגועה יותר, וכולם משחקים בשמחה.
<אורית עדיין נרגשת מאירועי הבוקר>
והכל כמעט ונמחק לי בגלל הפסקת חשמל בלתי צפויה. |אנחת רווחה|.
תודה [po]רינ צ'י[/po].
רואים, רואים. :-)
אחרי ארוחת הבוקר, התכנסנו לשיחה.
הגדולה אמרה שיש לה הרבה כעסים על אחיותיה,ושלפעמים היא לא יודעת מה לעשות עם הכעס שלה. ואז גם השניה קפצה ואמרה שגם לה יש כעסים על הגדולה.
אז קבענו "שיחת גישור".
פתאום הסתבר לי שהגדולה "שומרת בבטן" דברים במשך שבועות ארוכים, ואפילו חודשים!
הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר אצלה בזמן האחרון, אבל היא התעקשה להכחיש.
היום זה פשוט התפוצץ.
והיא התחילה לפרט כל מיקרה ומקרה שהעיק עליה ועל מצפונה, כל ויכוח וריב עם השניה (וגם עם הקטנה), והכל בפרטי פרטים.
השניה השיבה, נסתה להתגונן, ניסתה למצוא גם דברים נגד אחותה.
אני ישבתי והקשבתי, ניסיתי ללהתייחס לכל מיקרה לגופו, ולהגיע ביחד לאיזשהו פתרון שיתאים לשתיהן.
ואז הגדולה אמרה שבביקור האחרון בארץ, דודה אחת אמרה לה ש"אחות גדולה לא צריכה לכעוס על אחיותיה, והיא צריכה תמיד להתנהג יפה".
ושמאז היא מנסה כל הזמן, אבל לא מצליחה, כי זה נורא קשה לא לכעוס, ולא להרביץ בכלל כשמרגיזים כל כך, ולכן היא לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס שלה.
אני ממש כעסתי לשמוע את זה.
אמרתי לה שבפעם הבאה שאותה הדודה תגיד לה משהו שיקשה עליה, אני רוצה שתספר לי על כך.
ושחוץ מזה, אני האמא שלה ולא אותה הדודה, ואני מחליטה עליה, אם בכלל.
ואני אומרת לה עכשיו שהמשפט הזה לא נכון לנו ולא מתאים לנו.
אולי הוא מתאים לאותה הדודה, וזה בסדר לה, אבל אנחנו ננהג איך שמתאים לנו!
[b]שמונה חודשים הילדה שלי מסתובבת עם המשפט הזה בראש, מנסה להתאים את עצמה אליו, עד שבקושי תיפקדה![/b]
אוךךךךךךךך, איזו שערוריה מרגיזה.
עוד הסתבר לי שהיא הרבה פעמים מבטלת את עצמה בכדי למצוא חן, בכדי לא להרגיז.
המשפט המטופש הנ"ל גם טרם לזה.
כמובן שחלק מזה היה גם כי כשחלקה על דעת אחותה, האחות היתה מתרגזת ומרביצה לה וקוראת לה בשמות.
אבל בגלל שאחות גדולה צריכה תמיד להתנהג יפה, זה יצר בתוכה קונפליקט מאוד גדול, כי היא לא יכלה להחזיר,או להתגונן או לכעוס, ואז, שוב, שאלת השאלות, מה עושים עם הכעס הזה?!
ליבי יצא אליה.
כל כך רגישה לזולת, כל כך רוצה לרצות את כולם.
אחרי שדברנו על כל מיקרה לגופו, ואמרנו איך כדאי להתנהג בפעם הבאה שיתקלו במקרה דומה, נשארתי לבד עם הגדולה.
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שבשום אופן, ולא משנה מול מי היא עומדת, שלא תבטל את עצמה מול מישהו אחר, שלא תבטל את מחשבותיה ואת ריגשותיה, גם אם היא חושבת שהם לא ימצאו חן בעיני השני, שתעמוד על שלה.
"תראי לאיזה מצב היגעת?" אמרתי לה, "את כבר לא תפקדת, היית ממש לא שמחה, ואפילו חולה . וכל זה בגלל שבמשך שבועות ארוכים שמרת כל כך הרבה דברים לא נעימים בפנים, עד שלא יכולת לנשום".
אמרתי לה שאם קורה משהו שמעיק עליה, היא מוזמנת לספר לי אותו מיד.
ואם מישהו, ילד או מבוגר, אומר לה משהו שלא נעים לה לשמוע, אני רוצה שתספר לי מיד.
בשום אופן לא להסתובב עם משהו מעיק שכזה במשך חודשים.!
(אני יודעת שזה העיק עליה מהתחלה. היא אמרה שסיפרה לאבא. אז אמרתי לה שתספר גם לי אם יקרה שוב משהו דומה).
בסוף היה לה עוד וידוי ,על שני דברים שעשתה לדברים של השניה, קצת "חיבלה" בהם, בגלל שכעסה מאוד, אבל לא גילתה לאף אחד שהיא אחראית לכך.
היא סיפרה בהתחלה רק לי. אבל אמרה שזה עדיין מעיק עליה, ושתרגיש יותר טוב רק אם תספר לאחותה.
אז קראנו לאחות, והיא סיפרה לה הכל.
השניה אמרה שהיא בכלל לא זוכרת את המקרים האלה.
העיקר שהבכורה התנקתה מהכל.
כל השיחה היא הזילה דמעות רבות.
בכל פעם שאמרה משהו שמרגיז את השניה, התמלאה רגשות אשמה.
אבל הצליחה להגיד, וזה מה שחשוב.
חזרתי והדגשתי לשתיהן שהכי חשוב להגיד את האמת אחת לשניה.
כל כך שמחתי שיכולתי להיות שם, בין שתיהן, בכדי שיוכלו לתת במה לרגשותיהן ולמחשבותיהן.
שוב הבנתי כמה חשוב התפקיד שקיבלתי, להיות אמא לבנות שלי, ללוות אותן בשנות חייהן הראשונות, לתת להן כלים להתמודד עם מה שהחיים יזמנו להן.
בנתיים, החיים חזרו לשגרה. הגדולה נראית רגועה יותר, וכולם משחקים בשמחה.
<אורית עדיין נרגשת מאירועי הבוקר>
והכל כמעט ונמחק לי בגלל הפסקת חשמל בלתי צפויה. |אנחת רווחה|.