דף טוב. אילולא היה קיים, הייתי פותחת אותו.
הוספתי קישורים למעלה ואינדקסתי גם ב{{}}מדור שפות ולשון (בנוסף ל{{}}מדור חינוך).

עוד אין לי תשובה על השאלה, אבל יש לסיפור המשך.
היום השכנה סיפרה שבגן ראו ציפור. בולבול.
אמרתי - אה, בדיוק הציפור שדיברנו עליה בשבוע שעבר!
השכנה אמרה - כן, ולכל הבנים יש פיל פה, והצביעה על המקום המדויק.

<ככה זה עם הבנים, כל מיני חיות מתחבאות להם בתחתונים>

בכל זאת קשה לי לשמוע אמירות כאלה ביניהם
גם לי. והגדולה שלי התחילה להגיד "שיט" בנימה זהה לשל אביה. זה מפריע לי אבל אביה כל הזמן מקלל "שיט"...

הסתכלתי בסרגל שבצד שמאל בדף הפתיחה, תחת הכותרת: השבוע בהסטוריה. שווה להציץ.

בדף הזה לא היתה פעילות כמעט 4 שנים! איך גילית אותו?

שיחה ששמעתי כשהבת של השכנים, בת 4 וחצי, הייתה אצלנו:
השכנה מצביעה על התינוק הערום: רואים לו את הבולבול!
בתי בת 5, מחייכת: זה פין.
השכנה: זה בולבול.
בתי: בולבול זה סוג של ציפור.
השכנה, מבולבלת: לאבא שלי יש בולבול.
בתי: לכל הבנים יש פין.

---

הויכוח נמשך, ואז התערבתי, אמרתי ששתיהן צודקות, ושהרבה אנשים קוראים לפין , בעיקר כשמדברים עם ילדים, בשם בולבול.
בתי: אמא, למה ההורים של השכנה קוראים לפין בולבול? הם גדולים!
אני: תשאלי אותם.

---

מחכה לתשובה...

"עשיתי גרעפס מהטוסיק" (המצאה של בת שנתיים וחצי שהיום היא בת 43... )

או כמו שמור אומר: "הטוסיק שלי עושה לי קולות"

פוקים

ואיך קוראים לפלוצים?

ביקר אצלנו האחיין שלי, בן חמש, הוריו חוזרים בתשובה.
לפיפי הוא קורא "קטנים"
לקקי: "גדולים" - שניהם בהגייה אשכנזית.
הבת שלי ראתה אותו עושה פיפי, ואמרה משהו על זה שיש לו פין, אז הוא ניזעק: "זה לא פין. זה בולבול"
(-:

רציתי לעדכן קצרות:
כאמור, חמותי וחמי אצלנו, ובכלל יש לפעמים מצבים שבא לי שהילדים "יתנהגו יפה" ו"יעשו רושם טוב". זה לא מסתדר בהכרח עם הג'ורה שהבכורה פיתחה לה בגן - כעיקרון, ההפרשות האנושיות בשלושת מצבי הצבירה שלהן, פלוס "תחת" ו"תחתון". אז מה שעשיתי, זה לסכם איתה שזה שאנחנו מכירות את המילים האלה ומשתמשות בהן זה הסוד שלנו, ובכל פעם שבא לה לפרוץ בשיר שמבוסס על אוצר המילים הזה, היא באה אלי ולוחשת לי אותו באוזן, ושתינו צוחקות ומרגישות נורא מגניבות כזה?

מסכימה עם אם פי 3. כל ההתעסקות סביב איך הוא מדבר רק אפשרה לו להבין איפה "נקודת התורפה" שלכם. אל תתיחסו... זה יעלם (וזה לא נעלם תוך יום). בעיקרון, בדיבור יש השפעה מאוד גדולה של המשפחה על הילד. אז גם אם הוא מביא מדי פעם מילים שונות ומשונות, אתם יכולים להיות רגועים שבסוף "הטובים" ינצחו.

גם אורן הולכת לגן ואני לא רואה שהיא מביאה משם קללות או בכלל שפה קלוקלת.

אגב, אצלנו המילה "טומטום" על הטיותיה היא מילת חיבה. לא נדיר לשמוע אצלנו את אורן אומרת לי (אחרי שעשיתי איזו שטות) "אמא איזה טומטומית את".

וזה מזכיר לי... שדני (בעלי) הוא ממוצא פולני. כלומר, ההורים שלו חיים בארץ אבל רוחם עדין בפולין ודני ואחיו מדברים פולנית שוטפת. פולנית זו שפה מלאה בקללות ויש להם כמות מרשימה ביותר של מילים נרדפות ל"ישבן".
כשרוצים להגיד בחיבה למישהו שהוא מקשקש אומרים לו שהוא "גובניאש" (כלומר, חרבן)
וכשרוצים לצחוק על מישהו המתפאר סתם אומרים לו (וזה תרגום חופשי, כי אני כמובן, לא יודעת להגיד את זה בפולנית)
"אתה מוצלח כמו צפצפה בתחת של עז".

הוא גילה מילה שיש לה המון כוח. בטח שהוא ישתמש בה.
אני חושבת שכמה שפחות התייחסות, וזה יעבור יותר מהר. חוץ מזה, שסביר להניח שבשנתיים-שלוש הקרובות תשמעו עוד הרבה מילים, יותר "מזעזעות" ממטומטם, ככה שהוא נותן לכם להתרגל בהדרגה (-;
אגב, לגבי החשש מהגן, גם הילדים שלי בני כמעט שלוש, והולכים לגן, וחוץ ממילה אקראית (לאו דווקא בהקשר הנכון) לא שמעתי מהם שום קללה, בינתיים. הם הגיעו מהגן עם "פיו פיו" (לא קללה, אבל דבר שהייתי שמחה לדחות קצת) לפני כמה חודשים, אבל ניכר שאין להם מושג מה זה (אפילו ברמת המשחק). התייחסנו בשוויון נפש (לא "התלהבנו" אבל גם לא גינינו) וזה די נעלם.

בני בן השלוש (אוטוטו) "הביא" הביתה את המלה מטומטם על הטיותיה השונות. ה-כ-ל מטומטם וכ-ו-ל-ם מטומטמים. אתמול נוסף לז'רגון "חתיכת זבל" (אוי,אוי, צריך לשמוע את הקטנה בת השנה וחמישה חודשים חוזרת אחריו בגאון).
הילד שלי לא הולך לגן ואני תוהה כיצד היה מועשר אוצר המלים שלו אילו היה הולך.
מכל מקום, עניין "המטומטם" בן חודש כמעט, הסברנו שזה מעליב, ביקשנו לא לדבר כך, התעלמנו (אנחנו עדיין משתדלים), השתמשנו בהומור והשבנו אש נוסח "אתה תרנגולת בלי כרבולת" ולא זז הרוורס. הילד לא מוכן לצנזר ת'מלה.
ניסינו להגיע להסכם שבנוכחות אנשים לא ישתמש במלים כאלו וכשהוא משחק לבד זה עניינו.

יש עוד משהו שלא ניסינו או לא הבנו??!!

"אצלנו לא מדברים ככה..." בן זוגי קורא לזה "פותקולי קורקט".

אה, בשמת - מצחיק: גם אצלנו הכל בשמות "הנכונים", אבל טוסיק ולא ישבן. פשוט מלה כ"כ חמודה, לא יכולתי לוותר עליה, כנראה. וזה משהו שיש רק לילדים, אגב, מבחינתי (-:
אולי נפתח לנו איזה דף של ענייני לשון, ונדון שם למה האיותים השונים למלה הזו? מילון ההווה, למשל, נוקט טוסיק.

מצחיק אותי שיש פה כמה מלים, שקשה לי אפילו לכתוב... בחיים לא אמרתי אותן. פשוט: אצלנו לא מדברים ככה...
הילדה שלי נתקלת בגן בתופעה שמוזרה לה מאוד: יש ילדים (אחד מחבריה, למשל), שרצים וצועקים בצחוק גדול: "תוחעס!" וצוחקים נורא כאילו מי יודע מה אמרו. טליה ואני מאוד צחקנו על זה. בעצם מה הקטע פה? התחלנו לקרוא אחת לשנייה: "רגל! חחחחחח!!!", "תוסיק!!!! חחחחחחח!!!" והצחקנו את עצמנו ככה במשך חצי שעה...

כן, יש הרבה אנשים היום ששימוש בסלנג לאברי גוף ובאברי גוף לאנשים לא מפריע להם, כבר אוזנינו גסות בשימוש הזה. אני קצת אנכרוניסטית וריאקציונית לגבי שינויים וחידושים כשזה מגיע לשפה, ובמיוחד לעברית (-:
מעבר לזה, לשינויים הספציפיים שהעליתי כאן יש משמעות חברתית. ובמקרה מצאתי ציטוט מתוך ספר מומלץ להפליא, Kids Are Worth It מאת Barbara Coloroso - בכלל לא זכרתי שהיא כתבה את זה, אבל מאחר שזה מקל עליי, פשוט אצטט במקום לחשוב איך להתנסח... הנה:
Amazing, there are 101 slang words for penis and 125 slang words for breasts - an no slang words for ankle. That says more about a cultural attitude toward sexuality than it does about a lack of creativity when it comes to ankles. Slang terms, rather than the proper names, imply something mysterious, secretive, unnatural, forbidden, or dirty. Using slang allows us to walk around the subject of sexuality rather than talk directly about sex organs and their functions.
במקום "בעל" אני אומרת "בן זוג", וה"בן זוג" שלי אומר "חבר" (-; זה די מצחיק אותי, בפרט שהוא יכול לדבר ככה גם על אנשים שנשואים 40 שנה, אבל מוצא חן בעיניי, סה"כ. במקרה הטוב, הרי, לא מפסיקים להיות חברים רק בגלל שהתחתנו, נכון?...

סתם נזכרתי,
לפני כמה ימים נסעתי באוטו ושמעתי ברדיו ומישהי שם דיברה על כל מני דברים. פתאום שמעתי אותה אומרת בהקשר של דיבור ונימוס ש "למילים מלוכלכות יש טעם של סבון" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) וזה נורא הצחיק אותי כי אם הייתי צריכה לרחוץ לאיתמר את הפה בסבון בכל פעם שהוא אומר מילה מלוכלכת הילד היה גדל בהכרה שסבון הוא אחד מאבות המזון!
איתמר מקלל המון. לא אנשים, אבל בזמן משחק הוא משחרר את כל האנרגיות השליליות שלו, גם בדיבורים, גם בקולות (לפעמים המשחקים שלו כרוכים ברעש אדירים) וגם בנושאי המשחק (מלחמות, עימותים ותחרויות) הדבר היחידי שאני מתייחסת אליו הוא רמת הרעש (יש גבול!!!) אבל אני לא מעירה לו על השפה כי אני חושבת שהוא צריך לשחרר ולהתנסות. כל זמן שהוא לא מקלל אנשים באמת, אז שיהנה.

אני יודעת גם שזין וכוס (שוב, על הטיותיהם) הן מילים שנכנסו ללכסיקון של השפה המדוברת (או בקיצור, את לא היחידה שמתיחסת אליהן בשיוויון נפש), אבל, לי כבן אדם דובר עברית הן צורמות. מצד שני, אני לא אאסור באופן פעיל להגיד מילים אלה או אחרות אצלנו בבית (בניגוד לאימא שלי שפעם שטפה לי את הפה עם מים וסבון כי קללתי עם הקללה האיומה "בת זונה". מעשה כזה היום, נחשב על גבול התעללות בילדים...), אני פשוט לא אומר אותן ואני מניחה שילדי גם לא ישתמשו בהן. ואם הם ישתמשו, מן הסתם, אני אסביר להם מה אני מרגישה/חושבת על שפה כזו בתקווה שהם יאמצו את זה.

לגבי חוצפה, אני לא חושבת שחוצפה היא מילים. אני חושבת שחוצפה זה מעבר למילים, זו אינטונציה, זו שפת גוף, זה ערעור על סמכות, יש הרבה מילים שאפשר להגיד אותם ולהשמע מנומס וגם, עם שפת גוף מתאימה, אפשר להשמע חצוף.
ואני מסכימה מאוד עם הקביעה שחוצפה היא סובייקטיבית לחלוטין, משום, שהיא בעיקר תלויה בתחושות של מי שעומד מולך.

ולגבי ציניות.... ציניות זו סתם התנשאות שברוב המקרים שהיא מובעת, היא גם מהולה במרירות. ולכן, אני באופן אישי, מעדיפה לא להשתמש בה אבל לא תמיד מצליח לי (משום מה, הרבה פעמים ציניות היא המוצא הקל, דווקא)

תמיד הייתי חצופה
סתם סיפור משעשע על חוצפה "אמיתית"
הייתי בסדנא של כמה ימים. כשהסתיימה הסדנא, אישה אחת ניסתה "לנהל" אותי
היא הייתה אישה מבוגרת (בשבילי, אז...) בת 50+
במקום לומר לה: "שקי לי"
הסתובבתי,
פתחתי את שרוך מכנסיי
חשפתי טפח מישבני
חיכיתי מעט, כדי שתקלוט
הרמתי והלכתי
אני לא מבינה למה היא לא דיברה איתי אח"כ
עד היום אני מתענגת על התרגיל הזה

אימא שלי, אגב, מאוד אוהבת לומר: "שק/י לי" כשמתבדחים על חשבונה

ועוד שעשוע:
בבית נהגנו לספר בדיחות גסות (אבא שלי, ואחיותיי)
הדבר הכי מצחיק בהן היה המבוכה וההסמקה של אימא שלי
ואז...
היא החלה לעבוד עם בנות אחרות והן קילקלו אותה

זה חלק מהבעיה, שזה לא מתיישב טוב עם המושגים האחרים,
אבל כן, אישי- והרבה פעמים מתווסף לזה הפרטי
ובשיחה אני מדברת עליו כעל בן זוגי, ועם מי שמכיר אני אומרת את שמו.

הבן שלי אומר "בעלתי" כשהוא משחק בזוג נשוי...

אז באיזה מונח כן משתמשים אצלכם במקום "בעלי"?
כשאני אומרת "האיש שלי" (או "אישי") - אותו זה מצחיק
בן זוגי? החבר שלי?

חשבתי על מילים שיש לי איתם בעיה, ושמתי לב שממש לא מטריד אותי מה אומרים.
מה שכן מטריד אותי הוא שימוש במילים שיש בהן משמעות של אלימות מילולית.
הילדים שלי קצת יותר גדולים והיום שמעתי את "הפנינה"
"אני אזיין לך את הצורה".
כמובן שלא עמדה שום כוונה אלימה מאחורי הדברים, והסברתי להם שיש בעיה להשתמש בביטוי כזה,
ובאלימות מילולית בכלל.
אבל זאת בעיה גדולה בעיני.
ובהבדל גדול (זה לא אלימות מילולית בעיני), אבל יש לי גם בעיה עם השימוש במונח בעלי.
למרות שזה משהו נפוץ ולא מתייחס באמת למשמעות שעומדת מאחוריו, לא נוח לי עם המונח.

יונת, הדגש אצלי במשחק הזה הוא לא רק ללמד אותם שמות איברים- אלא גם שמות שלא משתמשים בהם בשפת היום-יום. וכשנתן יודע היכן החוטם שלו למשל, אני נהנית. והיכן החוטם שלכם? או שרק לבנים יש חוטם, לא?

הנה מילים שלא אומרים אצלנו "זין" (על הטיותיו) ו "כוס"(על הטיותיה). אני אוהבת שפה נקיה. האמת? אני גם חושבת שזה חשוב שהשפה תהיה נקיה ומדוברת נכון.

כן,אבל אני יודעת כבר שהיה לה לא נעים, כי היא כעסה.והיא יודעת שאני יודעת, כי הייתי שם, אז לשאול על זה ,זה מלאכותי.ואת צודקת,זה רק יגביר את החדווה,(היא פנתה אליו אחר כך וצעקה את זה הפעם עם חיוך מלא הנאה,ברור שבגלל שעשינו מזה ענין).בעצם, אני מניחה שהיא זכרה מצוין שהיה לה לא נעים כשנעם קרא לה כך, וזו בדיוק הסיבה שהיא הפעילה את זה על חבר אחר.כנראה יש עונג בגילוי הכוח של לעשות לא נעים למישהו אחר...

ענת, בסיטואציות כמו שאת מתארת (בהנחה שיהונתן מבין את המילה שאמר), אני נוהגת לשאול את יהונתן שאלות על איך שהוא הרגיש. אשתמש בסיפור שלך להדגמה:
"גאיה, מה הרגשת כשנעם קרא לך פחדנית? היה לך נעים?"
התשובה בדרך כלל היא : "לא, זה העליב אותי " (או משהו כזה)
אז ככה אולי מרגיש גם נדב
תשובה אפשרית: "מגיע לו"

בשמת, אני למדתי להתאים שוק וירך דרך המשפט: "היכה אותם שוק על ירך" מאז שהוא הוסבר לי לראשונה - במציאות הם הפוכים. יענו: ירך היא מעל השוק מאז אני לא טועה

ואם כבר, אז אספר לכם איך למדתי להבדיל בין חלבון ל חלמון והפסקתי לומר כמו בורה: ה צהוב_ וה _לבן
במילה חלבון יש את המילה לבן = ח לב ו ןִ
במילה חלמון יש את המילה למון שהוא צהוב = ח למון

אנחנו משתמשים בשפה פשוטה: קקי, פיפי, ציצי (יש אפילו וופלים עם ציצי - טוב טעם, למי שמכיר )
ואברי המין: יהונתן למד כתינוק: פין_ ו _פות_, חזר מהגן עם _בולבול_ ומיד אימץ. המשכתי להשתמש במילים הנכונות. היום הוא משתמש במה שנוח לו (פין / בולבול, פות נשאר פות) תודה לאל שחסכו ממני את _שמוליק_ ו _שושנה. זה בטח יגיע בגיל ההתבגרות מתישהו

מה כל כך נורא בלהגיד פיפי וציצי??!! בעיני זה נעים וחמים וילדותי ואינטימי.

ואני... למדתי בגן/בית ספר. והבאתי את השפה הביתה להורים.

חחח!
הורי דוברי עברית ילידית מצויינת, אבל לא נהגו לנקוב בשמות האצבעות או חלקי הרגל.
לכן, לקח לי הרבה שנים לזכור סוף סוף מה הירך ומה השוק. לכן אני מקפידה להגיד את השמות המדוייקים כשאני מדברת איתה.
גם את שמות האצבעות (בעצם עיקר הבילבול שלי הוא בין אמה לקמיצה) הפנמתי בעיקר בזכות דיג דיג דוג...
אצלנו בבית היו מתייחסים לאגודל ולזרת, אבל שאר האצבעות היו סתם אצבעות. לא זכור לי שדיברנו עליהן אי פעם.
לכן עם בתי הקפדתי לקרוא לכל אחת בשם בזמן גזירת הציפורניים, ולשיר שירים עליהן, וככה למדתי בעצמי יחד עם בתי...

אצלנו המשחק הזה קצת שונה: אני אומרת שם של איבר, והילד צריך להביא לי אותו לנשיקה...

נהדר בשמת. גם אני חושבת שזה חשוב. ויש לנו אפילו משחק שהמצאתי בו אני אומרת שם של איבר בגוף והילדים צריכים להצביע עליהם.
מי יודע איפה השת? עכוז? תנוך האוזן? שכמות? טבור? ירך? שוק? גב כף היד? פטמות? (תאמיני לי שנתקלתי באנשים מבוגרים שלא תמיד יודעים בדיוק איפה ירך, ברך ועוד.
וכשאני גוזרת ציפורניים אני תמיד נוקבת בשם האצבע.
מה לעשות שגידלה אותי אמא שלמדה עברית מתוך מילון? תגידי את?
אם אמא לא תלמד, אז מי ילמד את הילדים? המורה?

אצלנו הילדה היא זאת שאומרת "לא אומרים ...".
למשל, אחרי פגישות לה לצ'ה היא היתה באה אלי ואומרת: אמא, למה היא אומרת "ציצי" במקום "שד"? זה לא נכון!
אמרתי לה שיש אנשים שקוראים לזה ככה, אבל אנחנו אומרים "שד".

נעה בלי ו' וכולם בוקר טוב.
גם אצלנו אומרים בד"כ את מה שאומרים. לעיתים נפלט הshit להורים והבכורה מתקנת " זה לא מילה יפה". כשאנחנו מטיילים ברחובות הגדושים יוצא לי לומר לפעמים "זהירות לא לדרוך על החרא" ואז שוב תיקון "חרא זה לא מילה יפה"...
בכלל אני לומדת עכשיו שכמה שפחות מילים, הנחיות וכו' עם הילדים זה יותר. יותר נעים.

אני לא אומרת את המשפט "אצלנו לא מדברים ככה", אני רק אומרת, "לא נהוג להגיד למישהו .... כי הוא עלול להעלב", ואנחנו משתמשים בפין/פות/בולבול/פיפי , מה שיוצא באותו רגע. בכלל, אין דברים שאסור להגיד אותם בבית (אורן קוראת ל"קקי" במילה המזעזעת לדעתי "חירבונה"). אני מאמינה שדווקא בענין המילים, לא צריך מילים, אלא כמו שאמרת, דוגמא אישית.
גם לגבי קללות המקסימום שאני אומרת זה את המשפט שציינתי למעלה. בבתים שההורים לא מקללים, גם הילדים לא יקללו, למעט תקופות שחוזרים עם זה מהגן.
ואורן קוראת לנו לפעמים "בולבולים" או "טומטומים" בהקשר של חיבה + נזיפה קלה. בפעם הראשונה אני מודה שקצת נרתעתי, אבל אז, הבנתי שאם אני לא אגיב לזה בחומרה, גם התיחסות לזה לא תהיה כאל "קללה".

אצלנו ההקשר של לא מדברים ככה הוא בעיקר קללות (לא קשות מדי, אלא מטומטם ונלוויו). בדרך כלל אני שואלת את אגם אם הוא יודע מה הקללה אומרת. זה די עוזר. הקללות נעלמות כשם שבאו. קללה נפוצה שלא נעלמת, מן הסתם בגלל שגם לנו זה נפלט: shit. אין מה לעשות, לפחות הן בהקשר הנכון כשמשהו לא מצליח.
אגב, שניהם עושים הפרדה משעשעת בין פין לבולבול. בגן בולבול ובבית פין. והם כמעט ולא מתבלבלים, ואם כן, הם מתקנים את עצמם בהתאם למקום. אני לא מבסוטית שבגן (הגננות) אומרות בולבול (בסה"כ ציפור חמודה), אבל זה גם תלוי בילדים אחרים שבבית אומרים בולבול במקום פין.

אשמח לשמוע חוויות של אחרים: איך אתם מסבירים לילדים שלכם את הסיבות למה שמקובל אצלכם בבית ולמה שלא? כמובן שהדוגמה האישית היא החשובה ביותר, אבל הסביבה משפיעה מאוד.
לדוגמה, למה בבית אנחנו לא אומרים פיפי, בולבול, ציצי, אלא פות, פין, שדיים? למה אצלנו לא אומרים בעלי?

ראו גם:
בעלי או אישי
כינויים לאבר המין הנשי | כינויים לאבר המין הגברי