סוף דבר (-:
ההורות ניצחה את האקטיביזם (חלקית).
הבת לא הרגישה טוב. נשארנו את הבוקר בבית כדי שתוכל לישון שנץ ולהתאושש מעגל הבוקר, אקטיביזם והורות, הוקרב ובוטל.
הצטערתי. (במיוחד כששמעתי שחיפשו אותו (-: )
הגעתי לפסטיבל, אבל באיחור. אחר כך היא הצטרפה אלי. במעגל שכן יצא לפועל, על נשיות ואקולוגיה, היה מרגש לי. גם למדתי דברים חדשים. אני חושבת, (וזו הפעם השלישית בחודש האחרון שהרגשתי ככה), שיכולנו להגיע לכל הימים, והיא הייתה מתאקלמת , והיה קורה שם משהו. אני הייתי מתאקלמת, ואולי היה קורה שם משהו. כי הייתי צריכה שעה וחצי של צעידה ממקום למקום עד שהצלחתי להרגיש קצת שייכת. חלק מזה הם תסביכים שלי, אני יודעת. הדף הזה גם קצת הוריד לי את המוטיבציה. אבל חלק מזה קשור אל החוץ, לא אלי. זה הכל משחקים של חוץ ופנים.
אני שמחה, בינתיים, שהעשייה שלי בחיים בתוך ההורות (החינוך ההנקה, ההזנה) ומחוץ להורות (משלח ידי מה שנקרא) גם הם יכולים, לפחות בעיני, להיחשב לעשייה משמעותית, ומקווה שיתפנה בי, אט אט, מקום לעוד מן החוץ שייכנס פנימה, ולעצמי לצאת החוצה. ומאחלת ככה לכולם.
@}

נעמה ואמלית-
מאוד רציתי להשתתף במעגלים שלכן. אשמח לשמוע איך היה ומה היה
(-:

טוב, יוצא שלא נגיע לאקטיביזם בגלל ענייני הורות...
הקטנצ'יק קצת חולה, והוא צריך אווירה שקטה, בלי פרצופים חדשים.
מאתמול אני שקועה במחשבות על ה"ויתורים" שאני בוחרת לעשות בשביל הקטן: קשה לו להיות המון שעות מחוץ לבית, וקשה לו עם המון אנשים חדשים וריגושים בלתי פוסקים.
(מיום העיון הלכנו אחרי מעגל אחד, כי זה היה לו יותר מידי)
כל ההתפתחויות האלו מחזירות אותי לשאלה שרציתי לשאול אתכן: למישהי יש ילד כזה שלא טוב לו באירועים המוניים? כי גם הפגנות, גם פסטיבלים ואפילו ישיבות הפקה למיניהן הם אירועים המוניים, ואני מנועה בד"כ מלהשתתף בהם מסיבה זו.
(כן, אני מודעת לכך שזה יכול להיות זמני, ושאולי זה נורמאלי שתינוקות בגילו מרגישים ככה. אבל...)
(וכמובן שאני עושה את הוויתורים האלו באהבה ומתוך בחירה שלמה)

http://www.youtube.com/watch?v=QjsikRTI ... [po]player embedded[/po]

ברור לי שהדברים ישתפרו כשהוא יגדל, אבל כרגע קשה לי קצת עם ההדרה מהזירה האקטיביסטית
שימי אותו ביאמו וצאי להפגנות
כמובן לא "הארד-קור" כמו בילעין וכדומה אלא יותר הפגנות ומצעדים בתל אביב סטייל "מצעד זכויות האדם"
אצלי האקטיביזם הוא בדם מגיל מאוד צעיר כך שמעולם לא עלתה האופציה להפסיק עם זה, אבל בהחלט הייתה תקופה שהורדתי הילוך (בתקופה שאחרי לידת הבכורה ואחר כך אחרי לידת הקטן) ולאט לאט העלתי הילוך שוב תוך הקשבה לקצב הנכון לי ולמשפחתי. הרי אין טעם שאצא להלחם למען עולם צודק יותר, תוך הזנחה של שני ילדיי שלי - יש כאן סתירה פנימית.
התשובה היא כרגיל במציאת האיזון שמתאים לכולם, וניסיון לשלב את הילדים כמה שיותר בעשייה
ונעמה - נפגש בפסטיבל אקטיביזם שוב אינאללה

ברור שאני לא שמה את זה הילדים. בסופו של דבר אני אפילו לא שמה את זה ממש על החברה, אם כי על עצמי, על עצמנו. לפעמים רק להסתובב איתה בבוקר בבנק ובדואר ובשאר אזורים מודרי ילדים זה חתרני משהו. בטח ובטח לבוא איתה לכל מיני פעילויות של עשייה משמעותית, התנדבותית, וכו'. אם כי עדיין יש מקומות שלא הייתי לוקחת אותה אליהם. למשמרת של מחסום ווטש, למשל.

: ילדים גדולים יכולים להשתלב בחיים אקטיביסטיים בצורה מאוד נוחה וזורמת,
לא מדויק - לפעמים דוקא הגדולים יודעים מה הם רוצים והיה ואי הם עוברים לתדר " משעמם לי"
שהם קטנים מחצלת ואיצטרובל וענף ועולם מלא
אבל- דעתי- הכל תלוי בנו ההורים ולא בילדים
הבחירות שלנו.

האם יצא למישהו להגיע לאנשהוא ולקבל תגובה ש"זה לא מתאים עם ילדים"
כאמא זה 32 שנה - לא יצא לי
והיה והייתי שומעת את זה
(-: לא מקנאה באומר זאת - מה נקרא בלשון המעטה בשקט לא הייתי עוברת על כך
יש מקומות כמו למשל: מצפה הימים שמראש אומרים זאת
לא שזה מקובל - אבל מובן למה

מצטרפת בהנהון לדבריה של שרית אמיר
החינוך הביתי מזמן אפשרות לילדים לא רק להחשף ליזמויות האקטיביסטיות של ההורים אלא להיות שותפים במלוא מובן המילה לכל עשייה
החל בקומפוסט וכלה בעשייה למען תיקון עולם, תהה אשר תהה,על גווניה השונים

להיות נוכחים בפסטיבל אקטיביזם זו חוויה מאירה עיניים ומלאת תקווה לעתיד טוב יותר .
מרגש לגלות כמה אנשים כאן רותמים אנרגיה של עשייה,הופכים רעיון למציאות ,עסוקים ביצירת טוב יש מאין, בהורדת תודעה רוחנית למימוש בחיים הגשמיים
פסטיבל אקטיביזם 19-20-21/5
http://www.activism-festival.org.il
פרטי בדף המלצות פסטיבלים

זו באמת קצת חריגה מהנושא, רוקדת, אבל גם הדברים שלך, על דיוקם מעידים על היכולת שלנו להיות מחויבים לדברים חיצוניים ולשמור על רמת המחויבות שאנחנו רוצות בה בהורות שלנו.
ובעניין אחר, ככה סתם נפלתי על הפוסט הזה
בשביל לראות שזו באמת לא תופעה הזויה ותלושה, הדבר הזה שעלה לי בראש, ויש כאלה שגם לא יתנצלו על זה (ואולי לא יחשבו על זה פעמיים).
<באחד הטוקבקים היא עונה למישהי שמחתלת ברב פעמי שהיא קדושה. נשות באופן יכולות להכנס לפנתיאון של כנסיה, כל שהיא, כנראה>.

זה נכון, יש דברים שילדים מאפשרים פחות בנוכחות שלהם, אבל מזכירה לך שזה עניין של גיל. ילד בן 4 מאפשר יותר מילד בן שנתיים ובן 6 עוד הרבה יותר. כמובן תלוי גם בילד עצמו, באינטראקציה עם ההורה ובמה שנמצא סביב.
אני יכולה לומר, ללא קשר לאקטיביזם, שבאירוע הפסטיבלי בו נפגשנו לאחרונה, היה לי קשה עם הבת. היא בת שש ובקיץ הקודם, כמעט שנה אחורה היתה איתי בפסטיבל אחר והיתה שם הרבה יותר עצמאית, על אף שהיתה בת חמש וקצת. לפני כן, הייתי איתה, בגיל ארבע וחצי, באירוע נוסף ושם היה גם וגם: שעות של עצמאות מוחלטת ושעות של דבק לא נורמלי. כל הדברים האלה תלויים בהמון המון דברים. בין השאר: עד כמה היו לה עיסוקים מעניינים משל עצמה במקום, עד כמה היא הרגישה בטוחה, האם היו לה חברים לשחק איתם, האם ידעה להגיע לאוהל לבד והאם הוא היה ממוקם במקום בו יכלה להגיע אליו לבד ללא מכוניות בדרך, למשל. ממש לא קשור לאקטיביזם, אבל כן קשור להאם אפשר לעשות איתה דברים או לא. כשאני הולכת לאיזשהו מקום איתה למען עצמי ויהיה בשביל אקטיביזם או כל מטרה אחרת, אני משתדלת לקחת את הדברים האלה בחשבון, עד כמה שאני יכולה לצפות אותם. מעבר לזה אני לוקחת בחשבון שחלק גדול מהזמן אני לא פנויה לענייני. ויש דברים, ככל שהיא גדלה יש יותר כאלה, שאני לא לוקחת אותה איתי. לא רק כי "היא תפריע לי" אלא גם כי הם לא מעניינים אותה או נראים לי מתנגשים עם צרכים אחרים שלה כמו שעות שינה, נניח.

תפרקי חופשי, ברוכה הבאה (-:
הרהורים בשובי מהיום עיון.
א. אי אפשר (או אנסח את זה יותר טוב)- אני לא יכולה לשבת במעגל ולהתרכז בדיון עם בת שנתיים ורבע איתי. יכולה לדבר אבל לא להקשיב, אך מה טוב בזה? שוב אותו אלמנט של חוסר יכולת לתקשר עם העולם החיצוני את מה שקורה בו (במקום את מה שקורה בי).
ב. הייתה לי תחושה משיחות שעלו סביבי וניסיונות מעגלים שהייתי, שקשה להגיע לעומקים בסיטואציה כזאת. האם צריך להודות פשוט בכך שיש דברים שצריכים לקרות בלי ילדים מתוך עקרון, פשוט כי הם מפריעים?
השאלות האלה אומרות משהו על היכולת שלי כאמא (כאמא שאני, ליתר דיוק) לקחת חלק בעולם.

סליחה. לא קשור לנושא הדף אבל רציתי לפרוק

האם יצא למישהו להגיע לאנשהוא ולקבל תגובה ש"זה לא מתאים עם ילדים"?
כן. בפסטיבל שירה בשדה בוקר. הרצאה על אלתרמן. הקטנטונת בת החצי שנה גירגרה בתוך המנשא (נשבעת, זה היה המהום סימלי ביותר של הסכמה עם דברי הנכבדים. אני מראש עמדתי ליד הדלת מתוך כוונה לצאת מיד אם תעשה רעש יותר משמעותי מזה. השיעולים של הקהל היותר מבוגר היו יותר מרעישים <נעלבת בשמה>) ומיד המארגנת נחפזה אלי וביקשה שנצא. אלתרמן התהפך בקיברו.

האם יצא למישהו להגיע לאנשהוא ולקבל תגובה ש"זה לא מתאים עם ילדים"?
עוד לא, אבל אני אימא רק חצי שנה עד כה.

האם יצא למישהו להגיע לאנשהוא ולקבל תגובה ש"זה לא מתאים עם ילדים"?

מנסיון אישי
אפשר להיות אקטביזט במלוא מובן המילה גם כהורה בחינוך ביתי.
הילדים הופכים להיות חלק מהפעילות שלך כהורה, ותוך כדי הם מוצאים את עצמם כחלק בלתי נפרד בעשיה של ההורה./ או שההורה עושה והם בשלהם.
שנים רבות ילדי היו חלק בלתי נפרד מעשיתי ויותר מכך הם עצמם יצרו הקימו והרימו דברים.
כיום כשהם בגיל ההתבגרות הם יותר מרוכזים בחייהם ולא לוקחים חלק מהעשייה שלי
אבל...
כמי שחונכו על ברכי העשייה הם הפכו לילדים מתנדבים ויוזמים
הבת (מבחירה אישית) חונכת ילדה קטנה ומשתתפת בארועים במרכז לנוער עם מוגבלויות
יזמה הפגנות למען דברים שנראים לה צודקים
הבן תורם מהידע שלו לילדי שבט המנשה בעירנו
בקיצור מה שרוצה לומר היותנו הורים וטרודים ועסוקים בגידול ילדינו
אינו "תרוץ" להפסיק אפשר לשלב את הדברים.
בהצלחה

אצלי זה יצא הפוך קצת
לפני ובמהלך ההריון הייתי כולי שקועה בעצמי יודעת שקורים דברים אבל לא מביאה את עצמי לקחת בהם חלק
אבל מאז שהתאוששתי מהלידה אין הפגנה שאני לא הולכת אליה וגם נהייתי קצת פעילה באירגון שאני מזדהה עם מטרותיו
כאילו מצאתי סיבה למה לנסות לתקן את העולם ולפני כן ידעתי שצריך אבל לא עשיתי

נכון, גם אצלי היה שלב שהייתי מרוכזת רק בהורות והיה לי פחות איכפת. עם הזמן, האיכפתיות חזרה.
אני נמצאת עכשיו בשלב הריכוז בהורות, ויודעת שזה בסדר ונכון לי, אבל גם קצת מחכה לחזור לשלב האיכפתיות.
מעודד לקרוא שזה יכול גם לחזור.

המחשבה שלי היא שהאקטיביזם משנה צורה כאם.
נכון, גם אצלי היה שלב שהייתי מרוכזת רק בהורות והיה לי פחות איכפת. עם הזמן, האיכפתיות חזרה. יחד עם זאת, ברור שאני לא אעבור לגור שבועיים ביער לצורך הקמת הפסטיבל, כפי שעשיתי באקטיביזם השני, למשל, או לא אעמיס את האוטו שלי עד הסוף בחפצים לשוק החלפות ואחר כך אדחוס בו עוד כמה אנשים ואעביר בו גם כמה סדנאות, כמו שעשיתי באקטיביזם הראשון. יש עוד מישהו שדורש תשומת לב שלי, גם אם רק אחת, גם אם היא גדולה וזו מעט תשומת לב, זה עדיין פוקוס אחר. המרכז מבחינתי הוא הבית והצרכים של המשפחה הקטנה שלי, ואחר כך השאר.

המעגל יהיה בשעה 12 ביום שישי. נראה לי שאפשר לשבץ את ההוא כאן, רק מנסה לחשוב איך יישמר רצף כלשהוא וקשר בין הדברים. אולי כדאי בכל מקרה להוריד את ההודעות האחרונות של לא רלוונטיות על פעילויות ספציפיות.

אני מזדהה בכ"כ הרבה נקודות.
למשל-
ההזמנה לפסטיבל שפעם ראיתי את עצמי חלק ממנו עוררה בי את השאלה האם יש לי בו עוד מקום, כשהייתי אמא לבת 8 חודשים בערך ולא עשיתי הרבה מלבד לגדל אותה.
זה משפט שממש משקף את המצב שלי היום (חוץ מהגיל והמין- יש לי תינוק בן חצי שנה...):
אקטיביזם הראשון שהייתי בו היה גם האחרון במתכונת הקודמת, וכשסופסוף חזר הפסטיבל (ועוד בהובלת חברים קרובים שלי), הייתי עסוקה בבחילות והקאות של תחילת הריון.
לא יכולתי לעזור כמעט בהפקה, וגם בפסטיבל עצמו הייתי פחות מעורבת ממה שרציתי.
אני מחכה בקוצר רוח לפסטיבל השנה, אבל בהפקה אני לא מסוגלת לעזור- כולי שקועה בהורות (נפשית ופיזית), וההגעה לפסטיבל מלווה בהמון שאלות (וקצת דאגות) לגבי איך זה להיות בטבע עם תינוק, איך אסתדר עם 30 חיתולים בשלושה ימים וכיוב'.
מעודד לקרוא שאני לא היחידה במצב הזה.
שמחתי לקרוא את הדברים של כולכן, אבל הזדהיתי בעיקר עם אמל ית- ברצון לחזור להיות אקטיביסטית (רצון שהוא גם אגואיסטי), והקושי -הנפשי והפיזי לשלב בין ההורות והבאופניות השלווה שלי, לבין האקטיביזם ההיפראקטיבי שהיה חלק מאוד מהותי ממני.

רוצה לכתוב עוד, אבל הולכת לשחק עם קטנצ'יק מתוק ומשועמם...

הי אמלית.
רעיון מסקרן מאוד למעגל.
גם אנחנו נהיה בפסטיבל, תוכלי לכתוב מתי המעגל כדי שאוכל לבדוק אם מתאים לי להשתתף?

עלו בי כל מיני מחשבות.
למקרא דברייך, נעמה , חוץ מזה שבהחלט יש הערכה והשתאות, יש לי גם תחושה שאת, כנראה, לא דוגמא מייצגת (-: ומכילה בך גם את השילוב של יוזמה, ובכן אנשים כאלה בדרך כלל אין להם בעיה למצוא במה להיות פעילים בכל סיטואציה שלא יהיו. אבל בסופו של דבר את ריכזת את העשייה שלך סביבך וסביב ביתך, ואת פועלת כיחידה במידת מה,
והאמת היא שחלק ניכר מהתהיות שלי באות על ההשתלבות בעשייה שבחוץ. למשל, כשקבלתי מייל של דרושים לפסטיבל אקטיביזם, נורא רציתי להירתם, כי יש לי פינה בלב לפסטיבל הזה ולעשייה שלו. אבל מה שבעיקר יכולתי להציע זה לעשות כל תפקיד שאפשר לעשות - מהבית, מהמחשב, ולא צריך להגיע לישיבות בשבילו (-: <כך נהייתי אחראית על חנות הפסטיבל. אחלה דברים יש שם, דרך אגב> אני חושבת על זה שאפילו בדף של היום עיון, התפתח דיונונצ'יק על לבוא עם או בלי ילדים. כי יש הנוטים לחשוב שכדי להשתתף ולהיות חלק צריך להיות בלעדיהם- יש הדרה של ילדים מהעשייה של המבוגרים, אנחנו כבר יודעים את זה. אולי צריך לפעול דווקא בעניין הזה.

ואני גם תוהה על הפן הפנימי- נפשי יותר. שנראה לי שעם הפיכתי להורה פחות אכפת לי. אני לא רוצה לפעול כדי שבתי תראה ותלמד שטוב להיות פעיל ומעורב. אני לא רוצה את זה כדי שלה יהיה מקום יותר טוב כשהיא תגדל. כאן אגואיזם- אני רוצה להשיב לעצמי את דרייב הפעולה כי אכפת לי וכי אני חלק, והוא קצת אבד האמת. כאשר אנחנו בטוב, היא ואני, לפעמים, אני לא צריכה יותר מזה. רק קצת באופנים מסביבי כדי שלא יציקו לי בכל מיני עניינים (אפרופו בחירות הוריות כאקטיביזם בפני עצמו).

מעתיקה קטע ממה שכתבתי שנה שעברה אודוות החוויה בפסטיבל אקטיביזם:

פסטיבל אקטיביזם 2010 25/5/2010
חמישישבת ביער עמינדב ,הרי ירושלים
עשרות דוכנים של עמותות וארגונים ירוקים,שחורי שלום וצדק חברתי/פוליטי,המון אנשים בעלי מודעות סביבתית גבוהה התקבצו יחדיו לעשייה התנדבותית למען האמת שלהם,למען יצירת עולם טוב יותר עבור כולנו לחיות בו-בריאים ושמחים,למען טיפוח ערכים של כבוד לאדם באשר הוא,כבוד לטבע,
למען החדרת אופטימיות ותקווה לדור הצעיר-הוכחה שאפשר אחרת,שאפשר לעשות גם ללא תמורה כספית הולמת מראש,שאפשר להתארגן יחד עם אנשים בעלי מכנה משותף רחב השואפים לייצר מציאות אחרת,מלמטה למעלה
מוזיקה,אוכל בריא,חברה ידידותית,גירויים ללמידה,חשיפה לשונה (סדנה ללימוד שפת הסימנים למשל),
חשוב היה לי להיות שם,כדי שילדיי יווכחו עד כמה רחבה היא הקשת האנושית האקטיביסטית-אנשים עם "ראש גדול" שבמקום לשבת כל ערב על הכורסה ולקטר מול הטלווזיה על כמה העולם אכזר וכמה אלימות ורוע מכתיבים ומשפיעים על החלטות הפוליטיקאים, קמים ועושים-מפלסים דרך,מייצרים הזדמנויות, מנהלים את האירוע באופן דמוקרטי ומכבד,שקיפות כלכלית,ערבות הדדית,התגייסות למען מטרה משותפת
חשוב היה לי להיות שם כדי שילדיי ייחשפו לתרבות אחרת בה הכסף איננו המטרה אלא רק האמצעי. אנשים שהגיעו מרחוק ועמלו קשה משך שבועות וחודשים כדי להוציא לפועל את הארוע הזה ללא גב כספי מראש אלא רק באמצעות "כובע הקסמים" -כובע שאליו מתנכזות כל התרומות של כל מי שרוצה,כמה שרוצים,כמה שמרגיש לך חשוב/תורם/מהנה -כל אחד כפי יכולתו. לכולם ניתנת האפשרות לקחת חלק גם אם אין להם כסף: בעזרה במטבח או במרכז המיחזור או במרחב הילדים,לא משנה. פעילים מתנדבים לשיר , מפוזזים ומנגנים: "כובע קסמים,כובע קסמים, מה שנותנים זה מה שמקבלים"
(אפשר אגב גם לתרום בדיעבד-לכיסוי הוצאות הפסטיבל דרך האתר שלהם למי שמרגיש שפספס הזדמנות...)
חשוב היה לי להיות שם כי היה כייף לישון בטבע,ביער,לצד עוד אוהלים,עם חברים,עם מוזיקה טובה מתנגנת ברקע
חשוב היה לי להיות שם כדי שילדיי יווכחו שאמא שלהם איננה היחידה ה"משוגעת/קיצונית" . הנה-כולם כאן משתמשים בשרותי קומפוסט,כולם כאן חוסכים במים (שוטפים כלים בשלוש גיגיות-לשטיפה ראשונה,שניה ושלישית),כולם כאן צמחוניים/טבעוניים,כולם אוכלים סלט עם נבטים (וגם אם הם לא אוכלים כי לא טעים להם,עצם זה שככה "כולם" אוכלים,יש לה השפעה, והשפעה חיובית. לשם שינוי אנחנו חלק מ"כולם". תמיד היינו שונים,תמיד יוצאי דופן בבחירות שלנו (חינוך ביתי,אורגני,בלי חיתולים,לינה משפחתית,רפואה אלטרנטיבית,קומפוסט,רגליים יחפות,מנשא,הנקה,פשטות מרצון,מיחזור,צריכה מיד שניה ושלישית ורביעית, וכו"...)
חשוב היה לי להיות שם,אז היינו
היתה שם הרבה תקווה,הרבה אופטימיות ושמחה ויצירה-פעילויות/סדנאות/הרצאות/הצגות- העשרה מאירת עינים , אנרגיה חיובית,

וכמו בחיים-גם עייפות ועומס וקושי ואכזבה ושיעמום וכעס ו...הכל בקיצור - החיים האמיתיים,כפי שהם באמת,בחיי היום יום שלנו

האימהות מאפשרת את מה שמאפשרים לה להיות
ההזדמנות לגדול עם הילדים, החל בשלבים הראשוניים של הגדילה הפיזית ,דרך פיתוח המיומנויות החברתיות וההתפתחות האינטלקטואלית והרוחנית
היא הזדמנות לעסוק בעבודה הכי מספקת וחשובה שיכולה להיות עבור מי שכמהה לייצר מציאות של עולם טוב יותר
אני לא יודעת אם הייתי מפעילה מחסן חליפין כבר 11 שנים אלמלא היו לי ילדים. העבודה הפנימית,ההתפתחות הרוחנית והנפשית שלי בוודאי לא היתה מגיעה אפילו לחצי אלמלא ההזדמנות להתבונן בהשתקפות שלי את עצמי בילדיי
והנתינה לזולת, והמעורבות החברתית וההשפעה שמתהווה על הסביבה הטבעית והאנושית הנורמטיבית
כל הלמידה הזו תניב פירותיה בבוא העת
עת רצון

והיא הולכת וקרבה...

מאמינה שעצם קיומי,היותי עצם מעצמי ,נוכחותי בעולם עם הבחירות שאני עושה, דרך החיים , הם הם העשייה האקטיביסטית המשמעותית שהעולם שלנו זקוק לה

זו באמת שאלה מאד מורכבת.
לפני שהייתי אמא הייתי אקטיביסטית מאד פעילה בתחומים ירוקים, כלכלה אלטרנטיבית, שימוש חוזר ועוד. הנחיתי סדנאות וניהלתי דברים. עוד לפני האימהות עברתי תהליך שלא התאים לי יותר להיות כל כך "בחוץ" ועברתי יותר פנימה.
מצד אחד יש דברים בדרך החינוך שלי שהם מאד חלק ממי שאני. לא התחלתי לעשות קומפוסט או להשתמש בחומרים אקולוגיים כשהפכתי לאם, אלא שנים קודם, כמובן שגם שימוש ביד שניה שהייתי מהאנשים שהכי קידמו את הנושא הזה בארץ אני מרשה לעצמי להגיד.
יש שאלות שההורות העלתה בפני, שאלות שאני תוהה לגבי היישום שלהן. יש מקומות שהייתי רוצה לעשות יותר ויש דברים שרק הנוכחות שלי משנה בעיני. תפיסת העולם שלי הפכה להיות יותר מורכבת עם השנים, והאקטיביסטים שבזמנו הקיפו אותיהיו מאד ב"עשיה" אבל אצל חלק גדול מהם הנושא הפנימי היה בחסר ולי היה צורך לעשות גם עבודה פנימית, לא רק לבקר את העולם ולנסות לשנות אותו, אלא גם לנסות להשתנות בעצמי. יותר להיות.
זה לא סותר בעייני ובסופו של דבר יש בעיני צורך באיזון, שאותו אני מנסה למצוא עם השנים. אין בעיני ספק שהאימהות מאפשרת יותר עבודה פנימה וכלפי הילדים או הסביבה הקרובה ופחות החוצה.

הורות ,כל הורות,( במיוחד הורות אינטנסיבית כמו שלי- חד הורית לארבעה ילדים בחינוך ביתי)
כרוכה ביותר אקטיביזם מכל עיסוק אחר שעסקתי בו בחיי המתקשר לתיקון עולם.
להיות הורה בחינוך ביתי משמעו להיות כל הזמן אקטיבי, בחיפוש מתמיד אחר שאלות ותשובות,בבדיקה של תחומי עניין ועיסוק שמתאימים לך ולילדייך, בגישוש אחר המקום שהכי נכון עבורך להתפתח בו,במציאת איזון בין רצונות ובחירות מתנגשות של כל בני הבית, בקבלת החלטות יומיומיות בכל תחומי החיים: פיזי,רגשי,נפשי,חברתי,רוחני, בלקיחת 100% אחריות על חייך וחיי משפחתך
יכולת ההשפעה שלנו,בעצם הנוכחות שלנו בתוך סביבה נורמטיבית,היא עצומה. גם אם לא "נעשה" כלום,הרי שהיותנו אנשים אמיצים שבוחרים לקחת אחריות על חייהם, מהווה הזדמנות לסביבה להיחשף לרעיונות ותפיסת עולם אחרת.
להיות הורה בחינוך ביתי זה לעסוק ביצירת מציאות במלוא מובן המילה,לגדל דור חדש של ילדים שינהיגו עולם אחר
בצעירותי עסקתי ב"תיקון עוולות החברה": בגידול ילדים של אחרים: ניסיתי "להציל" עבריינים צעירים-נוער בסיכון,גידלתי 2 וחצי בנות אומנה, הייתי עובדת סוציאלית,גננת,מדריכה, מטפלת, יועצת
עד שהבנתי שאין שום דבר שיותר משמעותי עבורי מלגדל את ילדיי שלי

גם אני אנחה בפסטיבל אקטיביזם מעגל , בנושא חינוך ביתי,יחד עם עוז גוטרמן,אב לחמישה בחינוך ביתי
יום שבת ב 10:00
מוזמנים בהמוניכם
הנוכחות שלנו שם- הורים וילדים, היא היא האקט האקטיביסטי החינוכי החזק ביותר שאני מכירה לתרום את חלקי ליצירת עולם טוב יותר
אמן...

נעמה

אני מאמינה בפעולה ולא בדיבורים. אם אני באמת רוצה פה שלום אז אני אחפש בית בג'סר-א-זרקא ולא בזיכרון (ובאמת שקלנו את זה בשבועות האחרונים) במקום ללכת להפגנה. אם אני מאמינה במיחזור ובשימשוב אני אדאג לעשות את זה, ולא רק אזרוק בקבוקים בכלוב. אחרי שנים של הסתובבות (בצעירותי) בחוגים "אקטיביסטיים" הבנתי שלדבר על עולם טוב יותר וכתיבת כרזות בצבעי בסיס זה לא מספיק, וגם שאי אפשר להיתפרס על יותר מדי נושאים. אז כרגע אני מתרכזת בחינוך ביתי וכשיתפנה לי זמן אוסיף תחומים. עד אז נמנעת מלבזבז אנרגיה על הצהרות גדולות (גם כשמאוד בא לי)

יש, תבואי לפסטיבל (-:

את צודקת שהשינוי הוא מעבר לחוסר זמן או לביטחון שלהן. גם אני הסברתי את זה כמו עננים, שהאישי הוא הפוליטי, ואני באמת מאמינה בזה. <יש דפים כאלה כאן איפה שהוא, שינוי באופן טבעי אולי? > וגם נהגתי לומר לעצמי שצריך בעולם כאלה (אקטיביסטים מפגינים וכו') וגם כאלה (כמוני) שעושים בממלכה האישית יותר. אבל ההפרדה הזאת נהייתה דיכוטומית בעיני.
אולי פעולה מתוך הבשלות ההורית הייתה מביאה משהו אחר, סוג אחר של הנעה? חיובית? הרי אנחנו רואים אותה יופי כשאנחנו מקימים להם גן הורים או בית ספר דמוקרטי. (וגם זה חלק עושים כי הם חשים שחינוך ביתי לא מתאפשר להם במערכת הכלכלית / חברתית של היום).

ואו איך שאני מכירה את ההתלבטות הזאת. כבר שנתיים שאני כמעט רק על תקן הנהגת של הבנזוג עד לנקודת האיסוף של תעאיוש ובחזרה... איפה הימים שהיה לי זמן למחסוםווטש-תעאיוש-סילואן-מגמה ירוקה-המכללה הכלכלית חברתית. ובאמת מאז שנהיתי אמא שמתי לב לראשונה לחלוקה המגדרית: גברים בכל הגילאים יוצאים לדרום הר חברון, אבל נשים: צעירות מאוד וזקנות...
אני מנסה לקחת אותה איתי להפגנות כשאני מרגישה בטוחה מספיק. אבל יש עוד משהו שמונע ממני לפעול, מעבר לחששות וחוסר זמן, איזה שינוי פנימי שעשתה בי האמהות שעוד לא ביררתי עד הסוף... אני צריכה באמת לנסות לדייק את זה לעצמי. אולי עד לפסטיבל יהיו לי תשובות (-:

אני חסידה של האמירה "שום דבר הוא לא אישי, הכל פוליטי" הדרך בה אנחנו בוחרות לחיות, לסגוד,ללדת,לגדל ילדים. כל הדרכים האלו הן פעולה אקטיביסטית. לפעמים נדמה לי שיש בהן השפעה גדולה יותר מלהישתתף בהפגנות או בעצרות. ההבדל בין לדבר על הדברים לבין לחיות אותם.
אבל מה אני יודעת, אני רדיקלית חופשיה

היבט נוסף לעניין הזה של השילוב בין אקטיביזם והורות הוא בתוך ההורות. זה המקום שזה הופך להיות בו קשור לבאופן. אני מאמינה שיש בחירות הוריות שהן אקטיביסטיות במהותן. הנקה לטווח ארוך למשל, או הישארות עם התינוק בבית בשנים הראשונות. וחינוך ביתי בודאי, הוא מעשה שיש בו אמירה. פעם קראתי את זה כאן איפה שהוא (בשמת אולי?) שתיקון דרכי ההורות הראשונית שלנו היא הצעד הראשון שצריך לקחת לתיקון החברה. זה אמירה שיכולה לקומם חלק מהאנשים, אבל בעיני היא מאוד נכונה. באופן אישי זה לא מספיק לי , ולעיתים זה מה שמרחיק אותי מזירות העשייה שהייתי נוכחת בהן קודם, והן קצת חסרות לי.
מעניין אותי לדעת איך זה אצל אחרים. ובכלל מחשבות על הרעיונות שכאן וגם אלה שבטקסט המקורי.

זה הקישור לפוסט המקורי על אקטיביזם והורות (אני חושבת שכתוב שם ברור יותר משכתבתי כאן).

לפני מעל לשנה, עם בואו של פסטיבל האקטיביזם הקודם, כתבתי לעצמי רשימה שקראתי לה אקטיביזם והורות. ההזמנה לפסטיבל שפעם ראיתי את עצמי חלק ממנו עוררה בי את השאלה האם יש לי בו עוד מקום, כשהייתי אמא לבת 8 חודשים בערך ולא עשיתי הרבה מלבד לגדל אותה.
השנה, אני מנחה מעגל בפסטיבל תחת הכותרת הזאת. חשבתי לפתוח כאן דף כי אני אשמח לדיון מקדים (כמובן שמאוד אשמח שיהיו מכאן שיצטרפו אלי למעגל עצמו) אך בכל אופן מעניין לי לשמוע דעות ותגובות כאן על הנושא, עוד טרם אעלה אותו שם.

אז מה עניין אקטיביזם והורות
לפני שהייתי אמא היו כל מיני ממלכות בחיי שבהן ראיתי את עצמי כפעילה ומשפיעה על החברה והסביבה שלי. החל מהשתתפות בהפגנות ומחאות למיניהן (שקטות במקרה שלי), דרך השתתפות בקבוצות דיאלוג רב תרבותיות, בחירות אישיות עם אמירה, בחירת עבודות ששכרן אינו בצדן אך תרומתן כן, ועוד כל מיני. ככל שהשנים עברו , בהדרגה יצאתי מזה, והתחלתי לעסוק בלבנות את חיי שלי. האמהות הייתה השיא של התהליך הזה. זוכרת שבת אחת, בחודש תשיעי, שממש רציתי ללכת למחאה שקטה בואדי ערה נגד איזה מבצע כל שהוא (חומת עופרת או משהו כזה), ופשוט לא יכולתי להוציא את עצמי מבועת ההריון שלי. הנפשי, לא הפיזי.
אז אני שואלת-
במה היינו פעילים לפני שנהיינו להורים, ומה קרה לפעילות הזאת? ואיך אנחנו מרגישים לגבי זה?
ולמה בעצם? ואולי יש תחליף אחר?
<פעם פגשתי מישהי במפגש של שומרי הגן, שהגיע עם תינוק קטן. היא ספרה שטרם הלידה הייתה פעילה פוליטית, מסתובבת בשטחים, תעאיוש וכאלה... ושמשהפכה לאמא היא מרגישה שלא נכון לה יותר הפעילות הזו, שמסכנת אותה קמעה... אז היא עברה להיות פעילה סביבתית (-: אם אני לא מתבלבלת באישה ומחברת מילותיה למישהי אחרת, היום היא יו"ר התנועה הירוקה>

קיבלתי מייל מחברה טובה שלי ואני לא יכולה לעזור בפועל, אז אני חולקת אותו אתכם.

חברים.

אני מבקש 5 דקות השקעה מהזמן שלכם בקריאה של המייל הזה לכל אורכו.

אני חוזר עכשיו מ 26 שעות בשדרות. המייל הזה יספר בקצרה על חלק מחוויות השעות האחרונות.

נסעתי ע"מ להצטרף לקבוצה של חבר'ה צעירים, שהחליטו לרדת לשדרות כדי לראות מה אפשר לעשות עבור מי שנשאר שם.

מתברר שהשירותים העירוניים בשדרות בקושי מתפקדים תחת העומס ולכן קשה לדעת מי מהתושבים נמצא בעיר ומי מהנשארים נזקק לעזרה/ אספקת אוכל/ פינוי מהעיר/ אירוח חברה וכו'.

בגדול החבר'ה האלו עוברים בית-בית בעיר (יענו, דופקים דלת-דלת), בודקים מי נמצא ומציעים עזרה בכל. דוגמאות:

הגיעו למשפחה שבה הילד מפחד לזוז בתוך הבית ללא מבוגר (למשל לעבור מהסלון לחדר שינה או ל שירותים), האמא לבד עם הילד ולא היתה לה דקה לעצמה כבר שבוע (מאז שהתחיל הבלגן). שתי בנות דפקו שם על הדלת, משיחה עם האם הבינו את המצב והחליטו לעשות במשך כל היום בתורניות בייבי-סיטר על הילד כדי שהאמא תיקח חופש - אם לא היו באים לשאול, לא היו יודעים .

שני חבר' ה הגיעו ודפקו על דלת של איזה בית. בבית יש איש מבוגר ואישה נכה. היא כבר "ישבה " על התיקים שלה מוכנה לתזוזה (היא פנתה בערך לכל גורם אפשרי כדי שיוציאו אותה - אבל זה לא קרה, כי לא הציחו לסדר רכב ומלון שמסוגלים לתמוך באישה נכה). בתוך שעתיים, שני החבר 'ה הצליחו לרתום מישהו שיתרום כסף למונית נכים לבאר שבע וכן מלון בבאר שבע (גם כן מותאם לנכים). הם עכשיו עדיין בדרך לשם - תחשבו על התחושה שלה , ועל התחושה שלהם. האיש המבוגר הרים בסוף "לחיים " על ערק עלית. הוא אמר - שהוא לא צריך חוץ מזה כלום - ששני החבר 'ה והערק עשו אותו מאושר (הוא , דרך אגב, החליט לא לעזוב את הבית שלו) - שמעתי אותו באוזניים שלי .


מה אני רוצה מכם בכלל?

תראו, רבים מאלו שנשארו כרגע בעיר לא רוצים להיות שם - אבל אין להם ברירה. האנשים האלו סובלים את המצב כבר 7 שנים, והם לא יכולים לצאת מהעיר בכל פעם שזה קורה כי אין להם כסף או כי אין להם מי שיקבל אותם.

השאיפה היא לארגן ביום שישי הקרוב כמות גדולה ככל הניתן של מתנדבים. נפגשים בגדול בשישי בבוקר מוקדם כל אחד כפי יכולתו (נכון לכרגע במקום ממוגן - אבל עדכונים אחרונים יהיו בטלפון). כל זוג/ שלשה/ קבוצה שיגיעו יקבלו איזור קטן בעיר ובתקווה גם מאפים/ ממתקים לחלק בבתים.

הקבוצות יעברו באיזור שיוקצה להם בית-בית, דלת-דלת, יארחו חברה, יתנו טלפונים ליצירת קשר עם הקבוצה, יאספו בעיות, ובהתאם לרצון והיכולת, כמו שני החבר'ה למעלה גם יפתרו אותן.

חשוב להבין שרבים מאלו שצריכים עזרה - עולים חדשים, זקנים ונכים, לא יודעים איך ולמי ניתן לפנות ועל חלק גדול מהם הרשויות כרגע לא יודעות או לא מסוגלות להגיע. הדרך היחידה להסביר להם או לעזור להם זה לעבור בית-בית ולהודיע ולהציע את עזרתנו.

אנחנו צריכים אנשים רבים ככל האפשר. מי שלא יכול להגיע בשישי ויכול ביום אחר גם טוב, יעשה לעצמו ובדרך גם לאנשים מסביב הרבה-הרבה טוב.

מסוכן להסתובב בשדרות והתחושה שלי תכל'ס לא הייתה מאוד נוחה. לכתוב מייל כזה ולבקש מאנשים שקרובים אליך להגיע זו תחושה רעה, אבל לא הוגן ולא נכון לפנות רק לאנשים שאתה לא מכיר.

בעניין מי שמרגיש שזה מסוכן מדי/ רחוק מדי/ חסר לו זמן גם אתם יכולים בהחלט לעזור:

מספיק שתגידו שאתם מוכנים להגיע לעיר כדי לאסוף משפחה ולהוציא אותה ברכבם לעיר אחרת (צריך להבין שיש אנשים שרוצים לצאת, יש להם לאן, אבל אין להם איך!!!). אנחנו נסדר מי שיקלוט אותם.

מספיק שתגידו שאתם מוכנים לשלוח מונית על חשבונכם כדי להסיע אנשים החוצה מהעיר (כמו ששני החבר'ה אירגנו היום) או לשכור חדר באכסנייה מחוץ לשדרות ללילה בשביל איזה משפחה.

מספיק שתחליטו שאתם מוכנים לקנות מאפים בסכום כזה או אחר כדי שמתנדבים אחרים יחלקו בבתים.

כמובן שאם מישהו מוכן לארח לסוף שבוע - יבורך.

רעיונות אחרים יתקבלו בברכה.




אני מבקש מכל מי שחושב שהמייל הזה קיץ' או לוחץ סתם, סליחה - זאת לא הכוונה, הוא נכתב בתוך סערת רגשות.

אני מבקש משאר האנשים תחליטו אם ומה אתם רוצים לעשות ותתקשרו.

אלו הטלפונים של הקבוצה בהם תמיד מישהו יענה לכם:

054-7587463

054-7587462



וחשוב חשוב חשוב, תעבירו את המייל הזה לכל מי שאתם מכירים ותפתחו בהקדמה משלכם, כדי שאנשים לא ימחקו - צריכים כל אחד.


חשוב לי להדגיש שאני לא חלק מהקבוצה ואני לא מבקש מכם להצטרף אליה - רק חד-פעמית לתת יד.

תכל'ס זה פשוט לא הוגן שנשאר אפתיים.

שרון.

בב"ח.

בעקבות המעגל שהיה עם חגית נובק ביום עיון 2007, עלתה בי המחשבה שבעצם האהבה שלי לשוטט באינטרנט היא גם למעשה פעילות חברתית.
אני מוצאת מידע חשוב באתרים מסויימים והופכת אותו נגיש לאחרים על ידי פירסומו ב ככר השוק. כך עוד אנשים יכולים להחשף לאירועים חברתיים וסביבתיים מושכי קהל או להצטרף לחרם צרכני על חנות מסויימת. או לארגן מפגש החלפת חפצים מכמה דקות ישיבה מול המחשב בבית. או להזמין להצגה המהוללת 'מומו' בה אנשים נחשפים לרעיונות אקולוגיים ומתחילי לחשוב על הזמן שלהם בדרך חדשה. או אנשים אוספים מכשירים מקולקלים ומביאים ליום איסוף של מכשירים לתיקון ותרומה לנזקקים או למחזורם. ויש לי עוד דוגמאות אבל מספיק לי לכתוב כרגע.
אשמח אם עוד אנשים ישתפו מה לקחו מהמעגל.

קיבלתי את זה היום במייל:

ביום שבת, 2 בספטמבר, נצא לסייע לתושבי הכפר הלא מוכר אם רתאם בשיפוץ גן הילדים בכפר. הגן הוקם ביוזמת התושבים ומשמש מסגרת חינוכית לכ-45 ילדים בגילאים 2-5 שנים.

בתוכנית: שיפוץ המבנה, שיפור פני החצר, הבאת ציוד לגן ועוד שלל פעולות.

הכפר הלא-מוכר אם רתאם מונה כאלף תושבים ושוכן צפון מערבית לדימונה. בדומה למצב בכל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היישוב אינו זוכה לאספקה של שירותים בסיסיים כגון: חשמל, איסוף אשפה, מרפאה, תחבורה ציבורית, שירותי חינוך ועוד. בכפר אין מסגרת חינוכית ממוסדת עד כיתה א', אז יוצאים הילדים לביה"ס בישוב ערערה בנגב. הפיזור הרחב של הכפר מקשה על הגעת הילדים לגן ובזכות התארגנות מקומית ומימון עצמאי של הסעות ושכר לגננת הצליחו התושבים לדאוג למסגרת חינוכית לילדיהם. כל פניותיהם של התושבים להכרה ממשלתית ותמיכה בגן נענו בשלילה.

פרטים על שעת הפעילות והסעות ממרכז הארץ יפורסמו בהמשך.

לפרטים והצטרפות ליום העבודה:

גילי ברוך – 054-7776171, [email protected]

למעוניינים/ות באפשרות לפעילות חברתית בנגב (בריאות/רפואית, אך צריכים מתנדבים מתחומים רבים) ניתן לפנות לדוא"ל - [email protected]
. הרבה טוב.

שלום לתמרוש רוש
אני ממקימי "פרהסיה", מכיר היטב את "פרופיל חדש" ואת דיאנה, אשת "פרופיל חדש" מבינימינה
בנוגע לנושא, בפסטיבל אקטיביזם האחרון עשינו פעולה שנקראה "איך אנחנו מרשים לעצמנו" שעסקה בשאלה - איך מתמרנים בין הצורך להתפרנס, לקיים חיים פרטיים ולהשתתף בעשייה חברתית
פרהסיה זו הניסיון שלנו לחבר את הפרנסה והעשייה החברתית באמצעות השימוש בכלים המקצועיים שלנו - אמנות, עיצוב וחינוך במסגרת שיתוף פעולה עם אירגונים אזרחיים. אנחנו לא עובדים בהתנדבות, אלא מנסים למצוא דרך לאזן בין הצורך שלנו להתפרנס והיכולת התקציבית של האירגונים. זה כמובן לא פשוט, אך לא בלתי אפשרי ויש לנו כבר כמה דוגמאות מעניינות
אין לנו עדיין אתר, ומי שרוצה לדבר איתי מוזמנת להתקשר 04-6273135

תמר, ייתכן שאנשים מעמותת פרהסיה יוכלו לעזור לכם בעיצוב האתר.
_{הורדתי מהרשת את התיאור הבא:}
"פרהסיה היא קבוצה של אמנים, מעצבים ואנשי חינוך שמטרתה לתרום לפיתוחה של שפת תקשורת אזרחית. קבוצת פרהסיה פועלת בשיתוף פעולה עם אירגונים לשינוי חברתי ובאופן עצמאי ליצירת חומרי הסברה, תערוכות ותוכניות לימודים ובפיתוח אוריינות למדיה ולתרבות אזרחית."

פרופיל חדש - העמותה לאזרוח החברה בישראל מחפשת מתנדבים ומתנדבות.
אנחנו ארגון שרוצה לשנות את החשיבה והעשייה המיליטריסטית-מדי של החברה בישראל. לפתוח את החברה לאופציות אחרות של התנהלות, ברמה האישית, הארגונית והכלל חברתית. לעודד תקשורת שאינה מבוססת על כוח ושליטה.
לשחרר את עצמנו מדפוסים של פחד ושל "איום קיומי" לאומי, לגלות את מקורם של הדפוסים האלה, את התרחקותם מהמציאות, ואת הדרך להשתחרר מהם במידה ואינם רלוונטיים ואינם משרתים אותנו יותר.
לעודד קיומה של חברה אזרחית, בעלת ערכים אזרחיים ולא פרו-צבאיים, שיוויונית, פלורליסטית, פמיניסטית.

הארגון עצמו מתנהל בדרך פמיניטסית, דמוקרטית, ובשאיפה לתמוך בכל חבר וחברה.
יש דרכים רבות להיות בקשר אתנו ולתרום לנו, אינטנסיביות יותר ופחות. כל אחד ואחת מוזמנות להגיע, להשתלב ולעצב את מקומה הייחודי ואת תפקידה, כפי שאתם מרגישים לנכון.

לפרטים: אפשר לכתוב אלי לדף הבית. אפשר גם פרופיל חדש

מודעה מעכבר העיר:

דרושים מתנדבים עם רקע בתחום החינוך והטיפול עם אוריינטציה בסיסית לאינטרנט, לתמיכה נפשית במתבגרים באינטרנט

בחודש אוגוסט יפתח קורס לתמיכה במתבגרים של עמותת "עלם".... .... (מקצרת).... ההתנדבות כוללת משמרת אחת לשבוע של 3 שעות מהבית + הדרכות שוטפות. הקורס יארך 3 חודשים אחת לשבוע בימי ב' בשעות 18:21 ברמת גן

המעוניינים מוזמנים לשלוח קורות חיים ל [email protected]

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה.
אני מרגישה מאד ב ד' אמותי, ומרגישה שבזכות הדף הזה התרחבתי. האופק התרחב.
תודה.

תודה @}.

זו בדיוק הדרך לריפוי, מאותה אבן קטנה שנזרקת למים, נוצרות אין-סוף אדוות והן מוסיפות ומשפיעות

חידדת לי משהו.
יש שלושה מעגלים של "עשייה למען".
בין המעגל המצומצם של המשפחה והחברים, למעגל הרחב המכונה כאן "החברה", יש מעגל נוסף, והוא כולל, לדוגמה, את השכנות שהוזכרו בדברים של אמא נמרה; את האישה שעומדת ביציאה מהישוב שלי ומחכה לטרמפ; ואת הבחורה שפירסמה בפורום ברשת בקשה לקבל משאבת חלב בהשאלה.
במעגל האמצעי יש הרבה הזדמנויות לעשות טוב בקטן, על הדרך, כמעט ללא מאמץ.
כרגע זה נגיש ואפשרי לי יותר מעשייה למען המעגל הרחב יותר.

מתולתלת,אלו מילים יפות .

נוסעת יקרה שלי, במקרה אני מכירה אותך היטב, וחייבת לציין כאן שהעשייה שלך, שאת תקראי לה "בקטן" היא ע נ ק י ת - לשמור על משפחה חמה ואוהבת ולדאוג כפי שאת דואגת לכל הצרכים הפיזים והנפשיים של בנותייך, ולכל מי שזקוק ממכרייך (ולו במחשבה) - זה שרות מעין כמוהו לחברה כולה, גם אם נדמה שחולייה אינם ניתנים לריפוי בקטן, לדעתי (ואת יודעת) זו בדיוק הדרך לריפוי, מאותה אבן קטנה שנזרקת למים, נוצרות אין-סוף אדוות והן מוסיפות ומשפיעות.

הרעיונות (המצוינים) שמועלים כאן מביאים אותי לחשוב שכדאי ליצור לצד הדיון הזה דף במתכונת אחרת, מעין לוח מודעות ורעיונות למעשים טובים.
< מתבשלת >

אה, ותודה על הפידבקים המשמחים

עוד רעיון נפלא, שדורש כשעה של עשיה בכל פעם: להגיע לאולם שמחות עם סוף הארוע, ולאסוף אוכל לנזקקים. זה קל, מועיל ומשמח את כל הנוגעים בדבר, כולל המלצרים שחבל להם לזרוק אוכל. תקף גם במסעדות לקראת סגירה (ימי ששי למשל) ושאר ארועים.

כל הפרטים על איך לעשות את זה "כאן" www.tabletotable.org.il/volunteer

אמא נמרה ומחשבות - איזה רעיונות מצויינים!

ואגב חינוך הילדים למודעות חברתית: דיברתי עם הילדים הרבה על "לתת למי שאין לו" כשאנחנו תורמים בגדים ונעליים וצעצועים ועוד ועוד - אנחנו עושים את זה כל הזמן. לא מזמן בתי תרמה שטיח ילדים מצוייר חמוד במצב ממש חדש, כי שתינו חשבנו שבעצם אם היא לא אוהבת אותו אז למה לא לתת אותו למישהו שיאהב אותו ושהיה רוצה שטיח.
אנחנו גרים בדירונת קטנה, 49 מ"ר. מזל שיש מיטה משפחתית, כי אין מקום למיטת ילדים אחת פה, שלא לדבר על שתיים. אז יש "חדרון ילדים" שהוא בעצם חדר משחקים קטנטן (בערך 4-5 מ"ר). מכאן, שאין שם מקום כמעט.
הבכורה שלי (7) כבר התחילה לדבר על "איזה מתנות היא רוצה ליום הולדתה" שיחול בעוד חודשיים ומשהו (-: (למותר לציין שמרגע שהסתיימה חגיגת יומולדת 7 שלה היא כבר מתכננת את יום ההולדת הבא (-: ).
בעקבות פליי ליידי אמרתי לה, שהואיל ואין מקום בבית, אם היא רוצה מתנות חדשות היא צריכה לפנות משהו.
תיכף ומייד היא ואחיה (עוד חודשיים 3) "התלבשו" על קופסאות המשחקים, ומצאו לא פחות מ-8 קופסאות של משחקים למסירה, "במצב חדש" - פאזלים ומשחקי התאמות למיניהם, דומינו ועוד.
הגדולה הסבירה לקטן שהם נותנים משחקים שהם לא משחקים בהם, לילדים שאין להם משחקים וצעצועים.

עכשיו רק נשאר לי לחפש למי להביא את המשחקים...

ההוויה שלי הרחיקה אותי נפשית מרגישות חברתית ממשית.
מזדהה.

אני לומדת במכון מנדל למנהיגות חינוכית
מעניין, גם אני חשבתי פעם על האופציה הזו.
אם תרצי פעם לספר חוויות, אני אשמח לקרוא.

תודה על ההזמנה. אנסה לכתוב כמה הגיגים למרות שגוני (כבר תכף חודש) לא ממש מת על המחשב....
אני באה מתנועה אחות של חווה ש, תנועה שהיא עוד יותר תובענית ומשימתית וזו אחת הסיבות שעזבתי כשהרגשתי שהמרחב האישי לא זוכה לשום לגיטימציה. אם זאת כ"בת נאמנה" להשקפה המרקסיסטית, מרקס אמר פעם וזה משפט שאין נכון ממנו בעיני שההוויה מעצבת את ההכרה. כלומר כשאתה חיי במרחב משותף ומשימתי גם המחשבה שלך הופכת לכזו ואיתה הנגישות שלך לעשייה חברתית (כשהייתי בתנועה הייתי זמינה לאין ספור מיזמים חברתיים מהרמה הלוקאלית ועד למשלחת סיוע בקוסובו). כשעזבנו לתל אביב כחבורה ניסינו לשמר משהו מאורח החיים המשותף והמשימתי, אך עם הולדת יהלי והתרחבות המשפחות לאט לאט הצטמצם העולם ואיתו הנגישות לעולם הרחב וגדלה תחושת חוסר האונים.
מה עושים? לפעמים בא לי לאמץ את דבריה של אורנה בשתי ידיים ולשבור ימינה עד הסוף לתת לעצמי לצלול להורות ולאגור משאבים, לפעמים אני מרגישה שאי אפשר בחברה כמו שלנו לעמוד מן הצד ובכך להפוך שותפים פאסיבים למתרחש, גם החלוקה המגדרית בעייתית מבחינתי.וקיימים גם שיקולים פרקטים: אני מאמינה בשילוב בין עבודה ומשימה, כלומר שהעבודה תכיל אלמנטיים משימתיים, ולא פשוט להתנתק מעולם העבודה לשנתיים בגיל 30+. ניסיתי בשנתים האחרונות לשלב בחיי אלמנטים משימתיים אבל אני מאוד לא מרוצה מהמינון, לא מרוצה בעיקר ברמה התיאורטית כי ההוויה שלי הרחיקה אותי נפשית מרגישות חברתית ממשית.
אני לומדת במכון מנדל למנהיגות חינוכית ומחוייבת ל5 שנים של עשייה חינוכית, כך שהמאזן ישתנה. אבל דווקא בשנה הזו אני רוצה להיות בבית עם גוני ויהלי- בנוסף ללימודים שדורשים זמן. אני מחוייבת לכתוב פרוייקט סיכום וחשבתי לכתוב משהו שקשור לחינוך ביתי כמרחב חינוכי ולנסות בכך גם לבחון את עצמי יותר לעומק מול הנושא, וגם אולי לתרום במשהו לשיח הקהילתי.

דוקא כשקראתי את שכתבת חשבתי שכמה חבל שלא נתקלתי בך ברחוב אז, כשהייתי אמא חדשה ומבולבלה
זה בדיוק מה שאני חשבתי. רעיונות יפים ופוריים.

מחשבות, איזה רעיונות מוצלחים!

<תוהה אם משהו מהרעיונות שלי מדבר אל מישהו>
בטח שכן. תודה!

אמא נמרה - הדוגמאות שלך נהדרות ומעוררות השראה.

נמרה, כשקראתי את שכתבת חשבתי שכמה חבל שלא נתקלתי בך ברחוב אז, כשהייתי אמא חדשה ומבולבלה

מחשבות

אה, שכחתי עוד משהו חשוב: תרומת דם, בעיקר למי שיש דם מסוג A מינוס או O.

<תוהה אם משהו מהרעיונות שלי מדבר אל מישהו>

בחברה המודרנית אין די בעזרה הדדית "בקטן" (אני לא מקטינה את המשמעות, אלא רק את טווחי העשייה) כדי להביא לידי ריפוי. החברה המודרנית פצועה אנושות והקושי המעיק הוא לעמוד מנגד ולמשוך את ידינו מעשייה לטובת חיים בריאים וטובים גם למי שאינו שייך למעגלים הקרובים שלי.

ככה בדיוק אני מרגישה.

ואולי היית מגלה שמסתובבים שם כבר כמה חברים או מכרים שלך
היית מגלה אותי ואת רוקדת. והיית מגלה הרבה פעילי שמאל.


עשייה קטנה, במעגל המשפחתי, או הקרוב ממש איננה נחשבת
עזרה לשכנה, לחבר, לילד אחד, גם היא פעולה שעשויה לספק אתהצורך שלנו לעזור לזולת
עזרה לשכנה ועשייה במעגל המשפחתי הם דברים בעלי ערך רב, אלא שהם לא עונים על צורך בסיסי שנולד בחברה המערבית המעוותת.
עשייה מהסוג שהזכרתן מתרחשת גם בחברה שבטית, בה כל אם מטפלת במשפחתה ותומכת בא/נשים בקהילתה שזקוקים לה וכמובן נתמכת בעת הצורך. די להן בכך, כיוון שעשייה זו היא שמאפשרת להן לחיות בקהילה בריאה ומאושרת.
אלא שבחברה המודרנית אין די בעזרה הדדית "בקטן" (אני לא מקטינה את המשמעות, אלא רק את טווחי העשייה) כדי להביא לידי ריפוי. החברה המודרנית פצועה אנושות והקושי המעיק הוא לעמוד מנגד ולמשוך את ידינו מעשייה לטובת חיים בריאים וטובים גם למי שאינו שייך למעגלים הקרובים שלי. הקושי מתעורר, לדעתי, בעיקר בקרב נשים שהיו פעילות לפני שהיו לאימהות.

איך אפשר לעמוד מנגד מול הכיבוש, העוני עד חרפת רעב, השחיתות, האלימות, הטמטום...?
קשה.

תודה על הדף החשוב הזה.

אני מסכימה עם כל מילה של אורנה, חווה את אותו ערך זמן של נוסעת, וכמוה חשה בשינוי מצער שחל בתרומתי לעולם הרחב - מעבר לקירות ביתי.

להלן קובץ מחשבות ורעיונות בדגש קהילה:

• חינוך ודוגמא אישית - מעל לכל. לצורך הדיון, אדמיין אדם בעל מודעות חברתית וסביבתית גבוהה, תפיסת עולם שאינה מעוותת ודרך חיים ידידותית ונכונה יותר ביחס לממוצע. חבר כזה, המעניק לזולתו את האפשרות לצפות בו ולחקותו, עשוי לתרום בטווח הקצר והארוך תרומה שלא תשוער לקהילה בכללותה.
• תרומת כסף
• תרומת בגדים ישנים, חפצים ישנים
• הקצאת מקום בבית / במחסן לאיסוף פריטים לצדקה (לא יאומן כמה שזה חסר!)
• תרומת חלק בבית, שעות אחדות בשבוע או בחודש, למפגשים של ארגון צדקה
• תרומת שעות עבודה לארגון צדקה, אפילו שעתיים בשבוע בהן את מסכימה לענות לטלפונים מן הבית
• באותו ענין - להסכים להעניק את מספר הטלפון שלך לצרכים ארגוניים של ארגון צדקה כלשהו - ולו כדי לכוון שיחות אובדות של נזקקים, למשל, ליעדיהן
• ציורים, כרטיסי ברכה ושלל דברי אמנות קטנים, כולל של ילדים, לשלוח לאנשים במצוקה
• ארגון קואופרטיב אורגני, או כל דרך שיווקית שהיא למוצרים ידידותיים לסביבה. אפשר לעשות זאת במוצרים של טיידי, למשל, ולהרוויח גם עשיה סביבתית וגם כמה מעות. אפשר לוותר על הכמה מעות האלו, ולמכור עוד יותר בזול למי שנזקק
• הכנת מיני מזונות, אפילו קטנים וסמליים, אפילו פעם ב-, והבאתם למישהו רעב בפינת הרחוב
• בחירות לרשויות, ארגונים וכד' - לטרוח ללכת ולהצביע בעבור מישהו שידאג לענייני חברה וקהילה
• להגיע לבית אבות, מוסד שיקומי או מה שלא יהיה, ככה עם הילדים, ולעשות שמח (בערבי ששי, בחגים וככה)
• גלגול יזמות למי שיש לו זמן: להציע למישהו לעשות יריד ספרי לימוד משומשים, יריד בגדים יד שניה, שוק קח-תן, ערב גאלה, מה שלא יהיה. להרבה אנשים שאין להם ילדים קטנים בבית יש הרבה יותר זמן לעשיה כזו, אבל לא בהכרח הרבה מעוף
• לאמץ ילד. לחנוך ילד. לקלוט ילד למשפחה, באופן חלקי או מלא, להזמין לערב שבת חניך של פנימיה. לאמץ חייל בודד. לאמץ משפחה של עולים חדשים. לאמץ לתוך הבית החם מישהו שיהיה אסיר תודה, כולו בכל רמ"ח איבריו, על ההזדמנות הנפלאה לשהות במחיצתך ובמחיצת ילדייך, ככה כמו שאתם וללא שום שינוי מובנה, ושיוכל להעניק לך את התחושה הנפלאה והנשגבה שבנתינה למען הכלל.

כבר מזמן רציתי לכתוב כאן, אבל כל פעם משהו אחר 'תפס' אותי.

עזרה לשכנה, לחבר, לילד אחד, גם היא פעולה שעשויה לספק אתהצורך שלנו לעזור לזולת.

אני מצאתי שעצם העשיה שלי בבית עושה הרבה גם עבור אחרים. השהות בבית, הגמישות בזמן, הבישול היומיומי, הם מנוף לעשייה החברתית שלי. ואני בטוחה שעוד הרבה עושות כמוני.

דוגמאות:

• כשמישהי יולדת בקהילה אני דואגת לה לאוכל מזין, זה קל לי כי אני במילא מבשלת כל יום. אז יוצא שהרבה פעמים גם אחרי שהיא לכאורה התאוששה (נו, עברו כבר שבועיים מהלידה , דווקא אז אני בין אלה שעם היד על הדופק לעזור בזה.

• הרבה פעמים אני שומרת על ילדים של חברות/שכנות, ומאפשרת להן לא להפסיד יום עבודה, לנוח כאשר הן מותשות מיום עבודה+אחה"צ עם ילדים.

• אני, שנמצאת בבית, שומרת על קשר עם החברות שלי (הקרובות והרחוקות בנפש לא גאוגרפית), ושמה דגש במיוחד כאשר הן לאחר לידה, שאז ישנה הרבה פעמים בדידות.

• הרבה פעמים אני לוקחת אתי את הילדים של השכנה לגינה הציבורית, ובכך מאפשרת לה לנוח לאחר יום עבודה, כי היא עייפה במיוחד כעת כשהיא בהיריון.

• בבקרים אני מארחת אצלי (קרה הרבה בימים גשומים, וחוזר בקיץ בשעות שיא החום) נשים עם תינוקן הראשון ש'אספתי' ברחוב, מטיילות לבדן ומחפשות חברה, מבוגר לשוחח אתו.

• אני מבררת בטלפון ובאינטרנט פרטים ומידע בנושאים שונים שאמא שלי או הסבים שלי מבקשים, כי להם אין את הנגישות או המיומנות לכך.

זה מה שאני יכולה לעשות כרגע. הבן שלי שנמצא אתי כל הזמן, חי את זה.
מהדברים אולי עולה שאני 'חיה חברתית', לא ממש, אני ביישנית גדולה, אבל כשאני רואה אמא מטיילת עם תינוק קטן, ומרימה את העיניים כשאני עוברת לידה ברחוב, והבן שלי רואה את זה, את הניסיון לקשר, מה אני מלמדת אותו אם אני מתעלמת מהסביבה שלי (אופסס, פרץ של רגשנות, אולי אמחוק אח"כ).


<יותר מידי 'אני', צריכה לערוך את הדברים אח"כ>

ואולי היית מגלה שמסתובבים שם כבר כמה חברים או מכרים שלך.
יכול מאוד להיות. גילינו שאחת הסיבות שאנחנו כן הולכים פה ושם להפגנות "שמאל" היא שנעים לנו שם מבחינה חברתית - תמיד פוגשים חברים ומכרים ותיקים (למעשה יש לנו תחושה שרבע מהמשתתפים באירועים כמו הדלקת המשואות האלטרנטיבית נמנים עם חוג המכרים שלנו. כשחושבים על זה, זה לא מידע מעודד בנוגע למצב השמאל).

טרה: תודה על ההפניה, הזמנתי את לילך לדף הזה.

ואורנה: תודה על התשובה המפורטת. אני מסכימה מאוד עם כל הדברים שכתבת, ויחד עם זאת, יש לי רצון לעשות משהו למען מעגל רחב יותר של אנשים ("קבוצות מוחלשות בחברה", אם תרצי). אין מספיק מי שדואג לאנשים האלה.

כמה דברים:

האחד -
כל הסוגיה הזאת של פעילות ציבורית נשענת על יסודות של תפישת עולם מסויימת שגם נותנת ערך לסוג הפעילות - עשייה קטנה, במעגל המשפחתי, או הקרוב ממש איננה נחשבת, ובעיקר גידול ילדים ושאר עבודות נשיות כמו החזקת המשפחה כולה. עשייה כזאת איננה זוכה להערכה ולכבוד לא בעיני האדם שעוסק בה ולא בעיני הסובבים אותו.(איזה פעיל חברתי יכול לעסוק בפעילותו החשובה כאשר אין מישהו שנותן לו את הגיבוי לחיים שלו - מטפל בילדים שלו, מכין את ארוחותיו, מכבס את בגדיו, מנקה את ביתו וכו')
לעומת זאת דברים גדולים כמו שיפוץ בית ספר, הדרכה בשכונות מצוקה, או פעילות חברתית למעם חברה צודקת יותר (סתם ממציאה, לא ממש יודעת), יזכו להערכה ולכבוד מהסביבה ומהעוסקים עצמם בפעילות.

זה כמובן איננו אומר שהערכים שמקובל לתת לדברים הם אכן קשורים לערך הממשי של הפעילויות. וכבר אמרו חכמינו ש"כל המציל נפש אחת (מדלגת כאן ברשותכם) כאילו הציל עולם ומלואו.

כאן, כדאי להתחיל לבחון מחדש את הערכים הללו ואת ההתאמה שלהם למי שאנחנו היום.

השני -
יש כל מיני שלבים בחיים. יש שלבים שאנחנו מצמצמים את מרחב הפעולה שלנו ומתמקדים במעגל הקרוב, ויש תקופות שאנחנו יכולים להתרחב ולהרחיב את המעגל הפעולה שלנו. בדרך כלל שלב הינקות של הילדים מתאפיין בצמצום עולמה של האם. וזה ממש ממש בסדר. ולמרות הצמצום, הפעילות למען האחר, שאני מאמינה שהיא צורך (לעיתים קיומי) של כולנו יכול להתרחש גם הוא במעגל המצומצם. עזרה לשכנה, לחבר, לילד אחד, גם היא פעולה שעשויה לספק אתהצורך שלנו לעזור לזולת.

ודבר אחרון -
הרבה מאד אנשים עוסקים בפעילות ציבורית מבלי שהם קוראים לה כך או מחשיבים אותה ככזאת. אפילו המתחזקים הקבועים של האתר הזה שמשקיעים בו את מיטב זמנם ומרצם עוסקים לדעתי בפעילות ציבורית שהיא חשובה לא פחות מאשר כל פעילות ציבורית אחרת. אני מאמינה שהרחבת המושג "עשייה חברתית" עשויה לגלות לכמה וכמה מיושבי האתר הזה שמה שהם עושים משפיע לטובה על ציבור גדול של אנשים.

מצאתי אחד מהדיונים הישנים: בדף מתי רצוי לשלוח לגן, מההודעה של לילך מ ב-2005.

ניסיתי להבין למה באמת לא הגענו לפסטיבל האקטיביזם. זה לא רק בגלל הילדות, אלא גם בגלל קושי שלנו להצטרף לפעילות של אנשים שאנחנו לא מכירים. בפעם הבאה אולי נציע לחברים שנבוא ביחד.
ואולי היית מגלה שמסתובבים שם כבר כמה חברים או מכרים שלך.

נעה, תודה! נכנסתי לאתר, קראתי והצטרפתי לרשימת המכותבים.
הבנזוג שלי ואני מאוד אוהבים לבנות / לשפץ / לצבוע, ואני מקווה שנצליח להתארגן ולבוא לאחד מימי העבודה.

עוד דבר - ניסיתי להבין למה באמת לא הגענו לפסטיבל האקטיביזם. זה לא רק בגלל הילדות, אלא גם בגלל קושי שלנו להצטרף לפעילות של אנשים שאנחנו לא מכירים. בפעם הבאה אולי נציע לחברים שנבוא ביחד.

נוסעת,
עד שהילדות יגדלו אפשר לבחור פעילויות שמתאימות ליציאה איתן. אפשר תמיד לקחת כלים (של חול), והן ישחקו בצד ואפילו יעזרו. בתי עזרה לי, למשל, בשתילת עצי זית ביישוב בדואי לא מוכר ובשיפוץ גן ילדים ביישוב אחר. העבודה מאוד לא אינטנסיבית, ויש שמביאים את ילדיהם.
פעילויות כאלה מארגן,למשל, פורום דו קיום בנגב
את יכולה לכתוב להם ולהצטרף למכותבים, וכך לדעת על הפעילויות.

נוסעת,
יש לי כמה וכמה מחשבות בעניין ואנסה בימים הקרובים לארגן אותן ולהתנסח.

הערה לגבי פסטיבל האקטיוויזם.
אני הייתי שם ביום שישי עם הבת (2.8) מהבוקר עד אחר הצהריים. הצלחתי ללמד סדנא, לפגוש חברים/ות, לנהל כמה שיחות, להשתתף בכנס ולנוח קצת. מקצת הדברים עשיתי כשהיא איתי ויתר הזמן היא הלכה לטבול רגליים בתעלות ההשקייה המבוצבצות בבוסתן, הצטרפה לסדנא של בנייה בבוץ קרוב לסדנא שאני לימדתי, מצאה עוד ילדות וילדים לשחק איתם, ליטפה ובחנה את הבת של רוקדת לאור ירח ועוד ועוד...

זה פשוט מסוג המקומות שאפשר להיות בהם עם ילדים. מזל שהתחייבתי להנחות סדנא, אחרת לא בטוח שהיה לי כוח לנסוע השנה.



משפצים את בית הספר היסודי המוזנח של ילדי עין-רפא ועין-נקובא.
אני זוכרת את החברים בקומונה שגרתי בה חוזרים באותו יום מאושרים מהעבודה בעין רפא ואותי מקנאה שנשארתי לעבוד בבית...

איך לא נסענו הבוקר לפסטיבל האקטיביזם:
אתמול בערב הצעתי לבנזוגי שניסע לפסטיבל, ונעזור בהקמת הבוסתן או מגרש המשחקים (רציתי גם לשבת באחת הסדנאות, אבל ידעתי שזה אבוד מראש).
"שנינו יודעים שאם ניסע בהרכב משפחתי אנחנו לא נתרום שם כלום. אם זה חשוב לך, סעי לבד ואני אשאר עם הילדות", הוא אמר.
"לא", אמרתי, "זו שבת ואני לא רוצה שנתפצל. נכון שאם נבוא כולנו נתרום פחות מזוג אחד של ידיים עובדות, אבל זה עדיין יותר טוב מכלום. אני מאוד רוצה שנעשה יותר דברים כאלה כמשפחה, שנתחבר לסוג כזה של עשייה. זה חשוב לי גם מבחינה חינוכית".
"טוב", הוא אמר, "השתכנעתי".

אבל בבוקר הבכורה התעוררה בחמש ובשש וחצי נרדמה שוב עד תשע, ולקח לה עוד שעה להתאפס על עצמה, ולוד במרחק שעה נסיעה, ובשתים עשרה בצהריים שתיהן כבר שפוכות וצריכות לישון, ובכלל, אחר-הצהריים יש לנו אירוע חברתי בעיר אחרת... לא נסענו .

חוה, נראה לי שאנחנו באות לדילמה הזו ממקומות מאוד שונים: בחיים שלך יש המון עשייה חברתית ואת מחפשת את הדרך להמשיך בה בלי שהמשפחה שלכם תיפגע, ואילו בחיים שלי אין כמעט עשייה כזו, ואני מבקשת למצוא לה איזשהו מקום בתוכם.

אני חושבת שאחד המפתחות נעוץ בזוגיות. בידיעה שאנחנו סוללים את הדרך ביחד ומאפשרים אחד לשני להתפתח. בהסכמה שאף אחד לא חותך בחדות לכיוון מסויים בלי לברר איפה נמצא השני עם ההתפתחות הזו.
התובנה הזו מאוד נכונה בעיני, לא רק בהקשר של עשייה חברתית אלא בכל הקשר של 'דרך' והתפתחות.

אני מרגישה שלהקשיב לילד, לעזור לו לגדול, לחנך אותו להיות בן אדם טוב יותר שאוהב את עצמו ומתוך כך את שותפיו בעולם, לתת לו לדעת שהוא אהוב ושייך, לתמוך בהוריו להרגיש כלפיו כך, זוהי משימה חברתית גדולה ומשמעותית.
מסכימה אתך לחלוטין.

גם אנחנו שרנו את השיר הזה בקבלת שבת @}
ההתלבטות שלי היא בעיקר איך משלבים בין הדרך לבית. בן זוגי מדבר על להקים את התנועה הקיבוצית מחדש, בשביל זה אנחנו פה. בשביל להקים מחדש תנועה שהיא לא רק עושה לעצמה ולביתה אלא פועלת ליצירת חברה ישראלית צודקת יותר, שיוויונית יותר, סוציאליסטית יותר, פחות דורסנית, פחות פעורת פערים וזה חלום גדול מאוד ויפה מאוד אבל אנחנו גם משפחה ויש לנו ילדה אנחנו אוהבים אחד את השני ואת קטין שלנו אנחנו רוצים להיות יחד כולנו ואנחנו רוצים זמן לזוג. אז איך משלבים? רוב הזמן אני לא יודעת.

אני חושבת שאחד המפתחות נעוץ בזוגיות. בידיעה שאנחנו סוללים את הדרך ביחד ומאפשרים אחד לשני להתפתח. בהסכמה שאף אחד לא חותך בחדות לכיוון מסויים בלי לברר איפה נמצא השני עם ההתפתחות הזו. בהבנה שאנו זקוקים לדרך ולבית כשני יסודות מעצבים לחיינו וששנינו מחויבים לשניהם כל הזמן. לפעמים זה אומר גם ויתורים. בגלל זה אני לא נמצאת לבד עם הילדה שלי בבית אלא מנסה למצוא את הדרך לייצר חינוך ביתי משותף. בגלל זה הוא לא לוקח על עצמו תפקיד בתנועה שידרוש ימים ולילות בתל אביב הרחוקה.

אני חלק מחברה שהעשיה החברתית היא נשמת אפה ורוב האנשים כאן עוסקים בחינוך בצורה זו או אחרת. בתוך כל זה אני בחרתי לעצמי תפקיד פנימי. אני נמצאת עם הילדים שלנו שנולדו בקיבוץ, לא ילדי מצוקה. אני מרגישה שמתן דגש במקום הזה נותן משמעות ותוקף לעשיה האחרת שלנו. אני מרגישה שלהקשיב לילד, לעזור לו לגדול, לחנך אותו להיות בן אדם טוב יותר שאוהב את עצמו ומתוך כך את שותפיו בעולם, לתת לו לדעת שהוא אהוב ושייך, לתמוך בהוריו להרגיש כלפיו כך, זוהי משימה חברתית גדולה ומשמעותית.

תודה לכולכן.
אפרסקים וגילה - אתן צודקות, אולי אני צריכה לבדוק את האפשרות לשלב את הילדות בפעילויות כאלה, אבל אני חושבת שהדוגמאות שנתתי לא כל כך מייצגות. ברוב הפעילויות שעסקתי בהן (למשל, מתן תמיכה נפשית בטלפון / ניסוח חומר הסברה לתנועה אידאולוגית / מתן שיעורי ערב) וברוב הפעילויות שמדברות אלי היום, קשה או בלתי אפשרי לשלב ילדים.
(מכל מקום, גיליתי באיחור שמתקיים עכשיו פסטיבל אקטיביזם בלוד. אני שוקלת לקפוץ לשם מחר עם הילדות ולבדוק איך זה הולך).

חוה - מאוד אשמח אם תפרשי כאן מחשבות והתלבטויות. גם ההצעה של בנזוגך נופלת על אוזניים קשובות. אני חושבת על זה כבר הרבה זמן.

---

לפני שעה, בארוחת ליל שבת, כששרנו את שיר ליל שבת "שלנו", חשבתי על האנשים הטובים שהופכים את האתר הזה למקום נעים ומפרה כל-כך. אני מבקשת להקדיש אותו לכולכם בהכרת תודה:

מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו

(תהלים ל"ד, י"ג-ט"ו)

יש עוד לפחות שני דפים באתר על הנושא הזה, אבל אני לא זוכרת איך קוראים להם. מישהו?

אין לי ממש פתרונות מעשיים אבל אולי בגלל שאני מהאנשים שהדילמה הזו קרובה ללבם. אני אנסה להביא כאן את ההתלבטויות שלי בנושא דומה. אנחנו משפחה של שלושה אנשים: אני, בן זוגי וקטין בת שנה ושבעה. אנחנו גרים בקיבוץ עירוני אבל מעבר לחיי השיתוף יש לנו ולשותפים שלנו כוונה להקים תנועה שיש לה התכוונות לפעול בתוך החברה הישראלית על גווניה השונים. טוב זה מאוד בקטן ומצומצם החזון. אחר כך יש את העשיה עצמה: אנחנו גרים בעיר פיתוח ומפעילים כאן פרויקטים חינוכיים שונים ובנוסף יש לנו תנועת נוער שכל שנה מוציאה גרעין לנח"ל וכך אנחנו בעצם גדלים (כל שנה משתחרר גרעין מהצבא ובוגריו מצטרפים לפעילות שלנו).
מטבע הדברים זה דורש הרבה מאוד מאמץ, הרבה מאוד עבודה. במקביל אנחנו מקיימים את חיי השיתוף שהם כמו זוגיות ודורשים השקעה אחרת אי אפשר לעבוד ביחד למען אחרים. איך שומרים על המשפחה ולא מוותרים על העשיה? לא ממש יודעת בימים אלה עסוקה מאוד בהתלבטות הזאת. אני מבינה שקשה מאוד לעשות גם וגם אבל מחפשת כל הזמן את הדרכים הטובות.
באופן אישי אני רציתי לעשות חינוך ביתי ובעיקר לא רציתי להיפרד מהבת שלי אחרי שהיא נולדה וגם עכשיו לא, אז הדרך שמצאתי היא לפתוח פעוטון לכל (שלושת) ילדי הקיבוץ יחד ולצרף אליו ילדים מהעיר. זה מאוד לא פשוט ואת הלבטים את יכולה לקרוא בדף שלי חינוך ביתי וקיבוץ עירוני ואני רוצה לעשות במסגרת הזאת הרבה מאוד שינויים כדי שתהיה יותר קרובה לחינוך ביתי ויותר דיאלוגית.
זאת הדרך שלי שהיא רחוקה מלהיות מושלמת. כשדיברתי על הדף הזה עם בן זוגי הוא הציע שאולי את יכולה למצוא עבודהכזו שיש בה גם עשיה חברתית ואז זה לא נכנס תחת הכותרת פנאי. קטין צריכה עזרה אבל אני אחזור לדף מאוחר יותר.

אפשר לבוא כל המשפחה יחד (גם בגילאי הביניים), לזכור שאתם "כח עבודה" של אדם אחד.

אגב, אני מעריכה שלשפץ את בית הספר היסודי המוזנח של ילדי עין-רפא ועין-נקובא זו וודאי תהיה חוויה גדולה לילדים...

גדולות מכדי להינשא במשך שעות במנשא, קטנות מכדי לקחת חלק בפעילויות כאלה. אני מניחה שתוך שנים ספורות זה ישתנה.
שנים?
לא נראה לי שזה ייקח כל כך הרבה זמן...

אני יכולה לספר על בתי. בת שנה ושלושה חודשים. אם אני רוצה לנקות את הבית: חלק מהזמן היא תהיה מנשא. ברגע שהיא תרצה לרדת היא תרד ותעשה אחד משניים: או שתלך לשחק עם צעצועיה או (וזה סביר יותר) שהיא תצטרף אליי לנקיון. עכשיו - זה בוודאי יותר קשה מאשר לנקות לבד. אבל זה נחמד שהיא מחזיקה את היעה ואני מסייעת לה ויחד אנו אוספות את הלכלוך! אני תמיד מחפשת להציע לה משהו לעשות שהוא לפי יכולותיה אך עדיין היא לוקחת חלק.
<ושלרגע לא ישתמע שאני מנקה את הבית כל כך הרבה. נהפוך הוא... >

לשני האירועים שציינת הייתי לוקחת את בתי כבר היום. מקסימום חלק מהזמן היא תשחק בצד ואם היא תזדקק לי לחלק מהזמן אז ההספקים שלי יהיו בהתאם. אך עדיין אפשר לעשות, פשוט עם ציפיות בהתאם.

הממ... אולי הבעיה היא שהילדות שלי בדיוק באמצע: גדולות מכדי להינשא במשך שעות במנשא, קטנות מכדי לקחת חלק בפעילויות כאלה. אני מניחה שתוך שנים ספורות זה ישתנה.

דווקא שתי הדוגמאות שהבאת:
משפצים את בית הספר היסודי המוזנח של ילדי עין-רפא ועין-נקובא
לארוז חבילות של ציוד ומזון למען נפגעי רעש האדמה בתורכיה
נשמעות לי נהדרות לפעילות משותפת עם הילדים. אולי זה יותר קשה מבעבר, אבל עדיין זה נפלא לעשות ביחד. אם מדובר על תינוקות - אז יש מנשא, ואם מדובר על גילאים יותר גדולים אז הם ממש יכולים לקחת חלק בעבודה.

איך להתחיל?
אולי בזיכרון בן קצת יותר משלוש שנים:
אני בהיריון ראשון, בחודש שישי, מבלה את השבת עם חברות ביום עבודה: משפצים את בית הספר היסודי המוזנח של ילדי עין-רפא ועין-נקובא. מתנדבים של תעאיוש, יהודים וערבים, יחד עם ילדי בית הספר והוריהם, מפנים כמויות עצומות של זבל, צובעים, שותלים פרחים, מכינים קישוטים. ברמקולים מושמעת מוזיקה ערבית שמֵחה. הפנינג עם המון שמחה של עשייה.
ועוד זיכרון, מוקדם יותר: אני והחבר שלי נוסעים לגעש, מרחק שעתיים נסיעה, לארוז חבילות של ציוד ומזון למען נפגעי רעש האדמה בתורכיה. (באותם ימים העולם כולו הזדעזע מהאסון שלהם, והרבה אנשים הרגישו צורך גדול לעשות משהו בשבילם, פעוט ככל שיהיה). בדרך אנחנו עוברים אצל חברים עם תינוקת. הם מסתכלים עלינו ואומרים בצער: "כיף לכם שיש לכם זמן לעשות דברים כאלה".

אף פעם לא עסקתי באינטנסיביות בפעילויות כאלה, ובכל זאת, עד שנולדו לי ילדות עשיתי פה ושם דברים למען אנשים זרים ולמען מטרות שאני מאמינה בהן, ומאז שהן נולדו אני כמעט ולא עושה דבר. לפני שנתיים עוד הצלחתי לפנות כמה ערבים כדי להעביר שיעורי ערב למבוגרים. עכשיו, עם שתי קטנטנות, ערב פנוי הוא מצרך כל כך נדיר שאין כמעט סיכוי שאקדיש אותו להתנדבות.
זו לא רק ההתנדבות, כמובן. רוב הפעילויות שנופלות תחת ההגדרה של "פנאי" נמצאות כרגע בהקפאה חלקית או מלאה. ובכל זאת אני מבקשת להתעכב על חסרונה, כי כרגע הוא מתסכל אותי במיוחד. יש לי חבר לעבודה, בחור צעיר ממני בכמה שנים, שמשקיע את מיטב מרצו בפרוייקט חברתי שהוא מאמין בו. אני מסתכלת על הלהט שלו, על ההתלהבות ועל הסיפוק, ומרגישה צביטה של קנאה. אני מתגעגעת ללהט הנעורים הזה, לתחושת "אני ואתה נשנה את העולם", לאקטיביות שמייצרת אופטימיות. כשהייתי פעילה, הפעילות גרמה לי להרגיש שיהיה טוב. העולם נראה לי מקום חיובי יותר, מלא באנשים טובים, ושמחתי להיות אחת מהם.

מה עושים? אשמח לשמוע מחשבות, רעיונות וחוויות מאנשים שהדילמה הזו קרובה ללבם.

< למותר לציין ש|יד1| >