בערב ראש השנה נדלקו פנסי הרחוב בישוב הזמני של באר-מילכה.
הקראוונים חוברו לחשמל והגרעין לבאר-מילכה, שאני ומשפחתי חלק ממנו, עלה לדיונה. באר-מילכה יוצאת לדרך.
אני מאחלת לנו שנצליח לגשר ולחבר את הקצוות, שהישוב שנבנה יהיה בית חם למשפחות שיגורו בו, שנמצא את הדרך הנכונה לישוב פורח ומשגשג במציאות העקלקלה והמאתגרת של הקמת ישוב חדש.
שנזכור תמיד להודות ולשמור על המתנה הגדולה, הזכות הגדולה, שניתנה לנו.
במהלך הזמן שעבר מאז הצטרפתי לגרעין לבאר-מילכה (4 שנים), כתבתי פה תחת הניק
אני ודעתי .
אני חיה יומיום את הקונפליקט "ישוב חדש - הרס שטחי בר בתוליים" ולרוב, מודעת לו עד כאב.
אני רוצה להודות מעומק ליבי ל
נלבישך שלמת ול _
panthera pardus nimr (שלמרות שהחיה הספציפית הזו מעדיפה את האזורים הסלעיים יותר של הנגב, המסר ברור). עזרתם לי לחדד את מקומי בבאר-מילכה.
במשך כל השנים האלה הסתובבתי עם רגשות מעורבים מאד מאד מאד מאד בעניין באר מילכה. אהבתי את הרעיון של הקמת משהו חדש, אהבתי (ועדיין) את האנשים ששותפות לי בדרך, אני אוהבת מאד מאד את המקום.
ואני שותפה לתהליך שכדי לבנות משהו חדש, הורס משהו קיים. כאב לי מאד עם כל התקדמות בבניית התשתיות לישוב, כל פיסת בטון או ברזל שהונחה על החול הבתולי.
קשה לקרוא בית למקום שמעורר כזו חוסר-נוחות.
הרבה הרבה הפכתי בעניין הזה ואני חושבת שעכשיו, שכשאני כבר שבועיים וקצת גרה על הדיונה, מתחילה לנבוט לה הבנה. אני מתחילה למצוא דרך ליישב את הסכסוך הפנימי.
אולי אתם אומרים עכשיו (ואם לא אז מה קורה לכם, זה ממש מתבקש...
), "אולי כלכך קשה לך מסיבה מוצדקת?..." או "אז את באה אלינו עכשיו לנקות את מצפונך הכבד?" או אפילו "כל המילים היפות לא יסתירו את העובדה שאת הורסת שטחי בר, פועלת נגד שמירת הטבע שאת מדברת עליה כל הזמן.." וגם "את חייה בהכחשה והדחקה, אגואיסטית שכמוך"
תאמינו לי (או שלא, בכל מקרה ככה זה היה...) שאת כל השאלות הקשות האלה שאלתי גם את עצמי. הרבה פעמים.
והתשובה שמתגבשת אצלי ושהיא תוצאה של הרבה ויכוחים פנימיים וחיצוניים היא שבאר-מילכה נידונה לקום. איתי או בלעדי.
ושהדיונה, אם כל העצב שבזה, כבר נמכרה והופקעה מידי הטבע עוד לפני שאני באתי ע"י הצבא, המבריחים, בעלי הטרקטורונים, אופנועי השטח והג'יפים, מארגני מסיבות טראנס וקבוצות טיולים שנתיים.
כולם באים ומשתמשים בדיונה ומשאירים עליה את חותמם.
ולמרות שאני שואפת לחיים נקיים ומכבדים את הכדור, היותי חלק מבאר-מילכה זה סוג של פשרה בין האידיאל האקולוגי (גם שלי) ובין היכולת שלי. ככל יכולתי.
ומול העובדה שהקמתי ישוב חדש עומדים הכבוד והמחוייבות הגדולה שלי ושל בנזוגי למה שהיה כאן לפנינו (ושיהיה כאן גם אחרינו..) והרצון לשמר ככל האפשר את הבר שמסביב. לאפשר חיים משותפים ככל האפשר לנו ולשכנינו - צמחים, בעה"ח ובני אדם.
(יש צורך לרדת לרמת הנק' או שאפשר להישאר ברמת העיקרון?)
במקרה שלי אני מוציאה את עצמי ואת הטבע שמסביבי ממשוואת ה "הורסת - קורבן".
יש הרבה בעייתיות בבניית ישוב חדש במקום כזה ובעולם אידיאלי (ומהו אותו עולם? אני עוד לא מצאתי תשובה למונח הנדוש הזה..) הדברים היו אחרים אבל במציאות היומיומית של רמת הנגב, יש גם כמה נק' לזכות מגוריי במקום הזה.
ובוקר וערב אני ערה לאחריות שלקחתי על עצמי יחד עם ההחלטה לגור כאן.
תודה, שלום ולהתראות, שגית.
בערב ראש השנה נדלקו פנסי הרחוב בישוב הזמני של באר-מילכה.
הקראוונים חוברו לחשמל והגרעין לבאר-מילכה, שאני ומשפחתי חלק ממנו, עלה לדיונה. באר-מילכה יוצאת לדרך.
אני מאחלת לנו שנצליח לגשר ולחבר את הקצוות, שהישוב שנבנה יהיה בית חם למשפחות שיגורו בו, שנמצא את הדרך הנכונה לישוב פורח ומשגשג במציאות העקלקלה והמאתגרת של הקמת ישוב חדש.
שנזכור תמיד להודות ולשמור על המתנה הגדולה, הזכות הגדולה, שניתנה לנו.
במהלך הזמן שעבר מאז הצטרפתי לגרעין לבאר-מילכה (4 שנים), כתבתי פה תחת הניק [po]אני ודעתי[/po] .
אני חיה יומיום את הקונפליקט "ישוב חדש - הרס שטחי בר בתוליים" ולרוב, מודעת לו עד כאב.
אני רוצה להודות מעומק ליבי ל [po]נלבישך שלמת[/po] ול _[po]panthera pardus nimr [/po] (שלמרות שהחיה הספציפית הזו מעדיפה את האזורים הסלעיים יותר של הנגב, המסר ברור). עזרתם לי לחדד את מקומי בבאר-מילכה.
במשך כל השנים האלה הסתובבתי עם רגשות מעורבים מאד מאד מאד מאד בעניין באר מילכה. אהבתי את הרעיון של הקמת משהו חדש, אהבתי (ועדיין) את האנשים ששותפות לי בדרך, אני אוהבת מאד מאד את המקום.
ואני שותפה לתהליך שכדי לבנות משהו חדש, הורס משהו קיים. כאב לי מאד עם כל התקדמות בבניית התשתיות לישוב, כל פיסת בטון או ברזל שהונחה על החול הבתולי.
קשה לקרוא בית למקום שמעורר כזו חוסר-נוחות.
הרבה הרבה הפכתי בעניין הזה ואני חושבת שעכשיו, שכשאני כבר שבועיים וקצת גרה על הדיונה, מתחילה לנבוט לה הבנה. אני מתחילה למצוא דרך ליישב את הסכסוך הפנימי.
אולי אתם אומרים עכשיו (ואם לא אז מה קורה לכם, זה ממש מתבקש... :-) ), "אולי כלכך קשה לך מסיבה מוצדקת?..." או "אז את באה אלינו עכשיו לנקות את מצפונך הכבד?" או אפילו "כל המילים היפות לא יסתירו את העובדה שאת הורסת שטחי בר, פועלת נגד שמירת הטבע שאת מדברת עליה כל הזמן.." וגם "את חייה בהכחשה והדחקה, אגואיסטית שכמוך"
תאמינו לי (או שלא, בכל מקרה ככה זה היה...) שאת כל השאלות הקשות האלה שאלתי גם את עצמי. הרבה פעמים.
והתשובה שמתגבשת אצלי ושהיא תוצאה של הרבה ויכוחים פנימיים וחיצוניים היא שבאר-מילכה נידונה לקום. איתי או בלעדי.
ושהדיונה, אם כל העצב שבזה, כבר נמכרה והופקעה מידי הטבע עוד לפני שאני באתי ע"י הצבא, המבריחים, בעלי הטרקטורונים, אופנועי השטח והג'יפים, מארגני מסיבות טראנס וקבוצות טיולים שנתיים.
כולם באים ומשתמשים בדיונה ומשאירים עליה את חותמם.
ולמרות שאני שואפת לחיים נקיים ומכבדים את הכדור, היותי חלק מבאר-מילכה זה סוג של פשרה בין האידיאל האקולוגי (גם שלי) ובין היכולת שלי. ככל יכולתי.
ומול העובדה שהקמתי ישוב חדש עומדים הכבוד והמחוייבות הגדולה שלי ושל בנזוגי למה שהיה כאן לפנינו (ושיהיה כאן גם אחרינו..) והרצון לשמר ככל האפשר את הבר שמסביב. לאפשר חיים משותפים ככל האפשר לנו ולשכנינו - צמחים, בעה"ח ובני אדם.
(יש צורך לרדת לרמת הנק' או שאפשר להישאר ברמת העיקרון?)
במקרה שלי אני מוציאה את עצמי ואת הטבע שמסביבי ממשוואת ה "הורסת - קורבן".
יש הרבה בעייתיות בבניית ישוב חדש במקום כזה ובעולם אידיאלי (ומהו אותו עולם? אני עוד לא מצאתי תשובה למונח הנדוש הזה..) הדברים היו אחרים אבל במציאות היומיומית של רמת הנגב, יש גם כמה נק' לזכות מגוריי במקום הזה.
ובוקר וערב אני ערה לאחריות שלקחתי על עצמי יחד עם ההחלטה לגור כאן.
תודה, שלום ולהתראות, שגית. |תמר|