על ידי אפרת_נ* » 20 מאי 2012, 21:48
ישועה
נראה שזה מצליח: יש לנו כרטיסי טיסה לפורטוגל! בזכות גבי המופלאה, שלא התעצלה לטלפן, לברר, לחקור ולשאול, מחכה לאסף עבודה (בתשלום!) בחווה, ולנו מצפים פקידי הגירה שלפי כל הסימנים בעדנו. השבועיים שנותרו לנו (זה היה חכם!) בויזת השנגן יספיקו לנו כדי להכנס לפורטוגל, ואחר כך, הובטח לגבי, משנתחיל תהליך של קבלת ויזת שהייה, נוכל להתעלם מהויזה הקודמת. לא ייאמן, אבל אסף יוכל לבשל באירוע פתיחת הקיץ בגרביטו, מה שהיה בגדר פנטזיה במרץ. עכשיו נותר רק לאסוף את ההוכחות הספורות לחיינו המשותפים בתשע השנים האחרונות. (דרך אגב קוראות יקרות: הקשיבו ללמודת ניסיון ושיקלו להרשם כידועים בציבור, לפתוח חשבון בנק משותף, להצהיר זה על זו לצרכי מס... בקיצור כל מה שלא עשינו).
אבל בינתיים אנחנו עדיין מחכים לפספורט הרומני של אסף, שיגיע בחמישה ביוני.
רומניה: ענקית, הררית, ירוקה וחקלאית. אנחנו משאירים תרמיל אחד אצל לאורה ומריוס, ותופסים רכבת לברסוב בדרכנו לבראן, עיירה טרנסילבנית שמטפחת את מיתוס דרקולה שדבק בה בזכות טירה קטנה ומתקלפת שפעם חי בה הרוזן הערפדי ולאד. לא הערפדים מושכים אותנו, אלא ההרים המושלגים, העמקים הירוקים ואתר קמפינג שנחל זורם בו. אלא שטוני שעובד בקמפינג מנבא גשם ומסדר לנו חדר (מה חדר, בית שלם!) בזיל הזול, וכשהנבואה שלו מתגשמת אנחנו מברכים אותו גם בלב וגם, מאוחר יותר, בקול.
יפה פה שזה כואב. ירוק ירוק ירוק ירוק ירוק. יערות ענק, שלג שמבצבץ בין קרעי עננים, גלויה. אבל אנחנו מביאים איתנו מבוקרשט עצבנות וחוסר סבלנות, המסע מתיש אותנו, ורק כשנורי מתחילה להכות אותי בזמן ההשכבה (דבר שמעולם לא עשתה קודם) אני מבינה שוב, ביתר שאת, איזה מחיר היא משלמת. אני קמה ולוקחת אותה למדרגות, מושיבה אותה עליי ומדובבת אותה, ומגלה את מה שידעתי: היא לא רוצה לטייל. היא מתגעגעת לחברים. היא רוצה בית. אני מחליטה לשתף אותה במה שקורה- שאנחנו מחכים לדרכון רומני, סגול, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחזור לפורטוגל. ושהדרכון יגיע בעוד כמה שבועות ואז נחזור ל'גן' בפורטוגל. כשאני מזכירה את הגן היא מחייכת חיוך גדול.
פגשנו משפחה גרמנית. איש, אישה, ילדה בת ארבע ותינוק, בתוך קמפר קטן ונעים. נורי כמהה לחברה, מיה כמהה לחברה. בינגו. אנחנו מבלים את היום ביחד, עושים פיקניק בקרחת יער ירוקה ופורחת, רצים ומתגלגלים במורדות. אחר הצהריים אנחנו מעיזים להציע שנמשיך יחד. מסתבר שהם חשבו על אותו דבר. יש להם עוד עשרה ימים ברומניה והם ישמחו לקחת אותנו איתם. בתוכנית: הרי געש כבויים, חופים שוממים, הדלתא של הדנובה. והרבה הרבה מכחולים, צבעים, צחקוקים וקובבות בוץ. אני מחייכת לעצמי, כי ידעתי שהגל מתקרב, וידעתי שנעלה עליו. זה תמיד ככה כשמעיזים.
[b]ישועה[/b]
נראה שזה מצליח: יש לנו כרטיסי טיסה לפורטוגל! בזכות גבי המופלאה, שלא התעצלה לטלפן, לברר, לחקור ולשאול, מחכה לאסף עבודה (בתשלום!) בחווה, ולנו מצפים פקידי הגירה שלפי כל הסימנים בעדנו. השבועיים שנותרו לנו (זה היה חכם!) בויזת השנגן יספיקו לנו כדי להכנס לפורטוגל, ואחר כך, הובטח לגבי, משנתחיל תהליך של קבלת ויזת שהייה, נוכל להתעלם מהויזה הקודמת. לא ייאמן, אבל אסף יוכל לבשל באירוע פתיחת הקיץ בגרביטו, מה שהיה בגדר פנטזיה במרץ. עכשיו נותר רק לאסוף את ההוכחות הספורות לחיינו המשותפים בתשע השנים האחרונות. (דרך אגב קוראות יקרות: הקשיבו ללמודת ניסיון ושיקלו להרשם כידועים בציבור, לפתוח חשבון בנק משותף, להצהיר זה על זו לצרכי מס... בקיצור כל מה שלא עשינו).
אבל בינתיים אנחנו עדיין מחכים לפספורט הרומני של אסף, שיגיע בחמישה ביוני.
רומניה: ענקית, הררית, ירוקה וחקלאית. אנחנו משאירים תרמיל אחד אצל לאורה ומריוס, ותופסים רכבת לברסוב בדרכנו לבראן, עיירה טרנסילבנית שמטפחת את מיתוס דרקולה שדבק בה בזכות טירה קטנה ומתקלפת שפעם חי בה הרוזן הערפדי ולאד. לא הערפדים מושכים אותנו, אלא ההרים המושלגים, העמקים הירוקים ואתר קמפינג שנחל זורם בו. אלא שטוני שעובד בקמפינג מנבא גשם ומסדר לנו חדר (מה חדר, בית שלם!) בזיל הזול, וכשהנבואה שלו מתגשמת אנחנו מברכים אותו גם בלב וגם, מאוחר יותר, בקול.
יפה פה שזה כואב. ירוק ירוק ירוק ירוק ירוק. יערות ענק, שלג שמבצבץ בין קרעי עננים, גלויה. אבל אנחנו מביאים איתנו מבוקרשט עצבנות וחוסר סבלנות, המסע מתיש אותנו, ורק כשנורי מתחילה להכות אותי בזמן ההשכבה (דבר שמעולם לא עשתה קודם) אני מבינה שוב, ביתר שאת, איזה מחיר היא משלמת. אני קמה ולוקחת אותה למדרגות, מושיבה אותה עליי ומדובבת אותה, ומגלה את מה שידעתי: היא לא רוצה לטייל. היא מתגעגעת לחברים. היא רוצה בית. אני מחליטה לשתף אותה במה שקורה- שאנחנו מחכים לדרכון רומני, סגול, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחזור לפורטוגל. ושהדרכון יגיע בעוד כמה שבועות ואז נחזור ל'גן' בפורטוגל. כשאני מזכירה את הגן היא מחייכת חיוך גדול.
פגשנו משפחה גרמנית. איש, אישה, ילדה בת ארבע ותינוק, בתוך קמפר קטן ונעים. נורי כמהה לחברה, מיה כמהה לחברה. בינגו. אנחנו מבלים את היום ביחד, עושים פיקניק בקרחת יער ירוקה ופורחת, רצים ומתגלגלים במורדות. אחר הצהריים אנחנו מעיזים להציע שנמשיך יחד. מסתבר שהם חשבו על אותו דבר. יש להם עוד עשרה ימים ברומניה והם ישמחו לקחת אותנו איתם. בתוכנית: הרי געש כבויים, חופים שוממים, הדלתא של הדנובה. והרבה הרבה מכחולים, צבעים, צחקוקים וקובבות בוץ. אני מחייכת לעצמי, כי ידעתי שהגל מתקרב, וידעתי שנעלה עליו. זה תמיד ככה כשמעיזים.