טוב, באמת לא נכנסתי כבר כמה ימים.
אולי התחלתי כבר לשעמם את עצמי
שמחה למצוא שיש לי קהל אוהד. תודה גדולה לכן.
עשינו יומולדת לגדולה.
היא היתה מאושרת וקיבלה מתנות מגניבות.
אבל ... זה היה יותר כמו מפגש מבוגרים מאשר מסיבת יומולדת לילדה בת 10.
הבעל עשה על האש והזמין את הישראלים שכאן.
ילדים כמעט ולא היו, חוץ משני תינוקות והתאומות בנות הדוד.
כמו שאמרתי כבר, הילדה שמחה, כי היא נוחה עם אנשים, אבל לי היתה צביטה קטנה בלב.
השניה נהנתה מהאוכל והקטנה מחברת בנות דודותיה.
אה, והבעל נהנה מחברת גברים אמיתית... בחוץ התהותה "עזרת גברים" ובפנים "עזרת נשים".
מזל שאני ארחתי, כך מצאתי לעצמי מה לעשות רוב הזמן, אחרת הייתי משתעממת...
מה לעשות, לא ממש מצאתי עם מי לדבר, ושוב הבנתי שכאן גם לא אמצא.
טוב, העיקר שילדת היומולדת יצאה שמחה מכל העניין.
בעוד חודש אחי מגיע לביקור.
לפחות יש משהו משמח לחכות לו.
אני באמת מבינה יותר ויותר בצורה מאוד ברורה שלפחות הבנות ואני צריכות להיות בארץ. הלואי וגם הבעל יבין את זה כבר.
כלומר, הבדידות שלנו כאן היא פסיכית. אין לאן ללכת, אני מתכוות פשוט ללכת קצת ברגל. הבאנו "הליכון" הביתה (כזה ללכת בסלון בשביל כושר), אבל באמת שנראה לי הזוי להכריח ילדות בגילן ללכת על ההליכון. בהתחלה היתה התלהבות, אבל היא שכחה מהר מאוד. וכולנו נהיים כאן פדלעות ברמה סופית. זועה.ילדות בגילן צריכות לרוץ וללכת ברחוב ובגן הציבורי.
האמת היא שיש עלי כבדות נוראית.
בכל יום אני אומרת לעצמי "היום אקח את כולן לים\בריכה", אבל לא מצליחה להזיז את עצמי ולהוציא לפועל.
כאילו "אין לי סטרטר".
טוב, ואז מתאספים להם ריגשות האשמה, והחגיגה גדולה.
אני חושבת הרבה על חזרה לארץ. רוצה שהפעם נהיה יותר מאורגנים, שארגיש יותר טוב ונוח.
אבל איך עושים את זה? כל כך טוב לי שיש לי בית מרווח משלי ושיש בו הכל. לא כל כך בא לי לחזור לדירה מצומצמת וריקה, ולישון על מזון ששכח שהוא מזרון ושהקפיצים שלא נתקעים לי בצלעות.
ברור לי שכשנחזור זה יהיה שוב לתקופה ארוכה, אז אני מאוד רוצה לארגן את הכל בצורה יותר ברורה וטובה.
עדיין לא הזכרתי את זה בפני בעלי,עבר רק חודש וקצת מאז שהיגענו, זה נושא כבד, אבל אני חושבת על זה כל הזמן.
ואיך עם הבעל?
שנינו לומדים מחדש אחד את השני, לומדים שוב לחיות ביחד.
הוא צריך גם להתרגל לחיות עם הבנות. זה לא תמיד קל.
הרבה ביקורת עפה באויר מצידי ומצידו.
אבל לאט לאט אנחנו מתחילים להרגע ולהנות, כך נדמה לי, מחיי המשפחה המאוחדת.
בעיקר חשבתי על זה כשהשניה התעוררה בלילה עם כאבי בטן, ושלחתי אותה לאבא לטיפול...
נזכרתי בתקופה בארץ כשהבנות היו חולות והכל היה עלי, יום ולילה.
הזמן עובר.
החשמל בא והולך, עדיין לא סידרנו את כל מה שצריך בבית, כי על כל דבר שמסדרים, מתקלקלים עוד שניים
.
עכשיו ,למשל, התקלקלה משאבל הלחץ של המים.
תשאלו למה משאבת לחץ. אז ככה:
יש מיכלי מים גדולים בחצר על הדשא, יש משאבה שמעלה מים למיכל שעל הגג, ואז המים "נופלים" לתוך הבית.
הבעיה שבשביל מקלחת זה לא לגמרי מספיק. יוצא זרזיף מים לא מספק.
אז יש משאבת לחץ שאם מדליקים אותה יש זרם נעים בתוש.
טוב, יש בתאוריה.
התקלקלה לפני כמה ימים. בא מישהו ותיקן.
עבדה יום אחד והתקלקלה שוב.
עכשיו ביקשנו מעל הבית שיתקון את זה.
הוא היגיע אתמול, שלי בעל מקצוע, עלה על הגג, בדק, הלך.
חזר עם מישהו שאמור להבין בזה (תעכלאס, יש בעלי מיקצוע שעומדים ברחוב, הוא אסף אחד משם...לא בטוח שזה שווה משהו...). בדקו, אמרו שצריך להחליף כבל ויחזרו מחר. כי צריך להביא כבל חדש...
רק להבהיר שבעל הבית בא ברגל, הלך וחזר ברגל.
כך עובדים כאן. באים, בודקים, רואים מה צריך, רק אז הולכים לקנות חלקי חילוף, ובאים, במקרה הטוב, למחרת.
יום נעים לכולם.
טוב, באמת לא נכנסתי כבר כמה ימים.
אולי התחלתי כבר לשעמם את עצמי :-)
שמחה למצוא שיש לי קהל אוהד. תודה גדולה לכן.
עשינו יומולדת לגדולה.
היא היתה מאושרת וקיבלה מתנות מגניבות.
אבל ... זה היה יותר כמו מפגש מבוגרים מאשר מסיבת יומולדת לילדה בת 10.
הבעל עשה על האש והזמין את הישראלים שכאן.
ילדים כמעט ולא היו, חוץ משני תינוקות והתאומות בנות הדוד.
כמו שאמרתי כבר, הילדה שמחה, כי היא נוחה עם אנשים, אבל לי היתה צביטה קטנה בלב.
השניה נהנתה מהאוכל והקטנה מחברת בנות דודותיה.
אה, והבעל נהנה מחברת גברים אמיתית... בחוץ התהותה "עזרת גברים" ובפנים "עזרת נשים".
מזל שאני ארחתי, כך מצאתי לעצמי מה לעשות רוב הזמן, אחרת הייתי משתעממת... :-P
מה לעשות, לא ממש מצאתי עם מי לדבר, ושוב הבנתי שכאן גם לא אמצא.
טוב, העיקר שילדת היומולדת יצאה שמחה מכל העניין.
[hr]
בעוד חודש אחי מגיע לביקור.
לפחות יש משהו משמח לחכות לו.
אני באמת מבינה יותר ויותר בצורה מאוד ברורה שלפחות הבנות ואני צריכות להיות בארץ. הלואי וגם הבעל יבין את זה כבר.
כלומר, הבדידות שלנו כאן היא פסיכית. אין לאן ללכת, אני מתכוות פשוט ללכת קצת ברגל. הבאנו "הליכון" הביתה (כזה ללכת בסלון בשביל כושר), אבל באמת שנראה לי הזוי להכריח ילדות בגילן ללכת על ההליכון. בהתחלה היתה התלהבות, אבל היא שכחה מהר מאוד. וכולנו נהיים כאן פדלעות ברמה סופית. זועה.ילדות בגילן צריכות לרוץ וללכת ברחוב ובגן הציבורי.
האמת היא שיש עלי כבדות נוראית.
בכל יום אני אומרת לעצמי "היום אקח את כולן לים\בריכה", אבל לא מצליחה להזיז את עצמי ולהוציא לפועל.
כאילו "אין לי סטרטר".
טוב, ואז מתאספים להם ריגשות האשמה, והחגיגה גדולה.
אני חושבת הרבה על חזרה לארץ. רוצה שהפעם נהיה יותר מאורגנים, שארגיש יותר טוב ונוח.
אבל איך עושים את זה? כל כך טוב לי שיש לי בית מרווח משלי ושיש בו הכל. לא כל כך בא לי לחזור לדירה מצומצמת וריקה, ולישון על מזון ששכח שהוא מזרון ושהקפיצים שלא נתקעים לי בצלעות.
ברור לי שכשנחזור זה יהיה שוב לתקופה ארוכה, אז אני מאוד רוצה לארגן את הכל בצורה יותר ברורה וטובה.
עדיין לא הזכרתי את זה בפני בעלי,עבר רק חודש וקצת מאז שהיגענו, זה נושא כבד, אבל אני חושבת על זה כל הזמן.
ואיך עם הבעל?
שנינו לומדים מחדש אחד את השני, לומדים שוב לחיות ביחד.
הוא צריך גם להתרגל לחיות עם הבנות. זה לא תמיד קל.
הרבה ביקורת עפה באויר מצידי ומצידו.
אבל לאט לאט אנחנו מתחילים להרגע ולהנות, כך נדמה לי, מחיי המשפחה המאוחדת.
בעיקר חשבתי על זה כשהשניה התעוררה בלילה עם כאבי בטן, ושלחתי אותה לאבא לטיפול...
נזכרתי בתקופה בארץ כשהבנות היו חולות והכל היה עלי, יום ולילה.
[hr]
הזמן עובר.
החשמל בא והולך, עדיין לא סידרנו את כל מה שצריך בבית, כי על כל דבר שמסדרים, מתקלקלים עוד שניים :-P .
עכשיו ,למשל, התקלקלה משאבל הלחץ של המים.
תשאלו למה משאבת לחץ. אז ככה:
יש מיכלי מים גדולים בחצר על הדשא, יש משאבה שמעלה מים למיכל שעל הגג, ואז המים "נופלים" לתוך הבית.
הבעיה שבשביל מקלחת זה לא לגמרי מספיק. יוצא זרזיף מים לא מספק.
אז יש משאבת לחץ שאם מדליקים אותה יש זרם נעים בתוש.
טוב, יש בתאוריה.
התקלקלה לפני כמה ימים. בא מישהו ותיקן.
עבדה יום אחד והתקלקלה שוב.
עכשיו ביקשנו מעל הבית שיתקון את זה.
הוא היגיע אתמול, שלי בעל מקצוע, עלה על הגג, בדק, הלך.
חזר עם מישהו שאמור להבין בזה (תעכלאס, יש בעלי מיקצוע שעומדים ברחוב, הוא אסף אחד משם...לא בטוח שזה שווה משהו...). בדקו, אמרו שצריך להחליף כבל ויחזרו מחר. כי צריך להביא כבל חדש...
רק להבהיר שבעל הבית בא ברגל, הלך וחזר ברגל.
כך עובדים כאן. באים, בודקים, רואים מה צריך, רק אז הולכים לקנות חלקי חילוף, ובאים, במקרה הטוב, למחרת.
יום נעים לכולם.