תודה לכל חברותיי המקסימות שבעזרתם היה הביקור פה ניפלא וכייפי לכולנו. @}

הבוקר לא הצלחתי להתעורר. אולי בעצם לא ממש רציתי להתחיל את היום. גררתי את עצמי מהמיטה והתישבתי בסלון להניק את תומר. או אז התחילו הדמעות זולגות מאליהן. כבר לא יכולתי לעצור אותן. ישבתי ובכיתי.
התארגנו ונסענו למרכז, לא ליפני שניפרדנו מעוד חברים יקרים ומאבי היקר. וכל פרידה קשה מקודמתה. והדמעות זורמות ושוטפות את פני ואת פני יקיריי.

היגענו לבית חמותי ואייל נאבק לארוז את המזוודות ובקושי הצליח להכניס לתוכן את כל ערימות הדברים שקנינו לנו. אבל אני לא מוותרת על כלום. הרי צריך את הכל כי שם אין...

ועכשיו אני לא רוצה שהיום יגמר. כי בסופו נעלה על מטוס בחזרה לניירובי.
איך שהמציאות גרמה לי להעריך את כל הטוב שיש לי פה. גם זו מתנה.
גאיה עסוקה בלייבב רוב הזמן. היא מרגישה את הלחץ של כולנו וגם קשה לה בעצמה.
למשל, כשנסענו לתל אביב היא שאלה אם מדברים שם עיברית. אז הבנתי כמה מטריד אותה כשמדברים אנגלית והיא מתקשה להבין ולתקשר.

זהו. אני מסיימת פה.
בפעם הבאה אחזור ליכתוב במעבר לאפריקה...

היום היינו בקיבוץ. הלכנו לבריכה,הלכנו לסוסים, לפרות, והכל ביחד עם חברים, של הבנות ושלנו. איזה כיף.
הבנות שיחקו בשמחה, רצו בשבילי הקיבוץ .
אני הסתכלתי עליהן ואמרתי לעצמי שלא נוכל לעשות זאת שוב מחר וגם לא בעוד שבוע או שבועיים. גם לא אוכל להתקשר ולדבר עם חברותיי, לא מחר ולא בעוד שבוע.
כל פרידה מלווה בדמעות שלי ובתחושה של מצוקה.
עצוב לי גם שהחברים הטובים של בנותיי לא יוכלו לראותם שוב. צריך לחזור למפגשים מנומסים סגורים בתוך בתים מגודרים עם ילדים לבושים יפה, מסורקים למישעי ובליווי מטפלת מקומית.
אווווווווווווווף!
תודה לכן, חדוה ואורנה היקרות. נעמתן לי עד מאוד, עזרתן לי לאסוף תמיכה וכלים להמשיך הלאה.
אתגעגע גם אליכן.

אורית אייל אור גאיה ותומר איפה אתם?? יוחאי ואני ממתינים לטלפון וביקור כבר שבועיים....
היום התחלתי לחפש כי אין לנו את הטלפון שלכם ואני רואה שעוד יומיים וזהו אז עדיין לא מאוחר ואתם מוזמנים כמובן
או איזו פגישה?? תתקשרו 04-8307267 053-686255

האמת שאין לי הרבה מה להוסיף כי רק אחזור על עצמי. שוב מפגשים נעימים עם חברות יקרות, שוב העצב והדמעות החונקות את גרוני.
ונישארו רק עוד יומיים, אבל מי סופר...

הי אורית רק היום גיליתי את הדף הזה וכמה חבל שרק היום,
פשוט תענוג לקרוא את מה שאת כותבת בעיקר את איך שאת כותבת!!!
כל כך חיכיתי לביקור שלכם וקיוותי שנוכל באמת לשבת ולדבר על הרבה דברים שלא יכולנו דרך המחשב אבל כמובן שזה לא קל נפשית וטכנית.
אני קוראת על המועקות שיש לך לפני הנסיעה וכל כך מבינה לליבך מקווה שתצליחו להפיק את המקסימום מהשהייה בחו"ל ותחזרו במהרה לארץ .
חיבוקים חמים ונשיקות ציפי.
וברשותך זהר רוצה לכתוב משהוא לאייל אז זה מזהר לאייל : אני מתגעגעת ,אוהבת אותך
יום טוב ובשבועות אני ישתולל עם גאיה ואור ויהיה לנו כיף אתה חכם

נהיה לי עצוב. ועכשיו על אמת.
נישארו לי עוד 4 ימים עם היום (אבל מי סופר...)
ואני נוצרת כל רגע יקר בליבי.
מחר עולים שוב לצפון המדהים. בעלי ניסה לשנות את התכנית הזאת אבל אני מיד זינקתי עליו "למה?!!!, מה פתאום?!!!"
רוצה להפרד מהנוף האהוב עלי, מהחברים האהובים עלי (גם במרכז יש חברים אהובים, ומהם אני נפרדת בימים אלו. אל תעלבו...
אני ממש מרגישה מחנק. כמו ציפור כלואה בכלוב.
בראש אני יודעת שצריך לחזור ושיש מטרה לשמה אנחנו שם (כסף,כסף,כסף...)
אבל הלב מסרב לקבל...
אני שוב נחנקת מדמעות בילתי נישלטות

אוי אוריתי, זה הקטע הכי כיף שבאים לארץ ממדינות שכוחות אל כמו שלנו......
אני יוצאת למסעי קניות ומרגישה ממש כמו בסרט "אישה יפה".........יוצאת עם שקיות וחיוך מרוח על הפנים.
כן אני כבר סופרת את הימים עד ליולי (הביקור המיועד) וכל יום מוסיפה עוד פריטים לרשימת הקניות המתוכננת!

עוד משהו כיפי שעשיתי פה:
ניכנסנו לחניות בגדים וקנינו ערימות...
ניכנסנו לחנות ספרים וקנינו ערימות...
תמיד רציתי ולא העזתי .
עכשיו, בתירוץ של "שם אין ,ואני לא יודעת מתי נגיע שוב", יכולתי להשתולל...

תומר נישכבה עכשיו על המיטה ובוכה בכי קורע לב שהיא רוצה את אמוץ (אחי שנישאר בניירובי) ואת הבית שלנו ולא את הבית של סבתא
גאיה פונה לאוכל וממתקים בשעת קושי.
כניראה שמבחינתן הן מיצו את הביקור...

אני מרגישה ממש לא טוב. אחרי שני צעדים כבר יש לי סחרחורת ודפיקות לב כאילו רצתי מרתון.
זה ממש מבעס כי יש עוד כמה דברים שאני רוצה לעשות, ועוד כמה דברים שאני צריכה לעשות, ועוד קצת אנשים לפגוש,
ונישארו רק עוד 5 ימים, אבל מי סופר...

היום היה נעים. ניפגשנו עם עוד חברים ומשפחה שעוד לא ראינו. הזמן כל כך קצר. כבר יש לי כאב ראש!
אני צריכה להרגיש טוב עד הטיסה כי צריך לישרוד את זה איכשהו.
אני עדיין מתענגת על ביצים גדולות עם קליפה לבנה וצהוב צהוב, על אבטיח מתוק בלי גרעינים, על נסיעה בחלונות פתוחים, על טיולים ברחובות ועל גני משחקים,על חומוס עם חומר משמר ועל פסטרמה,על מפגשים עם חברים נעימים ושיחות קולחות, על הרגשה של שייכות ובית (למרות שאין לנו פינה משלנו), על עצירה ברמזור אדום, על אביב אמיתי ונעים...
וסופרת את הימים...

יום חדש היגיע.
היום אני מרגישה ממש חולה.אתם מכירים את ההרגשה כאילו יש ערפל ועייפות\לאות גדולה שכזאת?? אז זה זה!
נראה לי שכל ההתרגשות מהביקור וחוסר הרצון לחזור לקניה הצטרפו ביחד וחברו למחלה.
בראשי אני כבר מתחילה לחזור לשם. לפגוש את העובדות שלי, את הגנן, את שומר הלילה. להוציא דברים מהמזודה ולסדר בארונות.
לא בא לי לחזור לבית ספר\גן. אולי אחכה עוד שבוע של התאוששות?? ניראה איך ירגישו הבנות.

מחר אני צריכה עוד לטפל בדברים שניגנבו. מבעס!

שרון,החתונה אכן היתה של אורן.

חברות יקרות. אני רוצה לבקש שמי שקוראת את הכתוב כאן, אלה מכן שהיינו גם בקשר טלפוני, אנא כיתבו לי את מספרי הטלפון שלכן.אני צריכה לנסות ולשחזר עכשיו את כל מספרי הטלפון שהיו לי...

אוי היה לי חבל לשמוע על התיק והדברים שנגנבו.........לא נורא כמו המשפט הפולני שאומר: שאלה יהיו הצרות שלנו"....
החתונה המדוברת היא של אורן?
טוב בינתיים נשיקות לכולכם...........

שרון, אנחנו חזרים ביום שישי.

זהו. את התיק הישאירו באוטו, ולא ראינו שום סימני פריצה. האוטו היה נעול כמו שהשארנו אותו. אין לי מושג איך לקחו לי את הדברים .גם לאחד מבני דודי גנבו פלאפון וארנק מהאוטו באותו המקום.
אני מאשימהאת עצמי. פשוט ניכנסתי לשאננות שכזאת. הרי בקניה צריך לישמור בשבע עיניים על הכל כל הזמן וכל הזמן יש מין לחץ שכזה סביב דיברי ערך . ופה אמרתי לעצמי "מה, אנחנו בארץ, אפשר להרגע". איזו שטות!!!
בעלי כבר ביטל את כרטיס האשראי ואת השיחות מהפלאפון. ביום ראשון אאלץ לטפל באובדן תעודת הזהות ורישיון הנהיגה. וזאת בימקום להנות מימי האחרונים פה.
כל כך, כל כך, כל כך מרגיז!!!

היום היינו בחתונה ,שאותה היינו אמורים לפספס. אני לחלוטין לא חובבת אירועים רבי משתתפים, אבל מזה אי אפשר היה להתחמק. מזל שהיה בצהריים ובחוץ... ראינו כמה אנשים שאחרת לא היינו רואים ביכלל.
אחר כך נסענו למפגש משפחתי קטן בנחל הצבים , ליד בית ינאי. היה נחמד. שוב ראיתי בני דודים שלא ראיתי כבר חודשים ארוכים ,ואולי שנים.היה נחמד, עד שפתחתי את התיק שלי וגיליתי שהארנק,הפלאפון וספר הטלפונים שלי נעלמו מהתיק. התיק היה חלק מהזמן באוטו, עד שלקחתי אותו אלי. כמה מעצבן ומרגיז!! אפילו את הספריי "הצילו" לקחו.
אמשיך אחר כך. צריכים אותי.

מתי בעצם אתם חוזרים? יום שני או שישי?

כן, שרון. ככה זה.הקטנים שלנו כבר לא מכירים את ישראל כבית.
היום חוזרים שוב למרכז. יש לנו בדיוק עוד שבוע. ממש מלחיץ!
יש עוד כמה אנשים שלא ראינו, וכמה דברים שעוד לא קנינו ו...
משתדלת להנות כמה שיותר מהזמן הקצוב שנישאר.

מעניין אה אורית. אני כותבת עכשיו קצת בפורום לתאומים וההורים שם שואלים אותי אם לשי ונעם לא קשה להיות רחוקות מסבא סבתא וכולם. ואז גם אני חשבתי על זה ששי ונעם מכירות רק את טנזניה. זה הבית שלהן, והאמת שהן גם ממש אוהבות להיות פה! החיים זה דבר מסובך!
אגב אצלנו יש פסטרמה! אולי בכלל כן תעברו אלינו וזהו? לפחות יהיה קצת פחות עצוב לשתינו(-;

תודה מאיה.
עכשיו חזרנו מאוד ביקור אצל חברים. שוב, בית לא מסודר, כיור מלא כלים, ילדים לא לבושים, אוירה נינוחה ונעימה לכולם.
בעת הפרידה שוב התמלאו עיני בדמעות.
אכלנו שם פסטרמה תוצרת בית.לא ידעתי שזה אפשרי בכלל. בקניה אין פסטרמה ואנחנו מאוד אוהבים. תוצרת הבית שאכלנו היתה טעימה להפליא. ביקשתי מחברתי שתבקש מבעלה, שהוא שהכין אותה, את המתכון בכדי שאוכל להכין בבית.זה כיף.
תומר עדיין אומרת מפעם לפעם שהיא רוצה ללכת למטוס ולחזור לניירובי, הביתה...

הבוקר גאיה התעוררה בשש (!). זאת שעה שאני לחלוטין לא מסוגלת עדיין לתפקד. קמתי עצבנית, נזפתי בה על שהתעוררה מוקדם וכולי... לבסוף הצלחתי להרגיע את עצמי,ונישכבתי איתה בסלון. בסוף היא נירדמה בחזר הלעוד שלושת רבעי שעה בערך, אבל אני כבר לא הצלחתי לישון כי תומר כבר לא היתה שקטה וינקה הרבה והסתובבה במיטה עד שהתעוררה. נישארתי עייפה ומתוסכלת. אבל לא ממש מזה שהתעוררתי מוקדם. זה חוץ מהכל.
כשתומר פתחה עיניים היא קודם כל אמרה "אני רוצה הביתה!" . זה היזכיר לי שעבור תומר הבית היחידי הוא בניירובי. היא אינה זוכרת את הבית שלנו פה, את הבית בו נולדה. עבורה ישראל זה מקום שמבקרים בו ויש בו הרבה אנשים שאנחנו אוהבים, אבל זה לא בית...
ואני נישארתי עם גוש בגרון. הזמן עובר, וכבר מדברים על הטיסה בחזרה . כבר חסר לי "מקום משלי" אבל לא חסרה לי ניירובי. כיף לי שיש לי עם מי לדבר, עם מי להפגש. יש לבנות עם מי לשחק, יש לי עם מי להתייעץ על כל מיני שאלות שעולות לי מחיי היום יום, עם מי לרכל . פשוט נעים.
דמעות זולגות מעיני והמקלדת נהיית מטושטשת. אולי אני פשוט צריכה לבכות קצת וזהו...

היום עשינו פיקניק עם חברי חינוך ביתי ליד נחל. איזה כיף להיות ליד נחל שאפשר להיכנס ולשכשך במימיו.
הילדים נהנו, טבלו, נירטבו, נידקרו, רצו מצד לצד עם עוד ילדים. אני ישבתי, התבוננתי, שוחחתי שיחות נעימות עם חברות. וחשבתי לעצמי שעוד מעט שוב אתרחק וכל זה לא יהיה זמין לי עוד.עצוב לי.

היום הייתי במפגש בראש פינה.
אחת הנשים אמרה לי "את רואה, זה כאילו לא עזבת ביכלל". עניתי לה שתעזוב ולא תדרווך על יבלות.
הייתי שם קצת כמו צופה מהצד. ספרתי עוד יתרונות לחיים פה בארץ, בצפון. היה קצת כמו להיות בסרט. אני הרי לא גרה פה. אני בכל זאת אורחת. אבל הלב ניצבט לי. היצלחתי לא ליבכות שם (אולי ביגלל שענת לא היתה... )
הלוואי ויכולתי להיצטרף למפגש מתי שאני רוצה. גאיה אמנם היתה תלויה עלי ויבבה שאין לה עם מי לשחק, אבל בטוח שעם הזמן גם זה יסתדר, והשתיים האחרות נהנו מאוד. לי היה עם מי לדבר. הנושאים עליהם דיברו הנשים מיפגש דיברן גם אלי. לפעמים רק היקשבתי, לפעמים הצטרפתי. אבל לא הרגשתי זרה או לא שייכת. איזה שינוי נעים אחרי חודשים ארוכים של בדידות .
הזמן מיתקצר לי. עוד עשרה ימים. אבל מי סופר...

אולי נעשה תירגולת היכנסות לאוטו ויציאה מהחניה?.
אורית, אמא מתה פה...
מרוב צחוק..
חחח

אולי נעשה תירגולת היכנסות לאוטו ויציאה מהחניה?.
כל-כך צחקנו פה......

אוריתי, קראתי....קראתי שוב.......ואני ממש מתרגשת מהיציאה שלך עם אייל.
את בטח אומרת לעצמך , או הנה זאתי שחושבת שאני משוגעת וכל היום עם הבנות ועוד ועוד, אבל לא באמת שלא מפה ההתרגשות......היא באמת ממקום אמיתי ואני ממש שמחה בשבילך שעשית את הצעד הזה.
אני זוכרת את עצמי ביציאות האלה הראשונות בלי שי ונעם. כל רגע מסתכלת על השעון, הרגליים רועדות, המחשבות.....אבל בסוף זה עובר ואפילו נהנים. (כן גם לי זה קשה להשאיר אותן לבד... כן אפילו עד היום)
בכל מקרה אני נורא שמחה ומאושרת!
המשיכו לעשות חיים ולנצל כל רגע, אני ממש מקנאה!
חבקי את הילדות בשמי וקחי חיבוק אחד גם בשבילך............האמת שאנחנו מתגעגעים....
את לא תאמיני אבל נעם נכנסה לסלון אצל יורם לפני כמה ימים ואמרה :" גאיה שיבי".....זה היה פשוט מדהים החיבור הזה. שהן רואות את הציצי שלי הן אומרות " תומר ציצי"......
בקיצור גם להן נשארו זכרונות טובים מהימים הנפלאים שלכם כאן...........
ילה מספיק.... עוקבת בהנאה רבה...........ביי

אוריתי, מרגש לקרוא על הדייט שלכם. כן ירבו. אמן.
נכתב בקנאה כמובן..כזכור לך גם בראש פינה מסוכן לצאת בלילה. לכן אנחנו לא יוצאים.

גאיה לא מסכימה איתי בעניין הנ"ל.
היא לא ישנה טוב בלילה , פתאום מתעוררת ולא מצליחה להרדם בחזרה. אצלה זה אומר שמשהו לא בסדר.שמשהו קשה לה. לכאורה היא בסדר במשך היום, שמחה ועליזה, אבל בלילה...

פתאום הבנתי שאני כבר לא מרגישה אורחת, אלא בבית! וניראה לי,שוב, מופרח לחלוטין לחזור לניירובי.
לו רק יכולתי להישאר ולמצוא לי בית קטן . אני כבר לא צריכה משהו גדול. ניסתפק בקטן ונוח...
הסיבה היחידה שיש לי לחזור לשם היא שלמות המשפחה. בעלי עובד שם, ואני רוצה שלבנותיי יהיה אבא זמין ולא רק וירטואלי, ושלי יהיה בן זוג באמת ולא רק בתאוריה.
אווווווווווווווווווווווווווווווווווף.

אתמול עשינו מעשה.יצאנו רק שנינו -בעלי היקר ואני, בערב לבית קפה! לא עשינו את זה כבר.... שנים.
חיכינו שהבנות ירדמו (ודאגנו שזה לא יהיה מאוחר מידי, הפעם...) וביקשנו מהסבתא שתבוא להיות בדירה.
ניכנסנו לאוטו ו...נילחצתי. מה יהיה אם... בעלי צחק ושאל אם אני רוצה ,בשביל הפעם הראשונה, רק להסתובב סביב הקיבוץ כמה פעמים האמת שזה ניראה לי רעיון לא רע, אבל החלטנו שהולכים לשבת בבית קפה, אז אספתי את עצמי ויצאנו מהשער! לקחנו זמן- 7 דקות נסיעה עד למקום. התישבתי מולו וחייכנו אחד אל השני. הוא ראה שאני לא רגועה אז אמר:אולי נעשה תירגולת היכנסות לאוטו ויציאה מהחניה?. שנינו צחקנו והחלטתי לנסות להרגע . היזמנו משהו קל לאכול ולשתות. היה ערב נעים כל כך. היה כיף לינסוע בלילה ללא פחד ולשבת בחוץ באויר הלילה הפתוח. היה כיף שמי שנישאר לישמור על הילדים היה בן משפחה . היה כיף. אני יודעת שכשנחזור לאפריקה לא נוכל לעשות זאת שוב, כי לא נעים לצאת מאוחר בלילה, מסוכן, וזה הזמן היחידי שאני יכולה לצאת ללא הבנות.ומי יודע מה יהיה בביקור הבא ?...

בקשר לאותה סבתא, שהיא אימי (למי שעוקב אחרי כל החודשים האלה), אייני יכולה ליסלוח לה על היחס המחפיר שלה אלי בשנים האחרונות (או יותר נכון, חוסר יחס ), שלא לדבר על הזמן לפני שנסענו לקניה, אבל אני מודה לה בליבי על שהיא לא מקלקלת לי את ההנאה מהביקור הניפלא הזה.אמנם לי אין אמא, אבל לבנות שלי יש עוד קצת סבתא, ואני יכולה להנות מכל הכיף שפה.

ברוחה הבאה

קודם הלכנו לאחותי ואכלנו אבטיח מתוק וטעים ללא גרעינים... איזה כיף ולא מובן מאליו...

איזה כיף היה הבוקר לצחצח שיניים במי ברז מבלי לפחד ליבלוע אותם (בניירובי אנחנו מצחצחים רק במים שעברו פילטר ולא מכניסים מיי ברז לפה... חוץ מתומר שאי אפשר לימנוע ממנה לישתות מים באמבטיה... )
ולהתקלח בפה פתוח. גאיה פשוט נהנית לישתות מים מהברז ללא כוס (עם היידיים...).
היום אנחנו לא מטזזים. יום שבת רגוע בקיבוץ. כמה נעים.
הדבר היחיד שמצליח להעיב על הביקור הניפלא הזה הם החדשות בטלויזיה. בבית הורי הטלויזיה כל הזמן דלוקה והחדשות המזעזעות של הימים האחרונים מרצדות מול עיני שעות ארוכות. לזה לא התגעגעתי ביכלל!

מיה. אשמח מאוד, כמובן, ליצור קשר עם מוטי המקסים. הפלא פון שלי הוא- 050-7325775 .
האם זה בסדר שאתקשר אליו הביתה?? עדיין יש לי את הטלפון .

אורית היי, מוטי טובי רוצה ליצור איתכם קשר איך עושים את זה?

שוב חזרנו לצפון. פתאום הבנתי שבצפון אני באמת מרגישה הכי בבית.
בכל פעם שאנחנו מתקרבים לכאן ליבי מתמלא התרגשות ודמעות חונקות את גרוני, מה שבמרכז לא קורה.
נבלה פה בימים הקרובים. לבעלי יש עיסוקי עבודה במרכז ואנחנו נישאר פה. נבקר חברים שעדיין לא ביקרנו, נבלה בקיבוץ.

אני מוצאת את עצמי ממש עושה ספירה לאחור. נישארו עוד שבועיים. מזל שהוספנו עוד שבוע. פתאום גם זה ניראה לא מספיק...

תודה שרון ו תזמורת הים על התמיכה. זה עוזר לי להרגיש לא לבד.
סוף סוף מישהו באמת מבין למה אני רוצה לחזור ואיך יתכן שזה כל כך רגוע פה.
7 שנים זה המון זמן! מקוה אני אהיה פחות!

תודה ענת. כייף להרגיש שיש עוד משוגעים כמוני . אבוא ליבכות איתך שוב בשבוע הבא.

ניזכרתי שבאחת הנסיעות שלנו עצרנו במקדונלדס. ליפני שעזבנו היינו עוצרים בזה מידי פעם, אבל תמיד היו לי ייסורי מצפון בקשר לזה (לתת לילדי ג'אנק פוד??!!). בקניה אין מקדונלדס. זה די שימח אותי בהתחלה. אבל כשבאנו לביקור דווקא שמחתי מאוד לעצור וליקנות לבנותי "ארוחת ילדים"+ הפתעה. ארוחה מהירה שאפשר לאכול תוך כדי נסיעה. הן התענגו על זה!...

ודמעות חונקות את גרוני, שבסוף גם פרצו בעוז,
רציתי שתדעי שכל פעם שאני קוראת כמה טוב לך פה, כמה קשה לך שם, אני בוכה גם. סתם שתדעי. שאת לא איזה משוגעת עם כל הדמעות. ואם את כן משוגעת לפחות את לא לבד.
חדשות מצויינות עם ההארכה. כן ירבו ההארכות. ושתסעו שוב ויהיה לכם יותר טוב שם ותסיימו הכל ותחזרו במהרה אמן.

הי אורית,
פעם ראשונה שאני נכנסת לדף הזה. קראתי והבנתי כל כך על מה את מדברת! לפני שנה וחצי חזרתי לארץ באופן סופי אחרי שהות של 7 שנים בחו"ל, ואני כל כך מבינה למה את מתכוונת כשאת מדברת על כמה נפלא פה, ורגוע... אני זוכרת שדברתי על החזרה לארץ בהתלהבות ואנשים היו שואלים אותי בפליאה למה אני רוצה לחזור בכלל, ואני כל כך השתוקקתי לחזור כבר והייתי כל כך מאושרת כשסו"ס חזרתי. תהני כל עוד את פה, ואני מקווה בשבילך שלא תצטרכי להשאר עוד זמן רב באפריקה.

מכירה את התחושה שלך לגבי סוף השבוע. למרות שאני ממש לא דתיה, היתה חסרה לי התחושה של יום השישי כשגרנו בארה"ב.

<גם שרון נכנסת לפעמים לקרוא ויושבת בשקט, אבל לא רוצה שתרגישי שאת כותבת לעצמך>

מחר יום שישי.
פתאום חשבתי לעצמי, שאיזה כיף שיום שישי הוא יום שישי אמיתי- כזה שעובדים בו חצי יום ומתכוננים לשבת, ויום שבת הוא שבת אמיתי- כזה שלא עובדים בו, ויום ראשון הוא יום רגיל.

היום פתחתי לאור את הצמות. עכשיו השיער שלה כולו גלים מקסימים. בטח יקחו עוד כמה ימים עד שתסכים להיפרד מאלה ולחפוף את שיערה...

(אורית, מקווה שזה בסדר שאני כותבת לך כאן)

היה נפלא לפגוש ולהכיר אותך ואת הבנות !
חבל שלא יצא לנו לשבת ולדבר יותר זמן, צוקי והבת של אחותי היו כבר עייפים והיינו חייבים ללכת.
לא החלפנו טלפונים כי פשוט לא חשבתי על זה בכלל ולא בגלל שלא רציתי...
אני מקווה שיצא לנו להיפגש עוד פעם לפני שאתם חוזרים לקניה, תכתבי לי במידה
ותהיו שוב בראש-פינה.

(תמסרי לגאיה שבפעם הבאה אני אשתדל שהבורקס תפו"א לא יהיה חריף )

היינו ביומיון.חוויה שונה.בהתחלה נילחצתי מאוד והתרגשתי מאוד. ואז... ראיתי חבורה ענקית של אנשים עם מנשאים, ילדים, תינוקות, ציצים בחוץ שאליהם מחוברים תינוקות,ילדים רצים מצד לצד, ילדים ומבוגרים ביחד (כלומר הילדים לא מורחקים מחברת המבוגרים ע"י המטפלת), חיוכים לא מאולצים.
פתאום הרגשתי בבית.
כמה מכן ניגשו ואמרו שהן קוראות את הדף שלי בכיף. זה עשה לי טוב כי לפעמים אני מרגישה שנישארתי לבדי בדף.

חוץ מזה ,הארכנו את הביקור באופן רישמי. (אני מקוה שבעלי כבר מרשה לפרסם את זה...)
היום שוב נהננו מטיול נעים ברחוב+קצת קניות. מחר חוזרים לצפון האהוב עלי. אולי נבקר עוד חברים בדרך.
בנתיים אני תולה כביסה, שוטפת כלים, מכינה אוכל, והכל לבדי לגמרי!...
הדבר היחידי שחסר לי פה זה פינה משלי...

טוב אז התחלנו להחזיק את האצבעות - גם בידיים וגם ברגליים.......

מה שעוד חסר לי שם ופה אני שוב רואה בשמחה, זה ילדים מלוכלכים, לא מסורקים, לא לבושים למישעי. כיף!

תודה לכולם. העידוד והתגובות כפיות לי.
כן, הכל ניכנס לפרופורציות שונות. לא שזה לא כיף ונוח שיש עוזרות. אני ניזכרת בימים ,כשעדיין גרתי כאן, שהייתי "מתה" שיכנס מישהו ויתנדב לעשות כלים או כביסה במקומי. אבל מבחינתי ,לפחות בהרגשה כרגע,התנאים פה עדיין עדיפים בעיני. החברה לי ולבנות, החופש לטייל ברחוב, לשחק בגן משחקים ללא פחד וחשש, לבוא בספונטניות לחברים ללא גינוני טקס ורישמיות ,מעכשיו לעכשיו ,וכל הדברים האחרים עליהם כתבתי, אין להם תחליף מבחינתי.

שרון, אני שמחה שאני עוזרת לך להשתכנע שטוב לך שם...
אני מאוד מקוה שנישאר עוד שבוע. אמרו לאייל מהעבודה שהם רוצים שהוא יעשה פה איזה קורס קטן. ביום חמישי נדע באופן סופי. תחזיקו לי אצבעות!!

אה ואגב. אתם נשארים יותר בסוף?

אורית אני קוראת את דברייך והאמת אולי לא תאהבי את מה שאני רושמת, אבל אני מודה לך נורא!
פתאום מהדברים שלך אני מבינה שלי לא כל כך רע...אומנם קשה לי פה לפעמים ובודד ושאני מגיעה לארץ גם אני נורא שמחה לפגוש את כולם ובטח שנורא עצוב לי שנוסעים, אבל אף פעם, לא הרגשתי עד כדי כך כמו שאת מתארת....
לי דווקא כיף שיש לי פה עוזרות (וכן גם מטפלות) ולפעמים טוב לי השקט שיש פה לעומת הארץ. בקיצור....זה עוזר לי להבין שמצבי טוב.
אני מקווה שגם את תצליחי לראות את הטוב שבמעבר, אולי זה לוקח יותר זמן.....הרי אני פה כבר מעל שנתיים........

אורית הדברים שאת כותבת מעוררים בי מחשבה:
אולי כל אחד מאתנו צריך לצאת לפעמים ולהתרחק מהיומיום שלו כדי להשקיף על עולמו הקבוע מבחוץ ולקבל פרופורציות?

מזל טוב ליומולדת של גאיה|בלונים|
אורית- זה ממש נותן פרופורציות, לקרוא על התענוגות שלך (מסע התענוגות בארץ הקודש) - והנה האמת שבעיני המתבונן. מאחלת לכם המשך ביקור נפלא (ואולי תחזרו לגור כאן) וממש מקווה להכירך ביומעיון מחר! (תבואו?)

תודה ברונית. כיף ליראות את שמך שוב.
כן, כיף מאוד ומרגש עד דמעות.
אתמול נסענו לישוב בו גרנו, וכשעברנו ליד הבית בו גרנו (ושאהבנו כל כך) הרגשתי שדמעות חונקות את גרוני וממלאות את עיני, אבל גאיה הקדימה אותי ופרצה בבכי קורע לב. הגעגועים והערגה לזיכרונות הטובים שיש לנו משם הציפו אותה. אני נאלצתי להתעשט ולנחם אותה.
היגענו לבית חברים באותו ישוב, ומיד היצטופפו סביב האוטו חבורה של ילדים ולקחו איתם את אור שרצה איתם בשימחה לגן המשחקים הקרוב. ללא פחד וחשש, משהו שלא קיים בניירובי. כולם יצאו מהאוטו, ואני נישארתי לבדי ונתתי לעצמי לבכות קצת בכדי שאוכל להיכנס ולהתחבק ולהתנשק מבלי להרטיב את החברה.
הפעם היו אלה חברים שלא מ"באופן טיבעי", אבל כל הפרופורציות שלי השתנו. פעם היה לי קצת קשה להיות גם איתם, אבל עכשיו, יותר קל לי לקבל את הצורה השונה בה הם מגדלים את ילדיהם, מכיון שבניירובי הכל הרבה יותר קיצוני.
ישבנו בנחת במירפסת, בזמן שהילדים שיחקו בחצר או בגן (ללא מטפלות... ), וכשבאה דרישה לאוכל, הוציאו מלווח מהפריזר, רסק עגבניות,ועוד מטעמים, וישבנו לאכול בחוץ. כמה נעים ורגוע, ללא גינוני טקס וחיוכים מאולצים, ללא סטים תואמים של כלים, וללא עוזרות.

מחר היומיון. נפגש.

הי אורית! אני שמחה לשמוע שכיף לך כל כך! (-:
ויופי שנפתחה הזדמנות לשבוע נוסף.

הוי ,חברים יקרים. ל"ג בעומר היה ניפלא. מדורה בחצר, המוני ילדים מתרוצצים וצועקים וצוחקים, חלקם ללא חולצות, חלקם לא מסורקים (זה כבר לא מובן מאליו לי...). אף אחד לא נוזף בהם שיהיו יותר בשקט, אין מטפלות, המון נשים מניקות עם מנשאים, מחצלת בחצר, אנשי שיחה נעימים, ודמעות חונקות את גרוני, שבסוף גם פרצו בעוז, הודות לך, ענת. זה שוב הידגיש לי את העובדה שיותר מתאימים לי החיים כאן מאשר שם!

ופתאום עולה האופציה להישאר עוד שבוע ואף יותר, ואני הנדתי בראשי "כן,כן"! בשימחה גדולה.

רק רצינו לאחל המון מזל טוב לגאיה. מסרי בשמינו ונשקי כמה שהיא תסכים.....

אך, אינטרנט מהיר זה תענוג! הכל בשבריר שניה ולא מתנתק באמצע. אפשר להספיק כך כך הרבה יותר...

אתמול עלינו צפונה.עצרנו בראש פינה אצל חברים טובים ואז מעי הדמעות ניפתח ופרצתי בבכי. כל כך התרגשתי!
היה ממש נעים. שוב בית פשוט, מבולגן, לא ממש נקי, ציוריי ילדים על הקירות וערימות של כביסה. כמה נעים. לאחר כמה דקות הצטרפו עוד שתי חברות טובות והיה "מיני מפגש" כיפי. כמה נעים היה לי לחדש את ימי המפגשים כקדם.
כמה זה חסר לי. לבוא לבית ומיד להרגיש בנוח והשיחה קולחת ונעימה. החברה נעימה, מקבלת ואוהבת.
מיד פרסתי את אוסף המתנות שהבאנו והילדים התישבו לבחור להם.
אךךךךךך, לא רציתי לעזוב!
אבל חברה היזמינה אותנו לקירקס בערב.אז אספנו את עצמנו ונסענו הלאה.היגענו לקיבוץ, לדירת האירוח, התקלחנו, אכלנו ונסענו לקירקס. היה כיף. עוד משהו שאין בקניה (חוץ מבימי הולדת- אקרובטים וליצנים).
בקיצור, הנאה צרופה (חוץ מהקריזה הבילתי נישלטת של גאיה בסוף הקירקס- עייפות גדולה +התרגשות יתר... ).

והיום. יום יותר רגוע. קמנו בבוקר בנחת. בעלי נסע לסידוריו. אני והבנות יצאנו לטייל בשביליי הקיבוץ והיגענו לעצי התותים. הבנות פתחו בקטיף נילהב. אכלנו קצת והיבטחנו לחזור לאחר ארוחת הבוקר.

בארחות הצהריים היו בטטות... כתומות! בקניה הבטטות לבנות ופחות מתוקות.

בערב אנחנו מצטרפים לחגחגת ל"ג בעומר עם הקבוצה המורחבת. אני כבר מחכה בקוצר רוח.
ביקשתי רשות לציין את יום ההולדת של גאיה בערב , וכמובן שההצעה התקבלה בשימחה. היום בדיוק התאריך שלה.
בקיצור, התרגשות רבה וכולנו מחכים בקוצר רוח!

פתאום קראתי למעלה וראיתי שהמילה "בקוצר רוח" ו"מתענגת" חוזרות פה הרבה....

המחשב של חמותי התקלקל. מה זה התבעסתי!
עכשיו אני אצל חברים ומיד התנפלתי להם על המחשב.
איזה כיף! באנו לבקר חברים, לאחר שתיית קפה\תה צמחים, כל אחד לפי העדפתו האישית, וקצת סיפורים, הבנות הלכו לאסוף עצים למדורה, ומיד היבעירו אש והוציאו נקניקיות מהפריזר ושמו תפוחי אדמה ובצל באש. תענוג!
ואנחנו יושבות ומדברות ,בין הנקה לבכי, ואני מתענגת על כל רגע.

היום הלכנו לקניות של בגדים. כשגמרנו ליקנות בחנות אחת נכנסנו לחנות מעבר לכביש לקנות עוד כמה דברים. השארנו את השקית מהחנות הראשונה ליד דלפק הקפאית והלכנו לאסוף דברים בחנות. כשבאנו לשלם ולקחת את השקית הראשונה היא לא היתה שם!!
גאיה פרצה בצרחות שבר על בגדיה החדשים והמוכרת נירעשה כולה. הישארנו להם את מספר הטלפון שלנו וחזרנו לחנות הראשונה בכדי ליקנות לנו שוב את מה שאבד.
כשחזרנו הביתה תקשרה המוכרת ואמרה לנו שהתקשרה אליה האשה שלקחה לנו את השקית בשוגג והיא רוצה להחזיר. דיברנו איתה וקבענו למחר בבוקר.
ואנחנו חשבנו לעצמנו שבאפריקה ,אם משהו נעלם זה אף פעם לא בשוגג וכמובן שלא יוחזר כי לקח את זה מישהו שאין לו... מה גם ששם לא היינו משאירים שקית ללא השגחה...
מחר אנחנו עולים צפונה. יש מופע קירקס בערב. וביום ראשון אירוע ל"ג בעומר עם קבוצת החינוך הביתי.
כל כך אינטנסיבי!! אבל ,שב, אני מתענגת על כל רגע!!

חייבת לספר לך קטע מהסרטים....... בטח גם כל שאר הקוראים יתעניינו.....
היום הלכתי פה לסופר לקנות אוכל לשי ונעם (דייסה שהן אוכלות לפני השינה). אני גרה בטנזניה למי שלא יודע. בקיצור מנהל הסופר ניגש אילי ואומר לי שיש הצעת חוק חדש של הממשלה פה שבקרוב אסור יהיה להחזיק ולמכור אוכל לתינוקות, כל סוג אוכל שהוא - דייסות, תחליפי חלב וכדומה. המטרה - עידוד הנקה. טוב בטח עכשיו את מחייכת לעצמך ואומרת איזה יופי (ובטח גם עוד קוראים) אבל מה.....מה עושות אימהות שלא יכולות להניק (ולא משנה כרגע מה הסיבות) ומה עושות אימהות שהניקו עד גיל שנה וחצי וצריכות כרגע תוספות של חלב. או מה עושה אמא כמוני שבנותי בנות שנה ועשרה חודשים, ושותות לפני השינה בקבוק חלב? אז המנהל אמר לי שאותן אימהות ילכו לרופא ויוציאו אישור רפואי עם חותמת של הממשלה ואז הן יוכלו לקנות אוכל בבית מרקחת והוא יעלה הרבה יותר......
הוא עוד הוסיף ואמר שגם בקבוקים נאסר עליו למכור......
לא יאמן אה? נכון שיש פה משהו חיובי והמטרה אולי טובה - עידוד הנקה, אבל באפריקה אין אמצע, יש או שחור או לבן.....
בקיצור, אני די בהיסטריה ואני צריכה להתארגן על מה לעשות. מחר אני ילך ויקנה סטוק שיהיה לי בבית לכל מקרה.
טוב סתם רציתי לספר לך............. סליחה שנדחפתי ...............
נהיה בקשר ביי

נחמד לשמוע......כן הביצים זה סיפור בפני עצמו! רק מי שגר בתחומי אפריקה מכיר ויודע
בכל מקרה אז הבנתי שביקרתם את שמעון ואת מוניק.....יופי לכם. כולי קנאה.
מה איך הולך הביקור אצל סבתא? אני מקווה שאתם נהנים.....מסרי לילדות ד"ש ממני ונשיקות.
נסי לקחת את הטיול הזה בכיף אמיתי ופחות לחשוב על זה שאת צריכה לחזור ושבארץ טוב יותר. מה שאני עושה שאני בארץ זה בדיוק ההפך, נהנית מהטוב של הארץ, אבל מנסה כל הזמן בתת מודע לעלות נקודות זכות על טנזניה (ויש כאלה) ואז החזרה נראית יותר הגיונית. אחרת אפשר להשתגע!
ילה אז תתחילי למצוא נקודות זכות לניירובי.........

אורית,
אני קוראת את מה שאת כותבת וחושבת לעצמי שאנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו כאן.
(רק מתלוננים כל הזמן ומשוכנעים שבחו"ל הכל יותר טוב....)
ואני שהלכתי לקניות היום התעצבנתי שאין ביצים אורגניות ואני צריכה להסתפק בלבנות הגדולות.
ובשביל הסקרנות -
איזה מוצרים אתם הולכים לקנות כאן בסטוקים ושאין לכם שם?

איזה כיף ליפתוח את הדף ולראות כל כך הרבה תגובות!
הי נוהר היקרה מאוד.כל כך התגעגעתי. אנחנו מגיעים לל"ג בעומר לצפון!
מיץ פטל, ואוו, גם את איתי?? גם אותי מסקרנים כל הפרצופחם והשמות האמיתיים שמאחורי כל הניקים המוזרים. יכול להיות שאגיע ליומיון. אם אצליח להתארגן על זה (צידה לשעות ארוכות לשלוש בנות + אמא מניקה וכולי...).
זו הזדמנות טובה "להרוג הרבה ציפורים במכה אחת

ולחוויות- אני ניפעמת בכל פעם מחדש מהביצים הלבנות כל כך והגדולות, ואין בהן טיפת דם...
היום יצאתי עם בנותי לסיבוב ברחוב. איזה כיף. ללכת בנחת ובלי חשש מגניבות . ניכנסתי לירקן, ניכנסנו למאפיה ליקנות עוגה. מה גם שזה שינוי מהעיר בה אנחנו נימצאים. אתם כבר יודעים שאני לא אוהבת עיר גדולה וסואנת.(אנחנו נימצאים כרגע אצל חמותי שגרה במושבה).
תגידו מה שתגידו, יותר כיף לי פה!

ברוכים הבאים, מצפים לראותכם .

תגיעו למפגש בר"ג? אני מאוד סקרנית לפגוש אותך....

היי... משום מה חשבתי שאת מתגוררת בארה"ב-הברית.
קניה זה באמת סיפור אחר...

שרון ג, באנו לשבועיים וחצי ביקור. אני כרגע משתדלת להדחיק את זה שאני אצטרך לעלות על מטוס ולעזוב שוב...
בניירובי הנהגים לא ממש אדיבים ,כך שאין לי בעיה עם זה ואני חושבת שבמצבי אשמח אפילו לדחיפות בסופר
תודה תודה על ההשתתפות
היייייייייייי יונת. אנחנו כבר מחכים להיפגש. נגיע לאירוע של ל"ג בעומר ביום ראשון. מקוה שתהיו.
ענתי. עכשיו כבר מאוחר. מבטיחה להתקשר מחר!
הי מיה היקרה ותודה על הברכות.
ומנג בין, מוזר לכתוב ולחשוב שאת מרחק נסיעה קצרה מפה ואני אפילו לא יודעת איך את ניראית...
בנותיי רוצות דווקא ליקנות חומוס עם חומר משמר... גאיה פתאום חזרה לאכול חומוס בכמויות מאז שנחתנו

היום ביקרנו חברים. איזה כיף. חמישה ילדים בחינוך ביתי, בית מבולגן, כיור מלא כלים, תינוק על היידים (של האמא ולא של המטפלת הקנייתית...). ניזכרתי בגעגועים שגם אני ניראיתי כך לפני לא הרבה זמן (לא עם חמישה ילדים, אבל בכל זאת...). הכל נעים ורגוע. אין חצר מגודרת עם חומה, אפשר לטייל ברחוב בביטחה. מה עוד צריך??
הבנתי שוב, מהסתכלות אחורה, כמה יותר מתאים לחינוך ביתי בארץ מאשר בקניה, וכמה יותר מתאים לי צורת החיים בארץ מאשר בקניה. הכל הרבה יותר זורם ורגוע (נו,נו, תגידו כבר, "רגוע??! בארץ??!) .כן. כך אני מרגישה. יש פה לחצים ששם אין, אבל אני מעדיפה את הלחצים של פה על אלה של שם. טוב. בנתיים אני מרשה לעצמי להזות קצת, שהרי אין סיכוי שנחזור בקרוב...
אבל יש עוד המון דברים להספיק ואנשים לפגוש! נראה מה נעשה מחר...

הייי!! , ברוכים הבאים. תתקשרו.

כולי קנאה! פשוט הדמעות חונקות את גרוני! גם אני רוצה...........................
אבל עד יולי (שזה הביקור המתוכנן יש עוד זמן, אז בינתיים אני ישמח לשמוע על חוויותיכם.
נשיקות לכולם, וילה תחזרו שאנחנו נבוא לבקר בקניה.......

ברוכים המבקרים
{@{@{@{@{@

ברוכה הבאה! @}

הי אורית, תהני בארץ! אל תשכחי לקנות זיתים ירוקים דפוקים (זה לפחות מה שאני הייתי קונה בארץ כשגרתי בארה"ב)
את באה ליומיון?

ובעצם רציתי לומר ברוכה הבאה
האם לתמיד?
לפי השם אז רק לביקור..

הי אורית.
כמי שהיתה תקופה קצרה (תשעה חודשים) בארה"ב, אני יכולה רק להנהן במרץ.
חכי חכי שידחפו אותך בתור בסופר ולא יתנו לך מספיק space...
שיצפרו לך באוטו...
ותשתדלי לא לפנות ימינה כשהאור ברמזור אדום...
מנסיון )

הי, אורית, ברוכה הבאה!

אז זהו. היגענו! אתמול בשש בבוקר נחתנו.
הטיסה עברה על מי מנוחות ולי לוח הזמנים הצפוי. אני בקושי ישנתי, אבל שרדתי.
עכשיו התעוררנו בארץ הקודש. איזה כיף. איזו רגיעה. בטח תיקפצו ותגידו "רגיעה??! איזו רגיעה בארץ הגועשת הזאת??". אבל בישבילי, ללכת לטייל ברחוב בנחת, להיות בבית ללא חומה ושער ולנסוע בנחת וללא חשש עם חלונות פתוחים זה תענוג אמיתי. חוץ מזה שכבר"תחנתי" את הטלפון ודיברתי עם חלק מחברותי ועוד הרשימה גדולה.
ועוד צריך לעשות קניות ו... כל כך הרבה דברים להספיק !
בעלי לא מצליח להחליט מה לעשות קודם... וגם אני לא. זה כל כך מרגש שממש דמעות חונקות את גרוני.(זה נישמע כמו סרט טורקי, אבל זה כך באמת ).
נוסף להכל הפקאן פורח, ולי, כמו תמיד זה עושה אלרגיה נוראית והעיניים שלי מגרדות ונפוחות וזה נורא! אוף! (אולי למישהו יש עיצה בעניין??) .
אשתדל לכתוב בהמשך.
כיף להיות פה.

דף בלוג

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:

תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה