הי [po]אמא בסקוטלנד[/po],
האם את עדיין קוראת כאן? האם אפשר לתקשר איתך באיזושהי דרך?
תודה!

אהלן [po]אמא בסקוטלנד[/po], מה שלומך?
האם עדיין בסקוטלנד?
אולי מתאים לך לבוא ולחלוק רשמים, חוויות ועמדות בדף [po]איפה לגור הדף הבינלאומי[/po] ?
{@

טוב חזרתי...
כשבחרתי לחיות עם בן זוגי הבטחתי לעצמי (מתוך הכרות עם זוגות מעורבים אחרים) שאני אשתדל לחיות בכאן ועכשיו איפה שאנחנו נמצאים. זה לא קל לי בכל מקרה, הנטייה שלי היא תמיד להיות "שם" בעתיד...ולא בהווה. נראה לי שלזוגות כמונו יותר קל לא לחיות בהווה כי יש יותר אופציות. לא יודעת אם אני ברורה...כשחיינו בישראל לא תיכננתי את המעבר ליפן. למדתי הרבה שנים וחייתי כאילו נשאר בארץ. אפשר להגיד שביזבזתי זמן...אולי, לא מרגישה כך. בכל מקרה, אני מנסה לא לחיות מבקור לביקור ולא לחשוב איפה נחייה בעוד שנה. אלא לעשות את המקסימום איפה שאנחנו עכשיו. זה לא תמיד קל...

היתה תקופה, אחרי הלידה של התינוקת, שמצאתי שיותר קל לי בחוץ אז יצאנו המון...אחר כך התעייפנו קצת. אני חושבת שמוצאים את האיזון. גם אצלנו כל יציאה היא ברכבות ואוטובוסים ולוקח המון זמן. בנוסף אני צריכה להכין מראש אוכל לי ולילד ולילד גם לבין הארוחות...ואז גם ארוחת ערב שתהיה מוכנה כשחוזרים...
אז גם לצאת זה מתיש...אני עושה את השיקול כל פעם מחדש מה עדיף -לצאת או להיות בבית כל היום....כמובן שאפשר סתם לטייל באיזור וזה כייף אבל אז אין חברה.

חנויות טבע, החנות טבע השכונתית היא מקום טוב למידע.
אתמול היינו במסעדה של slow food רק בשביל לבדוק אופציות של מפגשים.

לא לפחד לנסות. לא לפחד להפתח..

מצד שני אני מתחילה להרגיש רצון לצאת מהעיר (טוקיו) אז מנסה לדמיין איך אני רוצה שהחיים שלי יראו ([po]ה סוד[/po])...הבן זוג שלי יצטרך להתפשר. אולי לנסוע יותר, אולי לישון אצל ההורים שלו בטוקיו חלק מהשבוע...(בגלל העבודה)

מקווה שעזרתי...את לא לבד...(())

לגבי אורנה-תסתכלי בדף בית שלה. יש שם מייל שלה. פשוט תכתבי לה!!
לגבי כל השאר אני אכתוב לך בהמשך (זמן המחשב שלי בלילה כשכולם ישנים ועכשיו בוקר...)
יום טוב!!@}

[po]טליה טקאוקה[/po], המון תודה על מה שכתבת.

אני מרגישה שאני נשארת שפויה רק בעזרת התכנונים והביצוע של הביקורים בארץ
וכשאני מסתכלת על עצמי מהצד, אני מעוררת בי רחמים.
גם את מרגישה כך?

לגבי מפגשים באנגלית, התלוצצתי כשכתבתי שהסקוטים לא מדברים אנגלית. הם כן, אבל בניב משלהם..
מה שעוד יותר מקשה על העניין, כי הם משוכנעים שמי שמבין אנגלית אמור להבין אותם ומי שמדבר אנגלית יובן על ידם,
אך לא כך המצב, בלשון המעטה.

מפגשי לה לצ'ה יש מזה חודשיים פעמיים בחודש. פעם אחת לתינוקות שרק נולדו ופעם אחת לתינוקות גדולים יותר.
הייתי במפגש הראשון לתינוקות גדולים יותר והלכתי לאיבוד. הייתי הזרה היחידה, והיו שם המוווווון אנשים. המון!
את המפגש השני והשלישי פספסתי, אבל בסוף החודש אלך למפגש הבא, לראות אולי הקבוצה התדלדלה והתגבשה קצת.

לזכותי ייאמר שארגנתי קבוצה בינלאומית שנפגשת פעם בשבוע.
כולן אמהות לתינוקות מתחת לגיל שנה עד עכשיו (בתי היא הכי גדולה שם).
רוב האמהות חוזרות לעבודה אחרי שנה, אז נראה לאן זה יוביל אותנו..

הכי מבאס אותי שהקבוצה של לה לצ'ה היא ב 10 וחצי באותו יום בו הקבוצה הבינלאומית נפגשת ב 2 וחצי, וזה בצד השני של העיר ללא מקום חניה.
לנסוע באוטובוסים נהיה ממש סיוט עם הזאטוטה המתרוצצת שלי..
ולהיות כל כך הרבה שעות מחוץ לבית בחלק של העיר שאם אין מה לחפש בו לא מגיעים אליו די קשה לי.
זו גם הסיבה שלא הלכתי לשני המפגשים האחרונים של לה לצ'ה, אלא רק לקבוצה הבינלאומית.

איך יוצרים קשר עם [po]אורנה שפרון[/po]?
איפה ניתן למצוא את מספר הטלפון שלה?
או את המייל?

[po]אמא בסקוטלנד[/po](())
וואו...מאד מבינה אותך....
אני בטוקיו ובן זוגי יפני. אני בבית עם ילד בן 4 ובת 8 חודשים...
מצד אחד הילד מדבר (בלי הפסקה) בעברית אז יותר קל...מצד שני אנחנו פה כבר שנה ואין לנו אפילו חבר/ה בגילו...באיזור שלנו. עכשיו הכי קשה כי חם מאד, לחות מטורפת וקשה לצאת מהבית. קודם יצאנו הרבה אז פחות הרגשתי את הבדידות. עכשיו אנחנו רוב הזמן בבית-אין אף אחד שאפשר לצאת לבקר...למזלי אני והילדים נוסעים לארץ לביקור עוד שבועיים.
גם לי מאד עזר לדבר עם [po]אורנה שפרון[/po]. אני דיברתי איתה דרך גוגל אז השיחה לא עלתה כסף (מיפן לארץ מאד יקר להתקשר) מעבר לתשלום לאורנה. מבחינתי ממש שווה לדבר איתה!!
את יכולה גם לבדוק לגבי מפגשים באנגלית של לה לצה. אם בטוקיו יש אני מניחה שגם אצלכם. זו דרך טובה להכיר אמהות דוברות אנגלית.
למזלי יש לי כאן את [po]manty t[/po] אנחנו כמעט לא נפגשות כי גרות רחוק אבל מאד עוזר לדבר בטלפון בעברית אם מישהי שחייה כאן ומבינה את מה שעובר עליי. נראה לי שבלי העידוד המתמיד של מנטי כבר הייתי מתייאשת מזמן וחוזרת לארץ...
המייל שלי בדף בית שלי אם בא לך.
בהצלחה!!@}

המייל שלי:
fuffinka שטרודל GMX נקודה DE.
מקווה שזה מובן..
אשמח לשמוע ממך.

כתבי לי את המייל שלך ואכתוב לך - לא בא לי לצאת מפלמוניותי בהקשר הזה...
ובקשר לבן הזוג - ברור שהוא לא מהמקום - כי זה היה הופך את הכל לקל יותר... אז למה להרוס לגורל את ההנאה
סתם אני חיובית! חיובית!!! - האיקון הזה שדופק את הראש בשולחן-

[po]פלוני אלמונית[/po], מאוד מעודד אותי לקרוא את דברייך. המון המון תודה שאת משתפת!
אם תרצי להיות אתי בקשר מעבר לדרך האתר, אשמח מאוד.
אולי אקח את עצתך ואנסה ליצור קשר עם אורנה שפרון, למרות ביישנותי הכרונית..
האם את מבקרת בארץ לעתים תכופות?
האם בן הזוג שלך מהמקום בו את גרה? (האם תסכימי לכתוב איפה את גרה?)
איך הוא מרגיש שם?
יו, כל כך נעים לשמוע מעוד מישהי שנלחמת עם אותן המפלצות, או עם קרובות המשפחה שלהן..

[u]אני חושבת שהבדידות מתישה אותי ברמות קשות[/u]
אוף, משפט קשה. אני גם מרגישה ככה הרבה פעמים. למדתי להכנע לזה ואז זה עובר יחסית. וזה בסדר שתעשי רק מה שאת מסוגלת אליו בנסיבות החיים הנוכחיות.

קורס שלקחתי עזר לי, מאוד מאוד. זה היה רק פעם בשבוע למשך שלוש שעות. התחלתי כשהבן שלי היה בן שנה ומשהו וזה פשוט הציל אותי. ממש עשה אותי יותר מאושרת. ולימד אותי להלחם על לצאת מהבית. (השארתי את הבן שלי עם אבא שלו, הוא היה קצת צעיר מידי לביבי סיטר לטעמי)

מה שעוד עשיתי ועזר לי עד אין קץ זה לשוחח עם [po]אורנה שפרון[/po], התחלתי את זה כשהייתי בארץ - שיחות טלפון ואני ממשיכה את זה גם מפה - אירופה.



[u]שיגיע הזמן לזה ואני פשוט אשאר מבויישת ומגמגמת ולא יצא מזה כלום.[/u]

צריך לקחת את האפשרות הזאת כאופציה סבירה ומקובלת. אני משתדלת לקחת בחשבון את שתי האפשרויות באופן הבא, יש סיכוי שיצא מזה משהו, בגלל זה אני הולכת לפגישה אבל יש סיכוי גם שלא יצא מזה כלום או שיקח המון המון זמן עד שיצא מזה משהו בכל אופן זה בסדר כך ואחרת.

אנחנו הגענו לפה חודש אחרי שנולד בני, הכל היה חדש, יום אחד הלכתי לקנות בשר אצל הקצב שליד הבית שלנו, הוא היה איש נחמד מאוד (לא אופייני כאן) והתעקש לדבר איתי אפילו שהיה לי קשה לענות, אחרי עוד כמה פעמים הוא שאל מאיפה אני ואמר לי משהו על איזה מישהי שהוא מכיר שאוהבת את ישראל ואני צחקתי איתו וניסיתי להגיד משהו כמו "וואלה, אז אני אתן לך את הטלפון שלי ואם יש לה שאלות על ישראל שתתקשר" להפתעתי הוא הביא עט ונייר ורשם את הטלפון שלי. (באיזשהו שלב חשבתי שאולי הוא מנסה להתחיל איתי או משהו....) אחרי כמה חודשים התקשרה בחורה, הסתבר שהיא אחות של אשתו, אמרה שהיא נוסעת לישראל בקרוב והזמנתי אותה אלי שתשאל שאלות, היא באה נשארה חצי שעה והלכה, הרגשתי שלא עניתי לה על אף שאלה.
בקיצור במשך שנתיים היה ביננו קשר קטן קטן של טלפון פעם במיליון שנה ודשים דרך הקצב (בגלל שהמשכתי לקנות אצלו) ומתי שהוא זה פתאום נהיה חברות חברות איתה ועם כל המשפחה שלהם - בחיים לא חשבתי שזה יקרה. אבל למדתי שהדברים האלה לוקחים זמן, אז אני אומרת לעצמי אולי האמא הזאת שדיברתי איתה היום שתי מילים ביוגה תהיה עוד שנתיים החברה הכי טובה שלי, ואולי לא.

[po]פלוני אלמונית[/po], אני כל כך מסכימה עם מה שכתבת, שהשינוי צריך לבוא ממני.
גם אני באנטי שאמנם מתמתן עם הזמן, אבל אני באנטי.
לא אוהבת את המנטליות, לא סובלת אלכוהול (וכאן אין חיה כמוני ואנשים שותים יחד כאילו הלכו לקפה יחד), לא מתחברת למקום..
כמו שכתבתי זה מרגיש לי כמו חופשה,
מה שעוד יותר מחזק אצלי את המודעות לעובדה, שאני לא מתחברת למקום.
באתי לפה די בעל כורחי.
בעקבות מקום העבודה של בן הזוג.
אמרתי לו מראש שאני לא רוצה לבוא לפה ושאני מוכנה לנסות שנה ושנדבר על זה אחר כך ונראה לאן הולכים, עם אופציה של לעזוב.
במשך השנה הזאת הריתי וילדתי וכך עבר לו הזמן..
זו היתה מבחינתי טעות לבוא למקום כלשהוא כנסיון של שנה ולא כפרוייקט שאני לוקחת לעצמי.
כי בכל פעם שהיה לי קשה חשבתי: טוב, זה רק לשנה. לא נורא.
במקום להשקיע, למצוא פתרונות.

שלולית, לגבי ליצור קשר עם הורים לילד - מזה בדיוק אני חוששת.
שיגיע הזמן לזה ואני פשוט אשאר מבויישת ומגמגמת ולא יצא מזה כלום.
אמהות אחרות כן מנסות ליצור אתי קשר לפעמים, אבל אני מראש מוותרת על זה לאור נסיונות מרים קודמים.
לגבי ללכת לקורס - אולי, בקרוב.
והבלי-חיתולים הולך הרבה יותר טוב עכשיו.
רק שהיא מסרבת בכל תוקף לשבת על כל דבר שהוא (סיר/ מקטין אסלה/ אסלה של גדולים) ומוכנה להתפשפש רק בתנוחה בה אני מחזיקה אותה מעל הכיור.
בלילות היא מחותלת וברור לי לחלוטין מתי יש לה, אבל אין בי כוחות לקום ולפשפש אותה. אני מותשת. אז היא עושה בחיתול פעם אחת בלילה, אני מחליפה לה ובבוקר אני לוקחת אותה.
אני חושבת שהבדידות מתישה אותי ברמות קשות.

הי סקוטית!
דבר ראשון - חיבוק גדול (())
בתור ילדה שגדלה בגולה למשך שנתיים נראה לי שאני יכולה להזדהות עם חוויית בדידות של כל אחד :-(
מה שכתבת מאד מזכיר לי דף אחר כאן, אבל אני לא זוכרת איך קוראים לו: הוא בלוג של אמא בחינוך ביתי שגרה בארה"ב, וכשהם עברו דירה מצאו את עצמם בדיוק כמוך, והיא כתבה דברים דומים. לבסוף הקימה קבוצת חינוך בינוך ביתי שלאחר קשיים החלה לרקום עור וגידים. נדמה לי שהשם היה בנוסח "איך עברנו דירה ונשארנו בבית".
לדעתי חלק מהקושי הוא בגלל הגיל של הילדה: כשבתי הבכורה היתה תינוקת קטנה כל כך הייתי בודדה לא פחות (אם כי גרתי בארץ והייתי כל סופ"ש אצל ההורים, אבל בימוץ השבוע דיברתי רק עם הזבובים שעל הקיר). גררתי את עצמי בכוח לכל מיני גינות ציבוריות אבל לא יצרתי קשר עם אף אחת. היום היא בת שלוש ואני מכירה את ההורים של כל גינה וגינה בעל פה, ומסתכלת על אמהות שבאות לדשא עם התינוקות שלהם:L די ברור לי היום איך כל כך קל ליצוןר קשר עם הורים [b]לילד[/b] ולמה זה לא הצליח עם הורים [b]לתינוקות[/b] .
אולי יש לידכם מקומות שיפגישו הורים לגילאי חצי שנה כמו התעמלות לתינוקות ושאר חוגים? -לא חייב להיות משהו שהיית לוקחת את בתך אליו סתם כך, אבל המטרה של המפגש מקדשת את האמצעים.
אולי את יכולה למצוא בייביסיטר פעמיים בשבוע, ננחי, וקחת איזה קורס - כל קורס - העיקר שתצאי, תתאווררי, תמלאי מצברים עם לימוד של משהו חדש, ואולי דווקא בהקשר של "רק מבוגרים" יהיה לך קל יותר להכיר, כי תהיי נינוחה ולא בלחץ של "בואי נבחן אם את אמא לילד מתאים ואוהבת אותי?"
וואו, המון בהצלחה, גם עם הבלי-חיתולים :-)

הייתי בדיוק במצב שלך לפני שנה וחצי. אלה שהשפה הייתה הרבה יותר זרה ולא ואפילו לא העזתי לבקש שיחזרו על מה שהם אמרו.
מה שיכולה לומר כדי לעודד זה רק, שהמון משתנה
ראשית הילדה. ככל שהיא גדלה יותר כך גם הדברים שאתן עושות ביחד והקשר בינכם משתנה. לי זכורה ההתחלה עם בני כאילו שהייתי לבד. לבד שעות, לבד מסתובבת, לבד מסתכלת על הקירות וכו' וכו' ואילו עכשיו כשהוא כבר בן שנתיים פלוס זה כמו להיות עם עוד בנאדם שיש לי איתו מערכת יחסים ודעתו נחשבת והתגובות שלו לדברים שאנחנו רואים הן יותר ברורות - אני מנסה להגיד שהאינטרקציה גדלה, וזה מאפשר יותר עשיה ביחד.

אבל מה שהכי השתנה ועזר לי זה אני. התחלתי ממקום שחשבתי שאף פעם לא יהיו לי חברים, איך? הרי אני לא מדברת את השפה והאנשים שראיתי בגני המשחקים נראו לי הכי לא באופן טבעי בעולם הייתי בטוחה שאף פעם לא אכיר כאן מישהו ששמע על חינוך ביתי והיה לי אנטי גדול מאוד לסביבה. באיזשהו שלב חזרתי לארץ והשארתי את הבנזוג פה.
ובישראל שהיא הבית שחלמתי עליו עם כל היש לי למי להתקשר ועם מי להפגש וכו' גיליתי שזה ממש לא קשור למקום - הבעיות שהיו לי אז בנכר חזרו על עצמן גם בארץ, אמנם בלבוש שונה אבל עדין היה קל לזהות שמדובר באותן בעיות, ואז חזרתי לפה עם ההבנה הזו ואם איזושהי קבלה של הבדידות ושל חוסר הסיכוי להכיר אף אחד.
ברגע שזה קרה - היכולת שלי לדבר השתפרה מאוד, יצרתי קשר עם אנשים שקיבלו אותי ולא יצרתי קשר עם כאלה שלא קיבלו אותי... וגיליתי סביבי הרבה יותר אנשים עם גישה חינוכית דומה לשלי ממה שדמיינתי ואני בטוחה שיש עוד.
עדין קשה לי ואני מאוד מתחברת למה שכתבת על החורף ועל הקיץ - החורף באירופה קשה והקיץ ממש כמו סיפור אגדה - אני מוצאת את הנוף ממש לא יאמן לפעמים. ואני חרדה מהחורף שקרב אבל גם מתכננת תוכניות.
קשקשתי לא מעט. מקווה שאולי השיתוף עזר.

כמה חודשים שלא כתבתי.
המון מחשבות מציפות אותי.
אני חיה כמו בחופשה ארוכה. ארוכה מדיי.
הנופים עוצרי נשימה, האנשים דוברים שפה זרה (סקוטית זה לא ממש אנגלית :-))
ואני - בבית או מסתובבת עם הזאטוטה שלי במנשא,
נותנת לה להתרוצץ בפארקים, על שפת אגמי הברבורים, על שפת הים,...
אבל זה לא זה.
ברגע שנהיה מעונן וגשום אני קולטת שבעצם אין לי אנשים שאני יכולה לצלצל אליהם ולקבוע להפגש.
אני מכירה אנשים
אבל
חלקם עובדים ושולחים את ילדיהם לגן (אם יש להם ילדים)
ורובם רואים בי את "הזרה". בהרבה שיחות שלי עם 2 אנשים ויותר לא יוצרים אתי בכלל קשר עין. הדיבור שלי באנגלית די אטי ומהוסס. אני חושבת שהרבה עולים חדשים בארץ יוכלו להבין על מה אני מדברת לצערי.
בנוסף חסרה לי העברית. מאוד.
להרגיש, להתרגש, לחוות בעברית.
אני מרגישה כאילו רק בעברית אני חיה במציאות.
בן זוגי מבין עברית אך אנחנו מדברים בינינו את שפת האם שלו: גרמנית, אותה אני דוברת שוטף.

יש לי 2 חברות ישראליות.
אחת שגרה במרחק שעה וחצי נסיעה ברכב או ברכבת (2 רכבות, צריך להחליף רכבת) ואנחנו נפגשות באמצע מדי שבוע-שבועיים. הבת שלה בת שנתיים וחצי והולכת לגן מינואר הקרוב. אמנם גן למשך שעתיים, אבל זה תקוע באמצע היום כך שמפגשים בינינו יהיו יותר ויותר קשים ומפרכים.
את השניה הכרתי רק לפני שבוע ויש לה בשבוע הבא מבחן גדול אז היא בקשה שנהיה בקשר אחריו.
היא גרה בעיר שלי, אמנם בצדה השני של העיר וצריך לנסוע כחצי שעה, אבל זה לפחות באותה העיר.
אשה שנראה לי שאוכל להתחבר אתה בקלות, לחברות מאוד טובה.
אבל היא מאוד מדברת על לחזור לארץ וזה מפחיד אותי להיות קשורה אליה
מעבר לזה שזה לא בריא להיות תלויה באדם אחד שיגאל אותי מבדידותי, ושהיא לומדת כך שיש לה את עיסוקיה..

אני בחששות קשים מה יהיה כשבתי תגדל ותהיה זקוקה לחברים.
כרגע היא בת כמעט שנה, וזה בסדר לה ללכת למגרשי המשחקים, לקבוצה פעם בשבוע וכד'.
אבל כשהיא תגדל..
גם אם היא תכיר חברים במגרש המשחקים או בחוגים וכד' אני לא ממש מתקשרת עם המקומיים וזו עלולה להיות בעיה.
עלולות להיות הרבה אמהות שלא ישושו לשלוח את ילדיהן (כמובן שמדובר בעיקר בחופשים כי כולם בגן) לביתה של אשה שבעיקר שותקת, מובכת ולא יודעת מה ואיך לומר.
רוב השיחות שלי עם אנשים פה מוצפות בשאלה: את/ה מוכן/ה לחזור על דבריך בבקשה?
זה מתיש.

יש כאן קבוצה של חינוך ביתי שנפגשת כל שבועיים.
זה כל כך לא מספיק לי!
אין שם ממש ילדים מתחת לגיל 3 ואלה שיש מעטים מאוד. ממש ספורים.
מדובר בעיר הבירה, לא בעיר קטנה. לכן אני מצפה ליותר.

וממש בלי קשר:
לכל כסופי השיער שמתגעגעים לצבע שערם שקדם לאפור..
האם אתם מכירים את המוצר הזה?
http://www.renature.schwarzkopf.com/index.php?id=1151
אם כן ואם לא - מה דעתכם/ התרשמותכם?

תודה. כן, היא מתקדמת מאוד מהר. חלק מזה כנראה גם גנטי, לפי הסיפורים שרצים במשפחה, אז די ציפיתי לזה.

[po]מא צ'י[/po], לא קראתי את הספר "הילדים על הגבעה". אבל את יודעת איזה סיפור הוא ממש מהאיזור בו אני גרה? - טריינספוטינג!!!
ממש מאדינבורו, העיר הבירה של סקוטלנד, ועוד ממש מהשכונה שלי - לית'.
ובאמת מסתובבים פה לא מעט יצורים מפחידנים שהיו יכולים להשתתף בסרט בכיף.
אני מרגישה פה קצת כמו חייזר. וקצת כמו בסרט. בחורף זה כמו סרט אימה ובקיץ - כמו אגדה מפחידה כזו, עמי ותמי או משהו בסגנון.

יש לי עדכון ושאלות לגי הבלי חיתולים בלילה.
הלילה הלכנו לישון בסביבות 8, אלה נרדמה בערך ברבע ל-9, וב 11 ממש הרגשתי שיש לה פיפי ולקחתי אותה. אכן היה. כך גם ב 3 בבוקר, ועכשיו, 7 בבוקר הרגשתי שיש לה, אבל רציתי לחכות שתתעורר לגמרי בשביל זה, ובסוף היא השתינה במיטה.

העניין הוא שכשאני לוקחת אותה לפיפי היא בוכה נורא. בכי נעלב ועייף כזה. כאילו: אמא, נו, תני לי לישון!
מצד שני היא ישנה כל כך לא רגוע, שממש קשה לי לישון ליידה.
היא גם בוכה קצת לפעמים מתוך שינה ואז אני נותנת לה ציצי, ותוך חצי שעה - חוזר חלילה.

יש למישהו/י טיפים בשבילי?
לתת לה להמשיך לישון לא רגוע עד שתשתין במיטה ותראה שצריך להתאפק או להתעורר לגמרי ולבקש?
להמשיך לקחת אותה לעשות פיפי? למרות שהיא בוכה? הרי המטרה היא לילה ללא פיפי או מקסימום פיפי אחד לפעמים, כמו שמבוגרים ישנים, לא?

אגב, יש לי עוד כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם. לא יודעת פשוט מאיפה להתחיל. ונושא הבלי חיתולים הוא החם ביותר כרגע.

ברוכה הבאה@}

ברוכה הבאה {@

היא בכלל לא נשמעת בת 6 וחצי חודשים...
ממש גאון מוטורי הבת שלך!

תגידי, המשפחה מהספר "הילדים על הגבעה" לא הייתה מסקוטלנד?
(אולי זה וויילס ואני מתבלבלת...)

מאיפה להתחיל..

אנחנו גרים בסקוטלנד מזה שנה וחצי ובתי בת ה 6 וחצי חודשים נולדה כאן.
הלידה תוכננה להיות לידה ביתית, ובקרוב אפרסם פה את סיפור הלידה שלי.
בתי זוחלת, יושבת בכוחות עצמה, נתמכת בחפצים על מנת להיעמד, אומרת "אמא", "אבא", ובכלל מתפתחת לה.

לאחרונה עברנו דירה, מה שאפשר לי להתחיל להוריד לה את החיתול.
כרגע אני מרגישה כאילו אני מפשפשת אותה יותר מדי. משהו כמו כל חצי שעה. אני פשוט מרגישה כאילו שהיא נותנת לי סימנים, אבל היא לא - מסתבר לי אחר כך. זה ככה כבר שבועיים או שלושה.
הלילה הורדתי לה את החיתול גם בלילה ופתאום היתה לי הרגשה שהיא צריכה לשירותים, אז לקחתי אותה ב 2 בלילה והיא בכתה נורא אבל השתינה יפה מאוד ואחר כך היה פספוס במיטה, שבאמת פספסתי וגיליתי רק בבוקר.
אני ממש לא בלחץ מפספוסים. הרצפה פה היא כמו פרקט, מה שממש מקל על הניקוי. ממש לא בעיה.
אני פשוט מבינה התנהגויות שלה כסימנים, כאשר הם לא סימנים.

בנוסף אני תוהה לגבי אוכל מוצק. אני מניקה הנקה מלאה לפי דרישה, אבל מאז שיש לה 2 שיניים ועוד כמה בדרך, שהיא יושבת עצמאית ושהיא תופסת את הציצי ומביאה אותו לפה לפני היניקה, התחלתי לתהות אם לא הגיע הזמן לעבור לאוכל מוצק. עד עכשיו חשבתי שלא אתחיל לפני גיל שנה, ועכשיו פתאום - לא יודעת, התחלתי לתהות.

אשמח לתגובות בנושאים האלו.