על ידי אבא_של_יותם_ושירה* » 27 אפריל 2008, 13:47
אחד הדברים שהיו לי ברורים הפעם, שאני לא הולך להסתובב בתחושה ש"זה קשה". לא קשה. בטח לא יותר קשה מהרבה דברים אחרים שאני נדרש להם. לא רוצה להפוך לקורבן של עצמי. כי מה עניין הפסקת העישון למעשה? כפי שנכתב מעלה- יציאה מעבדות לחרות, ברוח החג, והסיגריות הן עבדות לשמה- ומספיק זמן הסתובבתי בתחושת קורבן של הנסיבות- אני מכור, אין מה לעשות- כך נהגתי לחשוב, הורדתי מעלי כל אחריות ישירה, זה לא אני, זה המצב... והנה כעת נוח לי בתחושת עוצמה מתחדשת מתוך לקיחת האחריות על גופי, אני וגופי הם אחד ולא תודעה וגוף נפרדים, ואם אומרים שהכל בראש, אז שיהיה כך. מכך, ברגע שמכריז על עצמי כסובל מההפסקה, כמסכן, מכניס עצמי בהגדרה של קורבן, פותח בחזרה את הדרך חזרה אל העבדות, אל הורדת האחריות- רוצה לומר, כשם שעישנתי כאילו ללא שליטה עצמית, בלית ברירה, כך כאילו חייב להפסיק, שוב בלית ברירה. זו לא עמדה נכונה להתמודדות. עם זאת, בל נקל ראש- ישנם קשיים. ההרגלים הישנים צפים ותובעים הכרה, מחשבות על פעילויות שלוו בעבר עם סיגריה, מקומות שללא עישון נראים כחסרי משמעות... אך עוד יהיה זמן לזה. מנסה להתמודד עם כל רגע ורגע. והנה רשימת העבדות הישנה:
בוקר: קפה וסיגריה. לפעמים עוד סיגריה לפני הכניסה לאוטו.
בי"ס (בעוונותיי- מורה): סיגריה לפני השיעור, אפילו אם כרוך באיחור מה.
סיגריה בהפסקה.
סיגריה עם קפה.
סיגריה אחרי האוכל.
סיגריה לפני שחוזר הביתה.
אם נשאר בבי"ס לחזרות (בעוונותיי, לא סתם מורה, מורה לתיאטרון)- סיגריות כיד המלך, העצבים מרקיעים.
כשחוזר הביתה- סיגריה.
סיגריה אחרי ארוחת ערב.
סיגריה אחרונה לפני השינה.
וחוזר חלילה...
ובימי חול ללא עבודה, נמצאו סיבות רבות לעשן, וכמובן בשבתות ובחגים, ועוד ועוד ועוד.
ובסך הכל אהבתי. היה כיף, העישון עצמו.
אבל לא כיף התלות, הלחץ, הכסף, הריח, הבריאות, העייפות, השיעולים, התירוצים.
החירות תלויה בהבנת העומק של העבדות. עבדות הסיגריה אצלי היתה נטועה עמוק באישיות, את כל עוצמתי שאפתי פנימה עם כל סיגריה, דיכאתי את היצר ואת הכעסים, הכנסתי פנימה הכל וניתקתי מגע עם העולם. השקט שנתן לי העישון חסר לי עכשיו, ובמקומו אני מוצא את עצמי מלא אנרגיה וחיוניות המבקשת מוצא ומאלצת אותי לשנות כמה מהרגליי הישנים. אולי אפרט על כך בקרוב.
ולסיום- היום לראשונה מאז הפסקתי (לפני 5 ימים) יצאתי מהבית, הייתי בעבודה, מוקף בפיתויי ההרגלים הישנים, ולא התפתתי, בעיקר בגלל שלא באמת רציתי. נראה שהפעם זה רציני, דוקטור!
אחד הדברים שהיו לי ברורים הפעם, שאני לא הולך להסתובב בתחושה ש"זה קשה". לא קשה. בטח לא יותר קשה מהרבה דברים אחרים שאני נדרש להם. לא רוצה להפוך לקורבן של עצמי. כי מה עניין הפסקת העישון למעשה? כפי שנכתב מעלה- יציאה מעבדות לחרות, ברוח החג, והסיגריות הן עבדות לשמה- ומספיק זמן הסתובבתי בתחושת קורבן של הנסיבות- אני מכור, אין מה לעשות- כך נהגתי לחשוב, הורדתי מעלי כל אחריות ישירה, זה לא אני, זה המצב... והנה כעת נוח לי בתחושת עוצמה מתחדשת מתוך לקיחת האחריות על גופי, אני וגופי הם אחד ולא תודעה וגוף נפרדים, ואם אומרים שהכל בראש, אז שיהיה כך. מכך, ברגע שמכריז על עצמי כסובל מההפסקה, כמסכן, מכניס עצמי בהגדרה של קורבן, פותח בחזרה את הדרך חזרה אל העבדות, אל הורדת האחריות- רוצה לומר, כשם שעישנתי כאילו ללא שליטה עצמית, בלית ברירה, כך כאילו חייב להפסיק, שוב בלית ברירה. זו לא עמדה נכונה להתמודדות. עם זאת, בל נקל ראש- ישנם קשיים. ההרגלים הישנים צפים ותובעים הכרה, מחשבות על פעילויות שלוו בעבר עם סיגריה, מקומות שללא עישון נראים כחסרי משמעות... אך עוד יהיה זמן לזה. מנסה להתמודד עם כל רגע ורגע. והנה רשימת העבדות הישנה:
בוקר: קפה וסיגריה. לפעמים עוד סיגריה לפני הכניסה לאוטו.
בי"ס (בעוונותיי- מורה): סיגריה לפני השיעור, אפילו אם כרוך באיחור מה.
סיגריה בהפסקה.
סיגריה עם קפה.
סיגריה אחרי האוכל.
סיגריה לפני שחוזר הביתה.
אם נשאר בבי"ס לחזרות (בעוונותיי, לא סתם מורה, מורה לתיאטרון)- סיגריות כיד המלך, העצבים מרקיעים.
כשחוזר הביתה- סיגריה.
סיגריה אחרי ארוחת ערב.
סיגריה אחרונה לפני השינה.
וחוזר חלילה...
ובימי חול ללא עבודה, נמצאו סיבות רבות לעשן, וכמובן בשבתות ובחגים, ועוד ועוד ועוד.
ובסך הכל אהבתי. היה כיף, העישון עצמו.
אבל לא כיף התלות, הלחץ, הכסף, הריח, הבריאות, העייפות, השיעולים, התירוצים.
החירות תלויה בהבנת העומק של העבדות. עבדות הסיגריה אצלי היתה נטועה עמוק באישיות, את כל עוצמתי שאפתי פנימה עם כל סיגריה, דיכאתי את היצר ואת הכעסים, הכנסתי פנימה הכל וניתקתי מגע עם העולם. השקט שנתן לי העישון חסר לי עכשיו, ובמקומו אני מוצא את עצמי מלא אנרגיה וחיוניות המבקשת מוצא ומאלצת אותי לשנות כמה מהרגליי הישנים. אולי אפרט על כך בקרוב.
ולסיום- היום לראשונה מאז הפסקתי (לפני 5 ימים) יצאתי מהבית, הייתי בעבודה, מוקף בפיתויי ההרגלים הישנים, ולא התפתתי, בעיקר בגלל שלא באמת רציתי. נראה שהפעם זה רציני, דוקטור!