על ידי מנסה_להבין_אתכם* » 29 אוגוסט 2006, 12:05
חשוב לדעת איך את חושבת ומה את מרגישה
לוקחת את האתגר לתאר יותר את הצד שלי, וזה לא קל לי.
מכל התגובות שקראתי ,התגובה של דרור נראת לי הכי קרובה למציאות. ומיץ פטל, הרעיון שלך יפה אבל הוא כל כך מנוגד לאיך שהגברים כאן מתארים את עצמם, כרגע כבר קשה לי להאמין במשהו כל כך פסטורלי.
אני אתן תאור של הקשר מזוית הראייה שלי , אבל צריך לזכור: היום יש לי תובנות שאז בכלל לא היו לי.
התגובה של דרור הזכירה לי משהו ששכחתי לגמרי. המילה הראשונה שעלתה לי לראש כשראיתי אותו לראשונה היתה "ילד". והמחשבה השנייה היתה, שהחיוך שלו בדיוק כמו חיוך של ילד רגע לפני שזורקים אותו מהכיתה. (משהו בין החיוך של ברוס ווילס לעופר שכטר). נתבקשנו לעבוד יחד על נושא מסוים שזה אומר פגישה של פעם בשבוע או פעם בשבועיים לשעתיים. הקשר "החברי" מסתיים שם. כלומר, למרות שהקשר מאוד קרוב ,אני מתרועעת רק עם החברות שלי. זה גם סוג של גבול - לא להתחבר יותר מידי עם גברים מהעבודה. כך זה היה ,וכך נשמר גם היום.
אולצנו לעבוד יחד. הרקעים שלנו הפוכים לחלוטין, המעגלים החברתיים שלנו בכלל לא מתחברים.
באופן אובייקטיבי לגמרי, באנו עם תכונות מהבית שהפריעו לנו לעבוד ביחד.
שנינו שתלטניים, עקשנים, רגילים להגיד את המילה האחרונה, ובעלי חוש הומור גם במצבים קשים. (בעברנו היינו המצחיקנים של הכיתה) . בהתחלה חשבתי שהגעתי לימי הביינים. הוא ממש חשב שאני אשב ,והוא יגיד לי מה לעשות. "אני ואני ואני ואני" ,הרגשתי שאם אני לא תולשת כמה נוצות מהתרנגול הזה,לא יהיה לי בכלל מקום. בשיא ,אמרתי שנמאס לי לעבוד איתו,ושאני הולכת. הוא אמר: תלכי...
בסופו של דבר היו הצלחות לפרוייקט שלנו, והרגשנו טוב. ראיתי התקדמות עצומה בעבודה שלי, ראיתי את התרומה שלו,והתקרבנו, הוא מספר הרבה על עצמו . אני פחות מערבת את החיים הפרטיים בעבודה. אבל אם משהו עלה הוא כן מייעץ, מכוון וכ'ו (בדרכו השתלטנית, כמובן) . אני חושבת ששנינו למדנו יותר להקשיב ולתת מקום לאחר. הכל סבבה, חוץ ממה שאתם יודעים מהתקציר שכתבתי למעלה.
זהו, עכשיו אני חושבת לבקש לעבור למישהו אחר או לחילופין לחזור, ולשכוח מכל השטויות. כלומר,להמשיך כרגיל עם יותר מודעות.
אתם מוזמנים להגיב . (נקניק - תגיב ברגוע . תודה)
[u]חשוב לדעת איך את חושבת ומה את מרגישה[/u]
לוקחת את האתגר לתאר יותר את הצד שלי, וזה לא קל לי.
מכל התגובות שקראתי ,התגובה של דרור נראת לי הכי קרובה למציאות. ומיץ פטל, הרעיון שלך יפה אבל הוא כל כך מנוגד לאיך שהגברים כאן מתארים את עצמם, כרגע כבר קשה לי להאמין במשהו כל כך פסטורלי.
אני אתן תאור של הקשר מזוית הראייה שלי , אבל צריך לזכור: היום יש לי תובנות שאז בכלל לא היו לי.
התגובה של דרור הזכירה לי משהו ששכחתי לגמרי. המילה הראשונה שעלתה לי לראש כשראיתי אותו לראשונה היתה "ילד". והמחשבה השנייה היתה, שהחיוך שלו בדיוק כמו חיוך של ילד רגע לפני שזורקים אותו מהכיתה. (משהו בין החיוך של ברוס ווילס לעופר שכטר). נתבקשנו לעבוד יחד על נושא מסוים שזה אומר פגישה של פעם בשבוע או פעם בשבועיים לשעתיים. הקשר "החברי" מסתיים שם. כלומר, למרות שהקשר מאוד קרוב ,אני מתרועעת רק עם החברות שלי. זה גם סוג של גבול - לא להתחבר יותר מידי עם גברים מהעבודה. כך זה היה ,וכך נשמר גם היום.
אולצנו לעבוד יחד. הרקעים שלנו הפוכים לחלוטין, המעגלים החברתיים שלנו בכלל לא מתחברים.
באופן אובייקטיבי לגמרי, באנו עם תכונות מהבית שהפריעו לנו לעבוד ביחד.
שנינו שתלטניים, עקשנים, רגילים להגיד את המילה האחרונה, ובעלי חוש הומור גם במצבים קשים. (בעברנו היינו המצחיקנים של הכיתה) . בהתחלה חשבתי שהגעתי לימי הביינים. הוא ממש חשב שאני אשב ,והוא יגיד לי מה לעשות. "אני ואני ואני ואני" ,הרגשתי שאם אני לא תולשת כמה נוצות מהתרנגול הזה,לא יהיה לי בכלל מקום. בשיא ,אמרתי שנמאס לי לעבוד איתו,ושאני הולכת. הוא אמר: תלכי...
בסופו של דבר היו הצלחות לפרוייקט שלנו, והרגשנו טוב. ראיתי התקדמות עצומה בעבודה שלי, ראיתי את התרומה שלו,והתקרבנו, הוא מספר הרבה על עצמו . אני פחות מערבת את החיים הפרטיים בעבודה. אבל אם משהו עלה הוא כן מייעץ, מכוון וכ'ו (בדרכו השתלטנית, כמובן) . אני חושבת ששנינו למדנו יותר להקשיב ולתת מקום לאחר. הכל סבבה, חוץ ממה שאתם יודעים מהתקציר שכתבתי למעלה.
זהו, עכשיו אני חושבת לבקש לעבור למישהו אחר או לחילופין לחזור, ולשכוח מכל השטויות. כלומר,להמשיך כרגיל עם יותר מודעות.
אתם מוזמנים להגיב . (נקניק - תגיב ברגוע . תודה)