על ידי פצ'ה_פצ'ה* » 20 מאי 2009, 18:02
כבר כמה זמן אני מסתובבת עם רצון לספר על מה שקורה אצלי בבית בבקרים
אני מרגישה שזה מיוחד ובעיקר מתקרב להגשמת הייעוד שלי בצעדים רציניים, והיום עלה בדעתי לכתוב על זה בבלוג אישי.
ובכן, שמי שרונה, למדתי בסמינר חינוך וולדורף, כשפגשתי את דרך האנתרופוסופיה בחינוך, הרגשתי שיש שם משהו שמאוד נכון בעיני
הגנים והאוירה הרשימו אותי מאוד והצטרפתי בהתרגשות לעבודה בגנים. אחרי ארבע שנים נולדה רוני שלי ורציתי להיות איתה כמה שיותר.
הייתי איתה עד גיל שלוש בבית, בינתיים נולדה גם שירה, וגם ארז, היום הוא בן שנה.
(שירה בת שלוש ורוני בת חמש). לפני כשנה, עברנו לגור באזור פ"ח במושב מאור, ופגשתי פה חברה שמיד היה קליק מדהים ביננו, לה שלושה ילדים - בן שנתיים (היום), בן 4 ובת 5. התחלנו עם החלפות, מה שאני מאוד אוהבת לעשות ועשיתי גם רבות עם רוני, פעם הילדים אצלי פעם אצלך, ואז היא ביקשה משהו יותר רציני, אני במיילה בבית, עם תינוק ופעוטה,(את רוני שלחתי לאנתרופוסופי בגבעת עדה) אז שאקח את הקטן שלה לארבעה בקרים. בתמורה הילדים שלי כולם היו אצלה מידי פעם אחה"צ.
ואז היא רצתה שגם הבינוני שלה ייצא מהגן במושב ויבוא אליי, שמחתי, הוא כזה מתוק, החיבור בינו ובין הבת שלי מ ד ה י ם, והם באו, לי היה סבבה, כמעט לא הרגשתי אותם, הם באו בבוקר, יצאו לחצר לשחק, תינוקי שלי או בין הרגליים או במנשא ואני מתקתקת את הבית, אני כל כך אוהבת את עבודות הבית, כן, אני יודעת שרוב האמהות משתגעות משהיה ממושכת בבית, אני מרגישה שהבית הוא הממלכה שלי, אני מנקה, מסדרת, אוהבת מידי פעם בפרץ אנרגיה להתלבש על מגרה שמזמן לא סודרה, או לקרצף את המקרר, מבשלת כל יום אוכל טעים ובריא, כשהקטנים היו בהתחלה, פשוט הייתי חופשיה לעשות את כל זה כאילו אין לי ילדים כמעט (למעט כמובן פה ניגוב אף ופה הנקה),
אחרי זמן מה חברתי שאלה בזהירות אם ארצה לקחת אליי גם את הגדולה שלה, בת החמש, אמרתי לה, תשמעי, ילדה בת חמש זה כבר סיפור אחר, תכנים, חגים, פעילויות... לא מתאים לי עכשיו. ואז היה זמן שהגדולה היתה חולה (חולה בשבל ללכת לגן לא ממש אנושה), והיא הביאה אותה אליי בבוקר, והיה לנו יום נפלא, הרגשתי רוח חדשה נושבת בביתי, אנרגיות שגייסו מתוכי את הגננת, פתאום חילחלה בי ההבנה שאני מתגעגעת להיות גננת. אז אמרתי לחברתי, שאני מסכימה שהיא תבוא והיא רקדה משימחה, והחלטנו על סידור של חלק החלפות חלק תשלום קטן, והיא הוציאה את הילדה מהגן.
וככה התהווה לו בביתי משפחתון קטן ומקסים, של בן שנה, בן שנתיים, בת שלוש, בן ארבע ובת חמש. לא תכננתי כלום, נתתי לדברים לזרום, כי ראיתי שהרוח נעימה לי, הם באים בבוקר, אוכלים ביחד ארוחת בוקר שחברתי מביאה, אחר כך פיצית שלי ובניק שלה מיד רצים החוצה לשחק את המשחקים המקסימים שלהם, קטניק שלה פשוט מסתובב ומעסיק את עצמו לידם, לפעמים יש בינהם אינטרקציה, לפעמים אני צריכה להתערב, והגדולה בדרך כלל מאוד רוצה לעזור לי, ואני מאוד אוהבת לעבוד עם ילדים, מאוד נהנת לתת להם תחושה שהם יכולים, והעזרה שלהם רצינית ומשמעותית,
לפני פסח קירצפנו את כל הארונות, כיסאות, ואחר כך שטפנו ריצפה עם המון מים! איזה כיף! כולם, כולם, אתה עם המגב הזה את עם המגב הזה, אתה בנתיים מביא את המים ואתה קטני בוא חמוד, קח את המטטאה הקטן הזה ותקרצף איתו היטב פה מאחורי הספה.
במשך היום, מה שמדהים אותי ומרגש אותי מאוד זה שאני מוצאת את עצמי במצב של מאוד קשובה להם, כשהם בטוב ומשחקים ויש שקט, אני בענייני, ולפעמים רק עם גדולה, אני כל הזמן עירנית אליהם ומגיבה לכל מה שאני רואה, זה מרגיש לי מאוד נכון, ברגע שאינטרקציה מתחילה להיות לא נעימה למישהו, אני מופיעה וממללת להם, והנא משהו שלא למדתי באנתרופוסופיה, שדוגלת במיעוט דיבור עם ילדים, והעיקר הוא העשיה, אבל בהרגשה שלי הם צריכים להבין, פתאום חטפו לי פתאום צעקו עליי, אז אני אומרת - זה מאוד לא נעים לפיצית שצועקים עליה את יכולה לבקש, פיצית - גדולה מאוד רצתה את הטרקטור הזה דוקא עכשיו, את מסכימה להתחלף איתה עם המשאית? ואני רואה שזה עובד כמו קסם, הם נרגעים, הבינו אותם, ראו אותם, יש להם מקום.
כל היום אני באינסוף הקשבה לרצונות, לגחמות, זו אומרת משהו והשניה אומרת משהו וגם תינוק רוצה פתאום ידיים ולא ממש ברור מה עוד,
ואני לומדת שיעור מטריף בלתת לכל אחד מקום, "רגע גדולה פיצית רוצה לאמר לי משהו אני כבר אקשיב לך, כן פיצית? כן גדולה מה רצית לאמר? רק שניה אני אבדוק מה תינוקי רוצה אולי הוא עייף אני ארדים אותו ואבוא לקשור לך את הבדים לבית שאת בונה".
מה שעוד כיף לי בכל העניין הזה הוא השיחרור מאזשהיא צורה חיצונית שמוכתבת בגנים - בבוקר משחקים בעשר מסדרים, מעגל , ארוחת בוקר, יוצאים לחצר,
ואם בניק ממש רוצה לשחק באבנים בחוץ וגדולה ממש צריכה עכשיו לשבת על הספה עם ספר? אז אני נותנת, מקשיבה גם מה כל אחד צריך וגם מה הקבוצה,
היום ישבתי על הספה עם תינוקי, ולאט לאט הם התקבצו סביבי, ופתאום נראה לי מאוד מתאים עכשיו רגע של איסוף, "בואו נספר סיפור", בסוף מצאנו סיפור עם שירים ושרנו, וזה היה של דתיה בן דור על השובבים במיטה אז משם הצעתי להם לשחק שובבים במיטה והם כמובן מאוד שמחו והשתוללו והתגלגלו, ואחר כך רצו לשחק איתי שאני אמא זאבה והם הגורים והכינו להם מיטות ונתתי להם מים מקערות לשתות, ותו"כ זה לומדים את הדבר הכי חשוב בחיים בעיני - יחסים - להיות עם אחרים בצורה הרמונית, למצוא את מקומי בלי לדרוך על האחר.
טוב נראה לי בתור התחלה זה מספיק.
0
כבר כמה זמן אני מסתובבת עם רצון לספר על מה שקורה אצלי בבית בבקרים
אני מרגישה שזה מיוחד ובעיקר מתקרב להגשמת הייעוד שלי בצעדים רציניים, והיום עלה בדעתי לכתוב על זה בבלוג אישי.
ובכן, שמי שרונה, למדתי בסמינר חינוך וולדורף, כשפגשתי את דרך האנתרופוסופיה בחינוך, הרגשתי שיש שם משהו שמאוד נכון בעיני
הגנים והאוירה הרשימו אותי מאוד והצטרפתי בהתרגשות לעבודה בגנים. אחרי ארבע שנים נולדה רוני שלי ורציתי להיות איתה כמה שיותר.
הייתי איתה עד גיל שלוש בבית, בינתיים נולדה גם שירה, וגם ארז, היום הוא בן שנה.
(שירה בת שלוש ורוני בת חמש). לפני כשנה, עברנו לגור באזור פ"ח במושב מאור, ופגשתי פה חברה שמיד היה קליק מדהים ביננו, לה שלושה ילדים - בן שנתיים (היום), בן 4 ובת 5. התחלנו עם החלפות, מה שאני מאוד אוהבת לעשות ועשיתי גם רבות עם רוני, פעם הילדים אצלי פעם אצלך, ואז היא ביקשה משהו יותר רציני, אני במיילה בבית, עם תינוק ופעוטה,(את רוני שלחתי לאנתרופוסופי בגבעת עדה) אז שאקח את הקטן שלה לארבעה בקרים. בתמורה הילדים שלי כולם היו אצלה מידי פעם אחה"צ.
ואז היא רצתה שגם הבינוני שלה ייצא מהגן במושב ויבוא אליי, שמחתי, הוא כזה מתוק, החיבור בינו ובין הבת שלי מ ד ה י ם, והם באו, לי היה סבבה, כמעט לא הרגשתי אותם, הם באו בבוקר, יצאו לחצר לשחק, תינוקי שלי או בין הרגליים או במנשא ואני מתקתקת את הבית, אני כל כך אוהבת את עבודות הבית, כן, אני יודעת שרוב האמהות משתגעות משהיה ממושכת בבית, אני מרגישה שהבית הוא הממלכה שלי, אני מנקה, מסדרת, אוהבת מידי פעם בפרץ אנרגיה להתלבש על מגרה שמזמן לא סודרה, או לקרצף את המקרר, מבשלת כל יום אוכל טעים ובריא, כשהקטנים היו בהתחלה, פשוט הייתי חופשיה לעשות את כל זה כאילו אין לי ילדים כמעט (למעט כמובן פה ניגוב אף ופה הנקה),
אחרי זמן מה חברתי שאלה בזהירות אם ארצה לקחת אליי גם את הגדולה שלה, בת החמש, אמרתי לה, תשמעי, ילדה בת חמש זה כבר סיפור אחר, תכנים, חגים, פעילויות... לא מתאים לי עכשיו. ואז היה זמן שהגדולה היתה חולה (חולה בשבל ללכת לגן לא ממש אנושה), והיא הביאה אותה אליי בבוקר, והיה לנו יום נפלא, הרגשתי רוח חדשה נושבת בביתי, אנרגיות שגייסו מתוכי את הגננת, פתאום חילחלה בי ההבנה שאני מתגעגעת להיות גננת. אז אמרתי לחברתי, שאני מסכימה שהיא תבוא והיא רקדה משימחה, והחלטנו על סידור של חלק החלפות חלק תשלום קטן, והיא הוציאה את הילדה מהגן.
וככה התהווה לו בביתי משפחתון קטן ומקסים, של בן שנה, בן שנתיים, בת שלוש, בן ארבע ובת חמש. לא תכננתי כלום, נתתי לדברים לזרום, כי ראיתי שהרוח נעימה לי, הם באים בבוקר, אוכלים ביחד ארוחת בוקר שחברתי מביאה, אחר כך פיצית שלי ובניק שלה מיד רצים החוצה לשחק את המשחקים המקסימים שלהם, קטניק שלה פשוט מסתובב ומעסיק את עצמו לידם, לפעמים יש בינהם אינטרקציה, לפעמים אני צריכה להתערב, והגדולה בדרך כלל מאוד רוצה לעזור לי, ואני מאוד אוהבת לעבוד עם ילדים, מאוד נהנת לתת להם תחושה שהם יכולים, והעזרה שלהם רצינית ומשמעותית,
לפני פסח קירצפנו את כל הארונות, כיסאות, ואחר כך שטפנו ריצפה עם המון מים! איזה כיף! כולם, כולם, אתה עם המגב הזה את עם המגב הזה, אתה בנתיים מביא את המים ואתה קטני בוא חמוד, קח את המטטאה הקטן הזה ותקרצף איתו היטב פה מאחורי הספה.
במשך היום, מה שמדהים אותי ומרגש אותי מאוד זה שאני מוצאת את עצמי במצב של מאוד קשובה להם, כשהם בטוב ומשחקים ויש שקט, אני בענייני, ולפעמים רק עם גדולה, אני כל הזמן עירנית אליהם ומגיבה לכל מה שאני רואה, זה מרגיש לי מאוד נכון, ברגע שאינטרקציה מתחילה להיות לא נעימה למישהו, אני מופיעה וממללת להם, והנא משהו שלא למדתי באנתרופוסופיה, שדוגלת במיעוט דיבור עם ילדים, והעיקר הוא העשיה, אבל בהרגשה שלי הם צריכים להבין, פתאום חטפו לי פתאום צעקו עליי, אז אני אומרת - זה מאוד לא נעים לפיצית שצועקים עליה את יכולה לבקש, פיצית - גדולה מאוד רצתה את הטרקטור הזה דוקא עכשיו, את מסכימה להתחלף איתה עם המשאית? ואני רואה שזה עובד כמו קסם, הם נרגעים, הבינו אותם, ראו אותם, יש להם מקום.
כל היום אני באינסוף הקשבה לרצונות, לגחמות, זו אומרת משהו והשניה אומרת משהו וגם תינוק רוצה פתאום ידיים ולא ממש ברור מה עוד,
ואני לומדת שיעור מטריף בלתת לכל אחד מקום, "רגע גדולה פיצית רוצה לאמר לי משהו אני כבר אקשיב לך, כן פיצית? כן גדולה מה רצית לאמר? רק שניה אני אבדוק מה תינוקי רוצה אולי הוא עייף אני ארדים אותו ואבוא לקשור לך את הבדים לבית שאת בונה".
מה שעוד כיף לי בכל העניין הזה הוא השיחרור מאזשהיא צורה חיצונית שמוכתבת בגנים - בבוקר משחקים בעשר מסדרים, מעגל , ארוחת בוקר, יוצאים לחצר,
ואם בניק ממש רוצה לשחק באבנים בחוץ וגדולה ממש צריכה עכשיו לשבת על הספה עם ספר? אז אני נותנת, מקשיבה גם מה כל אחד צריך וגם מה הקבוצה,
היום ישבתי על הספה עם תינוקי, ולאט לאט הם התקבצו סביבי, ופתאום נראה לי מאוד מתאים עכשיו רגע של איסוף, "בואו נספר סיפור", בסוף מצאנו סיפור עם שירים ושרנו, וזה היה של דתיה בן דור על השובבים במיטה אז משם הצעתי להם לשחק שובבים במיטה והם כמובן מאוד שמחו והשתוללו והתגלגלו, ואחר כך רצו לשחק איתי שאני אמא זאבה והם הגורים והכינו להם מיטות ונתתי להם מים מקערות לשתות, ותו"כ זה לומדים את הדבר הכי חשוב בחיים בעיני - יחסים - להיות עם אחרים בצורה הרמונית, למצוא את מקומי בלי לדרוך על האחר.
טוב נראה לי בתור התחלה זה מספיק.
0