^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה שיעור לחיים אני עוברת אבל זה ממש קשה לי

תמשיכי לכתוב מה שמתאים לך, כמה שמתאים, בקצב שמתאים.
אני עוקבת בעניין ואהדה.

מההתנסות הקצרה שלי כמטפלת (פעם, בגלגול אחר) גיליתי שלפעמים אין תחליף לניסיון להבין את הכוחות שעיצבו אותך עד היום. יש הרבה כוח בהבנה: היא מאפשרת לך לספר לעצמך על עצמך סיפור שיש בו היגיון פנימי, השתלשלות של סיבות ותוצאות, ובדרך כלל זה סיפור חיובי יותר מהסיפור שסיפרת עד כה; והיא חושפת דפוסים של מחשבה-רגש-יחסים שהפכו אצלך לטבע שני, ומצביעה על קיומן של אלטרנטיבות אפשריות.
צריך רק להיות עם היד על הדופק ולא לשקוע בחפירה לשם חפירה. המבט שלך צריך להיות מופנה קדימה, להווה ולעתיד הטובים שאת מנסה ליצור עבור עצמך.

ובאותו עניין: אני מטפלת בעצמי תוך לקיחת אחריות מלאה על מי שאני. מסרבת להאשים מישהו אחר
למשפט הזה התגנב בלבול בין אחריות ואשמה (אני כותבת "התגנב" כי בטח קראת את אחריות מול אשמה).

אנשים שאני אוהבת מאוד פתאום נראים לי אחרת. זה מערער ומפחיד.
אכן.
אבל אחרי תחושות ההתערערות, הפחד, האכזבה המרה והכעס על האנשים שפגעו בך, באות לפעמים גם הבנה, חמלה, סליחה ולבסוף - שיחרור והקלה.

אני מטפלת בעצמי תוך לקיחת אחריות מלאה על מי שאני. מסרבת להאשים מישהו אחר מסרבת לראות בנסיבות חיים סיבה. כי אדם אחר באותן נסיבות היה מצליח לא ליפול לבורות האלה. ואני בוחרת במחשכים.
אבל החפירה מתחילה לסדוק קצת את הגישה הזו שלי. ואני מוצאת את עצמי נשאלת ושואלת שאלות קשות. אנשים שאני אוהבת מאוד פתאום נראים לי אחרת. זה מערער ומפחיד.

אחרי שהתפרסם הסיפור האישי של אתי אלון מצאתי את עצמי חושבת המון על הפתולוגיה הזו. איך אישה, סופר מכשרת, גאונה פיננסית, מוחקת את חייה, את עצמה, את משפחתה, ילדיה עבור אחיה. רק לאחרונה הבנתי את האובססיה שלי.

אני משתפרת כל הזמן. לומדת להגיד לא. מלמדת את הזוגי להגיד לא. מראה לו איך במקום לדאוג לי הוא חלק בלתי נפרד ממירוץ הדאגה והריצוי. אין לנו זמן וכח לכלום אבל קושי של משהו מבני משפחתי מעמיד את שנינו על רגלים אחוריות ופתאום אנחנו יכולים להתארגן כך שלא אהיה בבית כמה שעות. פתאום אנחנו יכולים להגיע למקום שעבור עצמנו לא היינו מצליחים אפילו לחשוב איך נגיע לשם. איך נהיה כזאת? ממתי נהייתי כל כך פחות חשובה מאחרים?

ושוב אני מסתבכת בין עם המיסוכים שלי ועם הלא רוצה לפגוע ולא ורוצה להפגע. אני אשתוק קצת.

קשה לי לכתוב. אבל הכתיבה עוזרת לי.
אני לא מרוצה. קשה מאוד לרצות אותי. אני אוהבת דברים בדיוק כמו שאני אוהבת אותם. פשוטים אבל מדוייקים. אני מתרגזת משטויות. אני כועסת כשהזוגי אומר שיהיה בבית תוך 10 דקות ומגיע אחרי 30. אני לא יכולה לסבול בעלי מקצוע שלא עומדים במילתם או באיכות עבודה ירודה.
לא מצליחה לנוח. לא מצליחה לשחרר.

אני עובדת קשה מאוד כדי לחיות בעתיד חיים טובים יותר. משוחררים יותר. נינוחים. אני רוצה לנשום. אז אני חופרת.

הרבה שנים הלכתי עם סוד איום ונורא בתוכי. היו ימים שהסוד הזה שיגע אותי. היו לילות שלא ישנתי בגללו. הייתי במהלך השנים בטיפול אצל שני מטפלים שונים. הראשון גבר, השנייה אישה. לא הייתי מסוגלת לספר להם. אפילו חשבתי ללכת לאיזה פסיכולוג רק כדי לספר את הסוד וללכת. בסוף אחרי שחזרתי מפגישה בה (שוב) לא הצלחתי לספר את הסוד. התפוצצתי וסיפרתי לחברתי הטובה והאהובה. הכל. תוך בכי הסטרי. היא, באהבה גדולה, חבקה אותי, חייכה והורידה את כל האיום והנורא מאותו סוד. החזירה את הפורפורציות. הראתה לי שלא פגעתי באיש אלא בעצמי עם הכדור הזה שנהיה מפולת על חיי. זה עבד. לכמה חודשים. מאז עברו הרבה שנים.

השנה הצלחתי לראשונה לספר למטפלת איתה אני עובדת. שוב מתוך בושה גדולה. שוב מתוך חרדה גדולה. ואחרי הרבה הקדמות וסיפור כל מה שציינתי כאן למעלה. מטפלת חכמה יש לי. היא הסבירה לי מדוע קרה לי מה שקרה. היא הסבירה לי איך הפך אירוע כביכול שולי וקטן בסוף ילדותי, ראשית נעוריי, למשהו איום כל כך . גדול כל כך. וככל שחפרנו יותר הותרה המועקה. וככל שהבנתי מאיפה צצו ונוצרו השדים כך יכולתי להניח להם והם לי.

אז אני חופרת. כי לפעמים כדי להצליח לנשום צריך להבין.

אבל עכשיו החפירה מבלבלת. ומביכה.

נוסעת,
הדיכאון שאת מביאה לדף הזה הוא דיכאון מאוד אסתטי
כן. כי זה מה שאני מסוגלת לחשוף ממנו. אני לא אנונימית כאן. חשבתי, כשהתחלתי לכתוב בכינוי הזה, שתחתיו אני אוכל לחשוף הרבה יותר. אבל אני לא מעיזה. ואני אמנם לא מוכרת בו כמו בכינוי אחר אבל גם לא נעלמת ולא חסרת זהות.

תוגה עמוקה שאין לה צדדים אפלים
הא הא הא |מריר ועצבני|
וגם לזה התכוונתי כשכתבתי אני מחביאה יותר ממה שאני פורשת .

אני לא מסתורית ולא נוגה ולא אסטית אני פשוט מתביישת וחוששת לחשוף יותר.

זה לגבי החלק הראשון.

מחשבות בשעת לילה מאוחרת: הדיכאון שאת מביאה לדף הזה הוא דיכאון מאוד אסתטי, מין תוגה עמוקה שאין לה צדדים אפלים, והכינוי שלך באתר - פרח משוגע - משקף תפיסה שהדיכאון הוא חלק אינטגרלי מזהותך וצפוי ללוות אותך תמיד.

אני מרגישה - תקני אותי אם אני טועה, מחקי אותי אם אני פוגעת - שאת מבקשת ללמוד לחיות עם הדיכאון, אבל לא באמת נכונה לוותר עליו בלב שלם.
את מוזמנת לחשוב אם יש משהו בדבריי, ואם כן - לבדוק עם עצמך מה הסיבות לכך, אילו אמונות ופחדים גורמים לך לדבוק בדיכאון, מה את מרוויחה משימור הדיכאון ומה את משלמת עליו.

תקראי הנקת צמד.
אל תתייאשי. זה קשה את בתחילת הריון ו באופן טבעי עייפה זה טבעי, זה עובר. גם ההנקה תהיה לך קלה יותר בהמשך.
בהצלחה

פרח, אולי תמצאי תשובות לחלק מהשאלות שלך בדף הנקה והריון שני.

תודה על העידוד, החיזוקים והמילים החכמות.

אני זזה עם התחושות שלי כל יום. שלא לומר כמה פעמים ביום.
עזר גם שכתבתי כאן. אח"כ יכולתי גם לתמלל את התחושות עם חברה וזה עזר מאוד לעשות קצת סדר.

ההנקה לא נעימה לי. לפעמים כואבת מאוד. במשך היום אני מצליחה לעניין אותו בשתייה, אוכל, חיבוקים, משחק וכו' במקום לינוק אבל כשזה מגיע לשינה אין תחליף שמקובל עליו.
אני רוצה להפסיק להניק אבל לא רוצה לגמול אותו...
אין לי מושג איך. זה נראה לי קיר בלתי עביר.
איך מניקים בהריון? ואם לא אגמול אותו אז מה? אניק ילד ותינוק יחד??

עוקבת וחושבת עליך.

לבכות על כך שאני לוקחת מבני את נסיכותו את יחידיותו
אין לך מושג איזו מתנה את נותנת לו. אח זו מתנה ענקית, דווקא בגלל השחרור מהמקום של נסיך יחיד. התרכזות בילד וסימביוזה, שהן מנת חלקם של בכורים לעתים קרובות כל כך, לא בהכרח טובות להם.

מקווה איתך לטוב @}.

_אני בהריון. כל כך רציתי את ההריון הזה. ועכשיו כשהוא כאן אני מבוהלת ופוחדת.
הגדול שלי עדיין לא בן שנה וחצי ונראה פתאום כל כך קטן._
איזה כיף לך
זה בסדר לפחד ולהיות מבוהלת. (וכמה טוב שאפשר להאשים את הכל על ההורמונים ). אבל בכל זאת, איזה כיף לך
גם לי יש בן שעדיין לא בן שנה וחצי אז אני יודעת שזה לא קל. אבל אני בטוחה שתמצאי את הדרך להסתדר עם שניים קטנים. חבר שלי תמיד אומר לי ששניים זה הרבה יותר קל מאחד.

אני לא יכולה יותר להגיב בעדינות אל כל מי שמספר לי שהילד שלי זקוק לחברה והוא יקבל המון מהגן/ פעוטון/ משפחתון הזה והזה.
בדף חינוך בלי גבולות היה לאחרונה דיון סביב נושא הלחץ החברתי. אני מעתיקה לכאן את המשפטים הרלוונטיים:
_לגבייך – ככל שיעבור הזמן וככל שאת תהיי יותר שלמה עם מה שאת עושה – כך הערות ועקיצות יזיזו לך פחות ופחות.
ככל שהדרך שבחרת לעצמך תתבהר לך, ככל שהתשובות תגענה מבפנים, כך יהיה לך קל יותר להתמודד עם הסביבה.
וגם - מניסיוני, ככל שהביטחון שלך בדרכך גדול יותר - כך התגובות והעקיצות מתמעטות, ואת מוצאת את עצמך פחות ופחות נזקקת להסביר את דרכך._
מקווה שתגיעי למקום הזה בהקדם!

<יוחננ ית ממחשב אחר>

<קוראת>

אתמול אחה"צ עד החושך היינו בים.
הילד שלי לא ינק כל היום אתמול רק בלילה התעורר אחרי שהעברנו אותו מהרכב למיטה וביקש.
כמה מילים חכמות מחברה ואני מנסה לרכז את הפוקוס שלי על מי שאני ואל מה שטוב לי ועל השמחה הקיימת וגם זו החדשה בחיי.
לא קל. אבל יותר טוב.

לבד בבית. לראשונה מזה חדשים ארוכים אני לבד.
אמא שלי מתקשרת לספר עד כמה הילד שלי מדהים ואני מחייכת ונהנית אבל גם חושבת- יש לי עוד פחות משעתיים לבד. אל תקחי לי את הזמן הזה.
אני בדיכאון. שקטה שקטה. מרגישה כאילו משהו ייצא מתוכי ויבלע אותי אם לא אצרח אבל נשארת שקטה.
כל החברות שלי עוברות לי בראש.
אל מי אפשר להתקשר? אל מי אפשר לזעוק? ואני מתיישבת מול מחשב ולא מסוגלת לדבר עם אף אחת. לא עם אחותי לא עם חברות.

אני בהריון. כל כך רציתי את ההריון הזה. ועכשיו כשהוא כאן אני מבוהלת ופוחדת.
הגדול שלי עדיין לא בן שנה וחצי ונראה פתאום כל כך קטן. הוא יונק ואני מאבדת סבלנות.
בחדשיים האחרונים אני מוצפת ברגשות שאילו רק היו מגיעים חודש קודם...
עדיין לא הצלחתי לזוז קצת הצידה מהילד שלי. אני מחוברת אליו לגמרי.
מרגישה שאני צריכה קצת זמן לעצמי מצד אחד ומצד שני אני לא יכולה יותר להגיב בעדינות אל כל מי שמספר לי שהילד שלי זקוק לחברה והוא יקבל המון מהגן/ פעוטון/ משפחתון הזה והזה.
צריכה לאסוף את עצמי ולהתעשת. להכין את עצמי.

אני לכודה בין הרצון שיעטפו אותי ויחבקו וידברו לבין הצורך להיות לבד ואי היכולת לתקשר.

כל השנים ידעתי שבין לילד לילד יהיו שלוש שנים. לפחות. אבל לא כך יהיה.
אני בוכה ובוכה וחושבת שיותר קל לי לבכות על כך שאני לוקחת מבני את נסיכותו את יחידיותו מאשר להודות שאני בוכה עלי.
שאני מרגישה אבודה בתוך ים ההורמונים הזה ושאני רוצה לעצור הרכבת ולרדת. שאני צריכה רגע את עצמי לעצמי וסוף סוף הילד שלי מתקרב לגיל שבו אפשר לזוז רגע הצידה והנה סידרתי לעצמי עוד תקופה ארוכה של התמסרות טוטלית.

ומה כל כך דחוף לי להוסיף את הדיכאון שלי לים ההתמודדויות והדפים הפרושים כאן לעזזל ואל מי בדיוק אני זועקת ואיך בכלל אפשר לעזור לי אם אני מחביאה יותר ממה שאני פורשת??

לאה גולדברג, אין עליה.
@}

אוי סליחה, עבד קודם. אתן רק חלק:


ונשמת את ריחו של התלם נשֹם ורגֹע,

וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגע,

ומותר, ומותר לאהֹב.



את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

אני נותנת מעצמי לכולם ולי לא נשאר. לי ולזוגי. אז התחלתי לפתוח חלונות לאור.
לשנות. להזיז.
אין לי כוח ואין לי סבלנות. אבל יש לי בן. פרח. ויש לו אבא. פרח.
אז אני לא מדברת בטלפון. כמעט. ולא רואה את המחשב. כמעט. והמשפחה שלי שממנה הגעתי למשפחה שלי שבה אני חיה היום מקבלת ממני קצת פחות.
ואם מישהו צריך לחכות זה לא תמיד האיש שלי. וזה חדש.
קודם הצרכים של אחותי ואחי ואבא שלי ואמא שלי עמדו בהחלט בראש הרשימה ואז נולד הפרח שלי והם זזו.
ועדיין בתוך האין כח ואין סבלנות כל הזמן גרדתי מתוכי אליהם. עד שראיתי.
ראיתי אותי, עומדת מול האיש שבחרתי לי לחבר לדרך, עומדת ריקה.
זה לא קל. לשנות סדרי עולם. ויש לנו ימים טובים יותר וימים זורמים פחות.
אבל אני בדרך. מפנה אנרגיות וזמן לאישי. לביתי.

הייתי רוצה לחזור ליצור אבל אני צריכה זמן ומרחב פיזי שאין לי כרגע.
בינתיים הצלחתי בכמה שבועות לקרוא שלושה ספרים.
זה מה שהחלטתי לתת לעצמי בתור התחלה. לקרוא שוב.

ויש לי קצת יותר כח ויותר סבלנות לי ולזוגי.

דקל נור, רק עכשיו ראיתי. לא עולה בקישור שלך שיר.
איזה שיר נתת לי?
תודה בכל מקרה.

על הדשא בחצר אצל חברה טובה. השכנים הם בני בית והילדים עוברים בין הבתים כל הזמן. חברים.
השכנה צועקת מהחצר שהם יוצאים למסיבת סיום של הבכור והצעירה רוצה להשאר עם בתה של חברתי.
הבת בתגובה נועלת את שער החצר ונכנסת בכעס לחדר שלה. טורקת דלת. אמא שלה קמה ונכנסת אחריה.
בינתים מצטרפת אלי ואל הקטנים על הדשא השכנה הצעירה. היא נבוכה.
אמא שלה צועקת לה לחזור הביתה ואני קולטת את חברתי יוצאת מחזיקה בטלפון. היא התקשרה להגיד שלא מתאים בסופו של דבר שהבת תשאר.
אני שמחה שהחברה הקשיבה לבתה כי ההתנהלות שאני מכירה שם היא אחרת.
בינתיים בחצר הסמוכה צעקות. הצעירה לא רוצה ללכת למסיבה של אחיה הבכור וההורים כבר לחוצים לצאת. ההורים רבים בינהם מה נכון לעשות.

חברתי אומרת לי: לא נעים לי. אבל הן רבו עכשיו ולבת שלי ממש לא מתאים שהיא תהיה כאן עכשיו. הם לא צריכים להתווכח איתה, היא אומרת לי, הם צריכים לקחת אותה וזהו.

אני מתכווצת. שואלת את חברתי, אולי אני אציע שאקח אותה אלי?
השתגעת? מה פתאום? ואני מסכימה איתה. השתגעתי. מה פתאום.

אני לא יכולה לסבול קושי של מישהו אחר. שלא לומר סבל. מה שאני מסוגלת לקחת על עצמי כדי להקל על מישהו אחר.
שאלוהים ישמור.
עדיף שאני סוףסוף אשמור.

פרח, מה שלומך?
אני רוצה לתת לך שיר

אני איתך. לאן שטים?
האמת היא שאין לי מושג. לאִי שטוף שמש, אני מקווה.
בינתיים אפשר להנות מהמסע המשותף.
(פתאום נזכרתי בשיר היפה על איתקה

מה שכתבת על התפקיד של הדיכאון בחייך נשמע מאוד הגיוני ואפילו שכיח (אצל הרבה נשים מופיעה מחלה פיזית או מיגרנה כדי שתהיה להן רשות לנוח).
חשבת פעם איזה תפקיד ממלא הדיכאון שלך אצל בן-הזוג שלך? במערכת הזוגית שלכם? (אני חושבת כרגע במושגים שתוארו כאן בדפים כמו לבסוף מוצאים אהבה .)

איך היה הקשר ביניכם לפני הלידה, לפני הדיכאון?
אותו דבר פחות או יותר, אלא שהוא מכיר את הדיכאון שלי עוד מלפני שהפך להיות זוגי. זה חלק ממני ועל כן גם חלק מהמערכת הזוגית.

האם הקושי שלך לעשות לעצמך מקום מחריף כשאת בדיכאון?
אני מתלבטת.
מצד אחד קשה לי עוד יותר לעשות בשביל עצמי וקשה לי לזוז וליצור. מצד שני הדיכאון משרת את הצורך שיניחו לי. שלא ירצו ממני ולא יצפו ממני. במובן הזה הדיכאון יוצר לי מקום לנשום לפחות חלק מהזמן.
מאז שאני מודעת לתפקיד הזה של הדיכאון אצלי אני מנסה לזהות ולהתריע עוד לפני הנפילה-
משהו בסגנון: עכשיו קשה לי. בבקשה להניח לי, להפחית ממני xyz וכו'. זה לא תמיד עובד. אבל זה משתפר.

אני מנסה לחתור כאן לאנשהו
אני איתך. לאן שטים?

פרח,
יש לדף שלך קול חרישי ועוצמתי, כמו של יום זיכרון.
בין כל הרעשים והצרימות בבאופן,
הוא פתאום לי אי של שקט והקשבה.

פרח, את יכולה לשחזר (לעצמך) איך היה הקשר ביניכם לפני הלידה, לפני הדיכאון?
האם הקושי שלך לעשות לעצמך מקום מחריף כשאת בדיכאון?
כי יש לי הרגשה חזקה שהדיכאון והקושי הזוגי מזינים זה את זה (זו תובנה כמעט טריוויאלית, כמובן, אבל אני מנסה לחתור כאן לאנשהו).

האם אני באמת יכולה לקבוע?
אני יכולה לקבוע שיהיה סדר ויהיה לי טוב. כמה שליטה יש לי על תחושות שלי. עד כמה אני יכולה ליצור את המציאות שלי?

אני עמוסה. יותר רגשית מכל דבר אחר.
זה גורם לכל מטלה להיות קשה ולכל בקשה להעמיס ולהכביד. אני נחנקת.
הכל יותר מדי בשבילי.

אנחנו (ונראה שכל העולם ואשתו) בטיפול זוגי.
המטפלת שלא ראתה אותנו מזה חודש (חגים, היא היתה חולה וכו') מנסה למשוך למקום שאני לא מצליחה להבין את מהותו.
רק לקראת סוף הפגישה היא כבר מאייתת לי: את לא עושה לעצמך מקום. את כל הזמן מצמצמת את עצמך בשביל אחרים.
ואני חושבת על מה שעשיתי וכתבתי כאן ועל הסיפור של ב דרך ומתכווצת עוד יותר.

תודה ב-דרך. מקסים.
תודה תמר.

אם את באה מתוך האמת שלך, האדם ממול יכול לבחור האם לגדול מתוך מה שתאמרי. העיקר זה הכוונה. כי אם יש כוונה, היא עוברת גם בלי המילים.

בחרתי לא לפגוע ולא להזיז אף אחד אחר.

משהו שחרוט בי היטב:
הלכתי לכנס מעגל נשים. לבדי. לא מכירה אף אחת. יושבת בצד. מחכה.
כשהתחיל הכינוס, ביקשו מכולן לשבת במעגל גדול. המון המון נשים.
התיישבתי בישיבה מזרחית. היה צפוף. לימיני ישבה אישה. אישה גדולה.
ואז הגיעה אישה נוספת וביקשה שנפנה לה מקום לשבת.
אוטומטית הצטמצמתי. יישרתי את רגליי והתכנסתי פנימה. רק לא להפריע. רק לא לגעת.
האישה לידי שמה יד על ירכי ואמרה: אל תצמצמי את עצמך. שבי בנוח.
דמעות עלו בעיני. פתאום הבנתי.

מחשבות על הוירטואלי כראי לחיי.

יכולתי אולי לפנות ולבקש להשאיר את הדף הקודם כדף "שלי". לנקות משם את מה שהפריע לי אחרי זמן ולהמשיך.
בחרתי לא לפגוע ולא להזיז אף אחד אחר.
יצאתי אני מהמקום שבו התפתח דיאלוג משמעותי עבורי. כדי שאוכל למצוא לי שקט. כדי שאוכל להתבטא. להרפא.
אבל אם כל פעם כשמשהו מפריע לי אני זזה, אם כל פעם שמתהפך משהו בחוץ מתהפך כל עולמי, איך אוכל למצוא לי שקט?

אני מנסה להתרכז בעצמי וליצור לי את התנאים שיאפשרו לי חיים טובים יותר.
אבל מרבה ליפול אל הבור הזה של נתינה החוצה. וגם ממהרת לזוז שמא אפריע.
וכאילו בהיפוך גמור ממהרת לזוז פן יחרידו את שלוותי.
שלוותי. הא.

|שקט ואויר|

<מקשיבה>

למה אני צריכה בכלל להסביר את עצמי ולמי.
את לא. פשוט לא.
רוב האנשים אינם חושבים לפני שהם מדברים. זה הכל.

|שקט ואויר|

סוף סוף שקט.
עכשיו אני מנסה ללקט את כל המילים שזרמו והמחשבות שנחשבו בימים האחרונים.
מאוד רציתי לכתוב. להוציא לאויר את מה שמישהו אולי יוכל להרים ולשלוח אלי חזרה כך שאוכל לנשום עם ולא על יד.

את יום הזיכרון ביליתי בסידור בגדים שקיבלנו ממשפחה ומחברים.
אלו קטנים. אלה יהיו קטנים עד שישוב החורף. אלה יחכו לקיץ הבא.

לרגע יצאתי מהחדר לשנות את הערוץ שהשמיע משהו שעצבן אותי. עד שקלטתי מה אני רואה
שמו של אהבת נעורי. יום מותו.
וכבר שם אחר של איש אחר שבמותו איבדו אנשים אחרים את עולמם ואת אורם.
ואני כבר בחיים אחרים. עם איש אוהב אהוב וחי. אם בנו. אם בני. מאור חיי.
ועדיין היום הזה והימים שקודמים לו והימים שאחריו קשים לי. מיותרים לי.
ואין בי שמחה על החג הזה כשהוא מגיע ואין בי צער על שהוא מסתיים. החג הזה אינו נחגג בליבי.
ביום הזה אני אוספת את עצמי אל עצמי בחזרה ומנסה להמשיך כאחד האדם.
ועדיין שקופית שמו ויום מותו מול עיניי.

אני מטיילת עם בני בחוץ. מוצאי חג. אני נושמת אויר אחה"צ.
פוגשת בשכנה שמלהגת משהו על היום הזה יום החג. ואני בלי לחשוב מסננת - אני שונאת את היום הזה.
למבט התמוה אני מסבירה שהתכוונתי ליום הקודם ואני שונאת את עצמי על התיקון
והיא בטון של מורה מטיפה "אין מה לעשות זה חלק מחיינו כאן" ומוסיפה תארי לך איך מרגישות המשפחות השכולות
ואני אומרת לה שאני יודעת ושונאת את עצמי עוד יותר
למה אני צריכה בכלל להסביר את עצמי ולמי.

ועכשיו אני רוצה לחזור למחשבות על ההריון שאני חולמת עליו ועל ילדתי או ילדי השני שאני מייחלת לו.
מי שעבורה / עבורו ארזתי את הבגדים הקטנים ואני כבר מוכנה לחזור ולפתוח את השקיות בהתרגשות.
אבל עכשיו אני צריכה עוד כמה רגעים של שקט.