על ידי אילה_בשדה_הדגן* » 14 אוקטובר 2007, 21:40
מסכימה עם בשמת לגבי העירבוב.
בכלל , כל הקונספט שלי , שבעצם מי שהתווה את הדרך זה ג'נקינס ,זה שלא מתחילים לעשות סיפור מסובך.הכל פשוט וקל , בלי לשבור את הראש.
הכל הולך ,הכל מתקמפסט.הקומפוסט יסבול כל טמפרטורה , כל פריט (בטח שלא פלסטיקים),ורק ישתבח.
**********************************
לפני כמה ימים כשניקיתי את הדלי נזכרתי במה שסיפר אמיליו מ'עמק הטל ', שהאנשים זורקים את הזבל שלהם ובכלל לא מסתכלים איפה הוא נוחת .
הוא עשה מין הצגה קטנה על איך אנשים מעיפים נניח פחית שתיה , הצידה , מעבר לכתף וכ'.
זה בטח לא כמו שכשמניחים בקומפוסט את תכולת הדלי מהשירותים /קערה מהמטבח .
אפילו שאני יכולה להעיף את הדברים האלה , אני לא אעשה את זה.
אני מסתכלת על הערימה , אני בוחנת אותה כל יום מחדש.אני מגלה יצורים שמהלכים בה, נמלים , חיפושיות ,איך הירק שזרקתי לפני כמה ימים משנה את ציבעו,עלים נהיים כמושים...
איזה ריח עולה מהערמה?, אם בן הזוג שלי כיסה אותה זה מדהים שאין שום ריח.הערמה הכי תמימה בישוב.
אני מסתכלת עליה כמו חקלאי שעומד מול המטע שלו , מתי כבר יהיה אפשר לקטוף?, מתי זה יבשיל?
הריח הבלתי אפשרי שעולה מפחי האשפה הקונבנציונליים,בעיקר כשמזג האויר מתחמם ,מבריח .בשכונה שגרתי בה החתולים היו מסוגלים לזנק פתאום וממש הייתי נבהלת.
המסר הוא שזבל שנזרק בצורה הזו הוא באמת מקור לכל רע.ריח רע מתרגם אוטומטית במוח האנושי למשהו רע שצריך להתרחק ממנו ,פחד ממחלות , ממזיקים,
כשהזבל בקומפוסט ,הוא מהווה הזדמנות ליצירה, הזדמנות לשמחה .
הגוף מרגיש אחרת ליד הערמה ,אין מה למהר , אין התכווצות ודריכות .החושים פתוחים לקבל עוד ועוד ברכה.
********************************************************************************************
אחת התירגולות שלי בשלב זה של חיי , הוא להיות מסוגלת לעשות את מה שאני רוצה ,
נשמע פשוט לא?
לא , זה לא פשוט.
אני מנסה להרים את הראש , לזקוף קומה .
לא משנה כרגע כיצד אני מגדירה את עצמי ואלו עיסוקים נוספים יש לי חוץ מערמת הקומפוסט שלי (שאני אמא בחינוך ביתי ,למשל, )המטלה הנוספת בחיי מאפשרת לי עוד סוג של התבוננות על אופן ההתנהלות שלי.
"רגע , תנו לי שניה וכבר אני חוזרת מהקומפוסט הזה !"
"שניה."
לא , אל תבואי איתי , נו כבר עד שתשימי נעלים , אוף, כבד לי ,למה רק אני עושה את זה בבית הזה.."
למחוק.
לשים דיסק חדש בהרד דיסק:
"מתוקה ,עינבלי , אני רוצה לרוקן את הדלי של השירותים עכשיו, ללכת לקומפוסט",
עינבלי הולכת אחרי עד לדלת ,
אני שמה את הדלי על הריצפה ועוזרת לה עם הסנדלים.מה איכפת לי שאחרי כן היא גם תשהה קצת בחוץ ותשחק קצת בחול עד ארוחת הבוקר.אני אעזור לה דקה וזה יתן לי ולה בדיוק את מה שאנחנו צריכות לבוקר שלנו.
אנחנו הולכות ביחד, לפעמים יד ביד , לפעמים כשכבד לי אני מסבירה לה " כבד לאמא , אמא רוצה ללכת מהר, תשחררי אותי ",כלומר אל תחזיקי לי את המכנסיים ,"את יכולה לשבת כאן ולחכות".
יש הרבה יותר תקשורת והתיחסות בינינו ,יש הסברים ועזרה הדדית , עוד מקום להודות על שיתוף פעולה.
נכון שאני מתיחסת לשיתוף פעולה כאל כל פעם שפשוט מניחים ומאפשרים לי לזרוק את הקומפוסט(ולא משנה מה אופי המטלה , לשטוף כלים , לארוז את התיק , להוציא את הכלב),ועל כך אני מודה.
לאט לאט, זה לא יקרה ביום אחד,השיתוף יכול להגיע גם לרמות ממש מרשימות.
אצל חברה שלי , כל פעם מישהי אחרת מהבנות שלה (יש לה רק בנות ),לוקחת את הקערה מהמטבח וחוזרת כדי לעזור לערוך את השולחן...
מסכימה עם בשמת לגבי העירבוב.
בכלל , כל הקונספט שלי , שבעצם מי שהתווה את הדרך זה ג'נקינס ,זה שלא מתחילים לעשות סיפור מסובך.הכל פשוט וקל , בלי לשבור את הראש.
הכל הולך ,הכל מתקמפסט.הקומפוסט יסבול כל טמפרטורה , כל פריט (בטח שלא פלסטיקים),ורק ישתבח.
**********************************
לפני כמה ימים כשניקיתי את הדלי נזכרתי במה שסיפר אמיליו מ'עמק הטל ', שהאנשים זורקים את הזבל שלהם ובכלל לא מסתכלים איפה הוא נוחת .
הוא עשה מין הצגה קטנה על איך אנשים מעיפים נניח פחית שתיה , הצידה , מעבר לכתף וכ'.
זה בטח לא כמו שכשמניחים בקומפוסט את תכולת הדלי מהשירותים /קערה מהמטבח .
אפילו שאני יכולה להעיף את הדברים האלה , אני לא אעשה את זה.
אני מסתכלת על הערימה , אני בוחנת אותה כל יום מחדש.אני מגלה יצורים שמהלכים בה, נמלים , חיפושיות ,איך הירק שזרקתי לפני כמה ימים משנה את ציבעו,עלים נהיים כמושים...
איזה ריח עולה מהערמה?, אם בן הזוג שלי כיסה אותה זה מדהים שאין שום ריח.הערמה הכי תמימה בישוב.
אני מסתכלת עליה כמו חקלאי שעומד מול המטע שלו , מתי כבר יהיה אפשר לקטוף?, מתי זה יבשיל?
הריח הבלתי אפשרי שעולה מפחי האשפה הקונבנציונליים,בעיקר כשמזג האויר מתחמם ,מבריח .בשכונה שגרתי בה החתולים היו מסוגלים לזנק פתאום וממש הייתי נבהלת.
המסר הוא שזבל שנזרק בצורה הזו הוא באמת מקור לכל רע.ריח רע מתרגם אוטומטית במוח האנושי למשהו רע שצריך להתרחק ממנו ,פחד ממחלות , ממזיקים,
כשהזבל בקומפוסט ,הוא מהווה הזדמנות ליצירה, הזדמנות לשמחה .
הגוף מרגיש אחרת ליד הערמה ,אין מה למהר , אין התכווצות ודריכות .החושים פתוחים לקבל עוד ועוד ברכה.
********************************************************************************************
אחת התירגולות שלי בשלב זה של חיי , הוא להיות מסוגלת לעשות את מה שאני רוצה ,
נשמע פשוט לא?
לא , זה לא פשוט.
אני מנסה להרים את הראש , לזקוף קומה .
לא משנה כרגע כיצד אני מגדירה את עצמי ואלו עיסוקים נוספים יש לי חוץ מערמת הקומפוסט שלי (שאני אמא בחינוך ביתי ,למשל, )המטלה הנוספת בחיי מאפשרת לי עוד סוג של התבוננות על אופן ההתנהלות שלי.
"רגע , תנו לי שניה וכבר אני חוזרת מהקומפוסט הזה !"
"שניה."
לא , אל תבואי איתי , נו כבר עד שתשימי נעלים , אוף, כבד לי ,למה רק אני עושה את זה בבית הזה.."
למחוק.
לשים דיסק חדש בהרד דיסק:
"מתוקה ,עינבלי , אני רוצה לרוקן את הדלי של השירותים עכשיו, ללכת לקומפוסט",
עינבלי הולכת אחרי עד לדלת ,
אני שמה את הדלי על הריצפה ועוזרת לה עם הסנדלים.מה איכפת לי שאחרי כן היא גם תשהה קצת בחוץ ותשחק קצת בחול עד ארוחת הבוקר.אני אעזור לה דקה וזה יתן לי ולה בדיוק את מה שאנחנו צריכות לבוקר שלנו.
אנחנו הולכות ביחד, לפעמים יד ביד , לפעמים כשכבד לי אני מסבירה לה " כבד לאמא , אמא רוצה ללכת מהר, תשחררי אותי ",כלומר אל תחזיקי לי את המכנסיים ,"את יכולה לשבת כאן ולחכות".
יש הרבה יותר תקשורת והתיחסות בינינו ,יש הסברים ועזרה הדדית , עוד מקום להודות על שיתוף פעולה.
נכון שאני מתיחסת לשיתוף פעולה כאל כל פעם שפשוט מניחים ומאפשרים לי לזרוק את הקומפוסט(ולא משנה מה אופי המטלה , לשטוף כלים , לארוז את התיק , להוציא את הכלב),ועל כך אני מודה.
לאט לאט, זה לא יקרה ביום אחד,השיתוף יכול להגיע גם לרמות ממש מרשימות.
אצל חברה שלי , כל פעם מישהי אחרת מהבנות שלה (יש לה רק בנות ),לוקחת את הקערה מהמטבח וחוזרת כדי לעזור לערוך את השולחן...