זוכרת את הדף הזה מלפני כמה שנים שנכתב בזמן אמת, הזדהתי כאן עם המון דברים

קראתי את הדף אתמול בערב בשקיקה רבה, והבוקר חיפשתי אותו לפחות שעתיים (: רק בשביל לרשום לך שאת מהממת והחשיפה מרגשת. אני מקווה שאת במקום שלם ונכון עבורך.

כייף להגיע הביתה.
נשמע שהעיסוק הזה מלא אתגר וסיפוק בשבילך. כייף.
שיהיה המון בהצלחה.

ותראי מה המרגיעים רושם כאן:
״תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך.״
אחחח הדיוק הזה.

הגעתי במקרה... שלחנו את הבנות לבית ספר דמוקרטי שממש אהבתי, אחרי 12 שנה בחינוך ביתי, ניסיתי לחזור למקצוע הישן שלי, עריכה לשונית, וזה היה נורא. גם כבר לא הייתי טובה בזה וגם כבר לא אהבתי את זה וגם היה לי עצוב לבד בבית. אז חשבתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים וחשבתי ללמוד אבל אז מצאתי עבודה בחברה שעושה שיעורי העשרה בבתי ספר, וזה היה גם טוב בפוטנציאל אבל גם ממש רע כי לא יכולתי לסבול את ההתנהלות בבתי ספר רגילים, והייתי שם כמו איזה חייזר והבנתי שאני אכן רוצה לעבוד עם ילדים אבל לא במקום הזה. והגשתי את מועמדותי לבית ספר הדמוקרטי והתקבלתי והתחלתי לעבוד בצהרון, וזה לא היה אידיאלי מבחינת שעות ותפקיד, אבל הרגשתי שהגעתי הביתה. שמצאתי מקום שאני ממש אוהבת וממש מרגישה חלק ממנו. והשנה אני מורה וחונכת בבית ספר, וזה לא פשוט וקל אבל מאוד מעניין ומאתגר ורוב הזמן מהנה.
אני מלמדת שיעור ביוגרפיה (זה מקצוע שהמצאתי ) ל-ג, כתיבה וביוגרפיה ספרותית ל-ו, ביוגרפיות של נשים ומגדר ל-זח"ט, ובישול לזח"ט. וחונכת ילדים בעיקר מ-ג' וקצת מ-ד' ואחת מ-ו'.

ותודה לך שהיית כאן,
ואם את עדיין באזור: את מורה? לאיזה גילאים? ואיך הגעת להוראה? נורא נורא מעניין אותי איך אנשים מגיעים לעיסוק שלהם... מעצם החיפוש שלי את העיסוק המתאים לי.

מעוררים בי התפעלות, שלושת הפוסטים האחרונים שלך. איך את מצליחה לראות את הצד שלך בדברים ואת מה שאת צריכה או יכולה לעשות. תודה על ההשראה.
מזדהה עם העניין שיש בעבודה בתוך המסגרת שהילדים שלך לא היו בה. אני עובדת עכשיו בבית ספר, אמנם דמוקרטי, ונוטה קצת לשכוח את מי שהייתי פעם.
חוט שדרה. לוקחת אתי לדרך. בהצלחה לך!

לא בכדי הגעתי לעבוד בבית התינוקות.
דווקא בגלל ההתנגדות הנחרצת שלי להכניס את הקטנה למסגרת בגיל מוקדם.
אני שמחה על ההזדמנות לראות את ההתנהלות של בית תינוקות כזה. מבפנים.
אני שמחה על ההזדמנות לראות ולו מעט כיצד אנשים אחרים מגדלים את ילדיהם.

הקטנה שלי נכנסה לגן בגיל שנתיים, העבודה בפעוטון מחזקת בי את כל מה שאני כבר מאמינה בו. מקומו הטבעי והנכון ביותר לתינוק רך הוא בזרועות אימו.
לא בין אחת עשרה תינוקות נוספים. ולא בזרועות מטפלת.

וזה לא שנתקלתי בהתנהגות חריגה בפעוטון,
אמנם ישנם מקומות שהייתי עושה אחרת אם הייתה לי מילה במקום, אבל לא מדובר על הרבה דברים והם לא נוראיים.
וכן, המטפלות שעובדות במקום באות ממקום חיובי. הן עושות מאמצים למלא את צרכי התינוק, הן עושות מאמצים ליצור קשר עם כל אחד מהם.. ועדיין, במחשבה לעתיד, לא אוכל לעשות זאת בלב שלם - להפקיד את תינוקי הרך ל"מסגרת".
ועוד יותר עכשיו. כשאני רואה את ההתמודדות של התינוקות מקרוב, בלייב.

ובתור אחת כזו, שקשרים בין-אישיים תמיד היוו לה אתגר, המפגש עם התינוקות, עם ההורים, ועם צוות המטפלות מלמד אותי אין סוף על קשרים מהם וכיצד הם נוצרים.
המטפלת הראשית מאתגרת את הכישורים החברתיים שלי, עדיין לא הצלחתי לעכל אותה לגמרי, עולה בי קושי במפגש איתה, אני מנסה לזהות את הקושי וללמוד ממנו על עצמי.
היא דורשת שדברים יתנהלו בדיוק איך שהיא רוצה אותם, לא ימינה ולא שמאלה,
ואני טיפוס שנוטה לרצות את האחר, עושה הרבה מכל הלב, מתגמשת ומשקיעה.
זה לא נכון בשבילי.
כי זה מגיע מהצורך שלי בחיזוקים, באישור אין סופי שאני בסדר. שגורם לי שוב להיות מר גמיש, להתאים את עצמי למי שעומד מולי. בדיוק כמו מול אמא שלי.
אני מבינה שאני צריכה לחזק עמוד שידרה. להתנהל בדרך שלי,להתנהל כפי שאני מאמינה שנכון. בלי פחד.
ואם הדרך הזו לא מתאימה, אפנה למקום אחר עד שאמצא את הבית שלי.
ובמידה ויעלו חילוקי דעות, אז יעלו. לא סוף העולם, קיומי לא ייכחד מהם.

אלמד לומר שוב ושוב לעצמי, שאני אוהבת אותי. שאני באה ממקום שרוצה טוב, לעצמי ולסביבה שלי. וזה בהחלט הרבה. ומותר לי להיות נוכחת בעולם הזה ולקחת את מקומי. זכותי.
אומר לעצמי שוב ושוב. במצבים שונים. ואתמודד עם זה בגבורה. עם השיעור הזה שלי.

בהצלחה לי ושבוע מלא בטוב.

בשביל לא לשכוח:

לאחרונה מלאו לך שנתיים, את גדלה ואני זוכה לראות עוד ועוד ממך.
אתמול בערב כשחזרנו מטיול חיברת 3 מילים יחד: ״לא רוצה אישון״ והיום בבוקר חיפשת בקול רם: ״ איפה התיק שלי״
לפני ימים ספורים, בילינו בבת מצווה עם המשפחה וזכיתי לראות אותך עצמאית ובטוחה בתוך רחבה עמוסה רוקדים,
הקסמת אותי כשהנעת את הישבן מימין לשמאל, מתלהבת למשמע המוסיקה.

מזה חודש שאני עובדת, עבודה שונה מכל מה שהכרתי עד היום,
ועוד בקיבוץ,
מגלה תרבות חיים אחרת, מעניינת.
המטפלות בגן שלך אומרות שהתפתחת ונפתחת פלאים בזמן הזה, נראה שהשחרור הזה בא בזמן עבורך,
ואני חשה נינוחה ושמחה על הטוב שהוא הביא איתו,
עבור שתינו.

בתקופה הזו גיליתי את כוחו של הסדר הארגון והניקיון, אני כבר לא מזלזלת בו, יש לו תרומה ענקית עבור הנפש.

עם האיש פחות פשוט, אני מרגישה שאני לא משקיעה בו ובנו מספיק, וחוסר ההשקעה מראה אותות אזהרה.
מנסה לחשוב על דרכים להעמיק את האינטימיות בינינו, בודקת האם מספיקה תשומת הלב וההשקעה מהצד שלי בלבד כדי שמשהו יפרח בינינו, עוד שבוע הוא טס לאמסטרדם לכמה ימים, אני מקווה שהזמן הזה בנפרד ילמד אותנו משהו על עצמנו ועל הביחד שלנו.

שהשבוע הזה יביא עלינו בשורות משמחות.
אמן.

ואולי הוא זקוק לאותו הדבר ממני.
אולי לא אסתכל על מה שאני זקוקה, ועל כמה הוא חסר, אלא אפעל במטרה להחזיר את האהבה אלינו.
האמצעי : להסתכל החוצה, להתעלם זמנית מכל מה שמפריע לי ולתת המון המון אהבה.
אני בטוחה שיהיה לזה אפקט. אם אתמיד לאורך זמן, ואתמיד.
פעם היינו שולחים הודעות אהבה אחד לשני כל הזמן, ממש ממש הרבה, וזה נפסק.
אני אתחיל בזה.
ואגע בו המון. מגע תמים כביכול, אבל מגע.
ואומר כל הזמן עד כמה אני אוהבת אותו, ואזכיר לו את כל הדברים היפים שיש בו.

ובמקביל פשוט אתעלם לחלוטין מכל חילוקי הדעות, לא אכנס לשם. לא אחשוב עליהם.
אני מקווה שאחרי שאצליח להחזיר את החיבה והקירבה, אלו ייראו פחות גדולים ומאיימים.

וההוא אומר לי: ״כאשר הטיפה מגיעה אל הים, איננה אובדת שם״

הדף מאיר את עיניי : "מותר לכעוס" ואני באמת כועסת.

ביום שני מתחילה לעבוד. עבור סכומים זעומים. אבל אעבוד. בקיבוץ, עם תינוקות, ובשעות שיאפשרו לי להיות עם הקטנה. זה נהדר.
יש פער עצום בין הסכום שאני ארוויח בסוף החודש לזה שבעלי מרוויח. עצום.
בשיחות על עיניינים כלכליים, שלרוב מלווים בכעסים, אני חשה את תחושת ההתעלות שלו בנושא, זה מגעיל אותי.
היום בילינו יום נעים בחוץ, חצי יום נעים בחוץ.
בדרך חזרה הביתה, בנסיעה, הגיעה השיחה לנושא הכסף, שיחה מגעילה, נגעלתי מעצמי, ממנו, ומהזוג שאנחנו.
הבנתי איך בקלות כסף יכול להחריב מערכות יחסים קרובות.
עכשיו כשמשחזרת את מה שהיה שם, בנסיעה, בדיאלוג בין שנינו,
אני מבינה שכל מה שהייתי צריכה לשמוע זה אותו מזלזל בכסף הזה, מבטל את הפער הזה בינינו,
הייתי צריכה לשמוע אותו מאוהב בי. ללא תלות בדבר.

יופי @}.
יום טוב ושבוע טוב!

אני נוטה להאמין שכל מה שקורה או לא קורה לי בא ללמד אותי.
ולכן, מנסה להבין מה השיעור בכל הסיפור הזה.
וחושבת שיש כאן שני עיניינים עיקרים.
ראשית, החזרה שלי הביתה לא הגיעה סתם בלי סיבה, נדמה לי שכל הקשיים שאני חווה מול המשפחה מגישים לי הזדמנות לעבור תהליך של התרחקות מהשורשים ומהבית, ואולי בעיקר מאמא כדי למצוא את עצמי.
למצוא מה אני שהוא רק אני ולא תלוי וקשור באחיות שלי, בהורים שלי ובאמונות שלהם, בבית הזה בשכונה הזו, בהיסטוריה שלי שמהדהדת כל הזמן
ולהפנים את היותי "ילדה גדולה" שמותר לה ואפילו רצוי שיהיו לה אמונות משלה ואין סיבה להשתיק אותם.
אני לא בובה שצריכה להתאים את עצמה לזה שעומד מולי. גם אם זו אמא שלי. אני אישה שצריכה למצוא את הייחוד שלה ולהוציא ממנה את הכח שבה.

והקשר של הקטנה עם אמא שלי, העובדה שהיא מהווה לה דמות חינוכית נוספת מעצם היותנו כאן. והעובדה שהיא קוראת לה ורוצה אותה כמעט כמו שמבקשת אותי... בהתחלה זה הרס אותי והעלה בי תחושת כעס, גם כלפיי הקטנה.
ואז ניסיתי לשחרר, והאמת שקצת הצליח לי, לתת לה ללכת לסבתא ולרצות את הנחמה של סבתא וגם להאמין באמת שאין זה לוקח כלום מהמקום שלי.
ואין זה מפתיע אותי כלל שזה קורה דווקא לי, כי אני כל כך צמודה אלייה וכל כך חרדה לאהבה שלה ולקרבה ולהצליח במערכת יחסים החשובה הזו. ואז זה מגיע, אחרי שנתיים שכל כולי שלה היא "מעיזה" לבקש מישהו אחר מלבדי
אז זה בסדר, זה לגמרי בסדר, זה אולי אפילו עוזר לבריאות הקשר הזה. אולי זה אמור להאיר לי את הנקודה שאנחנו לא חיות באי בודד, ואפשר להתקרב ולייצר קשרים נוספים מחוץ למקדש האישי שלנו, ועוד יהיו הרבה כאלו
וכל אלו לא לוקחות את היותי אמא שלה והיותה הבת שלי. זה סגור וגמור כבר מהבטן.

בעודי רושמת את השורות האלו, מקבלת טלפון להגיע לראיון. עונה בחיוך ומרגישה חיובית.
היום יהיה יום טוב. לכולם.

הי מנסה

שמתי לב שילדנו בערך באותו זמן, חבל שלא גיליתי את הדף שלך כבר אז.
מאחלת לך שתרגישי טוב ותתחזקי.

עתליה, תודה.
טנא מלא כוכבים, תודה על העצה, במהלך היום כבר התחלתי לרשום לי נקודות כאלו בראש, אני ארשום לי אותן בלילה.
אל הלב, נעים שיש מישהו שקורא ומזדהה, אני מאחלת לך שהמסע האישי שלך יביא עימו גילויים מרנינים.

מנסה יקרה
את באמת כותבת מאוד מרגש ונוגע.
מזדהה עם חלק נכבד ממה שאת כותבת, גם אני במסע שכזה מאז שהפכתי לאמא בפברואר 2012.
שולחת לך חיבוק גדול ותמשיכי לכתוב, אני קוראת אותך.

שלום לך מנסה,
הכתיבה שלך מרגשת, ומבעד למילותיך נדמה שעצם הכתיבה מאפשר ומהווה חלון דרכו את נושמת, לרווחה.
מאחלת לך המון אור, מרחב לנשימה ונועם.
את "מנסה", ואני רציתי להציע אימון ב"מצליחה" - לרשום כל יום, לאורך היום או בערב במרוכז, כמה דברים (נגיד עשרה) שבהם הצלחת היום. דברים שעשית מיוזמתך.
מנסיוני, זה מחזק, ומאפשר הסתכלות אחרת על היומיום ועל החוזקות שלך והעוצמה שבך.
אני מאמינה שדבר מוביל לדבר, ושצעדים קטנים פותחים שערים לשינויים גדולים, בדרך האימון, ההתנסות, ההתמדה, ההרגל וההתחזקות.
מקוה שהגברת התקשרה ונענית בחיוב. כתבת שאת בצפון, אז אני מוסיפה כתובת של אתר ייעודי שבו אפשר למצוא עבודה: מעברים בעמק (יש אתרים שונים של "מעברים" לאזורים שונים בצפון).
בהצלחה @}.

בהצלחה

יותר מחמישה חודשים עברו מהפעם האחרונה שכתבתי כאן. אני קוראת את הדברים האחרונים ומבינה שלא עשיתי כלום למען עצמי, לא התקדמתי במאום.
האתר מביא לי את המשפט הבא: גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך. ואני נדהמת מאיך שכל פעם שאני נכנסת לכתוב, ניתן לי בדיוק המשפט הנכון. או שפשוט אין כזה דבר משפט לא נכון?
יותר מחצי שנה עברה ואנחנו עדיין כאן, באותו מקום, בבית אמי. רק הכל הרבה יותר קשה, יותר עצוב, יותר חסר תקווה.
הבית מבולגן, כל הצעצועים של הקטנה מפוזרים מולי ואין לי טיפת אנרגיה בשביל שום דבר מזה.
הזוגיות שלנו קשה.
הקשר עם אמא מורכב מאין כמוה, מלא מטענים שקשה לשחרר ולהמשיך הלאה.
הבית קטן, צפוף, סבוך במערכות יחסים שאמורות להסתיים לטובת כולם.
עוד מעט אני בת 33, ממש ממש עוד מעט. בת 33.
אנחנו לא יוצאים מהבית לפני שאת מוצאת עבודה, כך הוא אומר שוב ושוב ושוב.
ואני לא מוצאת עבודה.
תקועה במעגליות בלתי נגמרת של עליבות וייאוש ואנרגיות נמוכות.
לפני החג הייתי בראיון למשרה, אספתי את עצמי והצלחתי להלביש על עצמי אנרגיות וחיוכים לעשרים דקות, הרגשתי שהצגתי את עצמי נעימה וחיונית, רק שזה הצריך כל כך כל כך הרבה אנרגיות שבמהלך כל שארית היום הייתי תקועה עם מיגרנה.
יקום יקר - אני מבקשת ממך, בבקשה תן לי הזדמנות לצאת ממעגל העליבות הזה, תן לי את המשרה הזו.
בבקשה בבקשה תן לי את האפשרות להרים את עצמי ולרפא את הנפש שלי. בבקשה שמחר תתקשר הגברת ותאמר לי : נשמח אם תתחילי לעבוד איתנו.
ואז אמצא לי בית, לא ממש גדול אבל עם המון אור, וחלונות גדולים שנוכל לנשום לרווחה. ואהיה סופר נקייה ומסודרת שיהיה לכולנו נעים.
ואצליח למקם את עצמי כאמא בלעדית, וכאישה ראויה. כזו שעושה טוב לסובבים אותה. ולעצמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם אני באמת רואה בהיר ? או שאני מייצרת מציאות שנכונה רק לי ?
הלוואי והיתה לי אינדיקציה לדעת כמה מהתובנות שלי על עצמי ועל בעלי ועל היחסים בינינו נכונות באמת.
האתר מציג לי את המשפט הבא: ״הכל נכון- גם פרשנות לקויה״. מצחיק. לא בטוחה מה לקחת ממנו.

אני רוצה להיות ענקית. והדרך להיות ענקית מסתמנת ארוכה ותלולה. בשביל להיות ענקית אני צריכה לעשות, ולי יש בינתיים רק תירוצים ללמה לא לעשות או למה אי אפשר לעשות. לפחות באתי לכתוב, זו גם סוג של עשייה.
מחר אצא עם הקטנטנה לטיול ארוך ברגל. להביא איזה רוח חדשה, להחליט על איזו עשייה, אפילו קטנטנה, שתפנה לי את הדרך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך להתחיל לעשות?
מדפדפת בדפים ומגיעה, בטח לא בטעות לדיכאון ושיגעון, וקוראת את עצמי מלפני שנה וקולטת כמה השתנה. מגיעה לבלוג של אינטואיציה ומבינה שגם אני רוצה נס, ומקווה לקבל אחד כמוה. הקטנה כבר לא כזו קטנטנה ואנחנו עדיין אצל אמא שלי, לא מסוגלים פיננסית לצאת לעולם היקר ולהחזיק את עצמנו זקופים לבד. והשילוב של עצמי עם עצמי בבית מורכב, החוסר עשייה עבור הנפש שלי מציג ניצני פרנויה ועצבות, והשהייה בבית הוריי מוסיפה מורכבות שקשה להתנגד לה כבר.
לעומת זאת ולשמחתי, האיש שאיתי נמצא בתקופה חיובית, עבודה חדשה שעושה לו טוב לדימוי העצמי. חולה פחות, זקוף יותר. תקופה טובה עברה גם עלינו, הבאנו על עצמנו כנות ופתיחות ואמון וכבוד.
אבל מסתבר שאני תמיד נשאר אני, וכמוני פתאום באה עליי העננה המוכרת הזו, האיש שונא אותה, לא יודע איך לאכול את השדים שלי.
אני יידעת מה אני צריכה. רק לא יודעת איך להביא עצמי לשם.
זקוקה לעשייה, ועצמאות, לחידוש, לאנשים, לאתגר את היכולות החברתיות שלי.
מסביב אני רואה עולם יצרן, אנשים עושים וכותבים וכותבים וחושבים והוגים ועוד בלוגים ועוד פורומים ועשייה חברתית ועשייה מיסטית ועזרה והתנדבות, הכל םעיל פעיל פעיל. אצלי תקוע, לא מצליחה להביא את עצמי ליצור, וכמו תמיד בעיקר לא מצליחה לפתוח את עצמי לאנרגיות של החיים, כלום לא זז, לא מתחדש.
אני מתה על הבלוג הזה שלי. דברים מתבהרים בעודי כותבת. הדף ממתין לי כאן שקט ושלו ומקבל אותי כל פעם שזקוקה.

אינטואיציה, מוריה הר,
הרבה זמן לא ביקרתי כאן, ועכשיו רואה אתכן, בהפתעה, עשיתן לי נעים בבטן. תודה שהגבתן לי.
גמר חתימה טובה.

תודה שאת כותבת. מה אפשר להגיד קורע את הלב ומחמם אותו שיש אנשים כמוך, כמוני כמו כולן, מנסים ולפעמים כושלים. תמשיכי. לכתוב . לנסות. להיות האמא והבת המדהימות שאת.

השם של הבלוג שלך כל כך חימם לי את הלב, אז נכנסתי.
בלוג של אחת שמנסה...
זה מקסים, והלילה זה גם מדמיע אותי..כי גם אני אחת שמנסה וכמוני כמוך וכמו כל האחרות (והאחרים...אבל לפעמים יש תחושה שהם לא מנסים..)

קראתי על החלום שהיה לך עם אמא גדולה והרצון לחבק ולהתחבק...ממש בוכה מזה עכשיו...
פעם הבאה תלכי גם לאמא שלך, טוב? אם יש לך הזדמנות כזאת עכשיו כשאתן כל כך קרובות טכנית, תנסי תנסי...אולי תופתעי מאוד לטובה.

בהשראתך ,בהשראת בקשות ה"תן לי תקווה ואור" אני הולכת לכתוב גם מעט אצלי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה עתליה. חיממת את הלב שלי.

הממ יקרה, אני מבינה אותך. את נקרעת כי את יודעת שלא נכון היה להקשיב לבעלך , נכון היה להקשיב לעצמך , ללב שלך ולאינטואיציות האימהיות שלך.
ראי זאת כלקח וכשיעור על שלא היית נאמנה לעצמך ואל תכי את עצמך. זה קשה , כן. כי הילדה בטח מבולבלת ולא מבינה למה לא עמדת לצידה , ילדים גם שוכחים מהר (אלא אם שוב ושוב באותה סיטואציה)
קבלי חיבוק ממני ותני אחד גם לעצמך, כי ניסית להיות הוגנת כלפי בעלך..

שבועות של רחמים וסליחות, אני לא חשה אותם. וזקוקה למידה של סליחה ומידה של רחמים על עצמי על הסובבים אותי.
איך נתתי לה לבכות, רק כי הוא מאמין שהיא צריכה להירדם לבד, רק כי הוא צריך להרגיש שעושים מה שהוא חושב שנכון, שגם לו יש מילה בחינוך של הילדה, שלא רק אני מחליטה, שהיא לא רק שלי. נתתי לו את הבמה להתמודד עם ההרדמה היום, ולא אמרתי מילה לא התנגדתי רק ישבתי בצד שמעתי את הבכי הכביר שלה והתרסקה לי הנשמה. אני נשבעת שהתרסקה לי הנשמה. בשלב מסוים היא בכתה עם תנודות קטנות בראש, הקטנה הזו שלי, ואני לא עצרתי אותו ולא צרחתי את נשמתי עליו כמו שרציתי, כי היא לא הילדה רק שלי. היא גם שלו.
אלוהים שאסלח לעצמי מהר. כאב האשמה גדול.
מפריע לו שהיא נרדמת עם בקבוק במיטה שלנו,שהיא צריכה ציצי או בקבוק להירדם מחדש, שהיא לא ישנה רצוף, שאני לוקחת אותה איתי למיטה כל פעם שמתעוררת בלילה. ואני מרגישה שלמה עם הדרך שלי, יודעת שהיה טוב יותר עבורה אם היתה יודעת להרדים את עצמה אבל באיזה מחיר? בחיים לא צרחה כך כמו הלילה, והלב שלי צרח איתה, גם כשבסוף לקחתי אותה להרגיע אותה בטיול על הידים המשיכה לבכות ולבכות עוד הרבה. כי הכאיבו לה. ולי כואב עד עכשיו ואני בטוחה שגם לה. הדמעות לא מפסיקות.
מי לעזזזאל המציא את השיטה הזו? מי הפיץ אותה ברחבי העולם? לתת לתינוק שלך לבכות ככה ? בשביל עוד שעה מנוחה בערב? בשביל שנת לילה רציפה ? ככה לבכות? מתחשק לי לאסוף את כל מאמיני השיטה שהפיצו אותה באמונה שלמה כך שהגיע גם לראשו של בעלי ופגעה כך בגורה שלי.
אני לא אסלח לו על זה. על ההתעקשות במשהו שאין לו חצי מושג בו. ומה אם זה פוגע במוח שלה, שאלתי אותו בשלב מסוים, הילדה מעוכה, בוכה ובוכה גם מחוץ למיטה, הראש שלה קופץ מצד לצד, מי מבטיח לך שאתה לא פוגע בה???? מי??? חבורת אנשים שאתה לא מכיר שמדברים על פאקינג שיטת החמש דקות כאילו זו תורה מסיני ??? איך אתה מסוגל לסמוך על המלצות של אנשים זרים כשמדובר על הבת שלך ? התינוקת הקטנה שלך ?

תן לי תקווה ואור. תן לי מידה טובה בראש של השנה הזו. תן לי לראות בו טוב, בבעל שלי. כרגע אני רואה רק את ההבדלים בינינו רק את הפערים.
איך החיים לוקחים אותך למקומות שבלתי אפשרי לדמיין אותם לפני שמגיעים אליהם. מחשבות על פרידה, ורחוק, ולבד, ובלעדיו עולות בי לעיתים קרובות בימים האלו. ולפי הרישום האחרון שלי כאן זה לא הולך ומשתפר רק הולך ומתגבר.
תו לי לראות את הדבר הנכון לעשות. בשבילי ובשבילה. וגם בשבילו.

ואלוהים בבקשה בבקשה עשה שהיא תשכח מהערב הזה מהר, תן לה שינה מתוקה, תשאיר את העצב אצלי בלב, רק אצלי.

עייפה מדי בשביל לכתוב וטעונה מדי בשביל לישון.
יש לי בעל שנמצא במצב בעסה תמידי.
בזמן האחרון התחלתי לחשוב שייתכן שהוא בדיכאון סמוי, ככל שאני חושבת על ההתנהלות שלו כך אני בטוחה בזה יותר.
החוסר חשק המדכא לכל פעילות שלא כוללת רכיב טכנולוגי, חוסר חשק לעבודה, חוסר מוטיבציה לעשות משהו כדי לשנות את המצב. אפילו המצב הפיזי שלו, החולי האין סופי הזה. כל הזמן משהו כואב. מיגרנות, שיעולים, גירודים, אלרגיות, מה לא.
והיום עם הקושי להרדים את הקטנה שלי ואחרי שרדפתי אחריה מתשע בבוקר כי היא לא ישנה בכלל, בלילה כשהגיע מהעבודה כבר התחשק לי לצעוק עליו את נשמתי, כל הסבלנות שלי אזלה, ונשבעת יש בי המווון סבלנות, אבל דייי רציתי לצעוק ולזעוק דייי דיי להיות כל כך אגואיסט, די לחשוב שאתה מסכן כל הזמן די לא לטפל בעצמך
די לרחמים העצמים
יש לך אישה, ותינוקת
שצריכות ומגיע להם אבא ובעל שמח ובטוח בעצמו וכייפי, רוב הזמן. לא כל הזמן, רק רוב הזמן.

אתמול בערב הצלחתי לדבר איתו, לנסות להאיר את עיניו שוב לנפש שלו שצריכה עזרה, הוא נכנס שוב להתגוננות, אולי לא הייתי צריכה להזכיר את המילה טיפול
תקף אותי ובדרך עקיפה אמר שאני מניפולטיבית. אני יודעת שמתחת לכל המעטה החיצוני הזה שלו יושבת נפש רגישה, טובה בבסיסה, רק פגועה וזקוקה וכנראה בגלל זה אני סופגת את כל מה שבא בדרך.
מוותרת הרבה, גם כשהוא פוגע בי. וזה קורה לא מעט. אפילו בלי שהוא ישים לב לדעתי.
הלילה כבר נמאס לי.
הלילה אני מרגישה האישה והאמא הגרועה ביקום
הבעל שלי לא שמח מכלום, והילדה שלי לא ישנה טוב כבר נראה לי חודש לפחות, לא מצליחה להקנות לה הרגלים נכונים
ובשעת לילה מאוחרת כשאני מנסה להרדים אותה בהנקה אני נזכרת בכל הטעויות שעשיתי איתה בדרך, מההתחלה, והייתי בטוחה שאתמודד איתם בהצלחה כשיגיע זמנם. והנה אני לא. לא מתמודדת.
ומתחילה לחשוב במקביל שדי, אם כל כך רע לו בחיים האלו ואם לי הוא לא עושה טוב רוב הזמן אז למה? אבל לא בא לי להרים ידיים לא עליו ולא עלינו.
אם רק הוא היה קצת יותר "רוחני" קצת יותר מודע קצת יותר מאמין בדברים שבנפש, אם הוא רק היה דומה לי מעט יותר הוא יכל היה לפרוח.
אבל בחרתי בו, והוא קיצוני לי, כנראה שפעם רציתי לברוח מעצמי.
עכשיו אני רוצה לחזור.

אני צריכה שיגיע אליי סימן. שיראה לי את הדרך הנכונה, שירמוז לי מה הוא הצעד הנבון.

נדמה לי שחוויתי עכשיו גן עדן רגעי עם הקטנה.רגע מקסים של אינטימיות..
בימים האחרונים ההירדמות קשה לה, כל הסיפור מתחיל בשבע בערב ומסתיים אחרי שעתיים שלוש, שעות שכוללות טקס שינה, הנקה, טיול במנשא, ציצי, אבא, וחוזר למוציצי ונרדמים.
הערב היה גם ארוך, בסופו נשכבנו יחד אני והיא במיטה, היא ינקה עשר דקות ובשלב מסוים סובבה אליי את הגב ונרדמה התקרבתי אליה וחיבקתי אותה כפיות וליטפתי אותה וחיבקתי אותה וליטפתי עוד קצת, ובזמן שאני מחבקת ומנשקת אותה אני מבינה שאני חווה פה רגע אינטימי במיוחד (למרות שהיא ישנה...) הרגשתי את הלב שלי קרוב אליה יותר מתמיד. הרגשתי בטוחה ללטף אותה ממש מבלי לפחד לשבור אותה, ובלי לחשוב מדי, פשוט נהנתי מהקרבה.
בו זמנית קפץ לו מבקר מדינת הנפש, חצוף כהרגלו נזף בי איך זה שזו הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה, נוח לחבק אותה בצורה הזו רק עכשיו, שבעה חודשים אחרי שנולדה.
ולרגע נשאבתי אחריו, די בקלות התביישתי בעצמי, שאני בטוחה כל כך שאני נותנת כל כך הרבה ואולי בעצם לא כל כך מספיק?
בקלות זה יכל להתפתח למפלצת גדולה שחורה ומכוערת אבל עצרתי בזמן. ובמקום להיות עצובה על חיבוק שהגיע רק עכשיו, שמחתי על חום ואהבה טהורה שהגיעו כך סתם, על רגע קסום ראשון ובטח לא אחרון, על זה שמצאתי עוד דרך לעטוף אותה ולגרום לה להרגיש בטוחה ונאהבת, על כך שהרגשתי שאני מצליחה להבחין בקווי אישיות בקטנה הזו ולאהוב אותה, אני יכולה לגעת בה כך קרוב קרוב, זה לא מובן מאליו.
מתחשק לי עכשיו לרוץ אליה שוב ולטרוף אותה בנשיקות רטובות.

עדנה תודה.
אני מאמינה שבאמת כך הדברים, אני מקווה לא לפגוע באף גבר רגיש במיוחד אבל חושבת שאנחנו הנשים יכולות הרבה יותר. גם בהיבט הזה.
הבנתי את זה רק לאחר הלידה.
לפניה חשבתי שבחרתי באיש שדומה לי בצרכים הרגשיים וביכולות הרגשיות.
אחרי הלידה ובתוך כל הכניסה לאמהות הטרייה כל הראייה שלי השתנתה. נשים הפכו מבחינתי לבעלות תכונות כמעט אלוהיות. וזה מגיע מבחורה שהתקשתה בקשרים נשיים, היום אני רק רוצה להתאחד עם נשים אחרות. לחזק ולהתחזק.

והיא בוכה ואני מחבקת אותה כמו בחלום שלי. חיבוק חזק וקרוב ומנחם, מצליחה להכיל לפחות חלק ממנה.

מתוקה אחת, קבלי חיבוק ממני. הכלת את הכאב של אמך והיית שם עבורה כשהייתה זקוקה לזה. וזה לא פשוט להכיל את בכייה של אמנו. אולי זה ההבדל בין גברים ונשים ?
אנחנו מסוגלות להכיל ולהכיל, והם, (רובם) יש להם את היכולת הזאת במשורה.

שבת בבוקר.
התעוררתי והבית עוד ישן, רק אני והקטנה יחד. אחנו יוצאות לטיול בעגלה וכייף לנו מאוד.
כשחזרנו אמא שלי בדיוק התעוררה, זה היה מוזר כשהיא אמרה לי בפנים מלאות בלבול ועצב שהיא חלמה המון חלומות בבוקר...
אני רואה שהיא עומדת לבכות והיא צריכה ממני את מה שביקשתי מהאיש בלילה.
אני יושבת מולה ושואלת על החלומות והיא מספרת על אבא שבא בחלום, והיא פורצת בבכי גדול, ארוך, של ילדה קטנה כואבת, אומרת לי שהיא מתגעגעת אליו כל כך, יותר מדי. והיא בוכה ואני מחבקת אותה כמו בחלום שלי. חיבוק חזק וקרוב ומנחם, מצליחה להכיל לפחות חלק ממנה.
קשה לה שאחיות שלי שופטות את העינים העצובות שלה, שהן מבקשות שלא תהיה ב״דיכי״, עברו כבר שלוש שנים מאז שהוא נפטר אבל היא לא יכולה להיות שמחה. היא רוצה אותו בחזרה.
אני בוכה מעט יחד איתה ושמחה על כך.

אנחנו גרים עכשיו אצל אמא שלי, בחדר קטן שבשלב מסוים בחיי היה שלי. עכשיו גרים בו אני, איש, קשקש קטנה.
חזרנו לכאן, לצפון הארץ מהמרכז כי הוא לא היה לי טוב יותר, כי אחרי שנים שאני בורחת מכל מה שמסמל אותי וקשור אליי שורשית בער לי לחזור אליו.
אז חזרנו. לפני שבועיים, לחודשיים אצל אמא שלי ואחרי זה לחפש בית משלנו.
אני מרגישה שדברים נוגעים בנפש שלי. הריחות, החדר והחלונות הישנים, החצר החשוכה מאחורי הבית, הרעשים של הלילה, הרעשים של הבוקר...
ו
הלילה פקד אותי חלום קשה, שני במספרו בשבועיים האלו, החלום החזיר חלקים בנפש שלא חשתי המון המון זמן.
בעיקר פחד, פחד מהותי וקיומי, כזה שמביא אותי להתכווץ כל כך שכואב.
חלמתי על האיש, זה התחיל באוטובוס וחזרות לריקודים לחתונה של מישהו אחר, אני מופיעה בה, בחתונה. ובאוטובוס מתחיל ויכוח ביני לאיש, אני מטיחה בו האשמות שהוא בוגד שהוא רוצה מישהי אחרת ושם אני יודעת שזה נכון. ואני קמה והולכת ממנו ומתיישבת בראשית האוטובוס ולימיני יושבות שלוש בחורות צעירות דוברות אנגלית, מביטות בי במבט מנחם שרוצה להיות יחד.
ואני מספרת להם, בשפה שלהם, מה קרה.
ופתאום כל יושבי האוטובוס רוקדים, ואני בינהם, ושתי בחורות רוקדות קרוב קרוב אליי והאיש כבר ירד, צופה מהצד.

פתאום אנחנו במקום אחר ואמא שלי נכנסה לחלום. אנחנו בבית חדש נמצא בישוב מרוחק, הוא מפחיד אותי, הוא חשוך ועזוב.
והבית עקום, נידח.
ואמא שלי איתי והאיש קצת רחוק.
והבית נוטה ואמא שלי, אישה גדולה הולכת איתי יד ביד ואומרת שהיא מפחדת ליפול, ורגע אחרי היא מחליקה ונופלת ממעין מדרגה ואני צועקת לאאא חזק מחזיקה לה את היד ומצליחה להלום מעט את הנפילה, האיש מסתכל מרחוק, לא מתרגש, משתהה במחשב לפני שמגיע.
אנחנו יושבות פתאום יחד והשיא של החלום מגיע
אני מחבקת אותה כמו שמחבקים את אמא כשקטנים, חזק חזק, ובוכה מהלב, כמו שלא בכיתי המון זמן. ומחבקת ואומרת לה כמה אני פוחדת.
ואני פוחדת כל כך, שהיא תלך. שיקרה לה משהו. כמה זמן לא חיבקתי אותה על אמת. חזק חזק.
ואז אני מספרת לה, שכשהייתי קטנה, וזה אכן קרה, אבא שלי הראה לי קלטת וידאו שלה כשהיא היתה בבית חולים לפני שילדה את אחי, ולילדה קטנה
המראה הזה היה נורא, אמא שלי, חלשה וחיוורת על מיטת בית חולים, מחוברת לאינפוזיה. כשראיתי את זה, רצתי לחדר שלי ובכיתי ופחדתי כמו בחלום.
ובחלום בינתיים מגיעים אנשים מוזרים אל תוך הבית, מעין גמדים הזויים... ואני מתעוררת. מפוחדת.

הדבר הראשון שרוצה לעשות לרוץ למיטה של אמא ולחבק אותה ולבכות איתה, לבכות חזק. להגיד לה שאני מפחדת שיקרה לה משהו, שאני מתגעגעת לאבא.
אבל אני נבוכה מדי וקשה לי מדי אז אני מעירה את האיש.
מחבקת את הדובי של קשקש חזק ואומרת לו שחלמתי חלום רע נורא, ואני מצפה לחמלה וחום אבל הוא שואל "אז מה את רוצה"? וגם מסתובב.
אני נפגעת עד עמקי נשמתי
בוכה
והוא מתעורר מנסה לנחם, לחבק.
אני כבר במקום אחר.
כזה שלא רוצה יותר כלום. העולם לא בטוח מסביבי. אני לבד. אני מפחדת.

מחשבות עלינו עולות, מערערות אותי.
מצחיק, כי כמה שעות לפני ניסיתי לומר לו שאני צריכה שהוא יכיל אותי יותר, שאני מרגישה שאני עושה הכל כדי שלו יהיה נוח, שיהיה לו טוב, לפנק אותו ולדאוג לו, לתת לו חופש לעשות כל מה שהוא רוצה, לא לדרוש מדי, לאהוב. אבל שהוא לא מקשיב לצרכים שלי. הוא לא הבין אותי, רק כעס שאני חוצפנית להגיד שאין לי זמן לעצמי כשאני בבית עם קשקש, יושבת בבתי קפה, נפגשת עם חברים.
אחרי זה התנצל על הכעס. אמר שינסה להקשיב למה שאני זקוקה.

ואחריו הגיע החלום.
אני חשה רוחות של שינוי, של תנועה.
משהו קורה איתי, ואיתנו.

לפני מספר ימים שלחתי הודעה לאיש שחי איתי "אני רוצה שתאהב אותי כמו שאתה אוהב את הילדה שלנו"
הוא שלח לי "כנ"ל" בתגובה.
הבטן שלי הצטמקה קלות. הנחתי את הסלולאר בצד וניסיתי לחשוב על כל זה.
כמה פשוט היה אם היינו יכולים לשחזר את האהבה הראשונית ביותר אחד עבור השני.
כי הרי מה זו האהבה הזו? אהבה מלאה בנתינה, בהתכווננות מוחלטת לצורכי האחר.
כמה הייתי רוצה לקבל אני עצמי את מה שאני נותנת לקטנה שלי, וברור שהאיש שאיתי היה פורח אם היה מקבל ממני את אותו הדבר.

אבל כמה קשה זה.
כי לאהוב אותו כמו שאני אוהבת אותה אומר בעצם:
לחשוב קודם כל על הנוחות שלו, לפני הנוחות שלי או של האנשים מסביבנו.
לזהות את הצרכים שלו ולמלא אותם במסירות.
לחבק ולנשק ולחבק ולנשק
לומר לו כמה הוא מדהים ויפה ומושלם
להכיל את הרגשות שלו, את הכעסים, התסכולים. לתת להם מקום ביטוי.

אז נכון, אהבה של אמא לא יכולה ולא צריכה להיות זהה לאהבה שלנו לבן הזוג, אבל בטח אני יכולה לקחת קצת מהקסם שיש בה, אפילו ממש מעט ולעשות בו שימוש מבורך.

לאפשר לעצמי להיות כל מה שאני
להיות חיובית כל הזמן

בדיוק באתי לשאול אם זה לא סותר, וראיתי שאפרת הקדימה אותי...

_להיות חיובית כל הזמן. ולא להכניס בה חרדות ודאגות.
לתת לה לבטא גם עצב וכאב. ולא לפחד ממנו._
קראי שוב. גם לך מותר. הרי כתבת בעצמך.

כי גם אלו לוקחים חלק בחיים ויש לתת להם מקום.

לתת לה לבטא גם עצב וכאב חלק טוב של האמהות שלנו...

התחלה

יש כל כך הרבה דברים שאני לא מעיזה להגיד בקול רם, מחשבות על עצמי, על האיש שחי איתי, על אמא שלי, זכרונות של חוויות עבר שלי.
זה לא יכול להיות טוב, לא לבריאות הפיזית שלי וגם לא לנשמה שלי, ועדיין אני כל כך רוצה להיחשף ולחשוף רק את היופי והטוב שיוצא שהרע נאגר כמו זבל בשביתת משק.
כל זה מוקצן אפילו יותר עכשיו כשיש לי תינוקת, כי הנשמה שלה (שלא כמו שלי) נקייה וזכה ומולה אני מרגישה עוד יותר מלוכלכת וכך דורשת מעצמי למחוק כל זכר לעבר, לכאב ולעצב.

היא כל כך נקייה היפה הזו שלי ואני רוצה להיות מושלמת עבורה.
אחרי שנים של מורכבות נפשית והתעסקות אין סופית בכאב ובבלבול שהביאו עימם החיים, עכשיו אני מבקשת להיות סופר נורמטיבית, סופר טובה וחייכנית, כזו שיודעת להגיד את הדבר הנכון בסיטואציה הנכונה, זו שמצליחה לחייך בקלות ולהתחבב בקלות, לתפעל בית נקי, חמים ומתוקתק עם בעל מסופק ומאושר.
אני מפחדת לפגוע בה מרוב שאני אוהבת אותה, אני כל כך רוצה שיהיה לה טוב ולהיות טובה עבורה שאני זונחת כל רגש ומחשבה אגואיסטית, אני מעיפה מעליי במהירות שלא מוכרת לי רגשות שלילים של בדידות או היסוס או חוסר ביטחון, אני מוותרת הרבה יותר בקלות לאישי, לא יכולה לסבול לריב איתו כי אני רוצה שהיא תגדל לזוגיות בריאה ואוהבת וכל מריבה מערערת את האידיליה הזו אז אני מוותרת. רק שיהיה שקט ומושלם.

אוף. אני כותבת ומבינה כמה אני טועה בדרך שלי איתה.
מהרגע שהיא הגיחה לעולם, לפני ארבעה וחצי חודשים, קפצתי לכל פיפס של בכי, נעניתי לכל צורך שלה באדיקות כי קראתי מדי מאמרים שכתבו אחמים למינהם ואני עדיין מוצאת את עצמי חושבת אולי אני לא מחבקת אותה מספיק, אולי אני לא מלטפת מספיק ולא חמה אליה מספיק כדי שתרגיש קירבה אמיתית אליי.
זה הרבה יותר מפחיד ממה שהעזתי להודות בפני עצמי. האימהות הזו.
בכל 32 שנות חיי לא היה דבר שרציתי להצליח בו כמו שאני רוצה להצליח עם הקטנה הזו שלי. ודווקא בחודש חודשיים הראשונים זה היה הכי פשוט לי, התחברנו בהנקה בקלות התמסרתי אליה לחלוטין מהרגע הראשון שראיתי אותה, נשים מסביבי הרימו גבה כשאמרתי שהתקופה הזו מהממת לי, שהתאהבתי ממבט ראשון, שלא כואב לי להניק ולא איכפת לי לקום בלילה.
עכשיו זה כבר יותר מורכב, אני נוטה לחשוב שגם להורמונים יש חלק בזה, לפני כחודש התחילה נשירה מכובדת בשיער, שמעתי על זה לפני שאחרי הלידה כל השערות שנשמרו בהריון נושרות ומשום מה חשבתי שזה יפסח עלי, אך לא. וגם המחזור הגיע (כן, למרות ההנקה המלאה..) והוא הגיע יחד עם מצב רוח מקדים ובכי לא מובן. אין לי מושג ירוק מה קורה עם ההורמונים שלושה חודשים אחר הלידה אבל משהו בהחלט התרחש, אני מרגישה מפוכחת, הסתובבתי עד כה עם חיוך מטופש ותחושת ניצחון ועכשיו צנחתי למציאות.

אני רוצה לנסות להבין ממה אני כל כך מפחדת ולמה, ומה אני מבקשת עבורה, עבורי ועבור הקשר בינינו.
לאפשר לעצמי להיות כל מה שאני, גם מול הילדה שלי. זה בטח עדיף על לנסות להיות סופרמאמא.
לראות אותה כמו שהיא. ולא את עצמי בה או את מה שאני רוצה שתהיה.
להיות חיובית כל הזמן. ולא להכניס בה חרדות ודאגות.
לתת לה לבטא גם עצב וכאב. ולא לפחד ממנו.
להקשיב היטב לרחשי ליבה. ולא לבטל אותם בהינף יד.

לפחד פחות.

לסלוח לעצמי.