על ידי שירי_בן_דב* » 10 נובמבר 2008, 03:09
נכון, קט. אני מתה מפחד. כי כל כך הרבה פעמים אני מרגישה שהמטען הזה לוקח אותי כל כך חזק למטה. אוף .אני כל כך טובה בלתת עצות לאנשים אחרים. ומה איתי?
אתמול פגשתי זוג חברים. הוא "מיילד ספרים" במקצועו, כך הוא קורא לעצמו. הוא תומך בתהליכי כתיבת ביוגרפיות. עושה את זה הרבה שנים, וכנראה גם טוב מאוד במה שהוא עושה. דיברתי איתו על הספר שאני רוצה לכתוב. הוא נתן לי כמה טיפים. בין השאר הוא שאל אותי למה אני רוצה לכתוב את הספר הזה.עניתי שזה מורכב מכמה סיבות: שאני רוצה להראות לכולם , שאני רוצה שמה שאני עברתי יעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצבים דומים. אמרתי שהספר הזה הולך להיות מעניין ומאות אלפים יקראו אותו. יתרגמו אותו להרבה שפות ושאני ארויח ממנו המון כסף. הוא אמר שכל אלה סיבות מספיק טובות.
כל השיחה הזאת קרתה אצלי בבית. אחר כך הלכנו כולנו לים. הבת שלהם קרובה לבתי בגיל והן חברות טובות מאוד. הן העדיפו להישאר במכונית ולשחק בבראציות. זוג החברים שלי טייל על המזח הרעוע שם לתוך הים. אני, מפאת פחד הגבהים שלי נשארתי על החוף עם התינוקת. השמים החליפו צבעים בטירוף. הים היה רגוע ויפה מאוד. הלכנו לראות את הדייגים שמכינים את הציוד לקראת יציאת הלילה שלהם בסירה. דיברתי איתם. כשזוג החברים חזר, המשכנו קצת לדבר תוך כדי הישענות על המכוניות ושתינו תה מתרמוס. סיפרתי להם על מכתב שכתבתי לאביה של הבת הגדולה שלי. כאן המקום לספר שהוא לא בקשר איתה, לא פגש אותה אפילו לא פעם אחת. היא יודעת מי הוא כי הוא מפורסם, וכי פעם סיפרתי לה. היא הייתה באתר שלו באינטרנט ומודעת לקיומו. הוא משלם עבורה מזונות כל חודש, משהו מינימלי אמנם אבל משלם. זאת בעקבות תביעה משפטית שתבעתי אותו בזמנו. הוא לא רצה להכיר בכך שהיא בתו. אני לא הייתי מוכנה לוותר לו, הלכתי לבית משפט, שם הכריחו אותו לעשות בדיקת רקמות, שהוכיחה שהוא אכן האב. מאז היא, אני למעשה מקבלת ממנו כסף פעם בחודש. הוא מסרב לראות אותה למרות כל בקשותי. למה אני לא יורדת מזה מזהו? עכשיו חלפה בי מחשבה לבקש ממנו להפסיק לשלם, ובמקום זה לשים לה את הכסף בקופת חיסכון כל חודש, שתצבור ריבית, והיא תוכל לקבל את זה כשתהיה בת 18. פעם כבר אמרתי לו שאני לא רוצה את הכסף שלו יותר, ואז אחרי כמעט שנה התחרטתי וביקשתי ממנו לשלם את כל השנה בחזרה בתשלומים. אני כל כך לא סגורה על הקטע הזה. סיפור הוא שכולה היינו פעם אחת יחד במיטה. לא התכוונתי לבקש ממנו מזונות. למה אני נכנסת לזה בכלל שוב ושוב ושוב? כנראה שאני באמת לא סגורה על הקטע הזה.
בכל אופן, אני חוזרת לשיחה עם החברים בים. איכשהו נירית ואני הגענו שתינו לספר על 2 מקרים, כל אחת על המקרה שלה שבו כמעט נאנסנו. אצלי זה היה ממש אונס, בלי חדירה, אבל אונס לכל דבר. לא בא לי להיכנס לזה כאן. לא משנה עכשיו. כשחברנו חזרה לעמוס אמרתי משהו על זה שסיפור האונס הזה שלי יהיה חלק מהספר. שאלתי אותו עד כמה אפשר לנדב פרטים על מישהו, בלי לומר את השם שלו, ומבלי שתהיה שם עילה לתביעת דיבה מצידו. הוא אמר לי שמספיק שאני כותבת עליו, על עמוס למשל, שהוא עיתונאי לשעבר וגר בפרדס חנה, כדי שתהיה עילה כזאת. אמרתי שחבל, כי הייתי רוצה להתנקם בו דרך דפי הספר, ובכלל , יש לי רשימה קטנה של אנשים באמת לא גדולה, שהייתי רוצה לסגור איתם חשבונות דרך הספר הזה. נירית אמרה שגם היא מתכננת מתישהו לכתוב ספר, אבל היא הייתה רוצה שוהא יהיה רוחני, ושלא יהיה כתוב כלל מהמקום הזה. היא אמרה לי: "תכתבי מהמקום הטוב שבתוכך".
לפעמים אני מרגישה מאוד רוחנית, מה שנראה, ואני יודעת גם שהרבה אנשים רואים אותי ככזאת. מצד שני , אני רואה את הצד שלי קיים גם הוא, שמחפש נקמה, שנכנס לאנשים מתחת לעור גם אם הם לא רוצים בכך, שמטריד אנשים שרוצים שקט, ואני באה להטיף להם על כך שזה לא בסדר שהם לא רוצים לראות את האמת, באה אליהם ומנופפת בתמונות מול העיניים שלהם, תמונות שקשות להם לעיכול. אני עושה את זה שוב ושוב. אנשים מתרחקים ממני בגלל זה. אני רוצה להיגמל. אני קוראת את עצמי לסדר. היי את! תפסיקי שם!
היום , אחרי הפגישה הזאת איתם , שהייתה כל כך יפה אבל משום מה הסתיימה עם הדיון ברגשות הכל כך שליליים , מסתבר שגררתי אותם איתי, את הרגשות האלה לאורך כל היום. רגשות, תחושות ומחשבות על נקמה. כל זה עלה. זה הזמן לספר שהתינוקת שלי נולדה גם היא לאבא שאינו רוצה בה. פשוט מיחזרתי את הסיפור הראשון. לא סיפור נחמד. התינוקת כן. נחמדה מאוד. הסיפור לא. כל היום קיללתי את האבא שלה התינוקת על כך שהוא התייחס אלי לא יפה. ידעתי שאסור לי לעשות את זה מבחינה אנרגטית, כי הרי הכל חוזר אלינו, ואני יודעת את זה, אז ביקשתי סליחה מעצמי ומאלוהים כל פעם , ושוב עלו האנרגיות הקשות נגדו וקללות , ושוב ושוב , ואז קרה אותו הדבר נגד אבא של הגדולה שלי. כאילו שזה היה חזק ממני. עכשיו שוב אני חוזרת בי ומבקשת סליחה על כל האנרגיות הקשות שיצאו ממני ביום הזה. אני רוצה לשחרר אותם מהחיים שלי. איך אני עושה את זה? אולי, אני מקווה שכאשר אמצא אהבה חדשה, אמיתי, גדולה מהחיים, מישהו שאוכל לספר לו את הכל הסיפור והוא יאהב אותי ויקבל אותי כמו שאני, רק אז אוכל לשכוח את הכל. טוב, נו, לא באמת לשכוח, אבל לא להתעסק בזה יותר.
כשסיפרתי על תוכן המכתב, כל מה שנירית אמרה זה שזה בזבוז אנרגיה. אני יודעת שהיא צדקה. אני יודעת שאת כל המכתבים שכתבתי לשני האבות של הבנות שלי, כתבתי בעצם לעצמי. כתבתי להם הרבה יותר מכתבים ולא שלחתי אותם. אבל גם את אלה ששלחתי, עדיף אם לא הייתי שולחת. אז איך אני יכולה לדעת בודאות שבעתיד לא אחזור על השגיאות האלה? מן הסתם אני לא יכולה לדעת. אבל לפחות אני רואה את זה עכשיו. שאלוהים ייתן לי כוח לא לעשות שוב את אותן שטויות!
הפגישה עם נירית ועמוס הייתה בשבת. אני רוצה לחזור ליום ששי. התעוררתי ב-12 בלילה והלכתי למסיבה כאן לא רחוק בטבע. לחברה שלי הייתה יומולדת. היא בחורה שקטה ועדינה . איכשהו כל שנה היא חוגגת עם ידיד שלה שהוא קרחניסט אמיתי. בקיצור, היית מסיבה עם הרבה אלכוהול, בטח גם סמים היו שם, אבל אני לא בקטע אז לא מציעים לי.
הייתה אחלה מוזיקה, ורקדתי כמוח ציפור. כשאני רוקדת , אין עלי. תמרה חברתי אמרה שאני רוקדת אני חופשיה לגמרי , וזה נכון. אני רוקדת הכי יפה בעולם, חוק המשיכה לא עובד עלי, אני פשוט עפה, ואני כל כך יצירתית בריקוד. לא מתביישת , לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר. הבאתי את התינוקת איתי, והיא ישנה שם בפינה במשך כל הלילה. כל מספר דקות הלכתי לראות מה איתה. היא לא התעוררה בכלל, רק בסוף. אבל מה שקרה בין בין אני רוצה לספר.
היה שם מישהו בשם עמית, שהייתה תקופה לפני כ-5 שנים שהיו לי כמה סטוצים איתו. הוא מבוגר ממני ביותר מ-15 שנים לדעתי, אולי 20. זה לא מה שהפריע לי. הענין היה שלא הייתי מסוגלת אז להגיע איתו לשום אינטימיות מעבר לקטע המיני. הוא איש מאוד אמיד, שחי בבית מפואר ומדהים עם נוף לים. הוא גם שם לבדו באותה תקופה. בינתיים הוא הספיק ליבנות צמוד אליו בית לבתו עם בעלה והתינוק שלהם.בשלב כלשהו אמרתי לו שלא מעניין אולי יותר מערכת יחסים מהסוג הזה. האמת היא שאמרתי לו את זה הרבה יותר בגסות אז בזמנו. אמרתי לו שאני לא נהנית מהמין איתו, ושזה לא מעניין אותי יותר להיפגש איתו בשביל זה. הוא אמר שהוא חשב דוקא שנהנתי, וזה די הפליא אותו. מין בלי אינטימיות לא עושה לי את זה יותר.
במסיבה פתאום שמתי לב שהוא מגיע לכל מקום שבו אני נמצאת. הסבתי את תשומת ליבו לכך, ואמרתי לו שאני לא מתלוננת, אבל שישים לב. והוא שם לב. הוא רקדן מקסים. הוא היה פעם רקדן מקצועי. הוא גבר מאוד שמור, תמיד לבוש טוב, , לא דוגמן, אבל נראה טוב מאוד, בטח שלגילו, וגם בכלל. בקיצור, כל הערב היינו און אנד אוף אחד עם השני.היו רגעים שהרגשתי ממש חשמל באויר. כמעט שלא היו נגיעות, רק קצת, עדינות. הכל היה בפרהסיה.
הרגשתי שכל רגע שאני לא איתו הוא מחפש אותי ולהפך. שנינו אנשים שחיים המון שנים לבד. לא משהו במערכות יחסים. מתישהו מישהי קראה לי לבשביל לספר לי שהתינוקת שלי מתעוררת. הלכתי אליה. הנקתי אותה ובמקביל פצחתי בשיחה עם אותה בחורה. זאת מישהי שפעם עבדנו יחד, היא הייתה דוגמנית ואני עבדתי אז כבוקרית בסוכנות דוגמניות. יצא שהייתי הבוקרית שלה לתקופה מסוימת, אבל לא זכור לי שהצלחתי למכור אותה לאיזושהיא עבודה. היא הייתה אז כבר מבוגרת יחסית, ובכלל, היא תמיד הייתה רבה יותר חזקה על המסלול מאשר כדוגמנית צילום. סיפרתי לה על המשבר שחוויתי, ועל איך שהתרסקתי לפחות מאבק בעקבות הפרשה שעליה אני רוצה לכתוב את הספר שלי.
לא אספר עליה כאן,על הפרשה הזאת. האנרגיה הזו שמורה לספר. בקיצור, ביליתי זמן רב בלדבר על העבר , והיא הקשיבה. היא כיום מטפלת הוליסטית במקצועה. ואז עמית הופיע, הסתכל על התינוקת שלי, שאל איך קוראים לה, נפרד לשלום והלך לו לדרכו. לבד. אני המשכתי לדבר, וסיפרתי לדוגמנית לשעבר על איזה יום קשה עבר עלי באותו יום. היא אמרה:" אבל זה היה ועבר נכון?" וחזרה על כך כמה פעמים. בשלב מסוים היא הלכה. אני מבינה בדיעבד שהיא התעייפה ממני ומהסיפורים שלי . כמה פעמים אפשר לשמוע שמישהו אומר שהיא לו מאוד קשה באותו יום? אני ממש לא מאשימה אותה ואפילו צוחקת מעצמי עכשיו. גם עמית התייאש כנראה מלחכות לי והלך.
מוסר השכל:
א. אמנית, את זקוקה להרבה יותר אימונים על לחיות בהווה.
ב. את צריכה לשים לב יותר לכמות המילים שאני מוציאה מהפה, ולשים לב שאת לא מתחילה לעייף את הצד השני ואת עצמך.
ג. את מבינה יותר ויותר את חשיבות כתיבת הספר שברצונך לכתוב? תכניסי לעצמך לראש. זה לא האגו שלך סתם ככה שרוצה את זה בשביל לרומם את עצמו. את צריכה לסגור שם משהו עם עצמך. משהו שעדיין לא סגרת. הביבליותירפיה הזאת תעשה את זה בשבילך. כולם יוכלו לקרוא אחר כך את מה שחווית, להבין אותך יותר טוב, להזדהות איתך אולי אפילו קצת, את לא תצטרכי לדבר על זה יותר, את גם תאהבי לעשות את זה, יעני לכתוב, , וזה יהיה כתוב כל כך טוב, כל כך מעניין, שהמון אנשים בארץ ובעולם ירצו לקרוא את זה, וגם... את הולכת להרויח מזה הרבה מאוד כסף . אם את הולכת לבד עם כל המטענים האלה, זה כבד, זה מעיק, זה אפילו מסריח לפעמים, כמו ללכת עם שקית של זבל. תהיי אלכימאית ותהפכי את הזבל הזה שלך לזהב ו יהלומים. קדימה!
ג. את צריכה לעשות את ההפרדה בין מי שאת היום לבין ה"חומר" של הספר. החומר הזה שייך לעבר שלי. הוא לא אני יותר. כל זמן שלא אשכיל לעשות את ההפרדה הזאת, עמית או מיסטר איקס או לא משנה מה שמו לא יישאר. ואני אמשיך להיות לבד. בלי בן זוג. והרי אני כל כך רוצה להיות בזוג!!!
אוי כמה כייף לכתוב. אני ממש מתנקה. תודה לך בלוג יקר. אני אוהבת אותך. תודה לכל מי שקורא. ותודה מראש על התגובות. לילה טוב.
נכון, קט. אני מתה מפחד. כי כל כך הרבה פעמים אני מרגישה שהמטען הזה לוקח אותי כל כך חזק למטה. אוף .אני כל כך טובה בלתת עצות לאנשים אחרים. ומה איתי?
אתמול פגשתי זוג חברים. הוא "מיילד ספרים" במקצועו, כך הוא קורא לעצמו. הוא תומך בתהליכי כתיבת ביוגרפיות. עושה את זה הרבה שנים, וכנראה גם טוב מאוד במה שהוא עושה. דיברתי איתו על הספר שאני רוצה לכתוב. הוא נתן לי כמה טיפים. בין השאר הוא שאל אותי למה אני רוצה לכתוב את הספר הזה.עניתי שזה מורכב מכמה סיבות: שאני רוצה להראות לכולם , שאני רוצה שמה שאני עברתי יעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצבים דומים. אמרתי שהספר הזה הולך להיות מעניין ומאות אלפים יקראו אותו. יתרגמו אותו להרבה שפות ושאני ארויח ממנו המון כסף. הוא אמר שכל אלה סיבות מספיק טובות.
כל השיחה הזאת קרתה אצלי בבית. אחר כך הלכנו כולנו לים. הבת שלהם קרובה לבתי בגיל והן חברות טובות מאוד. הן העדיפו להישאר במכונית ולשחק בבראציות. זוג החברים שלי טייל על המזח הרעוע שם לתוך הים. אני, מפאת פחד הגבהים שלי נשארתי על החוף עם התינוקת. השמים החליפו צבעים בטירוף. הים היה רגוע ויפה מאוד. הלכנו לראות את הדייגים שמכינים את הציוד לקראת יציאת הלילה שלהם בסירה. דיברתי איתם. כשזוג החברים חזר, המשכנו קצת לדבר תוך כדי הישענות על המכוניות ושתינו תה מתרמוס. סיפרתי להם על מכתב שכתבתי לאביה של הבת הגדולה שלי. כאן המקום לספר שהוא לא בקשר איתה, לא פגש אותה אפילו לא פעם אחת. היא יודעת מי הוא כי הוא מפורסם, וכי פעם סיפרתי לה. היא הייתה באתר שלו באינטרנט ומודעת לקיומו. הוא משלם עבורה מזונות כל חודש, משהו מינימלי אמנם אבל משלם. זאת בעקבות תביעה משפטית שתבעתי אותו בזמנו. הוא לא רצה להכיר בכך שהיא בתו. אני לא הייתי מוכנה לוותר לו, הלכתי לבית משפט, שם הכריחו אותו לעשות בדיקת רקמות, שהוכיחה שהוא אכן האב. מאז היא, אני למעשה מקבלת ממנו כסף פעם בחודש. הוא מסרב לראות אותה למרות כל בקשותי. למה אני לא יורדת מזה מזהו? עכשיו חלפה בי מחשבה לבקש ממנו להפסיק לשלם, ובמקום זה לשים לה את הכסף בקופת חיסכון כל חודש, שתצבור ריבית, והיא תוכל לקבל את זה כשתהיה בת 18. פעם כבר אמרתי לו שאני לא רוצה את הכסף שלו יותר, ואז אחרי כמעט שנה התחרטתי וביקשתי ממנו לשלם את כל השנה בחזרה בתשלומים. אני כל כך לא סגורה על הקטע הזה. סיפור הוא שכולה היינו פעם אחת יחד במיטה. לא התכוונתי לבקש ממנו מזונות. למה אני נכנסת לזה בכלל שוב ושוב ושוב? כנראה שאני באמת לא סגורה על הקטע הזה.
בכל אופן, אני חוזרת לשיחה עם החברים בים. איכשהו נירית ואני הגענו שתינו לספר על 2 מקרים, כל אחת על המקרה שלה שבו כמעט נאנסנו. אצלי זה היה ממש אונס, בלי חדירה, אבל אונס לכל דבר. לא בא לי להיכנס לזה כאן. לא משנה עכשיו. כשחברנו חזרה לעמוס אמרתי משהו על זה שסיפור האונס הזה שלי יהיה חלק מהספר. שאלתי אותו עד כמה אפשר לנדב פרטים על מישהו, בלי לומר את השם שלו, ומבלי שתהיה שם עילה לתביעת דיבה מצידו. הוא אמר לי שמספיק שאני כותבת עליו, על עמוס למשל, שהוא עיתונאי לשעבר וגר בפרדס חנה, כדי שתהיה עילה כזאת. אמרתי שחבל, כי הייתי רוצה להתנקם בו דרך דפי הספר, ובכלל , יש לי רשימה קטנה של אנשים באמת לא גדולה, שהייתי רוצה לסגור איתם חשבונות דרך הספר הזה. נירית אמרה שגם היא מתכננת מתישהו לכתוב ספר, אבל היא הייתה רוצה שוהא יהיה רוחני, ושלא יהיה כתוב כלל מהמקום הזה. היא אמרה לי: "תכתבי מהמקום הטוב שבתוכך".
לפעמים אני מרגישה מאוד רוחנית, מה שנראה, ואני יודעת גם שהרבה אנשים רואים אותי ככזאת. מצד שני , אני רואה את הצד שלי קיים גם הוא, שמחפש נקמה, שנכנס לאנשים מתחת לעור גם אם הם לא רוצים בכך, שמטריד אנשים שרוצים שקט, ואני באה להטיף להם על כך שזה לא בסדר שהם לא רוצים לראות את האמת, באה אליהם ומנופפת בתמונות מול העיניים שלהם, תמונות שקשות להם לעיכול. אני עושה את זה שוב ושוב. אנשים מתרחקים ממני בגלל זה. אני רוצה להיגמל. אני קוראת את עצמי לסדר. היי את! תפסיקי שם!
היום , אחרי הפגישה הזאת איתם , שהייתה כל כך יפה אבל משום מה הסתיימה עם הדיון ברגשות הכל כך שליליים , מסתבר שגררתי אותם איתי, את הרגשות האלה לאורך כל היום. רגשות, תחושות ומחשבות על נקמה. כל זה עלה. זה הזמן לספר שהתינוקת שלי נולדה גם היא לאבא שאינו רוצה בה. פשוט מיחזרתי את הסיפור הראשון. לא סיפור נחמד. התינוקת כן. נחמדה מאוד. הסיפור לא. כל היום קיללתי את האבא שלה התינוקת על כך שהוא התייחס אלי לא יפה. ידעתי שאסור לי לעשות את זה מבחינה אנרגטית, כי הרי הכל חוזר אלינו, ואני יודעת את זה, אז ביקשתי סליחה מעצמי ומאלוהים כל פעם , ושוב עלו האנרגיות הקשות נגדו וקללות , ושוב ושוב , ואז קרה אותו הדבר נגד אבא של הגדולה שלי. כאילו שזה היה חזק ממני. עכשיו שוב אני חוזרת בי ומבקשת סליחה על כל האנרגיות הקשות שיצאו ממני ביום הזה. אני רוצה לשחרר אותם מהחיים שלי. איך אני עושה את זה? אולי, אני מקווה שכאשר אמצא אהבה חדשה, אמיתי, גדולה מהחיים, מישהו שאוכל לספר לו את הכל הסיפור והוא יאהב אותי ויקבל אותי כמו שאני, רק אז אוכל לשכוח את הכל. טוב, נו, לא באמת לשכוח, אבל לא להתעסק בזה יותר.
כשסיפרתי על תוכן המכתב, כל מה שנירית אמרה זה שזה בזבוז אנרגיה. אני יודעת שהיא צדקה. אני יודעת שאת כל המכתבים שכתבתי לשני האבות של הבנות שלי, כתבתי בעצם לעצמי. כתבתי להם הרבה יותר מכתבים ולא שלחתי אותם. אבל גם את אלה ששלחתי, עדיף אם לא הייתי שולחת. אז איך אני יכולה לדעת בודאות שבעתיד לא אחזור על השגיאות האלה? מן הסתם אני לא יכולה לדעת. אבל לפחות אני רואה את זה עכשיו. שאלוהים ייתן לי כוח לא לעשות שוב את אותן שטויות!
הפגישה עם נירית ועמוס הייתה בשבת. אני רוצה לחזור ליום ששי. התעוררתי ב-12 בלילה והלכתי למסיבה כאן לא רחוק בטבע. לחברה שלי הייתה יומולדת. היא בחורה שקטה ועדינה . איכשהו כל שנה היא חוגגת עם ידיד שלה שהוא קרחניסט אמיתי. בקיצור, היית מסיבה עם הרבה אלכוהול, בטח גם סמים היו שם, אבל אני לא בקטע אז לא מציעים לי.
הייתה אחלה מוזיקה, ורקדתי כמוח ציפור. כשאני רוקדת , אין עלי. תמרה חברתי אמרה שאני רוקדת אני חופשיה לגמרי , וזה נכון. אני רוקדת הכי יפה בעולם, חוק המשיכה לא עובד עלי, אני פשוט עפה, ואני כל כך יצירתית בריקוד. לא מתביישת , לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר. הבאתי את התינוקת איתי, והיא ישנה שם בפינה במשך כל הלילה. כל מספר דקות הלכתי לראות מה איתה. היא לא התעוררה בכלל, רק בסוף. אבל מה שקרה בין בין אני רוצה לספר.
היה שם מישהו בשם עמית, שהייתה תקופה לפני כ-5 שנים שהיו לי כמה סטוצים איתו. הוא מבוגר ממני ביותר מ-15 שנים לדעתי, אולי 20. זה לא מה שהפריע לי. הענין היה שלא הייתי מסוגלת אז להגיע איתו לשום אינטימיות מעבר לקטע המיני. הוא איש מאוד אמיד, שחי בבית מפואר ומדהים עם נוף לים. הוא גם שם לבדו באותה תקופה. בינתיים הוא הספיק ליבנות צמוד אליו בית לבתו עם בעלה והתינוק שלהם.בשלב כלשהו אמרתי לו שלא מעניין אולי יותר מערכת יחסים מהסוג הזה. האמת היא שאמרתי לו את זה הרבה יותר בגסות אז בזמנו. אמרתי לו שאני לא נהנית מהמין איתו, ושזה לא מעניין אותי יותר להיפגש איתו בשביל זה. הוא אמר שהוא חשב דוקא שנהנתי, וזה די הפליא אותו. מין בלי אינטימיות לא עושה לי את זה יותר.
במסיבה פתאום שמתי לב שהוא מגיע לכל מקום שבו אני נמצאת. הסבתי את תשומת ליבו לכך, ואמרתי לו שאני לא מתלוננת, אבל שישים לב. והוא שם לב. הוא רקדן מקסים. הוא היה פעם רקדן מקצועי. הוא גבר מאוד שמור, תמיד לבוש טוב, , לא דוגמן, אבל נראה טוב מאוד, בטח שלגילו, וגם בכלל. בקיצור, כל הערב היינו און אנד אוף אחד עם השני.היו רגעים שהרגשתי ממש חשמל באויר. כמעט שלא היו נגיעות, רק קצת, עדינות. הכל היה בפרהסיה.
הרגשתי שכל רגע שאני לא איתו הוא מחפש אותי ולהפך. שנינו אנשים שחיים המון שנים לבד. לא משהו במערכות יחסים. מתישהו מישהי קראה לי לבשביל לספר לי שהתינוקת שלי מתעוררת. הלכתי אליה. הנקתי אותה ובמקביל פצחתי בשיחה עם אותה בחורה. זאת מישהי שפעם עבדנו יחד, היא הייתה דוגמנית ואני עבדתי אז כבוקרית בסוכנות דוגמניות. יצא שהייתי הבוקרית שלה לתקופה מסוימת, אבל לא זכור לי שהצלחתי למכור אותה לאיזושהיא עבודה. היא הייתה אז כבר מבוגרת יחסית, ובכלל, היא תמיד הייתה רבה יותר חזקה על המסלול מאשר כדוגמנית צילום. סיפרתי לה על המשבר שחוויתי, ועל איך שהתרסקתי לפחות מאבק בעקבות הפרשה שעליה אני רוצה לכתוב את הספר שלי.
לא אספר עליה כאן,על הפרשה הזאת. האנרגיה הזו שמורה לספר. בקיצור, ביליתי זמן רב בלדבר על העבר , והיא הקשיבה. היא כיום מטפלת הוליסטית במקצועה. ואז עמית הופיע, הסתכל על התינוקת שלי, שאל איך קוראים לה, נפרד לשלום והלך לו לדרכו. לבד. אני המשכתי לדבר, וסיפרתי לדוגמנית לשעבר על איזה יום קשה עבר עלי באותו יום. היא אמרה:" אבל זה היה ועבר נכון?" וחזרה על כך כמה פעמים. בשלב מסוים היא הלכה. אני מבינה בדיעבד שהיא התעייפה ממני ומהסיפורים שלי . כמה פעמים אפשר לשמוע שמישהו אומר שהיא לו מאוד קשה באותו יום? אני ממש לא מאשימה אותה ואפילו צוחקת מעצמי עכשיו. גם עמית התייאש כנראה מלחכות לי והלך.
מוסר השכל:
א. אמנית, את זקוקה להרבה יותר אימונים על לחיות בהווה.
ב. את צריכה לשים לב יותר לכמות המילים שאני מוציאה מהפה, ולשים לב שאת לא מתחילה לעייף את הצד השני ואת עצמך.
ג. את מבינה יותר ויותר את חשיבות כתיבת הספר שברצונך לכתוב? תכניסי לעצמך לראש. זה לא האגו שלך סתם ככה שרוצה את זה בשביל לרומם את עצמו. את צריכה לסגור שם משהו עם עצמך. משהו שעדיין לא סגרת. הביבליותירפיה הזאת תעשה את זה בשבילך. כולם יוכלו לקרוא אחר כך את מה שחווית, להבין אותך יותר טוב, להזדהות איתך אולי אפילו קצת, את לא תצטרכי לדבר על זה יותר, את גם תאהבי לעשות את זה, יעני לכתוב, , וזה יהיה כתוב כל כך טוב, כל כך מעניין, שהמון אנשים בארץ ובעולם ירצו לקרוא את זה, וגם... את הולכת להרויח מזה הרבה מאוד כסף . אם את הולכת לבד עם כל המטענים האלה, זה כבד, זה מעיק, זה אפילו מסריח לפעמים, כמו ללכת עם שקית של זבל. תהיי אלכימאית ותהפכי את הזבל הזה שלך לזהב ו יהלומים. קדימה!
ג. את צריכה לעשות את ההפרדה בין מי שאת היום לבין ה"חומר" של הספר. החומר הזה שייך לעבר שלי. הוא לא אני יותר. כל זמן שלא אשכיל לעשות את ההפרדה הזאת, עמית או מיסטר איקס או לא משנה מה שמו לא יישאר. ואני אמשיך להיות לבד. בלי בן זוג. והרי אני כל כך רוצה להיות בזוג!!!
אוי כמה כייף לכתוב. אני ממש מתנקה. תודה לך בלוג יקר. אני אוהבת אותך. תודה לכל מי שקורא. ותודה מראש על התגובות. לילה טוב.