שתי שכבות סוגריים, ככה ( ( ) )
רק בלי רווחים
יש עוד הבעות בצ׳יק צ׳ק

חיבוק
לא יודעת איך עושים את האימוג'י

סטודנטית

קראתי כאן מספר שיתופים ותודה רבה על כל השיתופים.

רציתי לשתף בעניין הורים או בני משפחה אחרים שגורמים לי יום יום ושעה שעה לתחושות אשמה. מבחינתם אמרתי משהו לא בסדר, או לא אמרתי משהו שהייתי צריכה להגיד , עשיתי משהו לא בסדר , או לא עשיתי משהו שהייתי צריכה לעשות.

מכיוון שהבנתי שאני אדון לעצמי ואני אדם טוב, בניגוד למה שאומרים לי, ניתקתי מהחיים את בני המשפחה שטוענים שהם נורא נורא נורא אוהבים אותי, אבל גם לא מפסיקים לדרוך על נשמתי על הדרך.

מדובר בהוריי, מדובר בדודה , מדובר בסבתא. אולי נשמע לא מכובד, אולי נשמע כפוי טובה. הפסקתי להתעסק באיך אני נראית, איך אני נשמעת. נדמה שאנשים אחרים עושים את העבודה הזו הרבה יותר טוב ממני, אז התפקיד הזה מאוייש היטב.

אני לא מאמינה בביקורת ושיפוטיות ולאחר שקיבלתי אותה בכל 37 שנותיי בצירוף פנינים נוספות כמו השפלות פומביות , לעג פומבי , לכנות אותי "מרשעת" כשאני בסך הכל בת חמש (ולא פעם אחת) - בחרתי להיות עם אנשים שאוהבים אותי אהבה שאיננה אלימה. וכאלה לא חסרים תודה לאל.

אני מבינה שלי זה יותר פשוט כי אין לי ילדים אז אני לא מנתקת את אמי מנכדיה.

מנג בין - שאלת מדוע כל כך קשה לכם להעיר לסבא, אולי יכול להיות שקשה לכם להעיר לו מפני שהתוצאה של להעיר לו תביא הרבה יותר נזק מאשר תועלת? מודעת לכך שעברו שבע שנים מאז שכתבת אך בכל זאת מתייחסת לדברים כאילו הם נכתבו כעת. אני לפעמים מרגישה שיש אנשים שאין להם הבנה בסיסית ברגישות כלפי ילדים או כלפי חלשים, וכל ניסיון לשקף להם איך הם גורמים לילד או לחלש להרגיש, נגמר בבכי ותסכול (שלכם ושל הילד) הרבה יותר גדולים מאשר אם לא היינו אומרים כלום.

קיבינימט!!!!!!!!!! למה חייבים להרעיל כלבים? אנשים רעים חסרי לב שאני מסוגלת לאחל להם את כל הרע שבעולם!!!! איזה מוות אכזרי זה איזו שפלות !!!

הדף הזה ממש מבאס אותי! למה כל הזמן מתערבים לנו? מה שהכי מצחיק זה שיש לי חברה טובה ששונאת, שונאת, כשמתערבים לה (אמא שלה, שכנות, סתם אנשים) - אבל היא לא שמה לב כמה היא "מייעצת" לי. לאט, לאט, גיא מלמד אותי להתעלם ולא להתעצבן.

אני אפילו אם יש לי באמת משהו שיכול לעזור (מישהו שעובד על המחשב ולא מכיר פעולה מסוימת, שמקלה, למשל) אני פשוט לא אומרת - טוב, אני הלכתי לקיצוניות השניה.

עם החמות זה דווקא מאוד מצחיק - אמא שלי מאוד מתערבת בחיים שלי וזה מאוד מעצבן, וההורים של גיא ממש לא - וגם זה מעצבן (למה הם לא מתעניינים, למה הם לא שואלים...). זה הפריע לי במיוחד כשעשינו טיפולי פוריות - אמא שלי עקבה ושאלה, למרות שמאוד השתדלה לא להידחף אחרי שפעם אחת אמרתי לה שלא תמיד בא לי לדבר על זה, וההורים של גיא אף פעם לא שאלו מה קורה, למרות שידעו שיש לנו קשיים להרות.

מה אני מנסה להגיד? שלפעמים קשה לרצות אותי (-;

יש יופי של ספרים - הורים מרעילים ומחותנים מרעילים ויש שם תשובות מעניינות ותגובות טובות. רק שאני לא מצליחה לעשות אותם.
אני דווקא עומדת על שלי מול חמותי - ביחוד כשהיא לפני שבועיים כמעט התעלפה שהילדה עדיין לא מחוסנת והודעתי לה גם שלא תחוסן בקרוב. אמרה שיש לילדה גם סבא וסבתא. אמרתי שכשאני אמות שיעשו מה שהם רוצים, בינתיים היא הילדה שלי ואני מחליטה עליה - למרות שלדעתי היא לא של אף אחד חוץ משל עצמה כמובן.
הודיעה לי שהיא תעשה איתי מלחמה על זה וכמובן התקשרה אח"כ לאמא שלי להתלונן ואמא שלי לא אמרה לי כלום כי זה ריטואל די קבוע ב-6 שנים שגידלנו את הגדולה וזה מתחיל שוב עם הקטנה.
למחרת היא כבר לא העלתה את הנושא הזה.

לא הייתי כאן כמה ימים, ופתאום נתקלתי בדף הזה. כרגע לא בא לי לשחרר קיטור אישי (ויש לי, אוהו), אבל זה עוזר אפילו לקרוא שחרורים של אחרות (מה זה, למה אין גברים בדף הזה? להם לא מפריע כלום?). תודה לכולכן, וחג שמח!

איך חמותך מתמודדת עם העלבון?

הייתי ילדה רעה בחג!!!
היינו אצל חמותי, והייתי ממש עייפה.
חמותי התעקשה שאני אעזור להכין אוכל או משהו כזה ואני פשוט ברחתי לחדר צדדי והלכתי לישון (כמובן שנשכבתי עם צליל בתנוחת הנקה, כדי שיהיה לי תירוץ: "הילדה רעבה...")
ואחרכך כדי להיות ממש רעה, לא אכלתי בשר. (אוכל בלי בשר לא נחשב לאוכל אצלהם).

בעניין הלינה המשותפת:
כדי לחסוך ויכוחים אני עונה לשאלה: "איפה הילדה תישן?" אני אומרת רק: "במיטה..." ולא מציינת באיזו מיטה.
(ליתר בטחון אנחנו מחזיקים מיטת סורגים במחסן, שהם הם באים אפשר לפתוח, שירגעו)

ההורים שלי הבינו מהר מאוד שאני עושה מה שאני רוצה (גיל התבגרות קשה לשני הצדדים), אז הם משתדלים לא להגיד כלום.
את חמותי אני מחנכת עכשיו שאין מה לעשות כזאת אני take it or leave it.

נותנים לזמן לעשות את שלו?

אני מאמינה שכל אחד מאיתנו בחר בדרך שנראית לו הכי נכונה לו ולבני משפחתו , אני מאמינה שלהיות אלו שפותחים את השער לשביל לא מוכר דורש מאיתנו לא פעם לעמוד מול אלה שעומדים שנים ומסתכלים עליו בערגה

כן, כן, כן כן כן.
אבל מה קורה כשההורים לא מוכנים לקבל את העובדה שאת, בעלך והילדים הם משפחה בפני עצמה? כותבים לך תסריטים לחיים ונשברים לחלוטין כשהבת חיה לפי תסריט אחר, שהיא ובעלה כתבו במשותף?
ובעיקר מה עושים עם המשפט "את לא יודעת מה את עושה לבריאות של אבא"?
בלי לפרט, מדובר בהחלטה של בעלי ושלי שלחלוטין לא מקובלת על ההורים שלי.

אין לי למה להתגונן, על מה לענות ובשביל מה להסביר זה פשוט מתקבל בין אם הם מרוצים מהעניין או לא . הכפתורים שפעם היו נלחצים בקלות על ידם התקלקלו ברגע שהסכמתי לקבל את חוסר הביטחון של עצמי לגבי הדרך שלי.

מצטרפת.

גם מצאתי את עצמי לפעמים פשוט מחייכת ולא עונה על שאלות 'מעצבנות' (לפעמים אני חוזרת על השאלה בטון רגוע ומהורהר וממשיכה לשתוק בחיוך "כמה הוא שוקל?המממ" -חיוך-, "מה הוא כבר עושה? מממ" - חיוך - ), ואז מי ששאל המשיך לנושא הבא. לפעמים אנשים שואלים כדי לשאול ולא כדי לקבל תשובה.

ניסיתי לקרוא את הדף מההתחלה ועד הסוף ואני חייבת להודות לכל מי שלקח בו חלק. ולמה ? כי פתאום הבנתי מה משמעות המילים סובלנות וסבלנות .גם אני לא פעם נתקלת בשאלות המתישות של "הקרובים לנו", בלהסביר לחמותי שאצלנו לא אומרים את המילה לא כמעט על כל דבר , שזה בסדר שהילד לא הולך לגן , או משתתף בטקס המטופש של תגיד שלום, סבתא הולכת , ואני לא אלאה אתכם במסכת נבחרת פולניה הידועה לשמצה. אבל מה שכן התחוור לי לאחרונה שאין לי צורך לענות בכלל על השאלות המכעיסות ,להוכיח את צדקת דרכי , ברור לי יותר שיש שאלות שפשוט נובעות מלחץ , מתח, פחד מפני דרך לא מוכרת , פחות מובנת ויש שאלות שיש בהן מידה של ביקורת שהיא למעשה השתקפות של השיפוטיות האישית שלי ( ואני בטוחה שאני לא היחידה). אני מאמינה שכל אחד מאיתנו בחר בדרך שנראית לו הכי נכונה לו ולבני משפחתו , אני מאמינה שלהיות אלו שפותחים את השער לשביל לא מוכר דורש מאיתנו לא פעם לעמוד מול אלה שעומדים שנים ומסתכלים עליו בערגה , דבר שיכול להתיש , לעצבן, לתסכל ולהעציב אבל אתם יודעים ככל שאני שלמה יותר עם הדרך דברים מתחילים להיות יותר בהירים ומוחלטים לסובבים אותי. אין לי למה להתגונן, על מה לענות ובשביל מה להסביר זה פשוט מתקבל בין אם הם מרוצים מהעניין או לא . הכפתורים שפעם היו נלחצים בקלות על ידם התקלקלו ברגע שהסכמתי לקבל את חוסר הביטחון של עצמי לגבי הדרך שלי.

ובא לי לצעוק אליהם זה רק איתכם עם כל אחד אחר הוא מאוד ידידותי ואוהב אדם.


תגידי להם את זה (בלי צעקות), תסבירי איך הם נראים מהצד. אם הבנתי נכון, בכל מקרה הם יעלבו קצת, אבל אולי האסימון יפול.

מניסיון, אפשר לומר לחמות גם דברים ממש קשים, אבל בנועם, והמצב משתפר פלאים.

איזה כיף שמצאתי מן מקום לצעקות שכזה...
כל שבת אותו הדבר. ארוחת צהריים אצל חמותי עם כל החמולה. במשך כל הארוחה מפתחים את התחביב המשפחתי-פולני הידוע - להסתכל בצלחת של אחרים ("הקציצות לא מוצאות חן בעיניך?" "את לא אוהבת כבד?"....), למדוד כמויות ("כמה הוא אכל? שתי חתיכות שניצל????"), לחלק ציונים ("היום היית ילד טוב! אכלת בשר.), להשוות (תראה את ... איך הוא אוכל יפה!), לנבא שחורות ("אתה לא תגדל", "תהיה חולה"), לאיים ("היום אין קינוח!"), לא לעמוד באיום ולחתום על הסכמים ("נו טוב, רק שני ביסים מהבורקס ותקבל גלידה...").
ובתוך כל זה, מצפים שישאר למישהו תאבון....
אאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!
בשבת שעברה נשברתי. בסוף הארוחה שאלתי אם אפשר לדבר על נושא אחר. ואז "חטפתי" משפט פולני ידוע אחר -
"נראה אותך כשהיו לך ילדים!"
אז יש לי אחד/אחת בדרך.... ואני כבר מרגישה איך הוא מתהפך ברחם רק מלשמוע משפט שכזה.

בן זוגי הסביר לי שפשוט אמא שלו ואחותו (שלאור הביקור שלה בארץ חושבת שגם לה יש זכות לבקר אותי) הן נשים שרע להן והן ממורמרות ולכן לא משנה מה אני (או כל אישה אחרת) אעשה תמיד הם ימצאו מה לבקר בי - פשוט כי לי טוב והן לא..... ומהנקודה הזאת אני מסה למצוא בי חמלה או לפחות רחמים כלפיהן (אבל זה מצליח לי עד הביקורת הבאה בערך...)

אצלנו חמותי כבר יודעת שאנו לא מסכימים עם דעותיה,אז היא עורכת אמבושים על הילדות. אנחנו לא משאירים אותן לבד איתה,אבל קרה שהפקרנו שמירה והשארנו אחת,יחד עם דודים,איתה. הדודים היו מזועזעים מההשתלחות שלה בילדה-בכל פעם בילדה אחרת. ושאנחנו מנסים בזהירות להעיר לה ההרגשה היא שאין עם מי לדבר...
אמרתי לה בטלפון בשיא האיפוק (הייתי גאה בעצמי...) שאם היא היתה קצת פחות תוקפנית כלפי הילדות-"למה אתן לא אומרות שלום לסבתא" למשל,אז אולי היא היתה מצליחה ליצור קשר טוב יותר איתן ובתגובה קבלתי השתלחות נזעמת על מה אני מדברת ואף אחד חוץ ממני לא אמר לה שהיא תוקפנית ובלה בלה...
אווווווווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףף
למזלי בן זוגי כבר מבין עם מה יש לנו עסק זה לפחות...
הוא טוען שזה כמו שדני לסרי כתב, מקרה של רגשי אשמה על זה שהיא לא מתפקדת כלל כמו סבתא.

כן את צודקת.
אני חייבת לשחרר קיטור. בן זוגי סיים שיחה עם הבית שלו אחותו ביקשה שיגיד לי ל"שחרר" יותר את הילד בביקור הבא ואמא שלו העירה על הבלאגן אצלינו בבית. טוב יש בלאגן אני מודה. לגבי השיחרור בכל מקום אחר שאני מגיעה אחרי שהתאקלמנו, אם מישהו רוצה לשחק קצת עם בני, לטייל איתו בחדר, להראות לו דברים וכד' - אין בעיה המתוקון נהנה מזה. הוא מאוד אוהב חידושים וכשנמאס לו הוא קצת מעקם פרצוף ומיד חוזר אלי (וזה יכול להיות גם רבע שעה או יותר שבהם הוא עם מבוגר אחר או ילד) אבל בכל פעם שאני נותנת לסבא וסבתא שלו להחזיק אותו עוברות, במקרה הטוב, 2 דקות והוא פורץ בבכי גדול. הם כ"כ לא רגישים אליו וכ"כ מתיחסים לתינוק כמו חפץ שאפשר לעשות בו מה שרוצים. מבחינתם המתוקון לא מוכן ללכת לאף אחד חוץ מאמא שלו, מאוד לא חברותי - ובא לי לצעוק אליהם זה רק איתכם עם כל אחד אחר הוא מאוד ידידותי ואוהב אדם.
כל העניין הזה של "שיחרור". מה, הוא כלוא? נראה לכם שלא טוב לו? או שאתם סתם אגואיסטים שרוצים לשחק בו, בו ולא איתו

לדעתי זה עניין של החלטה. אם אדם מחליט שהוא לא מתערב היכן שאינו מתבקש לעשות זאת ומכבד דעות ורצונות של האחרים , גם ובעיקר כשהוא חושב אחרת, הרי שהכל יכול להיות שונה.
חבל שכל כך מעט אנשים מבינים דבר פשוט ובסיסי כל כך.

אמא של, חשבתי על זה הרבה ואצל הרבה משפחות אני רואה את הבעיה של האשה מול המשפחה של בעלה ( יש מלא בדיחות על זה) אפילו כשהחינוך יותר קונבנציונלי. אולי זה בגלל שהקשר אמא-ילד מאוד מיוחד (של אבא גם מיוחד אבל אחר)
עם האמא האישית שלי מתקיים איזה משולש - שיכול להיות,גם הוא מתוח, - אמא(סבתא)-ילדה(אמא)-ילד/ה. המשולש הזה אינו קיים ביני לבין אמא של בן זוגי. במקרה הספציפי שלי יש גם הבדל מאוד גדול בין הצורה שאני גדלתי והדברים שחשובים במשפחה שלי לבין המשפחה של בן זוגי. זה מוסיף הרבה מאוד מתח. (במיוחד שבן זוגי רואה דברים בדומה לי).
אני חושבת הרבה על מה יהיה ביני כלתי לעתיד....עוד חזון למועד , אבל הלואי ואצלי זה יהיה אחרת.....

"בהתחלה הייתי יוצאת מהבית שלהם עם דמעות של כעס - היום אני יוצאת עם חיוך (טוב החיוך זה כי אנחנו הולכים משם.....) "

אני קוראת את המלים האלו של אמא מתחדשת ולא יכולה שלא לחייך,להתעצב ובעיקר להזדהות.ואני שואלת את עצמי איך ולמה כך זה ולא אחרת.

אביב חדש,את ממש לא צריכה להרגיש מותקפת,
למיטב הבנתי אלמוני פלוני,לקחה את דברייך ובכוח נעלבה מהם כי יש להם "מצב",וכנראה רצתה לשחרר קצת קיטור.
גם אני מחייכת כשאני פוגשת הורים לילדים אחרים.

אין בי שמחה לאיד כלפי אחרים.
שמחה לאיד זה לא דבר נחמד.
אולי לא הובנתי נכון, אז הסבר: כל מי שאמר שמה שאני עושה לילדה שלי לא טוב לה, אז הנה: טוב לה מאוד. כי אני מאמינה שטוב לה. וכל התסריטים הרעים שכתבתם עבורה, אפשר להשליך אותם לפח. הילדה מתפתחת יפה, זוחלת, עומדת, הולכת, מקשקשת קשקושים רבים. אז אמרתי לכם. אני שמחה על זה שכל התסריטים שלכם לא יצאו לפועל.
אני הייתי בטוחה מההתחלה שהכל יהיה בסדר, ואכן הכל היה בסדר. לא היה לי ספק שהיא תזחל כשתצטרך לזחול.
כל האנשים שהעירו את ההערות הללו לא מכירים אותי ואת התינוקת שלי בבית. בבית היא כמעט ולא במנשא (עכשיו, בגיל 13 חודש. כשהיתה בת 6 חודשים היתה גם היתה). כולם הכירו אותה מחוץ לבית, שם לא יצאה מהמנשא ולכן קיבלו את הרושם שהיא "לא משחררת את הרגליים שלה" ו"כלואה בתוך הבד הזה".
אני לא רציתי לעשות רע לאפאחד. רציתי להשתפך קצת על מצבי בקהילה בה אני גרה, כאן בודדים מבינים אותי ומכבדים את החלטתי (בנוסף להחלטות רבות אחרות) ומבינים שהיא טובה עבורי, עבור התינוקת שלי ועבור כל המשפחה.
לא רציתי לפגוע באף אחד, ואני מתנצלת אם כן.

אתמול נסענו לבקר את אחותי, בדרך הגדולה שאלה עם אנחנו שוב פעם נוסעים לאווירון.
אני: "לא, אנחנו נוסעים לבקר את..."
היא: "אנחנו לא טסים לאנגליה?"
אני: "לא, למה את רוצה שוב להיות באנגליה?"
היא: "לא, אני לא רוצה כי הוא שם".
אני: "מי זה הוא?"
היא: "גרנדד, אני לא אוהבת אותו".
כבר שבוע מאז שחזרנו ואין יום שהיא לא "מזכירה" לנו כמה היא לא אוהבת את גרנדד.
קשה לנו להתמודד עם זה מפני שאנחנו לא יודעים כיצד להתנהג במפגש הבא.
מדוע כל-כך קשה לנו להעיר להורים של בעלי? ממה או ממי אנחנו מפחדים?
והכי חשוב, עכשיו אנחנו מבינים איזה מחיר משלמת הבת שלנו בגלל הפחד. חווית המפגש (עם הסבא, את הסבתא היא מאוד אוהבת) נשארה אצלה כמשהו מאוד לא קל.

פלוני אלמוני וכל אחר שנפגע או שדברי עשו לו רע. לא התכוונתי לחלוטין לפגוע או לעשות רע ואני מצטערת שזה מה שיצא. אין בי שמחה לאיד כלפי אחרים. היתה לי בסה"כ הקלה החג הזה שלפחות מנושא אחד ירדו ממני. ספציפית לגבי זה. בסה"כ יש להם כ"כ הרבה נושאים אחרים, בהתחלה הייתי יוצאת מהבית שלהם עם דמעות של כעס - היום אני יוצאת עם חיוך (טוב החיוך זה כי אנחנו הולכים משם.....) אני פשוט כבר לא כועסת כי כל הדברים, שאולי פרטו על איזה מיתר של דאגה אצלי - במיוחד ישר אחרי הלידה, ילד ראשון, הורמונים משתוללים וכולם בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממני איך לגדל את הבן שלי- כל הדברים האלה כבר לא מזיזים לי (בד"כ) פשוט כי קיבלתי בטחון בלהיות אמא.
לגבי ההשוואה בין הילדים לא ציינתי שלפני הביקור של הילדים מחו"ל הסבתא הזו כל הזמן היתה אומרת לי הילדים של ע' ככה וככה וע' עושה איתם ככה וככה. והילדים שלה כבר במשקל כזה וכזה - והכל כמובן בהשוואה אלינו. השיא היה באיזה ביקור שלהם אצלנו שהמתוקון שלי שכב ערום ואני העברתי עליו את השער שלי לקולות צחוקו. הסבתא אמרה לו כשע' תגיע לביקור היא תעטוף אותך בשיער שלה .... כך שהיה לי נחמד שהיא הגיעה ופתאום הפסיקו להשוות...

באמת, במקום לצעוק: לשמוע את אבא שלי אומר "הכל בסדר עם הילדה, היא בסדר גמור" ולתהות, האם להתעלם, או לנסות שוב להסביר שלא הכל בסדר. בסוף נשברתי וניסיתי להסביר לו (בקול חנוק מדמעות) שמספיק קשה לנו, ואין לי אנרגיה עודפת להשקיע בלהסביר לו שיש בעיה.

זה קצת שמחה לאיד כלפי אחרים
ואחרי שקובעים לפצפון תור למכון להתפתחות הילד, הדף הזה עושה עוד יותר רע. שמחה לאיד זה לא דבר נחמד.

לפעמים זה גם מה שאני מרגישה לגבי כל האנשים שהיו אומרים לי: "היא כלואה במנשא, היא צריכה לזוז" "אם היא על הידיים היא לא תלמד לזחול/ללכת".
אז איזה יופי לי שהיא התחילה לזחול בגיל 6 חודשים, וללכת בגיל שנה. היא גם קשקשנית לא קטנה, ואז כל אלו עם התיאוריות הנפלאות שלהם יכולים ללכת לע...ל ולהישאר שם.
זה קצת שמחה לאיד כלפי אחרים.

התכוונתי בדיוק למה ש ה עוגיה כתבה. "להראות להם" והפעם באמת היו פחות הערות, אולי גם כי הם התחילו להתרגל .

כל תינוק בקצב שלו וככה זה צריך להיות (מנשא או לא מנשא).

אז מה זה אומר?
זה אומר שכן מנשא לא מנשא לא ממש משנה
אבל נחמד שילד-מנשא שמושמץ כאילו זה מעכב את התפתחותו מתפתח דווקא מהר כדי "להראות להם"

המתוקון שלי כבר זוחל אומנם גחון אבל הוא בן 5 חודשים וקצת.... הבן שלה התחיל לזחול בגיל 9 חודשים.

נו באמת... והמתוקון שלי בן שנה וחצי, יונק, גר במנשא וישן עם אבא ואמא, ועדיין לא הולך (ואף ,שומו שמיים, התחיל לזחול רק בגיל 10 חודשים). אז מה זה אומר? שהנקה-מנשא-לינה משפחתית מעכבים התפתחות? זו הבבואה המדויקת של מה שאומר הצד השני, ולא נעים לקרוא את זה.

אני לא כבר לא מתעצבנת אני מחייכת ושותקת ונותן לחיים לדבר במקומי...
איזה קטע - אני קוראת את הדף הזה ובדיוק רציתי לכתוב משהו בנוסח הזה...
אני מבינה שלכולם היה חג קשה, מה? , שתדעו שיש פה אנשים שחושבים שההורות שלכם מדהימה (-:

אנחנו היינו היום אצל חברים, ומה שרציתי לומר בדומה לאמא מתחדשת, זה שכ"כ הצטערתי שהקטנצ'יק כבר לא יונק ולא במנשא, שתהיה איזה קונטרה לילד בן שנה שהגיע פק"ל מהאוטו לחברים המשותפים בעגלה עם בקבוק, שחלילה לא יצטרכו לקחת אותו בידיים מהאוטו עד לקומה ראשונה עם מעלית... החיים ממשיכים וההבדלים כבר לא בולטים כ"כ חיצונית.
אח"כ הגיעו הורי המארחת, והיו כמה דקות שבהן דנו באריכות באחיה של המארחת ואשתו, שהילדה שלהם, בת שנה וחצי, "עושה להם בית ספר" בעניין השינה, והם לא מוכנים לתת לה לבכות אז הם מוציאים אותה מהמיטה ("אני חושבת שזה היה כי לא נעים להם מאתנו שנשמע אותה בוכה", אמרה הסבתא). שררה הסכמה כללית שאם היו נותנים לה לבכות כמה דקות, תוך יומיים היא היתה לומדת לישון לבד בלי לפחד ללכת לישון, והועלו זכרונות מתקופת הילדות (הסבא: "כשלילה אחד היו רעמים שהפחידו אותך, ישבתי לידך ליד המיטה, אבל לא הוצאתי אותך, מה פתאום? ובמשך חודש בכל פעם הרחקתי קצת את הכיסא מהמיטה שלך, עד שזה עבר לך." יכול להיות יותר גרוע, מה? (-; )
דווקא שקלתי לתת את השפיל שלי בענייני הלינה המשותפת, ולתת כדוגמה את ילדיי בוגריה, אבל פשוט לא היה טעם, אז שתקתי בנימוס.

במקום לצעוק....... המתוקון שלי הוא מהתינוקות שמתפתחים די מהר גם משקל גם אורך וגם פעילות. וזה במקום לצעוק בשבילי...כשהוא נולד אז "הנשמות הטובות" אמרו לי ...הוא כל הזמן המנשא הוא לא ילמד לזחול ועוד ועוד והוא יהייה חלש וכו'.
בחג הזה ביקרנו אצלם והבת שלהם הגיע מחו"ל עם הילדים שלה (שנתיים וקצת ובן שנה) המתוקון שלי כבר זוחל אומנם גחון אבל הוא בן 5 חודשים וקצת.... הבן שלה התחיל לזחול בגיל 9 חודשים. בד"כ אני שונאת השוואות בהתפתחות בין תינוקות - לכל אחד הקצב שלו וזה לא כ"כ חשוב אבל שמתי לב שככול שהם רואים איך הוא מתפתח הערות פוחתות - אני לא כבר לא מתעצבנת אני מחייכת ושותקת ונותן לחיים לדבר במקומי...

אוי פלונית, פלונית. אתמול בלילה קראתי וחשבתי לכתוב לך איזה יופי שאת מתעצבנת, ואיזו הזדמנות נפלאה זו למצות את העצבנות עד הסוף ולהתענג על נועם ייסוריך וכל זה. והנה אני רואה שרק קמת ומיד את מוותרת על הזעם והכאב. נו טוב -- הפסד שלך.

מותר להצטרף?

חמותי, בדרך כלל, בסדר.
ז"א - יש מצבים בהם אנחנו מתחרפנים, אבל שותקים את זה וזהו.
היום הילדים הלכו לעשות אמבטיה. אני הייתי עם הקטנה בחדר, ושלחתי את בעלי לעזור להדס להזכיר לסבתא שאם הדס לא רוצה שיחפפו לה את הראש - אז לא.
(ברקע - הדס אומרת שהיא לא רוצה לחפוף ראש)
"אני יודעת שהיא לא רוצה. אז מה? היא יודעת שסבתא - חופפת ראש".
בעלי מצמץ לרגע, והשמפו הגיע לראש.
ראבק! נגיד שהילדה לא ראויה לתשומת לב. אבל הבן שלך בקש שתמנעי ממשהו! כ"כ קשה???

אוף.
מזמן לא התעצבנתי כל כך! (לא הצלחתי לשתוק, לא יכולתי לצאת מהחדר (לא לבושה, מיניקה, תינוקת שעושה קקי), אפילו לא העזתי לבקש מבעלי שיביא סיר בשביל הקטנה, כי זה אומר לעזוב את זירת האמבטיה).

מה עושים עם אמא שבשעה 17:10 צועקת עלי בטלפון שאני היצור הכי אגואיסט, מרוכז בעצמו ועוד כמה וכמה פנינים והאשמות, שכולם נוגעים לאישיותי המדהימה וליחסי עם משפחתי - ובשעה 19:00 מקבלת אותנו בחיוך ליד שולחן החג כאילו כלום לא קרה?
עם אמא שצועקת עלי בעוון משהו שכביכול בעלי עשה (והוא לא עשה) לפני יומיים - וכשאני שואלת אותה למה לא ביקשה הבהרות מבעלי, בזמן המעשה ולא ממני יומיים אחרי - מאשימה אותי שבעלי לא מדבר איתה?
מה עושים עם אמא שברגע שהחיים לא מתנהלים לפי התסריט שהיא ורק היא כתבה, נלחמת בשינויים עד צאת נשמתה ונשמתי במקום איכשהו לקבל אותם?

אני חושבת שראוי שיהיה דף לשיחרור קיטור. אם מי שכתב לא רוצה להנציח את התיסכולים אז עדיף בעיני שישנה את שם הכותב ולא ימחק את התוכן כי יש ערך לדברים.

אנחנו חזרנו מחופשה אצל הסבים באנגליה ועברתי דברים דומים....
במשך 10 ימים הייתי צריכה לשמוע משפטים מעצבנים (אצלנו הסבא הוא המעצבן) שנאמרו ללא הפסקה ואני חרקתי שיניים וחשבתי
בלבי: "עוד....ימים וחוזרים הביתה".
כל הזמן הוא הציק לה וביקש ממנה להגיד צבעים / ירקות / חיות וכו'..באנגלית , הוא חיקה את הקול שלה כאשר היא בכתה ואמר לה שככה תינוקות מתנהגים... והגדילה לעשות הסבתא-רבא שניבאה "תסריט אימיים" לבתי (וכל זה כי היא קפצה מכיסא לספה):
"את תקפצי ותקבלי מכה חזקה בראש ויהיה לך פצע ואת תבכי וזה יכאב לך והכל בגלל שאת קופצת...." - פה אגב לא שתקתי ואמרתי לה שתפסיק
להפחיד אותה!

היא היתה כל-כך חכמה ולא שיתפה אותו פעולה!

יומיים לפני שחזרנו היא אמרה לי - "אני לא אוהבת את GRENDAD "....

אני תוהה עד כמה הארועים האלה, המפגשים עם מבוגר סמכותי שמתנהג בצורה כלכך שונה מההורים, משפיעים על הילד.
אם למשל סבתא מאוד מתרגשת מבכי ומתחילה ישר לטלטל ולהגיד "די די די לא לבכות" בטון מתחנן, שזאת דרך התמודדות עם בכי מאוד שונה מהדרך שלנו,
האם זה "דופק לנו את החינוך"? (אולי חינוך זאת לא המילה המתאימה אבל כוונתי ברורה, אני מקווה)
או במקרה שלך - ההערות האלה מהסוג שמערער ביטחון, האם יש להן השפעה ממשית על הילדה או שהביטחון שאמא נוסכת בה מדי יום חזק יותר מהאמירות האלה של סבתא?

שכחתי להגיד, שהבת שלי כותבת מגילות שלמות. אמא שלי פשוט החליטה שהאותיות לא נראות מספיק יפות וישרות ולכן התלבשה עליה! כמה אופייני להסתכל על הפרט הכי שולי ולהיטפל אליו בביקורת קטנונית ופרפקציוניסטית, במקום להסתכל על הדברים החיוביים, ליהנות מהם ול-ה-י-ר-ג-ע !

הלו, פלונית! חמותך שלחה גלים לאמא שלי?
לי היתה אמא לא-פולניה בעליל, והנה בתור סבתא היא מזכירה את חמותך:

• היא לא אומרת "מפונק" אלא "דיקטטור" או "עריץ" ושאני "משועבדת"
• היא בהחלט אומרת משהו דומה ל"ניצח" אבל אני לא זוכרת בדיוק.

(צריך לזכור שהמוח נוזל לי עם החלב).

• ובשבוע שעבר היא החליטה להתלבש על הדרך שבתי (6) כותבת, והושיבה אותה - כשבתי היתה בלעדי בביקור אצלה בבית - לתרגל אלפים וביתים יפים על דף עם שורות, כולל התיקונים והמחיקות המתבקשות.

הדפסתי לה קטע מ-פליי ליידי על הפרפקציוניזם...

בקיצור, פלונית, אני איתך במאבקך (המאבק לא לצעוק עליה).
ואכן עלה בדעתי שתיעוד המשפטים המדוייקים לחברים באתר היא דרך טובה מאוד לתפוס מרחק רגשי מהגועל נפש הזה.

בדעתי עלה עוד משהו.
אני לא זוכרת שבתי זכתה לכינוי "עריצה" או "דיקטטורית".
ואחותי יצאה מדעתה בגלל היחס של אמא שלי לבן שלה כשהם היו קטנים (בתי ובן אחותי באותו גיל).
אולי לאמא שלי יש משהו נגד בנים?

עודד, גדול

פלונית, ניסית ציניות?
דוגמאות:

• נבחרת פולין: הילד הזה מה-זה-מפונק!
• צפע: נכון! הוא אפילו לא שוטף את הכלים שלו אחרי שהוא אוכל! (טוב במיוחד אם התינוק רק יונק...)

---

• נבחרת פולין: הוא ניצח.
• צפע: כן, הוא קיבל את הגנים שלך.

---

את מוזמנת לשלוח עוד דוגמאות של יציאות של החותנת, ונעמיד אותה במקומה.
גם אם לא ממש תגידי לה את הדברים - קצת דמיון מודרך שבו מגלגלים אותה בזפת ונוצות יכול לעשות פלאים לטובת מצב הרוח.

> עודד אוהב פולנים. פולנים באופי, בלי קשר לעדה. על שיפוד. מדיום-וול בבקשה, ברוטב סירפדים. תודה. <

פלונית,

אהההההההההההההההההההההההההההההה.
<פלונית בנאדם רגוע בדרך כלל, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, והמזל הוא שגם לכל חג יש מוצאי חג>

_{דפים מקבילים: הקיטור האולטמטיבי / צרחה וירטואלית
ראו גם: מעצבן לראות מסביב}