על ידי אורי_ה* » 26 דצמבר 2006, 22:23
כבר כמה ימים אני עוקבת אחרי השיח כאן ותוהה אם להצטרף אליו.
רציתי לספר כמה נפלא היה לראות שבני הקט (שנה ו-10) מבין לגמרי לרחשי ליבי.
רק גמלה בי ההחלטה לצמצם את הנקות הלילה, והנה הוא ישן שלושה לילות רצוף בלי להתעורר.
רציתי לספר שבחרתי בחירה ערה לא להיניק כשזה מעורר בי אי נוחות, ושבעקבות כך, בקלות מפתיעה הצטמצמו ההנקות לאלה הנוחות והנעימות לי בלבד, בלי תלונות כהוא זה מצידו של הנמען..
רציתי לספר שהוא הצליח להרדם בלי ציצי איזה פעמיים לאחרונה..
רציתי..
והנה בא היום. קמתי חולה ואומללה עם חום גבוה. סמרטוט מדדה.
הלכתי להתקלח, ובעודי במקלחת אני שומעת קריאות: 'אמא, ציצי..'
התנגבתי ושבתי למיטה. 'קצת ציצי, ואז מתלבשים, טוב?'
'טוב, אמא. עוד קצת ציצי..'
אחרי עשר דקות: 'אני קמה, טוב, קטן?'
'עוד קצת ציצי, אמא..'
'טוב, עוד קצת..'
כעבור דקות לא מעטות, נחושה קמתי מהמיטה להתלבש.
והוא בעיניים גדולות וכמהות: 'אמא, עוד קצת ציצי חמוד כזה, טוב? עוד קצת קצת חלביק בבקשה..'
נשברתי מיד, נושקת לראשו הטוב..וחוזר חלילה, ככה איזה שעה ורבע.
רק התור המתאחר לרופא שבר את מעגל הציצי המחולל..
באוטו הוא שוב ביקש ציצי, והסברתי שאי אפשר, כי אני נוהגת. הוא קיבל את זה בהבנה יחסית.
שאלתי אם הוא רוצה משהו במקום ציצי, אז הוא אמר: 'כן, נשיקה'. עצרתי בצד וחיבקתי אותו חזק ונתתי נשיקה על קצה האף.
הוא היה מבסוט ומסופק. לאורך כל המשך הנסיעה הוא שלח לי נשיקות באויר..
וכל היום הזה כולו, היה שבוי ציצי לחלוטין. אם העז מי מציצי להציץ מבעד לחולצה מיד התנפל עליו השודד כמוצא שלל רב.
נדמה לי שעד שעה זו אפשר למנות 6 שעות מצטברות לערך של ציצי לגווניו.
אני לא עסוקה בלהסביר לעצמי את פשר התנהגותו היום. ברור לי לגמרי שזה מה שהוא היה זקוק לו.
הענקתי כל כמה שיכולתי ודחיתי היכן שלא היה ביכולתי לאפשר.
אז מה שבעצם רציתי לומר, זה שזה ריקוד עדין, שנועד להירקד.
אני מוצאת את השלב הזה מרתק. יש מעבר בין תינוקות לילדות.
האפשרות לשוחח, להסביר, לנהל משא ומתן, מרגשת ומרתקת אותי וגם נוסכת מורכבות.
הם לא רק מבינים מה שאנחנו אומרים, הם גם מאוד ברורים בהבעת רגשותיהם וצרכיהם. אין דרך להסתתר.
אין אפשרות לעצום עינים או לפרש תגובות שלא כפשוטן. במקרה של הבן הפרטי שלי, גם אי אפשר לתמרן בקלות.
קל להגיע איתו להסכמות, הוא מבין עניין, יודע שיש דברים מסוכנים, דברים שאי אפשר כרגע, שיש דברים שאין, אבל אם משהו לא מקובל עליו או לא מובן לו עד הסוף, אפשר לזנוח כל רצון או ציפיה מיד.
הוא מלמד אותי שיעורים אינסוף. אני מתבוננת שוב ושוב בסדרי עדיפויות, בהשלכות לכל צעד, בבחירות.
כבר כמה ימים אני עוקבת אחרי השיח כאן ותוהה אם להצטרף אליו.
רציתי לספר כמה נפלא היה לראות שבני הקט (שנה ו-10) מבין לגמרי לרחשי ליבי.
רק גמלה בי ההחלטה לצמצם את הנקות הלילה, והנה הוא ישן שלושה לילות רצוף בלי להתעורר.
רציתי לספר שבחרתי בחירה ערה לא להיניק כשזה מעורר בי אי נוחות, ושבעקבות כך, בקלות מפתיעה הצטמצמו ההנקות לאלה הנוחות והנעימות לי בלבד, בלי תלונות כהוא זה מצידו של הנמען..
רציתי לספר שהוא הצליח להרדם בלי ציצי איזה פעמיים לאחרונה..
רציתי..
והנה בא היום. קמתי חולה ואומללה עם חום גבוה. סמרטוט מדדה.
הלכתי להתקלח, ובעודי במקלחת אני שומעת קריאות: 'אמא, ציצי..'
התנגבתי ושבתי למיטה. 'קצת ציצי, ואז מתלבשים, טוב?'
'טוב, אמא. עוד קצת ציצי..'
אחרי עשר דקות: 'אני קמה, טוב, קטן?'
'עוד קצת ציצי, אמא..'
'טוב, עוד קצת..'
כעבור דקות לא מעטות, נחושה קמתי מהמיטה להתלבש.
והוא בעיניים גדולות וכמהות: 'אמא, עוד קצת ציצי חמוד כזה, טוב? עוד קצת קצת חלביק בבקשה..'
נשברתי מיד, נושקת לראשו הטוב..וחוזר חלילה, ככה איזה שעה ורבע.
רק התור המתאחר לרופא שבר את מעגל הציצי המחולל..
באוטו הוא שוב ביקש ציצי, והסברתי שאי אפשר, כי אני נוהגת. הוא קיבל את זה בהבנה יחסית.
שאלתי אם הוא רוצה משהו במקום ציצי, אז הוא אמר: 'כן, נשיקה'. עצרתי בצד וחיבקתי אותו חזק ונתתי נשיקה על קצה האף.
הוא היה מבסוט ומסופק. לאורך כל המשך הנסיעה הוא שלח לי נשיקות באויר..
וכל היום הזה כולו, היה שבוי ציצי לחלוטין. אם העז מי מציצי להציץ מבעד לחולצה מיד התנפל עליו השודד כמוצא שלל רב.
נדמה לי שעד שעה זו אפשר למנות 6 שעות מצטברות לערך של ציצי לגווניו.
אני לא עסוקה בלהסביר לעצמי את פשר התנהגותו היום. ברור לי לגמרי שזה מה שהוא היה זקוק לו.
הענקתי כל כמה שיכולתי ודחיתי היכן שלא היה ביכולתי לאפשר.
אז מה שבעצם רציתי לומר, זה שזה ריקוד עדין, שנועד להירקד.
אני מוצאת את השלב הזה מרתק. יש מעבר בין תינוקות לילדות.
האפשרות לשוחח, להסביר, לנהל משא ומתן, מרגשת ומרתקת אותי וגם נוסכת מורכבות.
הם לא רק מבינים מה שאנחנו אומרים, הם גם מאוד ברורים בהבעת רגשותיהם וצרכיהם. אין דרך להסתתר.
אין אפשרות לעצום עינים או לפרש תגובות שלא כפשוטן. במקרה של הבן הפרטי שלי, גם אי אפשר לתמרן בקלות.
קל להגיע איתו להסכמות, הוא מבין עניין, יודע שיש דברים מסוכנים, דברים שאי אפשר כרגע, שיש דברים שאין, אבל אם משהו לא מקובל עליו או לא מובן לו עד הסוף, אפשר לזנוח כל רצון או ציפיה מיד.
הוא מלמד אותי שיעורים אינסוף. אני מתבוננת שוב ושוב בסדרי עדיפויות, בהשלכות לכל צעד, בבחירות.