גע בידיך באיש
למה אינך מרגיש
מה שנשבר לא יתאחה
לא יתקרב
מה שזועק מה שבוכה
מה שכואב
מה יהיה

מה יהיה?

עוד לא

אין סיבה לכעוס
אין סיבה לצעוק
אין סיבה לשקוע
ויש כל כך הרבה סיבות
לכעוס, לצעוק, לשקוע

לא יכלתי לנסח זאת טוב מאריק.
אולי גם לבית השלישי אגיע, מתישהו

החיים עוד לא חזרו למסלולם,
הפצעים עדיין לא הגלידו,
אולי זה יישאר כבר לעולם,
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים

הי ברוש, מה שלומך?
ץ

עוצם את העינים, שוכח את כולם
חובק את השמיים
ולוקח פסק זמן מהעולם

לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.

הכאב עצום ובלתי נתפס. הלוואי שלא יצטרפו סיבות חדשות.

תודה.
לצערי חלק מסביבתי הקרובה יחסית, לא ישובו

נראה שהמילואים מתקרבים לסיומם בסיבוב הזה?
שתשוב בשלום יחד עם כל העושים במלאכה הקשה.

והכל עומד להגמר
או לפחות הפסקה עד לפעם הבאה המאיימת
ובקרוב צריך לחזור לחיים שהיו
האם אלו אותם חיים? איך מתרגלים אליהם?

ובתוך כל החושך סביב בתקופה האחרונה
מדי פעם עולה לה להבה קטנה, מאירה ומחממת את הלב -
בעת פרידה מפקוד ששוחרר נאמר לי כי תרמתי רבות ומשפט שאמרתי בתחילת שירותו, שאלה פשוטה של דאגה פעוטה, גרמה לו להרגיש שמסתכלים וחושבים עליו, דבר שלא קרה לפניכן.
גאה ומחוייך מעט הולך הברוש לישון

מקשיבה לך. מרגישה את הסחרור. מרגישה את הכמיהה ליציבות וביטחון.

בצניחה חופשית אתה נופל, מהר.
אני זוכר בצניחה שלי, הנוף היה מדהים, והקרקע כה רחוקה עד כדי שלא הרגשת כמה מהר אתה נופל.
רק כשפתחנו את המצנח, נבלמתי, ורק אז הבנתי את המהירות.
ככה זה גם בחיים. השבוע קיבלתי הזדמנות, שעה אחת, יקרה מפז - לבלום את הנפילה, לחיות ולהרגיש.
אבל מה זה אומר על שאר הזמן?
ומתי אתנגש בקרקע?

את ההמשך לא היה קשה לנחש


רק לי יש תחושה שחלק מהדף מהימים האחרונים נעלם?
לי זה קרה בדף שלי.
אתה יכול להיכנס ל״עריכת כל הדף״ (בחלק הצהוב מעל לחלון של הוסף הודעה), להיכנס לגרסאות קודמות של הדף ולראות…

הבוקר חיפשתי אותו
ואפילו הירח לא עלה לחייך

ורגע לפני שהתחיל היום הנורא הזה
ירח של סוף חודש חייך אלי בבוקרו של יום, ונגה נצנצה מעליו
יכולים היו לתת איזה סימן מזהיר לפחות

הנה ברוש לבדו.
גם אם יש אנשים סביב
מחבקים מקרוב ומרחוק, עדיין ברוש לבדו.
מול הרבה אש ומים.
כולם מתנקזים להם יחד.
"זר לקרקע" כתב ריצ'ארד באך - ההוא מהשחף
ולפעמים זה מרגיש לי זר לעולם. הבית כבר לא אותו הבית, גם אם תמיד שמחים לקראתי. אני כבר לא אותו אני, וגם הסביבה כבר לא אותה סביבה.
זכרונות מודחקים עולים וצפים כיאה לתקופה
חבר שנפצע מוסיף מועקה
רגישות וזילות בחיי אדם חיות בכפיפה אחת
הפתעות ותקוות שנמוגות עוד בטרם בשלו.
אילו הם חיי בזמן האחרון.
מרגיש כמו תאונה, וממשיך להתנהג רגיל.

ועוד בטרם אסיים להקליד, קופצת לה הודעה "חברים, בני בכורי" - את ההמשך לא היה קשה לנחש

רק לי יש תחושה שחלק מהדף מהימים האחרונים נעלם?

תזכורת לעצמי:
בלי ציפיות אין כריות.
בלי תקוות אין אכזבות.

נשמע מאוד לחוץ.
מקווה שתמצא מקום לבכות בן קצת.
ל.

הצהובון מצהיר: אין לך לאן לברוח. בכל בריחה אתה לוקח איתך את עצמך. כל כך נכון, וגם מתאים. אין סיבה לברוח מהלב הגדול, הנדיבות, היכולת.
תודה על השיתוף.
שיהיה לך יום קל ורגוע.

"עמוד האוהל נע שם עמוק בשק שינה
הוא שוכב עיניו פקוחות מקשיב לבוקר שנעור
יש שקט באויר, הוא חושב קולות של עיר
ומחר הוא יחזור"
יש גשם באויר, מכה בתקרת האוהל
אני אוהב את הרח/עש הזה. כמעט כתבתי "מת על", אבל לא מתאים.
בעיניים דמעות רבות, מחכות להתפרץ
הרבה טריגרים קטנים משחררים אחת או שתיים, גם עכשיו, אבל הסכר הגדול לא נפרץ.
זה לא הזמן, לא המקום, לא סביבה נוחה
ואני כל כך צריך את הפורקן הזה.
"רחוק בערפל איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות עוד יום חדש עלה."

ץ

"אני פוגש את המוות כל יום בעיתון
במסגרת שחורה מפחידה - מבהילה
ומופיע שם שם
ו(עוד) משפחה שכולה
לפעמים מעל בניין או עמוד , לתפארת,
מופיעה מודעה עם שם במסגרת
לא תמיד רואים את הדמעות, לפעמים אלו רק שמות"
32 שנה חלפו ממתי שכתבתי את זה, דבר לא השתנה
היום השם מוכר, אח לנשק לשעבר
לא מת
"רק" נפצע
קשה
מאוד

מקווה גם.
ץ

"כל שיר חושף איזה סוד
מותח עוד גשר לחצות"
תמיד שירים דיברו אלי
תמיד שירים דיברו אותי
לפעמים שירים דיברו עלי

וכמאמר המשורר - חושפים איזה סוד.
אתמול שמעתי שוב את שיר אחרי מלחמה. המלחמה עדיין לא תמה.
הפעם המשמעותית הקודמת היתה ב2006, ביום שאחרי. גם שם דבר לא תם. אולי נדחה קצת.
בני הבכור זכה בו כשיר ערש. מן תפילה שכזו.
האם אי פעם נהיה אחרי מלחמה ולא בתוך, או בין?

לפעמים פרטים קטנים
מנציחים את הכל.
כשאנשי מילואים לובשים מדי א'
כנראה שקרה הרע מכל.

מאד חשובות
תודה ברוש
זה כל מה שמנסה לעשות בימים אלו
הצלחות קטנטנות

כל הבלאגן במלחמה הזו הוביל לזה שאני מתפקד בתפקיד שקשור, אבל לא בדיוק זה שנועדתי לו.
יותר המעטפת התומכת מאשר המהות עצמה.
זה נבע מטעות בתקשורת- פרשנות לא נכונה של אמירה שלי, וגם לאחר שתיקנתי והסברתי, למערכת נוח יותר לשמר אותי כך.
ללא ספק, אני הפקק המתאים ביותר.
אבל מי רוצה להיות פקק?
בכל אופן, התחלתי לבנות את התפקיד כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. לא רק המהות, אלא המסביב.
בכל יום אני מוסיף ומרחיב. שואל את עצמי מה היה עושה א, ונזכר איך ו, האהוב, נהג לעשות, ומנסה לחקות אותו.
בנוסף, רושם על לוח ליבי את הישגי היום. העוטפים, לא המחייבים.
אתמול היה זה יום מוצלח ביותר, וכולו דאגה לפרט.
לחייל ששלחנו למשימה קשוחה, הצלחתי בשני אופנים לרכך קצת את התנאים, ולכול החבורה לחמם את הנפש, והגוף.
הצלחות קטנות, אבל חשובות.

לגמרי מבינה.
ץ

אני לא בטוח שאני מבין הכל
לפעמים אילו תובנות
לפעמים שיתוף חוויות
לפעמים סוג של "אל עצמי" כמו ציון
פעם הסברתי למישהו שהתמונות מהטיול הגדול לא נועדו להראות את היופי שראיתי, אלא לשמש לי לנקודת אחיזה לחזור לשם. להתבונן ולהיזכר. אז לפעמים פה זה גם כך.
ושדרת העצים פשוט פגשה בי בדרכי.
פעם מזמן, בצפון היתה שדרה גדולה יותר ומרשימה יותר, הענפים ממש נגעו ברכב, או בך אם נסעת ברכב פתוח. הייתי מקפיד לנסוע דרכה כשנזדמן לי.
היום כבר הרחיבו את הכביש וגדמו ענפים

אני לא בטוחה שאני מבינה הכל.
אמממ... בעצם אני די בטוחה שאני לא מבינה הכל.
אבל אני מקשיבה.
ץ.

שדרת עצים עוטפת כביש
סוגרת אותו מצדדיו ומעליו
ואני חולף
מנסה שלא להפריע
מוגן ועטוף לרגע מהרוחות העזות
לוקח נשימה עמוקה
וממשיך בדרכי.

אני חושבת שאני מבינה.
חיבוק!!
ץ

דברים של חייל (מחווה לי.גפן)
בכיס שמאל
צמוד ללב
תחבושת אישית
פסלון קטן
מכתב של ילד
דברים שעוזרים לזכור
שיש לאן לחזור

אף אחד לא יכול להבין
אני יכול לדבר, להסביר,
אבל אף אחד לא יבין.
אף אחד לא יבין, איך מרוב הבייחד
אתה נשאר לבד.
אף אחד לא יבין איך למרות שאתה שם, אתה לא שם שםץ איפה שהיית פעם.
אף אחד לא יבין את הלב, של כך רוצה להיות שם שם, איפה שצריך, איפה שכולם, איפה שתמיד היית, והרגיש טבעי כל כך.
והמוח, שמסביר כמה זה מסוכן, וגם בשם שאתה נמצא כעת, זה חשוב ונחוץ.
אף אחד לא יבין את המרחק הזה בין הלב למוח,
ולא את זה שבין המוח ללב.
רק אתה, שהוא אני, לבד.

בן 26.
כבר למעלה מ30 שנה אני בן 26
תמיד הייתי בוגר יותר, אחראי יותר, יותר מדי.
אני מביט בחיים בעיניים פיקחות עם ניסיון ותמימות של גיל 26
רוב הסובבים אותי בימים הללו הן בני 25-35, ואני מרגיש שאני יכול הכל, לא פחות מהם.
עם רוב הסובבות אותי, אני מרגיש שהייתי יכול להתחיל, והן, הן יכולות להיות הבנות שלי.
בלי מראה מולי, אני בן 26. ורק אתמול הבחנתי בכך, שאין באמת מראות בסביבה, וכך אני מצליח להחזיק באשליה.
בן 26, בפעם שניה.
(תודה לרבקה מכאלי)

לפעמים גם רצון הופך לצורך... .רק אומרת.
ברוש, אני כל כך מקווה שאתה בטוב.
ץ

התכוונתי לצורף הפנימי, אבל מקבל את ההערה.
רוצה לומר אני תודה.

למה ׳צריך׳? אולי ׳כדאי׳/ ׳רוצה׳/ ׳מרגיש׳ ?
להודות אכן עושה טוב על הנשמה.

ולפעמים צריך גם לומר תודה, אפילו על דברים קטנים
תודה למזג האויר שהשתפר לו קצת
תודה לאוהל שהלילה שמר עלינו מהטל ואפשר שינה נעימה ויבשה
ותודה על קפה רייחני ומעורר של בוקר

רגע לנשום
זימנתי לי משימה הדורשת לצאת מפה.
לראות שיש גם חיים מסביב
לא רק לובשי מדים. לא רק מכונות הגנה ומלחמה.
קצת לנשום, ולצלול חזרה

כמעט כולם פה מכירים אותי בשמי, לבטח בתפקידי
אבל אני מתקשה לזכור את השמות של כולם.
הם כל כך דומים - אותם בגדים, אותם נעליים, אותו כובע פליס שחור.
לא פלא שלכולם פה קוראים אחי
רק אני לא מסוגל

לילה ללא גשם
אבל הso called אהל שלנו לא חס עלינו
אחת לדקה לערך מחליט להמטיר עלינו את הלחות שצבר בתקרתו.
יש לזה קול אופייני, שורה אחר שורה מטפטפת, ממרכז האוהל לשוליים, טופפת על הציוד ומתקדמת
וכל שנותר לנחש - תפגע או תחמיץ?
ואני נזכר בטיול הגדול, עת ישנתי באוהל 3 עונות, שעמד בגבורה יחסית באתגרים של אחת המדינות היותר גשומות.
לפתע מכה בי טפטוף על פני ויחד איתו מתרענן הזיכרון שהטיול הגדול החל היום, או מאוד קרוב להיום, לפני 30 שנה.

הנוף הנשקף מהאוהל אז היה שונה לגמרי
גם אני.

ולפעמים יש את המשימות האלה
שאף אחד לא רוצה לעשות
קצת סזיפי
קצת דורש חשיבה וארגון.
אז לקחתי זאת עלי, העזרה שהוצעה לי התפוגגה לה.
אבל כמו מכונה משומנת, ומיומנת,
תוך חשיבה וייעול תהליכים, תקתקתי את העבודה בקצב שהפתיע אפילו אותי, בעיקר שכבר הייתי בשעה החמש עשרה לעבודה ביום זה.
קצת אופטימיות ליום ותקופה פסימית

יש מקומות בהם ברוש הוא אולר שווצרי
או אולי לדרמן אמריקאי
אחד שיודע ומתאים לעשות כמעט הכל, ואפילו שמח לכך,רוב הזמן.
אבל בצוק העיתים כולם רוצים הכל יחד.
ייתרה מזו. יש סכין אחד שלא הושחז לאחרונה, אך מפעם לפעם מצפים ממני לחתוך בו, כמו היה סכין יפני או להב ניתוח. ודווקא בלהב זה תלויים חיי אדם מנגד.

תודה לכן.

הלואי שיהיה לך יותר קל ויותר טוב.
ויולי, כרגיל, מתמללת את המחשבות שלי.
הלוואי.
ץ

תודה על כל מה שאתה עושה.
ותודה על השיתוף.
הלואי שיהיה לך יותר קל ויותר טוב.

תודה, אך זהו רק חלום.
בינתיים אני נעור בתוך בדל האוהל האמיתי, הנראה כמו מחנה פליטים לאחר שהופצץ

ואו.
בהצלחה.
ץ

לילה
האוהל מתנופף ברוח, אם אפשר לקרוא לציקמוק שנתן הצבא אוהל
הגשם מכה בגגון
גמד קטן מתרוצץ ומשקיע, מותח ומסדר שהגשם ישאר בחוץ, במידת האפשר
ואז חלום, על ארץ רחוקה שאת שמה לא אדע
יומיים וחצי לכל כיוון, כך אמר המדריך
ותרמיל ענק, מחכה שארים אותו על הגב, ואצא למסע

_ ואז באות מילים. מילים פוגעות. מילים הורגות.
מפקד שלא מצליח לעמוד בלחץ משחרר אותן. ארס רב.
ברור שלא התכוון. ברור שלא מאמין בהן. אבל הן פגעו, חזק.
יש שיגידו ש"אין דנים אדם בשעת כעס" -"בְּעִדָּנָא דריתחא" נאמר_
סליחה, לא מקובל עלי.

בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו.
נכון מאוד.
ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במפקד, מנהיג, מנהל - אדם שיש לו אחריות ישירה וסמכות ישירה על אנשים.

החודשיים הראשונים, חלפו כמו שבועיים
השבוע האחרון כמו נמשך חודש
עמוס. פיזית ונפשית. לא אמצא מנוחה אפילו בלילה.
המפקד לא ביקש סליחה. אולי ביקש, בדרכו המאוד לא מורגשת כאשר זז מילימטרים הצידה.
ואני, כתמיד, אחראי מדי, וזזתי לאחור

כמעט חודשיים.
הלחץ והמשך נותנים את אותותיהם.
אנשים הופכים קשים יותר, פריכים יותר, במקום להתגמש.
לשמחתי אני עדיין מצליח, רוב הזמן, לאפשר לזה לחלוף ליד. פוגע, לא פוגע.
ואז באות מילים. מילים פוגעות. מילים הורגות.
מפקד שלא מצליח לעמוד בלחץ משחרר אותן. ארס רב.
ברור שלא התכוון. ברור שלא מאמין בהן. אבל הן פגעו, חזק.
יש שיגידו ש"אין דנים אדם בשעת כעס" -"בְּעִדָּנָא דריתחא" נאמר
ומצד שני, בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו.
ואם ככה היא ניכר, האם ניתן להמשיך לעבוד יחד?

תלוש באוויר, תלוי באוויר.
האם תהיה לו היכולת לבקש סליחה?
האם אני אוכל לסלוח?
ימים יגידו.

חיבוק.
ץ

החורף מתקרב וצפוי להיות סוער
וצריך לאורר ציוד
כולל מעיל ישן וגדול
שכמה שנים לא ראה אור
ובתוכו מזכרת, מאוד קרובה ונוגעת ללב
כואבת ומחממת כאחד
תודה למי ששם אותה שם!

ברוש בלבוש סופרמן תודה על מי שאת

מקשיבה לך מכל הלב.

כמעט שלוש שנים חלפו מאז פתיחת הדף
וחלפו לי מחשבות איך אסכם אותן.
עד שבאה השבת הארורה, ושמה הכל בפרופורציה נוראית.
ובדילוג קל חלף לו חודש וחצי מאז נקראתי שוב "להגן על המולדת"
להיות מוקף באנשים 24/7, ועדיין להיות הרבה לבד

פרופורציות זה כל מה שצריך בחיים האלו...

ואז החיים באים ושמים הכל בפרופורציה

בהצלחה! ושתהיה שנה טובה ומשמחת!
והמצהיבון מסביר שאגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין רק מעצם השינוי בהגשת המציאות...
כנראה.
ץ

"שנה חלפה
שנה באה
אני כפרה אמא"

שנה מורכבת היתה זו שחלפה - בריאותית, אישית, חברתית, מדינית...

שנה חדשה.
יש הרבה דברים להם אני מייחל
יש הרבה דברים אותם אני מאחל
בריאות, אושר, שמחה, הצלחה, שלום, שלווה ועוד ועוד

רבים מבטיחים - השנה אני X, השנה אני Y.
אינני אוהב להבטיח הבטחות שלא אעמוד בן - להשתפר , פחות ל, או דווקא יותר...
אני מבטיח לנסות, ולא בקלות לוותר.

שנה טובה.

This is my earth
And I live in it
It's one third dirt and two thirds water
And it rotates and revolves through space
At rather an impressive pace
And never even messes up my hair.
And here's the really weird thing
The force created by its spin
Is the force that stops the chaos flooding in.
This is my earth and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect...
This is my country
And I live in it.
It's pretty big and nice to walk on.
And the bloke who runs my country
Has built a demagoguery
And taught us to be fearful and boring.
And the weirdest thing is that he is
Conservative of politics
But really rather radical of eyebrows.
This is my country and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect...
This is my house
And I live in it
It's made of cracks and photographs.
We rent off a guy, who bought it from a guy,
Who bought it from a guy, whose granddad left it to him.
And the weirdest thing is that this house
Has locks to keep the baddies out
But they're mostly used to lock ourselves in.
This is my house and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect, but it's mine.
This it my body
And I live in it.
It's twenty-nine and twelve months old.
It's changed a lot since it was new.
It's done stuff it wasn't built to do.
I often try to fill it up with wine.
And the weirdest thing about it is
I spend so much time hating it
But it never says a bad word about me.
This is my body and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect...
This is my brain
And I live in it.
It's made of love and bad song lyrics.
It's tucked away behind my eyes
Where all my screwed up thoughts can hide
'Cause god forbid I hurt somebody.
And the weirdest thing about a mind
Is that every answer that you find
Is the basis for a brand new cliche.
This is my brain and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect, not quite sure I worked out how to work it.
It's not perfect, but it's mine.

תודה

ושוב, חיבוק.
ץ

והרדיו שב ומשמיע. פעם שלישית גלידה:
And I'd give up forever to touch you
'Cause I know that you feel me somehow
You're the closest to heaven that I'll ever be
And I don't wanna go home right now

And all I can taste is this moment
And all I can breathe is your life
When sooner or later it's over
I just don't wanna miss you tonight

And I don't want the world to see me
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am

I just want ME to know who I am

אני אדם
את התארים שמים אחרים
לא ביקשתי שיקנאו... עשיתי מה שנכון לי, מה שהתאים לי.
טיפסתי על הרים וירדתי, פשוט כי הם שם.

ואולי לא צריך להיות סופר מן?מספיק להיות אדם?
אולי לא צריך שאנשים יקנאו בך? זה בכלל משנה? מספיק שאתה אתה, לא?
>ץ, מערערת גם...<

ברוש ממשיך להרהר ולערער בחייו
לפעמים לבד, לפעמים מסתייע
ושואל את עצמו, אולי בעצם אני סופרמן, שפשוט הלך ודעך.
הן עד שלב מסויים באמת הייתי כל יכול, מטרות שהצבתי לי השגתי, הרבה אנשים קינאו בי, עשיתי דברים שרביםלא עשו, ולא יעשו.
לא הייתי מושלם, ברור שלא. אבל הייתי.

ותיקי מנסה להפיח רוח, לתת שביב של תקווה

עוד יומיים או שלושה
סוף יבוא להרגשה
שנמאס לי ודי
לי יותר כדאי
לטפס אל ראש מגדל
להשליך עצמי לרחוב
אל חיק הסוף הטוב
שיהיה ברור שהלב שבור
כמו שכבר קרה לא פעם
חיכיתי לחתן בן שטן הוא לא הופיע
וכל המוזמנים אמרו נלך הוא לא יבוא כבר
נותרה המסכנה בשמלה הלבנה
ושוב לבד כמו תמיד

נדמה לי שרבים בינינו
זקוקים עכשיו ליד אוהבת
אני חושבת אולי אתם?
אולי אתם?

ושוב לבד כמו תמיד

ואני, נע ונד בין המחשבות
בין הרצון לטעום, לבין מה הטעם
בחיים

ואלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב
יכול לבוא אסון
ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא

והצהובון - כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם.
מה אתה רוצה לומר?

פסק הזמן שלקחתי עבר לו מזמן,
כל האנרגיות, השחרור, החופש שקיבלתי בו, חלפו עברו והתפוגגו, כאילו לא היו כלל

ותמיד כשאני חושב לי על פסק זמן, שני שירים מתרוצצים לי בראש
אריק במיטבו -
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף

ולמולו אדם, כפי שהיה בסדרה על נוער מכלל העולם - העולם שלנו , או משהו דומה בפרק הישראלי כיכב אלון אבוטבול, אך לא הצלחתי לשים ידיה
זריחה על המדבר, עולה לאט לאט
נדרך אל המחר, בלי להרגיש כמעט
הילד בתוכי הולך לי לאיבוד
עכשיו זה אמיתי, קרב סף הבגרות
עוצם את העינים, שוכח את כולם
חובק את השמיים
ולוקח פסק זמן מהעולם.

כל העולם דממה.
כל העולם שממה.

כי יתאכזבו (אולי) מאיתנו בעתיד..
בדיוק - אולי.
ומה יקרה עם כן?
ומה עם אכזבה מעצמנו, שאנחנו עושים רק בעבור לשמר אחרים לא מאוכזבים?
לא מצליח לגרד מהיכן הציטוט הבא - "דעתך על עצמך חשובה לא פחות מדעת אחרים עליך, הרי כולנו שווים"

ברוש מנסה להפעיל שכנוע עצמי

אני חושבת שהתחלתי למצא התחלות של תשובות...

התשובה, אני חושבת, היא מי ומה שאנחנו.
זה חשוב לנו מה חושבים עלינו האנשים שחשובים לנו... אני חושבת....
אנחנו הרי מסתכלים על עצמינו דרך העיניים שלהם, של כולם... של ההורים, החברים, הסביבה, ואז, חשוב יותר, של בני הזוג והילדים שלנו... אוי, הילדים שלנו .. הם הרי אנחנו במוקטן, הם התקווה... הם מי שאנחנו רוצים לראות את עצמינו האמיתיים בהם (ומכאן האכזבהה וגם הגאווה שלנו.... מעצמינו...), וכשהם, כל האמור לעיל, אך בעיקר המשפחה הגרעינית שיצרנו, מאוכזבים מאיתנו, גם אנחנו מאוכזבים מעצמינו, וכשזה קורה, קשה לנו להסתכל על עצמינו, ולחלקינו פשוט קשה לחיות.
(כשאני מסתכלת על הכלב שלי במבט מאוכזב ממשהו שהוא עשה, הוא מסיט את הראש ולא מסוגל להסתכל אליי בחזרה... זה בדיוק זה. ואם אני משמיעה קול מאוכזב יוצר, הוא בכלל נשבר.).
זה כל כך עמוק טבוע בנו שאנחנו יכולים לדמיין מראש איך תיראה תגובה מסויימת למעשה שלנו, ומראש נרגיש רע, על עצם המחשבה לעשות אותו. כי יתאכזבו (אולי) מאיתנו בעתיד...
על זההרי בנוי כל הרעיון של עדר. ערבות הדדית שכזו, שבנויה על רגשי אשם מחד, ועל סכם הפסדים מאידך.
והמרגיזון: "אין אדם שיוכל להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה"
ץ

השחר מפציע
יום חדש עולה
ברדיו מתנגן לו יום חולין
חיוך עולה על שפתיו של הברוש

אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן

זה בסדר.
מותר לך לשאול ומותר לך גם לענות, אם תמצאי תשובה לפני.

ואולי לפעמים צריך פשוט לפעול
אולי אפילו לא לשאול
ופשוט לומר לעולם - fuck it
ויקרה אשר יקרה

הרי כתבתי שגם אני תוהה...
>ץ.מחפשת תשובות<

לו רק ידעתי בדיוק...
דבר ראשון, אני ארגיש קצת לא בנוח
דבר שני, תלוי את מי ובמה אאכזב, לא?
שלישית - הם יגיבו, אני מניח, כל אחד בדרכו. ויש קצת חשש מהתגובה

הי, הרי גם את לא יודעת את התשובה, מה את מפילה את השאלה רק לפתחי?

אני חושבת שלא ממש ענית לי...
כשהם יתאכזבו, מה כבר יקרה?
ץ

ברור שאי אפשר לא לאכזב אף אחד
ויש גם כל מני אכזבות, ומאוכזבים.
ותמיד מצפים מאיתנו למשהו - המורים, הורים, חברים
"ממך הייתי מצפה ליותר"
אבל פחות על זה אני מדבר.
כשאני מבטיח משהו, ואני משתדל שלא להבטיח את שאין ביכולתי לקיים, עדיין נותר חשש לאכזב.
מה יקרה אם לא אצליח?
מה יקרה אם אתחרט?

ומה כבר יקרה?
כנראה שעוד שם יתווסף לרשימת מאוכזבי ברוש.
מזל שיש גם רשימות מאזנות

אי אפשר לא לאכזב את כולם.
תמיד מישהו יתאכזב.
ברגע שמבינים את זה זה זה קצת מרגיע...
מעבר לכך, כשהם יתאכזבו - מה כבר יקרה?
(גם אני תוהה... כשתבין- תספר לי גם?)
ץ.

איך לא לאכזב
לא את עצמי
לא את הסובב
וכשהמעגל מתרחב
וכך גם הלב
זה פשוט מאוד כואב

ובבוקר הזה
נאור הברוש מחלום מתוק
ומוצא עצמו
צולל חופשי ללא מצנח