שנים שלא נגעתי בגופה ופתאום היא מבקשת מסג'

וזה בטח לא סתם קרה בדיוק כשהתחלת לחפש איך לחזור ולהתקרב. היא מרגישה אותך.
איזה סיפתח נהדר לסוף שבוע... שבת שלום.

משהו טוב קורה.. אני מאמינה שבזכות הדף הזה- הכתיבה שלי, ההיתחסות שלכן, פתאום היא יותר רכה, יותר מתקשרת, מספרת, מדברת, עכשיו כאב לה הגב ועשיתי לה מסג', שנים שלא נגעתי בגופה ופתאום היא מבקשת מסג' ואני לא יודעת האם להרים את החולצה ולגעת לה בעור או מעל החולצה, אז עשיתי קצת מעל וקצת מתחת.
משהו טוב קורה.. אני מאמינה שבזכות הכתיבה שלי אני רכה יותר, פתאום הרגשתי כמה הייתי מתוחה לידה, קפואה, כאילו משהו בי מפשיר, מן חומה שעטפתי את עצמי כדי לא להיפגע מהרוח הקרה הנושבת ממנה.. ממני..
אני חייבת להמשיך בדיאלוג הזה עם עצמי דרכן.. בעזרת השאלות, התובנות, העצות אני ורק אני משתנה.

מכתב כן

רגע של עברית:
נקבה-כנה
זכר-כן

מסכימה עם רוי טל.

שם בארוע הזה משהו התחיל או אולי בעצם הסתיים (התחיל הכעס והסתימה האהבה).
המשפט הזה מעורר אצלי את השאלה - האם עד לאותו יום הרגשת ביטויי קרבה ואהבה מצד ביתך?

_אולי כדאי לכתוב לה מכתב כנה
אני לא בעד תקשורת כזו._

הכוונה שלי שכתיבת מכתב יכולה לגשר, כמובן שהיא לא תחליף לתקשורת אישית פנים אל פנים, גוף אל גוף.

אולי כדאי לכתוב לה מכתב כנה

אני לא בעד תקשורת כזו.

אה, עוד משהו קטן.
ראיתי שהמליצו לך על ספרות בנושא, וגם אני כמעט והמלצתי, אבל הספרות המקצועית בעצם מתייחסת למתבגרים כ"תופעה",
ומזמינה שימוש יומיומי שלנו בססמאות וקלישאות, ובעצם מרחיקה אותנו עוד יותר מההתמודדות האמיתית.
הילדה שלך היא אחת ויחידה, ההתבגרות שלה היא אחת ויחידה ומבוססת על מטענים פנימיים וחיצוניים, ישנים וחדשים, שהם רק שלה.
אז זה טוב לקרוא כדי לקבל מושג מנסיונם של אחרים, אבל לעיין בהם בביקורתיות, ולהשתדל להמנע מלהכיל את המידע החדש על הילדה.

קראתי ברפרוף, ואני מתנצלת מראש אם אני מתפרצת לדלת פתוחה עם שאלות מעצבנות,
אבל,
אני חושבת ומאמינה שכאמא שלה לך יש הרבה מאד שאלות לשאול את עצמך.
נכון שזה גיל לא פשוט, ונכון שמשתוללים לה ההורמונים, ונכון שהיא מגבשת לה זהות. הכל נכון.
מה שאני חושבת זה שהורה אחראי לומד את עצמו לפני שהוא לומד את ילדו.
יש שם משהו. היא לא סתם מגיבה כיצד שהיא מגיבה.
אני הייתי מבררת קודם כל ביני לבין עצמי - איפה אני אחראית להתנהגויות האלה שלה.
כואב וקשה ככל שיהיה, אנחנו כהורים מתווים את ההתנהגויות האלה.
הזכרת כאן את תחושותיה של בתך לגבי העדפותיכם את בכורכם, חשוב שתדעי מה תחושותייך את לגביה. האפיזודה עם הסיגריה לא פירקה ארמון שנבנה.
אנחנו מרגישים את התהליכים הרגשיים שמתפתחים בנו לאורך ההורות שלנו, אפילו אם לא ממלמלים אותם. אנחנו גם שוגים בדרך.
הייתי הולכת קצת אחורה בזמן, לימים שבהם היא נכנסה אל חייכם, לינקות שלה, לחוויות שלך כאמא שלה, לקשר שנרקם, לאינטראקציה עם האח, לפרידות ממנה ועוד ועוד.

שני נעלמים שיש לי כאן -
א. מה עם האבא ואיזו מערכת יחסים יש לה איתו
ב. איזה מזג יש לה? איזו מין ילדה יש לך. תעשי לנו היכרות איתה.

מוזמנת להתייחס, ואם כבד לך - למחוק.

בעניין הסיגריה - הרי ברור למה ביתך הסתירה - היא ידעה שהיא עושה מעשה אסור.
אולי כדאי לכתוב לה מכתב כנה - על נושא הפיתויים שהחברה מציבה בפנינו, על כך שמאוד קל לנו להתפתות (להתפתה?) אבל תמיד יש את האפשרות לנסות לתקן.
אולי תוכלי לשתף אותה בדברים שהתפתת והצטערת עליהם כשהיית נערה (או למשל, דוגמא רלוונטית לכעס שלך - שלפעמים מתפתים לכעס ואומרים דברים באופן לא ראוי).

אני מקווה שיום אחד היא תעריך את זה
אני בטוחה!

לשרון
לפחות הבת שלך קוראת (-:
ילדות וגם ילדים הרבה פעמים אומרים "אני שונא/ת אותך" כשהם כועסים. ההבדל בין גיל 7 לגיל ההתבגרות ש:
א. בגיל ההתבגרות הם אומרים את זה עם יותר כוונה.
ב. התכיפות בין מקרה למקרה, בין ריב לריב גבוהה הרבה יותר. לפעמים אין הפוגה.

אני משתדלת להגיב עם הומור כי זה עוזר לי, לא מתוך חוסר רגישות לכאב של אמהות כאן ולשלך שרון. כנראה שיחסי אימהות בנות מורכבים מטבעם ואת הקושי הזה רובנו עוברות פעם אחת כבנות ופעם שנייה ויותר כאימהות. אני מסתכלת על אמא שלי היום באהבה, בגאווה, רואה כמה היא הייתה ונשארה אמא נפלאה כמה היא סבתא נהדרת, כמה היא אדם מלא, ומקווה שיום אחד ביתי תראה אותי כך. יום אחד היא לא תכעס עלי בגלל שהתגרשתי/ בניתי בית חדש/ אין לי מספיק כסף לחופשה בחו"ל. אני מקווה שיום אחד היא תעריך את זה שפירנסתי את כולנו ולא חסר דבר למרות הגירושים, שתמיד הייתי כאן, אולי פישלתי לפעמים, אבל בשורה התחתונה היא תמיד יכלה לסמוך עלי, שחיכיתי לה כל יום אחרי הלימודים בבית ולא מטפלת, שפשוט עשיתי כמיטב יכולתי לבנות לכולנו חיים טובים והצלחתי יותר או פחות. יום אחד...

אבל היא אכן שקרה לך, לא? מה היית אמורה לעשות? להודות לה? גם אני הייתי כועסת מאד.

לפי הסיפור היא הסתירה, לא שיקרה. ובהתייחס לתגובה של אמה- היתה לה סיבה, לא כך?

לפותחת הדף, אני רוצה להתייחס לסיפור הסיגריה. ראשית, האם באמת זה היה הגורם? כל כך הרבה נערים ונערות (אולי אפילו יותר נערות) עוברים את הגיל הזה קשה, וגורמים גם להוריהם לעבור אותו קשה (ולהיפך וחוזר חלילה...). אולי זה היה קורה בכל מקרה?
עכשיו, אם נתבונן באירוע עצמו, רק על סמך מה שאת מספרת. כעסת והטחת בה שהיא משקרת לך. אבל היא אכן שקרה לך, לא? מה היית אמורה לעשות? להודות לה? גם אני הייתי כועסת מאד. אני שואפת ליצור אוירה פתוחה, שהילדים ידעו שהם יכולים לספר לי מה קורה איתם. זה עלול להתפוצץ לי בפנים כך או אחרת, אם מפני שאני לא מושלמת (בניגוד לכל אותן "אמהות של בנות אחרות" נפלאות שב-ט-ו-ח לא היו כועסות באותו מצב), אם מפני שהעולם לא מושלם. אם זה יקרה, אני אכעס. אם אני אכעס, אני אגיב בכעס. אנחנו לא יכולות תמיד להיות מחושבות ומתוכננות, לא באהבה ולא בכעס.

אמא למתבגרת בת 12,

אוף. אצלי זה התחיל מוקדם
דוגמה טריה מעכשיו. גררר....
סוף סוף הצלחתי לארגן את עצמי והינוקא ללכת ברגל לבי"ס.
מרחק הליכה של חצי מייל בערך. גשם עדין עדין כזה, לא מרטיב. קר אמנם (נניח 2 מעלות צלסיוס) אבל אנחנו בד"כ לא סובלים מדי מקור.
הלכנו לבי"ס חצי מייל. פגשנו ילדה בת 7 שהיתה מאושרת מזה שהולכים ברגל הביתה.
ואז פגשנו בת 11 רטנונית שאמרה - תלכו ברגל הביתה ותחזרו לקחת אותי באוטו. למה שאני אלך בקור? (פולניות כאן ועכשיו? )
השתרכה במרחק מה מאחורינו עם האף תחוב בספר.
בדרך במעבר חציה, הסתכלתי לאחור לראות שהיא חוצה ומרימה עינים מהספר. כשראתה שאני מסתכלת - תקעה שוב עיניים בספר.
אמרתי "לא לקרוא בזמן חצית כביש"
ענתה "הפסקתי לקרוא בזמן החצייה, אבל לא הפסקתי לשנוא אותך!"

ואני מניחה שזה רק יחמיר. אוף, כמה הייתי צריכה להתאפק ולא לומר משהו!

לאמא הפלונית
גם לי יש חתחתולה כזו בבית, גוש קוצים שיורה לכל הכיוונים, שמתקשה להגיד מילה טובה על משהו, שכועסת וכועסת. תלמידה מצטיינת, מוקפת חברים, ילדה יפה מאוד, שונאת (לטענתה) את אחיה הצעיר ממנה ואוהבת הרבה יותר את אבא ואת בת זוגתו מאשר אותי ובן זוגי.
קשה ועצוב. תמיד לקראת פגישה איתה אני במתח - על מה יצא הכעס. אז מה עושים? לוקחים כדור שינה ל- 5 שנים?
הגישה שלי, שלא מראה תוצאות עד כה, אבל אני מאמינה שתשתלם בטווח הארוך,הוא לא להפסיק להראות לה חיבה ואהבה ללא תנאים. לפעמים אני מראה שנפגעתי, לפעמים מכילה יותר.חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותה תמיד ואני לא מפסיקה לחבק ולנשק ולהגיד לה מילים טובות. ילדים בגיל הזה כל כך מרוכזים בעצמם שאין להם מושג כמה הם פוגעים בזולת. כמו שציינו כאן אחרים משתדלת להקשיב לה (כשהיא מועילה לשתף) וגם אם אני רואה בבירור שהיא נווטה את עצמה כרגיל לסיטואציה שבה היא עם הגב לקיר, משתדלת להביע אמפטיה לגבי מה שהיא הרגישה (למרות שאין לי ספק שהיא התנהגה בצורה פוגענית ומעליבה כלפי מישהו אחר).
האמת, לפעמים נושמת לרווחה אם עקב עיסוקים חברתיים כמו מסיבת פיז'מות היא נעדרת מהבית, וחוזרת ההרמוניה למעוננו.
אז אין לי עצות, רק לזכור שבין גיל 12 ל- 18 חולפות 6 שנים, שאחריהן בעזרת השם יש לנו עוד עשרות שנים של מערכת יחסים. אז נשימה עמוקה, הכלה, והקלישאה שעובדת בשבילי לא רע: "רק אהבה מביאה אהבה".

אני לא חושבת שאצל הבנות ההתבגרות "קשה" יותר מאשר אצל הבנים.
אני כן חושבת שעבור האמהות התבגרות הבנות נחווית כקשה יותר, משום שהבנות צריכות להיאבק כדי להבחין את עצמן מהאם (כמעט תמיד הדמות המטפלת הראשית בחייהן), בעוד שאצל הבנים ההבדל ברור ונתון ואין צורך במאבק וכעס כלפי האם.

אני חושבת שהכל התחיל

האם זו באמת נקודת ההתחלה? האם לפני כן היו לכן קשרי אמא-בת חמים? האם לפני כן היא נהגה לספר לך על מה שעובר עליה?

אם התשובות חיוביות אז בעצם אולי צריך לעשות "טקס" סיום לריב ההוא.

ומה יהיה כשתגלי אצלה וודקה? או "אצבע"? יש סיכוי לעוד משבר?

שימו לב.
כל המתבגרים ה"קלים" הם בנים. מה לעשות? אני הולכת להגיד פה משהו שכבר עכשיו אני מסייגת אותו בכך שיש בוודאי יוצאי דופן בצד הזכרי ובצד הנקבי אבל לרוב, אצל בנות ההתבגרות קשה יותר. כין מה לעשות.
ובכל זאת נראה לי שבשבילנו הנשים, בנות זה אוצר וכיף שיש לנו.
אני כבר מדמיינת שיחות מטבח עם ביתי לכשתתבגר.
היא היום בת 3 p-:

אני חושבת שהכל התחיל (או לפחות קיבל "פוש" רציני) כאשר בגיל 13 מצאתי אצלה בילקוט סיגריה. הייתי מאד נסערת (היום זה נראה לי טיפשי) והטחתי בה דברים קשים מאוד שנאמרו בסערת רגשות גדולה, וברור לי שלא היו צריכים להאמר ("את משקרת אותי, את שקרנית!"). כמה שבועות לאחר הארוע היא השאירה לי על המיטה מכתב שכתבה בו שהיא מרגישה שהיא לא יכולה לסלוח לי והיא מאוד פגועה ומקנאה בבנות אחרות שיש להם אמהות אחרות ,לא כמוני.כתבתי לה חזרה כמה אני גאה בה על המכתב הכנה, על יכולת הביטוי שלה, על האומץ. הסברתי שהדברים נאמרו בסערת רגשות גדולה והלוואי והייתי יכולה לקחת אותן בחזרה וכמה אני מצטערת.
שם בארוע הזה משהו התחיל או אולי בעצם הסתיים (התחיל הכעס והסתימה האהבה).

מה דעתך לכתוב לה מכתב אהבה מרגש? לכתוב לה למשל -

• על תקופת גיל ההתבגרות שלך.
• שאת מודעת לשינויים שחלים בה (ותמיד ידעת שהתקופה הזאת תגיע).
• שתדע שאת מכבדת אותה מעריכה אותה ואוהבת אותה.
• שתמיד תוכל לקבל ממך תמיכה.
• שאת מאוד מאוד רוצה ל הקשיב לה ואולי יהיה לה יותר קל לשתף בכתב.

ואם כן, אולי יתאים לה להתכתב ביומן מחשבות של אם-בת משותף (או שני יומנים נפרדים).

• שאם יש לה ביקורת היא מוזמנת לכתוב הכל.
• שאת מבטיחה לתת לה את הזמן לבטא את עצמה בדרך שלה.
• שכל מה שיכתב ישאר בינכן.
• (אפשר לציין קישורים לאינטרנט ביומן לנושאים מסויימים).

הקשר שלנו היוא בעיקר קשר ספק ולקוח שרותים (אני הספק והיא הלקוח- אמא תביא לי, תסדרי לי, תקחי אותי וכו').
זה לא בהכרח זילזול שלה בך.
את קיימת בשבילה, את אמא וכרגע לזה היא זקוקה (הרגשות שלה במקום אחר).
<זה עשה לי גם אסוציאציה לקשר בין בני זוג בתקופה שלאחר הלידה (שינויים הורמונליים, קשר רגשי וטיפולי אינטנסיבי עם התינוק והבן זוג מרגיש מנוצל, לא מוערך, מוזנח>
חשוב להגיע להדברות ובמקביל להניח, לתת מרחב, אוויר.
בסבלנות.

המון הצלחה.

אני מאוד ממליצה לך על ספרים בנושא:
"ככה את יוצאת"?http://www.matarbooks.co.il/printbook.p ... 1391&nav=1
הורים עשרה
Item]אוף גוזל Details[/po].aspx?Barcode=20-49338
ספריו של חיים עמית
בהצלחה והעיקר-אל תאבדי תקוה.
גם לי מנסיוני ניראה שעם בנים יותר קל.

אני רואה מסביב נערות שהם גם קצת חברות של אימותיהם,קימת איזו שהיא רמה של קרבה פיזית ונפשית ,הייתי רוצה גם... קצת...
ככה נראו היחסים שלי עם אמא שלי מבחוץ. אבל אני חוויתי אמא חודרנית מאוד, חסרת גבולות, חיה דרכי, מציקה. טעות לחשוב שהדשא של השכנה ירוק יותר...

האם נערה מתבגרת מסוגלת להתמודד עם חשיפה ריגשית של אמא שלה? צריך אמא חזקה כדי למרוד בה ואמא עם רגשות של כעס, אכזבה, עלבון היא אמא "חלשה" בעיני מתבגרת. זה עלול לעמיס עליה אחריות למורל שלך.

איך את מגיבה כשהיא כן משתפת אותך? האם את מקשיבה או מציעה פתרונות? האם את מבקרת אותה? האם את מצדיקה אחרים שפגעו בה? האם את מכבדת את הפרטיות שלה (לא משתפת את אבא שלה, מכבדת את זכותה לספר רק חלק)

לטעמי כדאי לך להעזר בייעוץ בשבילך אם את תעשי אחרת היא תגיב אחרת. אם את תבחני את הציפיות שלך (ליחסים קרובים, שהיחסים איתה יהיו כמו עם אחיה) אולי הלחץ אצלך יירד והיחסים ישתפרו.

אולי Nvc תקשורת מקרבת

תקווה: לאמא שלי היה הרבה יותר קל עם אחי כשהיינו ילדים - מתבגרים. מאז היינו להורים היחסים איתי הרבה יותר קרובים.

ועכשיו כשאני כותבת את זה, אני מבינה שבעצם כל זה נבע מתוך אהבה גדולה אליהם ורצון עז שהם יבינו אותי. מקוה שמשהו מכל זה מדבר אליך.

אחד לך ו- אחד לה. להרבה נערות ונערים זה גיל קשה. אין לי מה להוסיף על דברי החכמה שכתבו לך פה. אני, כשהייתי נערה, התרחקתי מהורי, לא חשבתי על מה הם מרגישים, כעסתי כשהם התערבו, ייעצו, שאלו בעיקר על הלימודים ופחות על רגשות (מתוך כוונות הכי טובות, אני יודעת היום). כשלעיתים רחוקות נפתחתי אליהם, בדרך כלל הם ענו לי משהו על לימודים וגרמו לי לכעוס מאד (הייתי תלמידה טובה ואחראית והרגשתי שזה מביע חוסר אמון שלא מגיע לי). כשלעיתים רחוקות עוד יותר הם הגיבו אלי במישור הרגשי, זה עודד אותי מאד וגרם לי להרגיש קרבה רבה אליהם.

אני יודעת שהיא (אחותו) מלווה בתחושה שהוא מועדף

אולי לעזוב את העניין של שיחות נפש ולהתרכז יותר בחיזוק התגובות הרגשיות שלך אליה?
גם במישור הגופני וגם במישור המילולי.
להגיד לה הרבה פעמים את אהבתך. לבקש רשות לחבק ולנשק ואם כן- להרבות בכך.
אולי לקחת אותה לבילויים של אמא-בת?

אני מזדהה איתך כי גם לי יש בן גדול (17) וגם הוא טיפוס זורם יותר וגם אני חשבתי שהיא מרגישה פחות אהובה אז זה מה שאני עשיתי ולי זה עזר.

תודה לכל המתיחסות.
הבת שלי היא נערה מנומסת, היא מתיחסת בכבוד, מאוד מקובלת ואהובה בקרב חבריה הרבים, תלמידה סבירה בהחלט, מתפקדת, יפה מאוד למראה, נעימה. יש לה אח בוגר ממנה ב- 4 שנים. הוא נכד בכור להורי ומאוד מאוד אהוב אליהם, הקשר שלו איתנו- הוריו תמיד זרם, ללא בעיות מיוחדות, לא כעסים, עלבונות, פגיעות בקיצור גיל ההתבגרות עבר עליו בנעימים. אני יודעת שהיא (אחותו) מלווה בתחושה שהוא מועדף. שהוא הכי הכי והיא לא עומדת בסטנדרטיםהגבוהים שהוא מציב. אני יודעת שאין מקום להשוואה , לעולם לא משווה ביניהם, אבל זאת תחושתה ויכול להיות שיש מסרים סמויים שהיא מרגישה. בעקבות הכתיבה פה אני מגיעה לתובנה שהכאב שלי ביחסים איתה הוא שהם לא כמו איתו. אני רואה מסביב נערות שהם גם קצת חברות של אימותיהם,קימת איזו שהיא רמה של קרבה פיזית ונפשית ,הייתי רוצה גם... קצת...

מי יודע אם החינוך הבית סיפרי לא גרם לתופעה כאובה זאת. הילדים מבלים את זמנם שנים בבית הספר ובבית זה רק שיעורי בית ולישון. איך אפשר להיות קשורים להורים ככה?

שלום לך אלמונית.
ילדיי עדיין מאוד קטנים אבל ...כולנו היינו מתבגרים, את יודעת. אומנם גם אני לא מומחית ויכולה לתת מנסיוני וממחשבותי.
מאוד מסכימה עם רחל ברמן ועם ברכה. אני הייתי מתבגרת קלאסית. לא התקרבתי להורי יותר מידי. הייתי מאוד כעוסה על דברים רבים. חלק גלויים וברורים וחלק רק היום אני מבינה. למשל: הורי עברו דירה כשהייתי בת 12- כעסתי נו-רא, למשל פתאום הבנתי שהוריי הם לא הדמויות- על, שחשבתי שהם כל ילדותי- כעסתי נו-רא. בכלל יש יציאה מהתמימות והמון הבנות מרות בגיל הזה, מעין התפכחות שמאוד מעיקה וכועסים נו-רא.
על מי תוציא את כל הזעם אם לא על אלה שהביאו אותך לפה. על אלה שיש להם ציפיות ממך, על אלה שמעירים לך ורוצים שתעשה כך או כך..בקיצור זה אך טבעי שהיא תוציא את כל המיץ המר הזה עליכם.
גם אני עשיתי את זה בדרכים נבזיות. במשך שנה שלמה(!!), הלכתי לבית הספר, חזרתי נכנסתי לחדר ולא דיברתי עם אף אחד.(כולל לא חברים חדשים שכל הזמן ניסו להוציא אותי מזה).
הייתי מה זה קרה..מה זה עצובה... מה זה כעוסה.
בכיתה יא הורי יצאו לשליחות בפריז, המשפחה עברה חוויה חזקה ומאוד מלכדת. משם חלה תפנית. מאוד הדרגתית. גם נהיה לי יותר טוב חברתית, וגם עם ההורים זה הלך והסתדר.
אני לא מציעה סחר מכר . כן מציעה שיחה גלויה, שבה את מביעה את דאגתך לה, את אהבתך לה את חוסר האונים שלך מולה, את הרצון לשנות ועוד ועוד.
ועם כל זה אני מציעה לא לטפח ציפיות, לא לשדר לה שאת מצפה. תני לה את המרחב לעבור את מה שהיא צריכה.
היא בסוף תגיע. ויחד עם זה אם את יכולה לזהות איזו מצוקה בחייה שלא קשורה אלייך שאולי את יכולה לעזור, לשנות אז מה טוב. כמובן כל זה בלי ללחוץ עליה, תני לה לספר אם תרצה. קבלי אותה גם אם לא.
לי בכיתה ח' היו מחשבות אובדניות רבות.
אמא שלי לא ניגשה לדבר איתי ואני לא יודעת אם זה טוב או לא. אולי,. אולי ככה לא הרגשתי שהיא חונקת אותי. מאוד מאוד ממליצה לך להיות סופר עדינה, סופר רגישה וסופר מכילה.
אם זה עוזר תרשמי את מה שהיא עושה ואת מה שאת מרגישה וספרי לה מה היא עשתה לנשמתך לכשתתבגר ותוכלו לצחוק על זה ביחד.
ובמקומות בהם היא דורכת עלייך בהגזמה, כמו למשל לא למלא חובותיה בבית או כאלה, אני הייתי מנערת אותה.

מסכימה עם הקוסמת. בתור אחת שלא תיקשרה עם אמה בגיל ההתבגרות ובתור אחת שכן מצליחה לתקשר עם בתה בת ה-14.
ועוד דבר- האם יש לך נטיה לייעץ לה כשהיא כן משתפת (או שיתפה)?
אני, למשל, לא סבלתי את הצורך של אמא שלי לייעץ או להגיד את דעתה במקום פשוט להקשיב.

את רוצה אינטימיות בקשר - תהיי אינטימית איתה.
את רוצה שיתוף- שתפי אותה...
אולי היא לא משתפת אותך בדברים שהיא יודעת שיהיה לך קשה לקבל?
אני חושבת ששווה לך לנסות לשחזר איפה התחיל הנתק, אולי משם תגיעה הישועה.
הרי נתק כזה לא מתחיל פתאום.
מה בדיוק קרה שם - זה מה שכדאי לך לברר קודם כל עם עצמך.

נראה לי שזו יכולה להיות טעות לבקש אינטימיות בעד הסעות או כסף. אם את רוצה משהו בעד הטרחה תבקשי אולי שתעשה משהו דומה, אבל אי אפשר לבקש שתפתח אליך ריגשית. לדעתי היא עלולה להעדיף לוותר על ה"תקחי אותי" במקרה כזה ואז גם קצת המעורבות שיש לך בחייה יעלם. אבל לא נראה לי שהנושא העיקרי שמטריד אותך הוא עניין הגבולות. אם את רוצה אינטימיות וקרבה את צריכה לנקוט בגישה דומה. אפשר אולי לקיים שיחה פתוחה ולספר שעצוב לך ומה שאת מרגישה על המרחק ביניכן. לשמוע מה היא חושבת על זה. מה היא חושבת שאתן יכולות לעשות כדי ששתיכן תוכלו לבטא את עצמכן במסגרת מערכת היחסים. אם עד עכשיו רק שאלת אותה שאלות סביר שהיא פרשה את זה כדאגה והצקה ואולי היא לא יודעת שעצוב לך על העדר הקשר.

מצטרפת לגבירה ב לבטא את העלבון הזה, לומר אותו בצורה גלויה, לתת לה להבין שזה פוגע בך
ומוסיפה, מנסיון העבר שלי עם אמא שלי, שלמצוא את הדרך לשמור מרחק. אני באמת זוכרת את התקופות הרחוקות בינינו כקרובות וטובות יותר. בעצם זה יעזור בעיקר אם יש באמת בעיה של רגישות יתר, אולי.

מאוד יכול להיות שאם מצפה ממך לדברים, או לשרותים מסויימים, היא צריכה לדעת שיש ממנה גם ציפיות - במקרה שלך ליחס, לדיאלוג. ואם היא מסרבת לשתף פעולה, יהיה לזה מחיר, אולי בדמות שרותים שלא ינתנו לה. אני מסכימה עם דבריה של רחל ברמן במובן שכשמדובר ביחסים, אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך או לכבד אותך בכח. אבל באותה מידה אי אפשר לצפות מהצד השני, כלומר את למלא בהכנעה את כל דרישותיה. אולי שעור טוב יהיה לתת לה לשאת באחריות של המעשים שלה. אי אפשר גם להתנהג בניכור וגם לקבל את כל מה שהיא רוצה.....(להלן, תקני לי, תקחי אותי)
אולי.....@}

הגבירה בחום
תודה. מומחית או לא מומחית, את עוזרת לי ....
רחל ברמן
אולי גבולות היא לא המילה הנכונה, חשבתי יותר על איזו שהיא מידה של הדדיות במערכת היחסים. כלומר לומר לה שאי אפשר רק לבקש כל מיני שרותים שצריך (או אולי אפשר, עובדה שזה מה שקורה עכשיו), בלי שתהיה איזושהיא מידה זו או אחרת (ברמה שהיא תבחר ) של נתינה מצידה כלפי והנתינה שאני מצפה/רוצה/מיחלת זה מידע על מה שקורה בחייה, שיתוף אינטימי ברמה זו או אחרת כמה שהיא תבחר לחשוף ולשתף

בת מתבגרת מנוכרת מתאים מאוד, איך אני משנה את שם הדף?
שיניתי.

אינני יודעת האם עלי להציב גבולות יותר ברורים
גבולות למה? אי אפשר להכריח אף אחד להיות צד פעיל בקשר, לרצות מגע, או לרצות קרבה. אפשר רק לתת את הדברים האלה ולהיות סבלניים.

סביר להניח שאין תשובה אחת ברורה. נראה לי שבגדול יש מקום להבנה שלך פנימית שזה הגיל וזה זמני ולא להיבהל ממנה אבל בתוך ההבנה הזו יש מקום במקרים מסויימים לגבולות ברורים. לדברים שלא מקובלים מבחינתך שיעשו.
לפעמים אני חושבת שאולי היא מחכה לזעקה שלי כדי לקבל ניעור רציני מאוד יכול להיות שלפעמים זה נכון. זה לא חדש שילדים משוועים לגבול. לשטח מגודר וברור שבתוכו יכולו לרוץ חופשי, אבל בכל זאת שטח שמוגדר, תחושה שהכל פרוץ והכל אפשר רחוקה מלהיות נעימה. הכל אפשר בתוך השטח שלי, במסגרת מה שמקובל בבית, לפעמים מאפשרת חופש וביטחון.
כמובן היחס שלהמעורר אצלי רגשות של כעס, אכזבה, עלבון נראה לי מאוד הגיוני לבטא את העלבון הזה, לומר אותו בצורה גלויה, לתת לה להבין שזה פוגע בך, זה עושה אותך לאנושית. זה נותן לה גם דוגמא טובה ומעשית ליושר וגילוי בנוגע לדברים שמפריעים גם לה. גם היא יום אחד תצטרך להחליט באיזו גישה לנקוט ונראה לי ששקיפות כזו שבאה ממך בכנות, בפועל, נותנת לה דוגמא טובה לאופן שבו אפשר ללבן דברים ולדבר עליהם, אין שום סיבה לשמור דברים כאלה בבטן. והתעלמות? נראה לך שזה עוזר עד כה?
(שוב לי לומר, שאני לא רואה עצמי מומחית בשום צורה לעניין וכותבת רק מנסיוני עם אנשים בכלל ועם מחשבות חופשיות שיש בקשר למה שנכתב כאן)

עורכת
תודה,
בת מתבגרת מנוכרת מתאים מאוד, איך אני משנה את שם הדף?

או בת מתבגרת מנוכרת

מאוד מומלץ לבחור שם דף מתאים . אחרת לא ברור לאנשים על מה הדף והם עלולים לא להיכנס.
מה עם יחסים קרים עם בת מתבגרת או משהו כזה?

רוצה להוסיף שההתלבטות שלי היא לגבי הדרך שבה עלי להתנהג. כמובן היחס שלהמעורר אצלי רגשות של כעס, אכזבה, עלבון.
אני מאופקת מאוד ומנסה להיות אמפתית. אינני יודעת האם עלי להציב גבולות יותר ברורים, לבטא את הרגשות שלי במילים ברורות, או אולי "להתעלם" מההתנהגות שלה ולהמשיך בדרכי המקבלת, הסולחת.. החוסר אונים שלי הוא באיך להגיב, איך להתנהג, האם לבטא במילים ובמעשים את מה שאני מרגישה או להתעלם מתוך ידיעה ש"זה הגיל". לפעמים אני חושבת שאולי היא מחכה לזעקה שלי כדי לקבל ניעור רציני

יכולה רק לשתף מעברי, וזה יכול אולי להעיד על הקשרים מסויימים שמשותפים לכלל המתבגרים באשר הם וגם יכול לא להעיד על כלום כמובן.
בכל מקרה, אני זוכרת שהיה שלב בהתבגרותי שכל מה שרציתי ועשיתי היה להטיח את הסיבות לכעס שלי. שנאתי שלא קיבלו את הדרך שלי להתבטא בגלל "החינוך" שלהם או מתוך חשש למה יגידו אחרים, שנאתי שדיכאו (מתוך דאגה וחוסר יכולת להתמודד עם קשיים בעצמם) את הרצון שלי לקחת על עצמי אתגרים, שנאתי שדרשו, בעיקר אבי שאכבד אותם ואציית לדבריהם וכששאלתי למה לפשר החלטה מסויימת שלהם, אבי היה נוהג לומר, כי ככה אמרתי וזה ממש ממש הטריף אותי בתור ילדה קטנה הייתי נוהגת לומר לו שלא יצפה שאכבד אותו אם אין לו שום כוונה לכבד אותי....
אח"כ כבר הגיע באמת מן שלב כזה של אדישות, מן התייבשות אמוציונאלית כזו, כאילו ניסיתי לא "לבזבז" עליהם אנרגיה בכלל, למרות שאף פעם דעתם או יותר נכון דעתה של אמא שלי לא הפסיקה להיות לי חשובה אבל אוטומטית כל מה שאמרה לי הייתי פוסלת כ"לא קול" לא נחשב. גם אם אח"כ הייתי שומעת אותו דבר מחבים שלי ואז כמובן שההתייחסות שלי היתה אחרת.
וזוכה לתשובות צוננות, עניניות, קרירות... יותר ויותר אני חווה אותה, מסויגת, קרה ומרוחקת
טוב, זה לא דבר יוצא דופן, כל חבריי שיש להם ילדים מתבגרים מעידים וצוחקים על אותו העניין: תשובות קצרניות ממולמלות שנאמרות מתחת לשפם וגם בזה, עושים טובה גדולה....
אולי אפשר לעשות מזה מן פעילות משפחתית כזאת במידה ויש עוד אנשים במשפחה, אחים, אבא..... לנסות לא לעשות מזה איזה מן שיחה טיפולית אלא משהו שכולם שותפים לו. לא משהו שמוציא אותה הבעייתית. מעבר לזה, מעניין באמת איך היא רואה את הדברים, מה דעתה בעניין...

אני לא מוותרת על נסיונות ליצור תקשורת. שואלת ומתענינת וזוכה לתשובות צוננות, עניניות, קרירות... יותר ויותר אני חווה אותה, מסויגת, קרה ומרוחקת
הייתי רוצה לחשוב שזה עניין של גיל, יש נחמה בידיעה שההורמונים "אשמים". ובכל זאת קשה לי לחיות את השגרה בתחושות של ריחוק והעדר אינטימיות עם הילדה שלי היפה, המתוקה הנהדרת.
הלוואי שהייתה מטיחה בי את הסיבות לכעס שלה, הלוואי שהיתה מבטאת במילים את כל הרגשות , גם הקשים שלה כלפי.

תכתבו לי עוד ,זה מאוד עוזר....

את מתארת ממש את יחסי עם אימי (ז"ל).
לא נראה לי שהייתי מרגישה בנח עם היא היתה מכניסה אותי לסיטועציה דומה למה ש הגבירה מתארת
התקופות הטובות שלנו היו כשהתגוררנו הרחק אחת מהשניה. למדתי כילדת חוץ בקיבוץ, אחר כך בשנת שירות בקיבוץ אחר, ואחר כך שוב כשיצאתי מהבית.
במבט לאחור אני תולה הרבה אשמה ברגישות יתר למגע שלי (אז עוד לא איבחנו ולא היתה מודעות). אני מניחה שהרגשתי שנים תחת מתקפה, בלי כל קשר למציאות ושלא באשמתה, מה שהביא להתקפדות יתר מצדי. אולי זה מתאים גם לכן.

הי פלונית.
מצטרפת להזדהות עם הקושי שלך ונזכרת גם אני בנעורי הדי רחוקים ובתחושת הכעס כלפי הוריי.( גם אצלי המצב שונה מאוד כיום ויש בינינו יחסי קירבה מופלאים, אז זו עוד נקודה אופטימית לעתיד) אחד הדברים שאני זוכרת בברור הוא שהיו לי סיבות ממש טובות לכעס שלי כלפיהם (מעבר להורמונים שהשתוללו בגוף המתבגרת שלי).
את משתוקקת לקשר, לקירבה ואהבה. ונראה לי שאחד הדברים הבסיסיים לקיים קשר כזה הוא קודם כל דיאלוג. קשה להרגיש קרוב כשיש כעס בבטן. אני מניחה שאם היא כועסת יש לה סיבה שלפחות מבחינתה נראית לה מוצדקת. אולי כדאי לשאול אותה (אולי עשית זאת כבר), אולי כדאי ממש ליצור מן "ערב בנות" שכזה עם אווירה טובה, אוכל, מוסיקה שהיא אוהבת כ' וליצור סיטואציה לשיחה. לשאול אותה באופן ישיר, איך היא רואה את יחסיכם, האם היא מרוצה מהם, מה לדעתה היה יכול להשתפר - יכול להיות שתופתעי משיתוף הפעולה. בסופו של דבר אף אחד ובטח שאף ילד לא אוהב להיות כועס, לא אוהב לחיות מתוך תחושה שלא מבינים אותו, מאוד יכול להיות שהיא משוועת לכך שתשאלי אותה לדעתה, שתראי לה שיש לה ולך יכולת להקשיב לשנות, להישיר מבט...
@}

יש מדור שלם בעניין: מדור גיל ההתבגרות - כדאי לך לעיין בו. @}

קיזי הילדה הצועניה
תודה עבור החיבוק, אני זקוקה לו. אני חושבת שחלק מהקושי שלי הוא שגם אני הרגשתי רגשות קשים כלפי אימי בגיל ההתבגרות למרות שלא נתתי להם ביטוי חיצוני, אבל הייתי מאוד לא משתפת ובתוך תוכי הרגשתי רגשות קשים שעד היום (עכשיו ברגע זה) קשה לי אפילו לכתוב אותם. אני גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת, ז"א פיזית לא התגוררתי עם הורי ולא התראתי איתם באינטנסיביות כמו שהיום אני חיה עם ביתי שמסתובבת בביתנו בכעס, בלי להישר מבט, לשוחח, לקיים איזושהוא קשר של קירבה, אהבה, שיתוף. זה מה שאני כל כך מיחלת לו.

שלום לך,

עצוב לי לשמוע שרע לך כל כך. אני יכולה לספר לך מהצד השני, של הנערה שהייתי לפני כמה שנים, שכך בדיוק נראו יחסיי עם אמי - והיום הכל השתנה. כשהייתי בגיל ההתבגרות חשתי רגשות מאוד קשים כלפיה, אבל כעבור כמה שנים יחסי אליה השתנה לחלוטין ולמדתי להעריך אותה ואת כל מה שעשתה ועושה בשבילי. היום אני אוהבת אותה מאוד ויחסינו טובים.
אני לא מכירה אותך ואת ביתך ולא את מערכת היחסים ביניכן, ולכן אינני יודעת לומר לך אם מדובר כאן פשוט ב"תסמיני" גיל ההתבגרות הרגילים או שיש בעייה או בעיות שמוסיפות לכך. אבל יכול מאוד להיות שזה נובע פשוט מזה, מהגיל הזה שבו נוכחות ההורים פשוט בלתי נסבלת... ואני בהחלט מבינה את כאבך על כך.
מקווה שזה יסתדר לאט לאט, עם הזמן... חיבוק.

יש לי בת בת 15 וחצי. כבר כמה שנים שהיחסים בינינו הם לא פשוטים. אני מרגישה ממנה המון כעס, ריחוק, חוסר שיתוף גם בהחלטות חשובות לגבי חייה. היא לא מרשה לי לגעת בה פיזית (כבר שנים שלא חיבקתי, נישקתי, נגעתי בה), וגם לא לגעת בנפשה.הקשר שלנו היוא בעיקר קשר ספק ולקוח שרותים (אני הספק והיא הלקוח- אמא תביא לי, תסדרי לי, תקחי אותי וכו'). אני כואבת, כועסת, חסרת אוניםומאוכזבת מול סוג היחסים הכל כך מאכזב הזה והייתי רוצה מאד ליצור איזו שהו דיאלוג שיוביל לשינוי. אני מתבלטת באיזו דרך לנקוט? מה להגיד? איך להתנהג? צריכה עזרה