אז הנה פתחתי דף חדש שנקרא [po]רוצה לגדול באמת[/po]
מוזמנים להמשיך איתי במסע,
להתראות@}

@}
|L|

הדף כבר עולה לאט,אולי באמת כדאי להתחיל מחדש עם דף חדש?

לקחתי לי קצת זמן והנה אני חוזרת,

עובר עלי משהו,
מראש השנה הרגשתי צורך מאוד גדול לתקן,להיות מודעת למקומות בהם פגמתי,
לעמוד מול אותם מקומות ולהסתכל לעצמי ישר לתוך הג'יפה,בלי התחמקויות,בלי להוריד את העיניים.
וזה היה כואב,מביך,מבייש...
ראיתי את הנחיתות שלי במלוא עוצמתה,
ואז,
פתאום ,ראיתי קרן אור דקיקה שחלפה מפגמי אל דרך,
דרך חדשה,שאני לא רגילה לצעוד בה,
דרך שהתחמקתי מלעבור דרכה כי היו בה כמה שבילים קוצניים...
לא מזמינים.
היה לי יותר קל בדרך הכבושה,המרוצפת.
בדרך שרמסו רבים לפני,
שגרת ההרגלים הרעים.
ועכשיו בדרך החדשה,אני מגלה שבין הקוצים יש אדמה בתולית יפיפיה,
ואפילו פרחים נדירים שלא הכרתי מימי.
איזה יופי.

מתחילה מחדש.
"כי צריך האדם להתחיל מחדש בכל פעם..."- ר' נחמן מברסלב.

נו, סופסוף נכנסתי.
עד כה מצאת חן בעיני רק בתחושה, בלי ממש לצלול לדברים שכתבת.

את כותבת על היותך עוף מוזר-
אני חושבת שלכל אחד פה יש סיבה להרגיש עוף מוזר, אני יודעת על כמה אמהות חינוך ביתי שמרגישות ש"יראו להן את הטעויות".
אני יודעת על מני מגזרים שונים כאן שאנשיהם חושבים שזהו מקום לרשימת ערכים קבועה.
אני יודעת עלי, הכי עוף מוזר לכאורה, שהכי מרגישה כאן בבית (אולי זה לקח זמן. אבל ההתאהבות היתה מיידית)

<שניה, עדכון מהשטח.... הרגע קיבלתי סמס מהמבקש, ואני מבינה למה הוא לא באתר! לא רוצה ליחצן אותו, אז רק שנדע שהוא ישוב אלינו בעזרת השם במהרה..>

בקיצר, אני לא מכירה מישהו שלא עבר את שלבי ה"אני לא שייכת", כי באמת זאת מן חברה אידיאולוגית, ויש בזה כנראה משהו מלחיץ.. ובכלל בחברה יש משהו מלחיץ!
ובנוגע להתמכרות-
השיטה שאני מצאתי ( [b]כש[/b] הייתי מכורה!! אני לא!!) היא כמו בכל לחץ- להרפות.
כי יש לנו צורך עמוק בשהות המרגיעה הזאת פה,
יש נחמה.
יש לנו איזה חור שמבקש הרוויה.
ויותר מזה קבלה.
אז מי אני שלא אתן לו את מה שהוא צריך?
והכי חשוב- זה פשוט עובר, יום אחד.. פשוט רואים שזה כבר לא..

[b]חג שמייח[/b]

אני אוהבת את מה שכתבת, ואני חושבת שכל בר דעת צריך לשאול את השאלות שלך מידי פעם. מה אני מרוויח? מה אני מאבד? והאם זה שווה את המחיר? . לדעתי ,זה שווה מהרבה סיבות. קודם כל קבלת תמיכה אובייקטיבית (לא ממשפחה,חברים...) יש לה ערך בפני עצמה.
המינון - בזה אולי אפשר לשים גבולות. להגביל לזמן מסוים וכ'ו

הדף [po]שאלה של[/po] אמונה יכול להיות מתסכל. אבל הוא מראה של העולם האמיתי שם בחוץ. ולדבר פנים מול פנים על הנושאים הללו זה עוד יותר קשה. מה לעשות ,לפעמים בעולם האמיתי שואלים ,עוקצים, מקנטרים ואנחנו צריכים להתמודד. אנחנו (הדתיים) נוטים ,מסיבות מובנות להתרכז ביניינו לבין עצמינו (מגורים,קהילה,בתי ספר) . כאן באתר יש אוסף כל כך מגוון ויפה של אנשים ,ובסך הכל ההידברות כן מכובדת ,ובהחלט יש מה ללמוד ולהכיר.
דווקא דרך האתר הזה כולנו יכולים להתייחס יותר למחשבות,רגשות של אנשים מבלי להכניס סטיגמות חיצוניות, ומכאן הסבלנות לשמוע ולהשמיע,ואני חושבת שזה דבר נפלא. (לא יודעת,אולי אני עוד חדשה).
ועכשיו באישי,מאין כמו לציףציף , אין לי מושג, אבל יתכן שאם היינו עוברות אחת ליד השנייה, לא היינו מרגישות דמיון ,כי היינו רואות את השוני החיצוני, אבל שאני קוראת את הבלוג שלך ,אני מאוד מזדהה, למרות השוני בינינו ,ובעיני זה יפה. (העייפות הורגת אותי ,אז סליחה אם כתבתי לך בחרטומית)

תודה ספינה,
יש כאן משהו שהוא מעבר לזה,מעבר לכתיבה בקהילה המכילה המון אנשים שמאוד שונים ממני ערכית(ולא רק דתית),
פה ושם יש באמת חיבור עם אנשים טובים,טובים מאוד אפילו.
אבל זה מתבטא רק בדפים ספורים,
אז למה בכל זאת כאן?
כי בגדול הדרך מאוד דומה לדרך שלי,חינוך זורם,
לגטימיות להסתובב עם מנשא כל היום,
השאלה"למה הוא כל היום על הידיים?" או "למה שלא יהיה במיטה משלו?" יכולה להצחיק כאן אנשים.
יש לי תמיכה לא לרוץ לרופא על כל התעטשות,לנסות לטפל לבד או בעזרת מטפלים אלטרנטיביים.
ובכל זאת בתחומים של חינוך לאמונה,פשוט חיים דתיים,אני קצת עוף מוזר כאן.
שוב,זה לא שאני צריכה לכל אמונה שלי חיזוק,אבל קשה לי עם זה שיש כאן עוינות לכך שאני גרה בישוב <"התנחלות">
בקיצור גם דתיה,שכמובן מלה את חמשת בניה (מזל שלא קוראים לי חנה...),גם מתנחלת נו,טוב,נסחפתי?

אבל מה שבאמת מטריד אותי זה ההתמכרות הזאת,הרבה זמן אני כאן במקום לעשות מטלות חשובות יותר,
שוב ,למה?
אולי משום שכאן קיבלתי תמיכה לה אני זקוקה,אולי זאת סוג של בריחה מהתמודדות...
שאלות שאלות...אני צריכה באמת לענות לעצמי עד כמה אני מרוויחה ומה באמת אני מפסידה.
אני חושבת שאמחק את ההתלבטות הזאת ,
לא בטוח שכל מי שיקרא יאהב את מה שכתבתי(שוב אימת הביקורת...)
[po]גלו לה[/po] האירה את עיני גם למשמעות שבקשר וירטואלי עם אנשים שאנחנו כלל לא מכירים.
נקודה למחשבה.
מופיע רגיעון "מה את רוצה" נו באמת מה???

_יש לי להתלבטות האם להמשיך כאן באתר...
מרגישה שזה לוקח אותי לא תמיד למקומות טובים,
לא מרגישה שאני מספיק לגיטימית כאן כאשה דתית,מאמינה.
לוקחת זמן לחשיבה ._

מתלבטת אם לכתוב כאן או בדף האישי, אם זה מפריע לפה תעבירי או תמחקי.

אני חושבת שלגבי הדף [po]שאלה של אמונה[/po], זה שני הדברים יחד. יש רצון אמיתי לשאול, ולשמוע. (לא אצל כולם, אצל השואלת).
יחד עם זה יש גם רצון לחנך להטיף או לקנטר, זה בא ביחד והם אפילו לא מרגישים בזה.
אני חושבת שאם אפשר לענות תשובות עינייניות, עמוקות, אפשר יהיה לאט לאט לאט לאט להפריד בין שני העיניינים בין הרצון לשמוע לבין והרצון להקניט.

את לא צריכה לקבל לגיטימיות מהכותבים האחרים, את צריכה להרגיש לגיטימית עם עצמך, והמקום שלך בכל מקום ישקף לך עד כמה את מרגישה לגיטימית במקום שאת...
להזכיר לך משהו שכתבת לי?
[u]אין צורך להבהל אם מגיעות מילים ממקום של אמונה[/u]

מוצאי יום הכיפורים, נכנסת לקרא קצת ובוחרת להתייחס להתלבטות שלך מזוית אישית.
אני מאוד אוהבת לקרא את דברייך ודווקא משום שאת מביאה את המבט האמוני בנועם כה רב.
אני מכבדת את הרצון שלך לבדוק האם זה טוב לך ,גם אצלי יש סמני שאלה , למרות שאני בעיקר קוראת פסיבית ופחות שותפה ותורמת וגם זה מבחירה.
באופן אישי אני קוראת בעיקר את הנושאים שמקרבים אותי לדרך שלי להתקרבות ולחיבור מתחדש, למרות שאני כמעט כל חיי חיה בתוך המסגרת.
אם תמשיכי לכתוב - אמשיך לקרא !
מאחלת לך שנה ממש טובה ובהירה והמון שמחת הלב וקרבה לה' יתברך.

מוצאי יום הכיפורים,
בעקבות שיחה עם חברה ערב חג,הרגשתי כל החג מודעות גדולה למקומות שפגמתי,
נקודות שאני מאוד רוצה לשנות,לעשות תשובה אמיתית,
מסתבר שעם האנשים שהכי קרובים אלינו יש לנו את התיקון הכי אמיתי,הכי כואב.
מצאתי את עצמי במקום שיפוטי,כיוון שהייתי עסוקה בהלקאה עצמית גיליתי שאני גולשת במחשבות לכל מיני סיטואציות בהן אני הופכת להיות שיפוטית כלפי כל מיני אנשים שקרובים אלי-איזה תיסכול!
רוצה להגיע לענווה ומוצאת את עצמי במקום של גאווה.
גיליתי שהנפילות שלי מגיעות או מנחיתות או מגאווה.
קיצוניות לכאן ולכאן.
מקווה שאצליח להיות במקום הפשוט של התבוננות,של ענווה,
של קרבת א-לוקים.

יש לי להתלבטות האם להמשיך כאן באתר...
מרגישה שזה לוקח אותי לא תמיד למקומות טובים,
לא מרגישה שאני מספיק לגיטימית כאן כאשה דתית,מאמינה.
לוקחת זמן לחשיבה .
גמר חתימה טובה.

בזמן שהאיש היה חסר,תפקדתי בצורה נהדרת,תפקוד פשוט ,בלי מתח,
עכשיו שהוא כאן אני מרגישה פתאום צורך להרפות,
להעביר קצת אליו את המושכות,
מוצאת את עצמי שוב מרפה בבית,צוברת ערימות כביסה מוכרות,
מניחה לכיור להתמלא,
מרגישה גם קצת חלשה,על הגבול של התקררות,
כאילו שהגוף והנשמה מעבירים מסר:עבדתי בטורבו,נדרשת עכשיו הרפייה.
אני קצת מאוכזבת מעצמי שאני יורדת בתפקוד...
מה שלא מזיז אותי לעשייה ממשית.
<הנה אני כאן...>

תודה מתוק! אוהבת אותך מאוד|L|
חשבתי שכשתקרא תוכל להבין יותר את המקום בו אני חיה ומתמודדת,
גם אבו-אור ביקר כאן,אשמח אם תמשיך להכנס ולהגיב.
נשיקות.

כן. הגעתי עד כאן :-)
מאיפה להתחיל? קודם כל את כותבת מקסים, אז בבקשה תמשיכי. זה פשוט מרתק.
מאז שיחת הטלפון האחרונה שלנו ערב החג ניכנסתי לבלוג שלך מדי ערב וקראתי. קראתי לאט.
הכי יפה לי זה לגלות שכמה שאנחנו כל כל שונים ורחוקים - אנחנו גם כל כך דומים. ממש כמו אחים.
אחותי האהובה.
אחותי הגדולה שיודעת לצייר ולכתוב מקסים.
אני קורא על ההתמודדויות היום יומיות שלך ומזדהה מאד עם קשייך. מאד מעודד אותי לקרוא אותך כשאת
כותבת מתוך שמחה!
אני קרוע מעייפות. אני אמשיך לעקוב וגם אשתדל להגיב ובכלל להיות יותר בקשר.
<חיבוק גדול>
לילה טוב.
אחוק

אליקו,עם הגעת עד לכאן,
בבקשה תגיב.
<הודעה אישית>

ראש השנה עבר,
אני בחג הזה בהתבוננות ארוכה,התכוונות,
מנסה למצות את הרגעים הקדושים והיקרים האלה,
להודות על מה שכבר יש לי ולבקש ישועות במקומות הלוחצים,
במקומות שהכאב נוגע.
ולמרות כל ההתכוונות מצאתי את עצמי נופלת לשיפוטיות וכעס,
הקפדתי עם הילדים ורוב הזמן הייתי לידם ולא לגמרי איתם.
לפעמים ההתכנסות הזאת גורמת לי להתרחק מהיקרים לי מכל.

ונתנה תוקף,
מי יחיה ומי ימות ,
חשבתי איך שנה שעברה כשישבנו בבית הכנסת ,
לא חשבנו על הילדה המתוקה עם שמלת החג החדשה,
שעכשיו קירחת בגלל טיפול כימותראפי...
או על שתי נשים יקרות כאן באתר שאיבדו את בנן...
או על מלחמה חסרת תכלית...
מה תלד השנה החדשה?
הלוואי שרק דברים טובים.

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזירה"

[u]פתאום אני כותבת ורואה שקצת השמצתי אותם...בסך הכל יש להם גם את המקומות שהם עוזרים,[/u]
הנה הדברים יצאו לאור.

[u]אולי אם אני ארצה יהיה לזה סיכוי גדול מאשר אם אני מראש ארים ידיים.[/u]
מקווה שכן, (אם תגלי את הדרך, תספרי גם לי?) אולי אני טועה לגבי התורנויות, ומה שבטוח זה שאם את לא מתחברת לזה, אז זה בטח לא יהיה טוב.

_צריך להתבטל כדי ליצור מקום לה',והביטול הגדול ביותר הוא בזוגיות,שאני מבטלת את עצמי למען רצונו של בעלי נוצר מעגל מושלם של שורש שתי הנשמות,
איחוד מושלם,
ואז יש מקום לה',_
מדהים.

מעניין שכל שנה עם הנסיעה שלהם אני נכנסת למין מקום שקט והפנמה,
מוצאת את עצמי מחוברת לה' ומודה לו המון.
דיברתי עם חבר שעכשיו עוזר לי המון,לוקח אותי לקניות,עזר לי להביא נדנדה נהדרת [po]מאף חצוף[/po] ,
דיברנו על זה ששפע מגיע כאשר מפנים מקום לה',כשמכינים כלי ראוי,ע"י הוספת מעשים טובים,תפילות ומצוות נוצר מקום פנוי,צינור להוריד שפע,
אחד הדברים שמונעים את המקום הזה זו גאווה,כשאני מלאה בעצמי ,לא נשאר מקום לקב"ה.
צריך להתבטל כדי ליצור מקום לה',והביטול הגדול ביותר הוא בזוגיות,שאני מבטלת את עצמי למען רצונו של בעלי נוצר מעגל מושלם של שורש שתי הנשמות,
איחוד מושלם,
ואז יש מקום לה',
הנסיעה הזאת היא הבנה שלמה של רצונו של אישי,קבלה מושלמת,אני מרגישה תמיד שהנסיעה מעצימה את האהבה שלי אליו,הוא נוסע וחלק ממני נמצא איתו,
לכן מגיעה הענווה הזאת אותה אני חשה עכשיו.
הלוואי שהייתי משכילה להיות יותר במקום הזה בכל השנה.
<למרות שחשבתי שלא אתיחס בבלוג הזה לזוגיות כנראה שזה היה בלתי נמנע עכשיו>

נפלתי לפלסוף קטן...

:-)

זהו,נסעו,
כל היום היה בי מתח לא מובן,עכשיו אני נרגעתי,
מקוה שיסעו לשלום ויחזרו בשלום,
שהצדיק יהיה סניגור טוב עבורינו השנה.
אנחנו בהחלט זקוקים למתווך טוב.

הם עוזרים לפנות ולערוך את השולחן אבל לא בצורה זורמת,חיבים להגדיר להם את התפקיד : אתה מפנה צלחות,אתה מוריד סלטים שם מכסים ומכניס למקרר (אחרת זה נשאר על השולחן במטבח),
במשך השבוע הם נהנים לבשל אבל לפני שבת זה לא עוזר לי...הם עוזרים לקלף ירקות ואפילו לחתוך,לפנות זבל- לרוב אחרי בקשות חוזרות ונשנות וגם קניות קטנות במכולת.
הקטנים חותכים סלט לסעודה.
פתאום אני כותבת ורואה שקצת השמצתי אותם...בסך הכל יש להם גם את המקומות שהם עוזרים,
כנראה שבאמת צריך להוריד ציפיות...
לגבי תורנויות אני עדיין לא מתחברת,יש לי הרגשה שזה ממאיס עליהם את העבודה ואני מפנטזת ללמד אותם לעשות את זה באהבה, - שוב אני שוגה בדימיונות ??? אולי אם אני ארצה יהיה לזה סיכוי גדול מאשר אם אני מראש ארים ידיים.

[u]מתכוננים לנסיעה מחר בערב,האיש והגדול נוסעים[/u]
איזה אומץ, לי כל נסיעה נדמית כאסון מתקרב. שיסעו בשלום ושיחזרו בשלום.

[u]אני רוצה ללמד אותם להיות ראש גדול,לקחת יוזמה ולעזור גם אם לא התבקשת,מדובר בילדים גדולים,הגדול יהיה בטבת בן - 14 ואחריו בן 12.[/u]
ציפ ציף זה נראה לי ציפיה ממש מוגזמת.
מילדים, קו"ח בנים, קו"ח מתבגרים - שאביא דוגמאות מאצלי כדי לסבר את האוזן?
לדעתי ממש ממש אין שום רע בתורנויות, ככה כל אחד יודע מה תפקידו ומתי הוא צריך לעשות זאת.
זה יוצר סדר, לא רק במובן של סדר בבית, אלא גם תחושה שיודעים מי עושה מה ומתי,
ולא אותה התחמקות עד שאמא כבר לא יכולה יותר ומנג'סת.
בהתחלה אף אחד לא יאהב את זה, אבל עם הזמן ועם העקביות, (נורא נורא חשוב לשמור על עקביות)
זה יהפוך לשיגרה ברוכה.

איזה סוג עזרה את רוצה?
לקראת שבת או עזרה יומיומית?
קודם כל אפשר בהחלט להרגיל ילדים, לסדר מיטה, להביא כביסה לסל הכביסה, לסדר צעצועים שאיתם שיחקו, זה הטריטוריה שלהם, ולכן אחריות אישית שלהם.
חוץ מזה לקראת שבת אפשר לבקש עזרה בשטיפת רצפות (ממש לא עבודה של בנות!!), תליית כביסה, גיהוץ, הזזת רהיטים, להעסיק את הקטן, ואפילו אפשר להכניס אותם למטבח ולראות אם הם נהנים מבישולים.
בשבת עצמה ראיתי משפחות רבות שהילדים מפנים את השולחן ע"פ תורנות ידועה מראש (אצלינו אין את זה),שטיפת כלים,

אני חושבת שאת יכולה להרגיש טוב מאוד עם רעיון של תורנות, אפשר לקבוע רוטציות. זה נותן להם הרגשה שיש להם תפקיד ואחריות בבית, שסומכים עליהם, ושזה לא תלוי קריזה וחשק, אלא קבוע וידוע.

אם לא תבקשי ותבהירי הם ממש לא ינחשו לבד (גם לא מבוגרים בטח שלא ילדים), אם את לא רוצה לבקש הכי פשוט יהיה לקבוע תורנות ידועה מראש.

נדמה לי שיש דף שעוסק בזה. לא זוכרת בכלל איך קראו לו.
[u]רוצה שילמדו לתת מעצמם לחברה ולסביבה שלהם,שיתנו בשמחה בלי חשבונות,הגזמתי? זה מוקדם לצפות?[/u]
בטח לא הגזמת, וזה בטח לא מוקדם. להיפך, זה קצת מאוחר להתחיל; כלומר אף פעם לא מאוחר להתחיל כלום, אבל זה קל יותר כשמטפטפים מודעות לדברים מגיל קטן.

מתכוננים לנסיעה מחר בערב,האיש והגדול נוסעים וכולנו שמחים איתם,לוקחת היום פרויקטים של השלמות בגדים בכביסות וגיהוצים,מזוודה עם אוכל כבר ארוזה,כאילו כולנו קצת כבר שם באומן,קרובים לצדיק.

השבת השלמתי שעות רבות של מנוחה שחסרה לי בשבוע הקודם-הקטן היה חולה ועברתי לילות חסרי שינה,ימים מתישים בעבודה ובבית,כך ששבת באה לי כחסד גדול.
מה שבכל זאת היה לי קשה השבת,האמת היא שזה קשה בכל יום אבל בשבת התעצם,
הנכונות של הילדים לשאת בעול של הבית ולעזור נמוכה מאוד,למרות שאני מנסה לשתף אותם בתהליכים של עשייה בבית ,הם בוחרים לא לקחת חלק פעיל במאמץ,כל בקשה שלי אליהם נענית בשלילה או בקולות גרגור ומחאה.כשהם עושים משהו (כי הפעלתי את מנגנון המצפון הפעיל...)זה נעשה כ"טובה" ועם הרגשה רעה.
אני לא מאמינה בתורנויות ובהנחתות,אני רוצה ללמד אותם להיות ראש גדול,לקחת יוזמה ולעזור גם אם לא התבקשת,מדובר בילדים גדולים,הגדול יהיה בטבת בן - 14 ואחריו בן 12.
רוצה שילמדו לתת מעצמם לחברה ולסביבה שלהם,שיתנו בשמחה בלי חשבונות,הגזמתי? זה מוקדם לצפות? לא יודעת,אשמח אם למישהו (או מישהי מן הסתם...) יהיו הצעות מעשיות איך להגיע לשינוי המיוחל,
אני מתכוונת למשהו שהוא מעבר לסדר וניקיון ,אלא דרך של נתינה,אכפתיות ואמפטיה,בלי לנגן להם על המצפון-מודה ,לפעמים אני משתמשת בנשק הבזוי הזה...P-:

אז אני גם כאן בברנז'ה...אנחנו בחינוך ביתי עם הגוזל (שנתיים ותשעה חודשים)
האיש איתו בבוקר,והוא פתאום כ"כ משוחרר ושמח,כל יום הוא מצהיר:"היום אני הולך לגן של אמא !"
חלמתי על זה מאז שהוא נולד,דווקא מתוך האילוץ הזה עכשיו הוא נשאר בבית (והיום גם אלי נשאר חולה איתם)
אני מניחה שלא נוכל להמשיך כך לאורך כל השנה כי האיש צריך לחפש פרנסה,אבל בנתיים זה בסדר.

אז אני מבינה שתהיה לנו חופשה של שבוע,מי שהולך לבלות בפארק הירדן-שיעשה חיים!-כולי קנאה...
ואנחנו משתחלים לתוך שגרה חדשה,לתוך תקווה גדולה.

[u]שהאיש יצליח להשיג כסף לנסיעה לאומן לר"ה.[/u]- כנראה שגם העיניין הזה הסתדר בצורה לא טבעית,לא יכולה לפרט אבל תאמינו לי,ממש ניסים.כל שנה יש סיפורים אחרים,לא להאמין איך שזה כל פעם מסתדר,בשורות טובות.

המקרר עובד!!!
תפילה אחת כבר התקבלה,
ממשיכה להתפלל על שארית הרשימה.

תודה מתוקות.
מתקדמים עוד צעד לקראת שגרה,
בסה"כ אנחנו בסדר בנתיים,חששתי מההתמודדות של האיש עם הגוזל אבל בנתיים הם מסתדרים,האיש עובד עוד שבוע וצריך לרוץ לעבודה מיד שאני מגיעה.דווקא זה מוריד לי מתח בבוקר כי בנתיים הוא ישן שאני יוצאת ואני לא נלחצת להכין גם אותו,היתרון שבחיסרון.

רשימת תפילות:
שנהיה בריאים,
שהאיש ימצא פרנסה טובה ,שתשמח אותו ותאפשר לו גם זמן ללימוד.
שהמקרר יעבוד בלי בעיות,
שהילדים יצליחו במסגרות החינוכיות,שיהיו איתם אנשים טובים שידעו לקבל ולהכיל אותם.
שאדע מה עיקר ומה טפל ואצליח לבחור בעיקר.
שאדע לקדם ולשמח את הילדים בגן,
שאמצא בעצמי את הכוחות גם לבית וגם לעבודה,
להיות קרובה לה' יתברך לא רק בשעות כאב,גם מתוך שמחה.
שהאיש יצליח להשיג כסף לנסיעה לאומן לר"ה.
אמן.

בהצלחה !

[u]שתהיה שנת לימודים קלה ושמחה[/u]!

היום הראשון מאחורינו,
הסיפתח היה לילה ללא שינה ,אלי היה עם כאבי אזניים ויבב עד 4.00 לפנות בוקר,אחרי טיפטופי שמן זית מחומם עם שום הוא קצת נרגע ואני הלכתי לישון ע..ד 5.45 ...להעיר את נתי.(שיוצא בהסעה ב-6.20 הגיבור שלי)
כמובן שאלי נשאר בבית,
בגן היה בס"כ סביר,תמיד הימים הראשונים קשים,מצד אחד אני רוצה לקרב אלי את הילדים,שיתנו בי אמון,שירגישו אהובים ורצויים בגן,מצד שני אני חיבת להתחיל עבודה על הרגלים,מה שאומר שיש מקומות שחייבים להיות מעט תקיפים.
מה שבד"כ עוזר לילדים זה בובת יד שמספרת להם על הרגשות שלה,כמה היא חוששת,שהא לא מכירה את הילדים ואת הגן,כמובן שגם התוף שמשמח אותנו לפני התפילה מרכך אפילו את "האגוזים הקשים".
הסייעת תפקדה יפה ואני מקווה שנמשיך באווירה טובה יחד.

החברה שלי חזרו עם מצב רוח טוב מביה"ס ,נקווה לטוב,אני לא באשליות כי אני יודעת שאחרי היום הראשון מגיע היום השני והיום השלישי אבל לפחות זה מרגיע שלא היה משהו שהעכיר את פתיחת השנה.
שצעדתי בדרך המוכרת לגן הרגשתי כאילו אני ממשיכה מהיום שעזבתי את הגן,כאילו לא הייתה חופשה,
וזה היה בסדר,השגרה הזאת גם מיטיבה איתי.
אז זהו,התחלנו,
שתהיה שנת לימודים קלה ושמחה.

זהו,נגמרה החופשה,"ההיית או חלמתי חלום..."
עברה שבת נעימה<חוץ מזה שהמקרר התקלקל לי והיינו בלי מקרר השבת-אבל קטן עלינו>
כבר לקראת הצהריים התחלתי להכנס לסטרס של פתיחת שנה,מוצאת את עצמי עושה תוכנית עבודה למוצ"ש,שכמו שאתם רואים,אני לא עומדת בה.
צריכה להכין למחר תכנית,להכין את עצמי שוב לבקרים הלחוצים,מקווה שיהיה בסדר,מן הסתם יהיה טוב אבל אני מתקשה להרגיע את עצמי ולהמנע מההילחצויות המיותרות האלו.
אני אעבוד עם פרטנרית חדשה ואני מקווה שיהיה בסדר,גם עם הילדים (וההורים שלהם).
אחרי שנים עם ניסיון עדיין מוצאת את עצמי במתח הזה כל שנה.עדיין לא בשגרת פתיחת שנה.אני כבר פחות לחוצה על הכנת התכנים ומקווה שלא אפשל בגלל שלא הכנתי מספיק מראש.סומכת על הניסיון והאינטואיציה שלי.
המדפסת שלי לא משתפת פעולה וזה מקשה עלי לעשות עבודות לגן,חוזרת לצייר ולכתוב בכתב יד כמו פעם שהתחלתי להיות גננת,דווקא יש בזה משהו יותר אישי-אבל מסרבל ולוקח יותר זמן.
טוב אני סתם מתפלספת פה,הולכת לעבוד (בע"ה-בעצמי זה לא מספיק)

שבוע טוב! בשורות טובות!

מקסים!!! ויום הולדת שמח |מתנה|

ח' באלול.יש לי יום הולדת ,אני בת 37.
עשיתי בגן מפגש הכירות אח"כ חברה אספה אותי והלכנו לחברה נוספת ,היינו פעם צוות ועכשיו עדיין אנחנו שומרות על קשר,המתוקות עשו לי יו"ה אינטימי ונשי,ארוחת ערב נעימה,עוגה,מתנה.תשומת לב שאני זקוקה לה עכשיו.
כשחזרתי חיכתה על הדלת כרזה מתוקה שהכינו הגוזלים."לאמא ,יום אולדת שמאח-נשיכות מ..."
האיש הבטיח התיחסות חגיגית מחר בערב שבת.
אז מה זה אומר יום הולדת,מה עשיתי בשלושים ושבע שנים.
מה אני מתכננת לשנים הבאות.
מה השגתי,מה יש לי עוד להשיג.
אמא,אשה,חמישה ילדים,עבודה,הורים,חברים,אני וה',בית,
חלומות,רצונות,השתנות.
שינוי,גילוי,תקווה.
חידוש,יצירה,תנועה.
שמחה.
חיבור לעצמי,לאיש ולילדים.
הכנת כלים לשפע ואור מה' יתברך.
השתדלות.
התכוונות.
רצון להיטיב,עם עצמי,עם הזולת.
להוסיף נחת רוח לה' .
לגדול
באמת.

ספינה,תודה על המילים הטובות.

[u]בוינה,אתן גורמות לי עכשיו עוד יותר רגשות אשמה..[/u]
זאת לא היתה כוונתי בכלל, להיפך רציתי להגיד שצריך המון כוחות וסבלנות לכך.

[u]אשמח אם יהיו לך או למישהו אחר כאן עצות מעשיות,איך לעשות את ההפרדה הזאת בין העבודה לבית,או איך להיות מלאה יותר למען ילדי.[/u]
הממ, מנסה לחשוב איתך, מה מרענן אותך?
מה עוזר לך להרגיש מלאה? מסופקת?
האם זה משהו פיזי? (אוכל מזין, שתיה, מקלחת, מנוחה) או משהו נפשי-רוחני? או שניהם?
אם זה למשל ארוחה מזינה, את יכולה לנסות להכין את ארוחת הצוהריים ערב קודם, כך שאת מגיעה עם הילדים וכבר יש ארוחה.
זה כבר מרגיע, רק להוציא ולחמם.
אם בעלך בבית עם הילדים, ואת זקוקה פשוט לזמן לעצמך לשקט קחי את הזמן הזה, ונצלי אותו. לא נורא אם הוא יהיה עוד חצי שעה עם הילדים כדי שתוכלי את להתרענן קצת.

לפעמים צריך רק תפילה קטנה ופשוטה
"ריבונו של עולם תן לי כח ורצון להיות עם ילדיי בשמחה ובכיף".
ואולי כשתבואו הביתה דבר ראשון תקראו סיפור קצרצר של ר' נחמן...

אם תרצי אפשר לנסות לחשוב על עוד כיוונים, אני כרגע עייפה ולא מרוכזת...

אולי מבחינת הפיקוח, תוכלי לצאת פעמיים בשבוע שעה וחצי יותר מוקדם ותביאי משהי במקומך. או פעמיים בשבוע את תגיעי לגן בשעה תשע וחצי בבוקר.
או לסירוגין אולי פעמיים בשבוע תביאי משהי אליך הביתה אחר הצהריים ותהיי את והיא יחד על הילדים והבית.
כי זה לא שאת לא עובדת ולא יכולה להרשות לעצמך.

[po]א ל א ן[/po] ,יש משהו בהיבט שאת מציגה,קשה לי להאמין שאם הייתי רק בבית הייתי אמא מסופקת,מן הסתם הייתי משתגעת בבית,לי לא מתאים רק להיות בבית,הייתי מוכנה להיות יותר זמן בבית אבל מציאות כזאת אינה מעשית כיום.
יש לי יום בשבוע חופשי ועוד יום שאני מקבלת אחת לשבועיים(כלומר שבוע אחד אני עובדת חמישה ימים ושבוע אחד ארבעה ימים לסירוגין)
יותר מזה אין שום אפשרות לקחת -מבחינת הפיקוח כמובן ולא מבחירתי.
לפעמים ביום החופשי אני מרפה ונותנת לעצמי זמן איכות ,אבל לרוב אני משלימה פערים בבית-כביסות,ניקיון ובישול,מה לעשות גם הבית דורש את שלו.
מה שכן שאני מקדישה זמן טוב לבית ,בעקיפין אני מקדישה שלווה לעצמי,זה מחזק אותי ונותן לי הרגשה טובה של הספק,מין ניצחון קטן.

ציפציף, איך את כותבת ברור את הרגשתך.
אני מוסיפה עוד פן,
תארי לעצמך תמונה ובו את, על כל הגננת שיש בתוכך, "מסתפקת" רק בחינוך ילדייך.
יודעת שאת יכולה להכיל עוד ילדים- ולא עושה זאת כי את עם ילדייך.
רוצה להעביר תכנים, אבל לא עושה זאת, או מנסה לעשות את זה עם ילדייך, והם לא מעוניינים לגמרי בתכנים, אלא באמא.
יודעת שאת יכולה להרוויח כסף- ולא עושה זאת, כי את עם ילדייך.
מה אז היית מעבירה לילדים- היתה להם אמא שחווה תסכול והחמצה.

נדמה לי שאת יכולה לאזן את הדברים, בכך שתשחררי את עצמך מהגן, בעזרת המחליפה.
כך גם יש לך את העבודה, וגם יש לך זמן להתמלא.
אולי ללכת בוקר אחד לבדך לבריכה, או כל דבר שאת רוצה שעושה לך טוב.
אני בטוחה שאת מוחלפת כבר, אבל להוסיף למערך השבועי, עוד יום חופש, או עוד שני חצאי יום.
בגן אפשר להחליף אותך, בבית לא.

תודה יעלילה,
ספינה,את מציעה להתמלא לפני שאני מגיעה הביתה,אז זה לא ממש מעשי כי אני מגיעה פחות או יותר יחד איתם-עם הקטנים בכל אופן.
לפעמים שאני מרגישה קרועה באופן מיוחד אני נותנת להם משהו לאכול ועולה לנוח עד שצ'ופקי בא מהמעון,עכשיו צ'ופקי ישאר בבית עם אבא לפחות לחודש-חודשיים הראשונים,מה שאומר שמיד שאני באה הביתה הוא ירצה אותי.
אשמח אם יהיו לך או למישהו אחר כאן עצות מעשיות,איך לעשות את ההפרדה הזאת בין העבודה לבית,או איך להיות מלאה יותר למען ילדי.

פעם רציתי להיות גננת.
עם הטיעון של [po]אין כמו משפחה[/po] בעלי הוריד אותי מזה.
אל תרגישי רע [po]ציפ ציף[/po], אני בטוחה שאת יודעת לאזן. פשוט קשה לך יותר. (())

בוינה,אתן גורמות לי עכשיו עוד יותר רגשות אשמה..
זאת לא כזאת משוואה חד משמעית,

פעם, מזמן, מורה אחת אמרה לי : ככה זה ,מי שמורה טובה - לא אמא טובה , ומי שאמא טובה - לא מורה טובה "
או כמו שאימי (מורה) ענתה לי תמיד כשבקשתי לשחק איתה : " את יודעת שאין לי סבלנות, יש לי את הילדים של הבית ספר"
אני לא מאמינה שאני זוכרת את המשפט הזה בעל פה.

חשבתי על זה בעבר,
להיות גננת זה אחד המקצועות האלה שממש אבל ממש הסנדלר (או ילדיו) הולך יחף.
ממש צריך לתת את כל כולך לכל 30 הילדים האלה.
תמיד הערצתי גננות על הכוחות שלהן, להיות בוקר שלם עם 30 ילדים שהם לא שלך, סבלנית, מכילה, חייכנית, יצירתית...(())
כמה כוחות. (אני למשל לא ממש מתחברת לילדים של אחרים, אוהבת רק את שלי).

חשוב שתתדאגי להתרענן ולהתחדש.
את יודעת, למלא את עצמך לפני שאת מתחילה את משמרת הצוהריים בבית עם הילדים שלך, (בטח אמרו לך הרבה, אפשר למחוק)
אני באמת חושבת ורואה שמי שמתרוקן ולא מתמלא, לא יכול להעניק באמת לאחרים.

הייתי היום בגן,יש בזה תחושת קינון,להיות בגן ריק מילדים,
הכל נראה רך ומזמין.סלסילות עם קפלות,כפיסי עץ.
שולחנות ציור,
ספרים,
הכנתי לוחות שמזמינים להכנס ולהתחיל.
ואז כשיצאתי,נועלת את הגן ואת השער,התחלתי ללכת וחשבתי ,שמה שבאמת קשה לי עם כל ההתחלות האלו,
זאת הידיעה שעומדים להכנס לגן שלי מעל שלושים ילדים שאיני מכירה.
מעל שלושים ילדים שאני אמורה לתת להם את עצמי,את ההרגשה שאני רק בשבילם,שאני תמיד אהיה זמינה עבורם,תמיד אוכל להקשיב,לחבק.
לדבר עם ההורים שלהם.
ולמרות שאני אוהבת את זה,זה לא פשוט.
וזה לא חכמה לתת את עצמי עד הסוף לילדים של אחרים ולחזור הביתה לילדים שלי,מרוקנת ובלי כוחות.
אני מכילה ילדים זרים,מעניקה להם את כולי.
ומה עם הבית שלי,
מה עם הילדים שלי?
שם אין פרסים חינוכיים או דברים יפים שאומר הורה מתנדב(או מנודב) בסוף שנה.
שם אין חופשות,אין משוב מיידי,
אבל שם נמצאים ילדי.
כמה לא מאוזנים לפעמים החיים.
בשביל פרנסה (שכמובן נהנים ממנה גם ילדי)אני לא נותנת את עצמי עד הסוף לילדים שגדלו בתוכי.
הלוואי שהיו תשובות,הלוואי שהיו יותר אפשרויות.

טוב,שינוי גישה,
שמתי שני סירים על האש,שטפתי כיור,המכונה מסתחררת מלאה,הראש קצת מסודר לראייה שפויה יותר.
אני מתעדת שוב את היום הזה מזוית אחרת,
היה יום הערכות, חלק מהתכנית של היום היתה מענינת ,חלק גדול לא חידש לי הרבה,
היה לי קשה לשבת כל כך הרבה זמן,בשלב מסוים הפסקתי להקשיב,הוצאתי סריגה,יצאתי לענות לשיחת טלפון חסרת משמעות,יצאתי שוב לשירותים ומאוד הזדהיתי עם ילדים שבמפגש בגן קשה להם לשבת ולהקשיב (זה דווקא שיעור מאלף בשבילי כגננת!)
בסה"כ עבר יום סביר.
הילדים היו בסדר.
יש לי גם מחר סידור לילדים.
אפשר לנשום נשימות עמוקות ולהרגע,הכל בסדר.
לפרוט כל יום ליחידות נפרדות,יום אחד עבר.מחר יהיה יום חדש והוא יהיה בע"ה בסדר.
האמת שאני לא לגמרי רגועה,אבל אני בהחלט מנסה לשכנע את עצמי.
הכל טוב.

עברתי היום "יום הערכות "(מחר יש עוד אחד \-:)
חזרתי לישוב עם עוד שתי גננות,בדרך פרקתי בצורה הומוריסטית את "שביעות רצוני" מיום ההערכות המרתק,כמה חכמה אני נהיית מיום עיון אחד למשנהו,ועד כמה מקצועית אני בזכות כל ימי החסד שמעניקים לי מטעם מטרד החינוך...
אחת הגננות צחקה ואמרה שזה נהדר שאני מסתכלת על הכל בהומור ובגישה חיובית,
ניסיתי להסביר לה שציניות אינה גישה חיובית אבל בזמן הקצר שעמד לי ,אני לא בטוחה שהעברתי את המסר,
אנשים רואים אותי ובטוחים שאני,שלווה,רגועה,חיובית...
"כמה רגוע בגן שלך" הללללו! אני פקעת עצבים,אני לא רגועה בכלל! נמאס לי מהזמן שגוזלים לי! נמאס לי להשתגע עד שאני מוצאת ביביסיטר!
אין לי כסף מיותר לביביסיטר בשביל ימי הערכות שלא עוזרים לי בכלל להערך לשנה הקרובה!
טוב שיש לי את הבלוג הזה בו אני יכולה להיות כנה עם עצמי,
ולא,אני לא נחמדה,לא רגועה ולא נינוחה!
יש לי ערמות כביסה וכלים שאף אחד לא עושה חוץ ממני!
נמאאאאאאסססס לייייי!- תחשבו שצעקתי את זה ממש חזק , טוב?

ואיך אומר השיר: "...וחוץ מזה הכל בסדר.
וחוץ מזה אין כל חדש"

יורדת להכין ארוחת ערב.
(יש כאן משהו שמתנדב להכין לי?
לא כולם ביחד...
נו טוב,אז אני אכין.)

אני נמצאת עכשיו אצל חברים טובים,משפחה עם שבעה ילדים,הבית מלא מלא חיים ויצירה,הוא מצייר וערך כבר כמה תערוכות ,היא אשת חינוך,הבית תמיד בבלאגן גדול,בתוך הבאלגן יש סדר מופתי.מדהים,יש להם את הסדר שלהם.
הילדים שותפים מלאים לעשייה וליצירה,יש להם קייטנה אמיתית בחופשה,כל יום יש עבודות יצירה מושקעות עם החומרים הכי שווים,מצד שני (או מאותו הצד...) הילדים מקבלים אחריות מלאה לניהול הבית,ניקיון,טיפול בבע"ח,אחריות לסבתא שגרה איתם-חולת אלצהיימר.
מי שמגיע פעם ראשונה לפעמים מתקשה לקבל את הנהלים ששונים כ"כ מהבתים שאנו רגילים לראות,אבל אני כ"כ נהנית מהעבודה שנעשית שם,במיוחד מהעבודה הרוחנית והחינוכית של החברה-גם אמרתי לה את זה היום.
לפעמים לוקח לנו יותר משנה עד שאנחנו מתראים,אבל תמיד אנחנו מרגישים קרובים.עסוקים בהתחלה בהשלמת פערים-אני מקבלת תערוכה פרטית של העבודות האחרונות,ומיד לוקחים פרויקטים משותפים לנצל את הזמן המשותף יחד.
היום לא ויתרו לי והושיבו אותי מול האובניים,כמובן שלא יצאתי משם עם שום וואזה חדשה לסלון,אבל העברתי זמן בתהליך של יצירה,ממש כמו הילדים.להנות מהתהליך גם אם אין תוצר.
עכשיו כל הילדים הלכו לבריכה ואנו הנשים נשארנו לשיחה טובה עם כוס קפה...

גומעת עוד לגימות אוויר נקי לפני שתתחיל שנת הלימודים.

אמא שלי ( או אולי סבתא שלי ) היו קוראות : "ממש יום האשה הבין-לאומי".... |בלונים| |בלונים|

(())
שלום לך יקירה! תודה על ההזמנה שהיא תזכורת - אני מכירה את הבלוג הזה מזמן אבל באמת לא נכנסתי הנה אולי חודשים...
[u]פתאום שמתי לב לדבר מעניין ,לפני המחזור מלבד התופעות הפיזיות ,הרגילות יש לי גם יותר פיזור קשב וקשה לי להתמקד בעיקר[/u]
גם אצלי זה ככה.

תודה, באמת כיף לקרוא אותך, את כותבת מעניין ואת מצחיקה אותי וגם מזכירה לי דברים ששכחתי בעבודה העצמית הפרטית שלי.

אתמול היו לי כל מיני תכניות,ללכת להכין את הגן ליסוע לעיר לקנות לעצמי בגדים(קיבלתי מההורים סכום נחמד ליו"ה ועכשיו אני יכולה לקנות לעצמי במצפון נקי..) בסופו של דבר השתבשו התכניות עקב תכניות משפחתיות לא מתוכננות-שלא התאימו לי כלל.
זעמתי.
צעקתי.
"נמאס לי לדחות את הרצונות שלי כל הזמן! "
האיש הפנים,קצת יותר מידי אפילו...
היום קמתי מבולבלת וכעוסה,מה עכשיו אני עושה עם עצמי??? הרגשתי שעכשיו אני כבר לא מסוגלת לתכנן כלום.
אבל אז האיש התבטל לגמרי,"אני לא מתכנן כלום-עכשיו את מחליטה מה את עושה".לקח לי זמן לאמת את המסר ,בסופו של דבר יצאתי לעיר,
מילאתי כמה חסרים חומריים,בדרך פגשתי חברה טובה שהזמינה אותי אליה הביתה והרווחתי אצלה גם תספורת טובה לה נזקקתי כבר נואשות (מלפני ימי בין המצרים).
חזרתי הביתה מסופקת וכמו בספר "ארץ יצורי הפרא" חיכתה לי ארוחת צהריים טובה,
והיא היתה עדיין חמה...

<ציפציף עכשיו יצור פרא שבע ונינוח>

או,עכשיו אפשר להמשיך בבלוג.

אני מאוד מוצפת היום,
קיבלתי שיעור גדול בעיניין השליטה,
אני רוצה ליסוע ,אולי אכתוב יותר כשאחזור.

[u]אין ייאוש...[/u]- תודה!

ציף ציף, גם שאת בירידה את מצליחה לשדר חום ושמחת חיים. לא לכל אחד יש את המתנה הזאת. ברור שייש כאן עבודה עצמית- [u]לא להשאב ליאוש,לא ליפול[/u] . אבל משום מה יש לי הרגשה שהאופטימיות והשמחה טבועים אצלך עמוק באופי. מקווה בשבילך לטוב. אין ייאוש... @}

שבת עברה ואני מתכוננת לשבוע חדש,
האיש מתחיל להגיב בדכדוך למצב,כולל השפעות פיזיולוגיות (האיש עם בעיות לחץ דם וישר מגיב פיזית)
אני מנסה לא להשאב בעצמי ליאוש,לא לרדת , לא ליפול,
להמשיך לשמור על שמחה ושפיות,
היום אמרתי לו :"בוא ניקח כל יום כיחידה נפרדת,לא דואגים מה יהיה, כל יום עושים מה שאפשר באותו היום ומשתדלים להיות עם ולמען המשפחה.
והשאר - אנחנו זורקים ל "בוס" שמנהל בכל מקרה את החזית שלנו..."
מקווים לטוב,יהיה טוב בע"ה.

איזה גריין נפלא - "תמיד חשוך לפני עלות השחר" הגריינים האלה מדהימים אותי כל פעם מחדש בהתאמה שלהם לנושא ולהרגשה...ממש השגחה פרטית! <מיסטי בשפת הדוסים>

אחרי העליות מגיעות הירידות,
אתמול היינו במפגש משפחתי והיה לנו ערב נעים,
והיום קמתי עם כבדות,חולשה כזאת וקושי,אחרי מצבור האנרגיות שהיה לי,פתאום אני מרגישה מרוקנת,אין לי כוח להתמודד עם משימות בבית או בחוץ-עדיין לא סיימתי את הצביעה,בבית יש עבודה "רגילה" שמחכה לי ואני קצת מתעלמת מהקריאה הזאת,
אני מתחילה להלחץ מהמשימות שיש לי לקראת שנת הלימודים,מקווה שאצליח להכין את כל הנדרש בנחת ובלי מתח,
כמובן שברקע עומדים גם פיטוריו של האיש והרבה אי וודאות,
הדבר היחיד שוודאי הוא שסה"כ הכל בסדר,וכל מה שיקרה וקורה הוא לטובתינו ממש.
יש טיפטופי הלחצות מהמשפחה המורחבת אבל כולם בסה"כ באמת רוצים בטובתינו.

פתאום שמתי לב לדבר מעניין ,לפני המחזור מלבד התופעות הפיזיות ,הרגילות יש לי גם יותר פיזור קשב וקשה לי להתמקד בעיקר,
מעניין עם יש על התופעה הזאת מידע מדויק.

חזרתי עכשיו מניחום אבלים,אצל אחיו של החייל נעם מאירסון,
נעם עמד להנשא לשרה,עוד חודש היתה צריכה להתקיים החתונה,
התבוננתי בפניה,עיניים מצומצמות,לא מצליחה להכיל את עוצמת הכאב,עיניים ששואלות ולא מקבלות תשובה,איך בבת אחת התהפכו חייה מאושר עילאי ליגון קודר.יושבת ליד אימו באחוות נשים כואבת שכזו,מחר הם יקומו והחיים יהיו אחרים לגמרי,לא דומים בשום דבר לחיים שהיו לפני שבוע.
מתבוננים בתמונות ורואים בחור מדהים,יפה ,מתוק,דבש טהור,
מטייל,מנגן בגיטרה.
על פניו חיוך משגע,
לא ניתפס,פשוט לא נתפס.

אחיו חנך את בני בפרויקט פר"ח לפני שנתיים,
נתן לו שנה טובה ומכילה כ"כ,
הילד רצה לבוא ,אך היה מאוד נבוך שם,
לא ידע מה לעשות עם עצמו עד שגילה את שולחן הכיבוד והתביית עליו...
מוצא עידוד בעוגיות ומשקה מוגז,מדהים איך החיות הזאת של האכילה סידרה אותו,
מישהו שם פתק על השולחן שאומר "הברכות והעונג שבאכילה יהיו לעילוי נשמתו של נעם".
אמן.

תודה על התגובות החמות,
גם אני מופתעת מהאנרגיות והיצירתיות שפרצה ממני,בשלושה שבועות עשיתי דברים שבעשר שנים לא עשיתי,
אולי עכשיו שהם גדלים אני מוצאת פתאום את הפנייות לזה.
מה שמעניין הוא שלמרות שהאיש פוטרמהעבודה והנתונים היבשים הם שהמצב לכאורה לא תקין ,כולנו בבית עם המון שמחה,
מקווה שנמשיך להיות במקום הזה,שבוע הבא אני כבר צריכה להתכונן לעבודה בגן,האמת שכבר הייתי צריכה להתחיל ואני דוחה את הקץ...
עוד לא רשמתי את הקטן למעון ואנחנו בודקים אפשרות שישאר עם האיש לתקופה כדי לחסוך קצת.גם כאן זאת מין בריחה כי אני לא מתה על המעון ,אבל אין לי בישוב אפשרות אחרת שמתאימה לשעות העבודה שלי.

אה,וההספק להיום הוא עוד דופן אחת של הבית (מסגרות החלונות)
כל הכבוד לי !

ציפ _ציף יקרה !
כמו תמיד נהנית לקרא אותך ומתפעלת מהאנרגיות השופעות ממך בעוד הבית הומה ילדודס בחופש.
אני כל כך מותשת מהשיגרה עם הילדים בבית , ובגלל שאני לא מורה- מצפה לראשון בספטמבר בקוצר רוח, אני מודה....

איזה אנרגיות !!! :-)

ההספק היומי: צבעתי את הפרגולה,
צבעתי חלק מהחלונות מחוץ לבית,יצא יופי!-(תכלת שמיים)
ועכשיו אני נוטשת את הכנופייה לטובת זמן משלי במחשב,
הם עושים יחד עם האיש מנגל ומידי פעם באים אלי עם כמה צ'יפסים לשמח אותי.
נחמד לראות את הפירגון שלהם לשיפוץ - "אמא ,את ממש מקצועית!"
"אמא ,את עושה יופי!"
פרגון פשוט ומחמם את הלב.
הבית משתנה לטובה ואני ממש גאה בעצמי.
מסתבר שגם בגילי המופלג יש לי עוד יכולות וכישרונות שמתגלים קימעה,קימעה...
(והגיל הוא 37 בעוד חודש...)

גמרתי עכשיו לצבוע את הפרגולה,מתכוננת להמשיך בפרויקטים של צביעה מחוץ לבית,
החופש גורם להרפיה גדולה אצל הילדים במשמעת,אולי בגלל שעבדתי בהתחלה ולא הקפדתי על משימות מוגדרות ועל סדר יום,עכשיו יש מחיר ואני חוששת שיהיה קשה להתחיל את שנת הלימודים,הילדים מורחים את עצמם כל היום וכמעט לא עושים שום דבר למען הבית,
אני חיבת לציין שאמנם הם יוצרים ומשחקים נהדר אבל לסדר אח"כ זה כבר סיפור אחר,לא בא לי להתמודד עם זה ואני משלמת את זה בריביות,
בסוף אני מוצאת את עצמי מתפרקת עליהם בצעקות עד שמסדרים (או לא...)
גם לעצמי אני עושה ויתורים שהם פיצויים על הזמנים בהם אני יוצאת לעבוד,
קמה מאוחר, ישנה מאוחר...אבל שאני קמה אני נכנסת לשוונג,מתחילה את היום בתפילה מלאה,משתדלת להכניס את ה' לתוך היום שלי.עושה פרויקטים של שיפוץ ויצירה.
את הגוזל אני אפילו לא מנסה להרדים הוא נרדם בעצמו בד"כ בשעות מאוחרות וכך גם הוא מתעורר,בסביבות 9.00 ואפילו יותר מאוחר,
[list]
[*] אבל הוא קם עם מצב רוח טוב (מתוק,מתוק)
[/list]
מצד אחד יש בזה הרפייה שהיינו זקוקים לה ,מצד שני אני מרגישה שאני מאבדת שליטה,אין הרגלים,ויש תחושת בטלה אצל הגדולים.
שליטה,שליטה [b]שליטה[/b]
צריך להרפות גם כאן...
להוריד שליטה ולהכניס במקומה הרגלים טובים.
נקודה למחשבה.
<הולכת עכשיו לצבוע את החלונות>

הרי החדשות ועיקרן תחילה:
1) סיימתי את הצביעה בבית- יצא משגע.
2) חבר טוב עזר לנו לבנות פרגולה- עוד שידרוג של הארמון הנמצא בהתהוותו.
3) האיש קיבל סופית שחרור מהעבודה היינו- פוטר.
4) הכל טוב!

שבת שלום!

שמחים לחזרתך
ציפורה

אז סוף סוף,אחרי תלאות רבות וביקורים רבים אצל שכנים טובים,המחשב חזר הביתה ואני אוכל להמשיך לספר לכם חוויות של אמא שנלחמת בשיניים על שפייותה ועל הבית,אשמח אם תגיבו,
"ותודה רבה לכל מי שהביאני עד הלום"-היינו השכנים ואחי המתוק שתיקן לי את המחשב ואת המצב רוח.

אז עכשיו אני בתהליך שיקום גדול של הבית הגשמי שלי,התחלתי פרוייקט של צביעה ושיפוץ בעצמי,
פחדתי להתחיל ועכשיו למרות שאני מותשת מאוד ,אני לא רואה איך אני מסיימת,אם יש כזה דבר בבית,כל הזמן אני מתעוררת לשנות ולשפר עוד חלקים בבית,
הרבה זמן זה היה במקום של רצון ועכשיו שזה הגיע לשלב של עשייה ,זה מרגש לראות שאפשר לשנות,הזמן פועל לרעתי,החופשה כבר מסתיימת ואני צריכה להתחיל לעבוד בגן,בנתיים אני מדחיקה את הצורך המקצועי הזה למען הבית שלי,למעני.

הבית מקבל פנים חדשות והגוף שלי מותש,אבל זאת תחושה טובה,כמו אחרי טיול טוב ,
הילדים היו בחלקם אצל הסבתא וחזרו הלילה בבת אחת הבית מתמלא חיים -ומריבות...
אני קצת נלחצת מהפיצול שאני צריכה לעשות,אני רוצא לצבוע,אבל צריך גם לטפל בגוזל,לדאוג לאוכל,להכין שבת ,כביסות...
הייתי רוצה להיות רק בשיפוץ בלי כל מה שמסביב אבל זאת מציאות לא אפשרית כרגע,
בנתיים האיש לקח את הגוזל איתו לעבודה ובמקום לנצל זמן נקי אני מתפעלת מהמחשב וכותבת...
אז אמשיך לעדכן בשינויים הטובים שעוברים עלינו.
<הזדמנות לפסקי זמן מהעבודה...>

מתנגן ברדיו השיר של יהודית רביץ "רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה..."

הקטע הוא שזאת היתה רק התפלקות של המקלדת...אבל יצא טוב:-)

[b]תשעה באף[/b]- הרסת אותי ציף ציף. פעם שמעתי מישהי אומרת בשיא הרצינות: "אני מקפידה לא לרקוד בבין הנצרים"

החופש כאן !
ואני מסתערת על הבית שלי,משקמת חדרים שכוחים ונידחים,
עושה סדרים חדשים בבית,הילדים מחליפים חדרים ונהנים מהשינוי הפיזי ושינוי הסטטוס,
הגדול קיבל חדר לעצמו והוא מתיחס לכך כלא פחות מממלכה טורקית.
פתאום יש זמן לצייר,להיות איתם,
חוץ מזה שהייתי באטרף של כביסות לקראת תשעת הימים,איך אומרים אצלינו "תמיד דופקים את האשכנזים" בעוד שאחינו הספרדים נהנים מארכה עד השבוע בו חל תשעה באף,לנו אסור לכבס מר"ח אב-מחר.אז כל היום הייתי במרתון כביסות ונחשו מה- הגעתי לתחתית של סל הכביסה! (אוהבים אותך ציפציף! גאים בך ציפציף!)
כיף לקבל את הבית חזרה,להיות במקום נעים וראוי,
בשורות טובות,הלוואי שמהימים האלה שקשים תמיד לעם שלנו נזכה לגאולה אישית וכוללת.

שבוע טוב @}

מדהים לקרוא את הדברם שאת כותבת/עוברת/מתמודדת/מתגברת וכו'..!

בשורות טובות

[u]כשעולה התנגדות - שימו לב[/u] |L|

[u]שנה אני ספוגה בכאב ההתנתקות שעכשיו מתפוצצת לנו בפנים- ולא ,אני לא לוקחת את הדף הזה לשום כיוון פוליטי,בבקשה לא להגיב תגובות פוליטיות,אני רק משקפת כאן כאב פרטי שלי.[/u]
גם אני. זה כאב שלא מתקבל באופן לגיטימי, וזה הופך את זה לכואב יותר וכ"כ קשה. (בלי פוליטיקה כמובן)

[u]ומתוך המקום הקשה של העם אני רוצה לקחת את המציאות ללימוד אישי,[/u]
מרגישה שזה הזמן להתחזק באהבת חינם. איך? זה קשה, הלוואי וידעתי איך
אולי כדאי לפתוח דף בנושא, ללימוד בתקופה זו של בין המצרים.

אולי תוכלו להיעזר לתקופה קצרה בגמ"ח כלשהו?
[u]מקווה שהניסיון הזה יפתר בקרוב ובקלות (תגידו "אמן!").[/u]
אמן אמן אמן!!! (())

עוד מעט מסתימת הקייטנה והחופש שלי אולי יתחיל...
בנתיים אני משתדלת לעשות לעצמי חופש בתוך העומס,
גיליתי את אפשרויות היצירה בבית ואני מסתערת עליהן בשקיקה,מציירת על כל מיני חפצים(אפילו מכשיר הטלפון קיבל ממני טיפול אישי...)
קניתי קנווסים והתחלתי לצייר מנדלות בהשראת אופירה אוריאל שהכרתי דרך האתר (תודה לך!)
אתמול ברגע של טירוף יצירתי ציירתי על דלת הכניסה לבית מנדלה ענקית בגווני תורכיז.
היצירה ממלאה אותי שמחה.למרות שפיזית אני קצת מעורערת-רק פיזית,הראש עדיין במקום פחות או יותר...מתמודדת עם וירוס בטן טורדני.
המצב הכלכלי "און דה פייס" האיש עם רגל פה רגל שם בעבודה ומתחילים לחזור שיקים והוראות קבע.בתוך כל זה אני מנסה להמשיך בלי להלחיץ את עצמי-
האיש עושה את זה בשביל שנינו...מאמינה שהפרנסה תגיע בטוב ממקור השפע האינסופי,מאמינה שאם נשתדל ונתפלל יהיה טוב.
אבל בכל זאת יש לזה השלכות על היכולות שלנו,מה אפשר לתת לילדים בחופשה,המקרר לרוב ריק,וקונים רק מה שחייבים.
מקווה שהניסיון הזה יפתר בקרוב ובקלות (תגידו "אמן!").
חוזרת הביתה לנסות לעשות משהו,אני כותבת אצל שכנים טובים,המחשב שלי עדיין מנוטרל (לוקחת את הבאסה בסבבה).

הי ציפציפ
מוזר ,גם אני חשבתי עליהם היום, על המגורשים המסכנים שעכשיו אף אחד לא זוכר אותם והם רובם ללא פרנסה, ללא בית ללא עתיד ברור, זועה, מי זוכר אותם ? מי סופר אותם עכשיו עם כל המתים והפצועים בצפון, בדרום, ? עם כל החטופים המסכנים ? ואת יודעת על מי עוד אני חושבת כל הזמן, על רון ארד. והיום אורי סלונים אמר ברדיו, שבימים כאלה המשפחות שיקירהם עדיין לא חזרו חוות את הכל שוב מחדש, זה נורא
נורא נורא,,איזה מזל לנו שאנחנו נשים, לפחות להלחם אנחנו לא צריכות
שנשמע במהרה רק בשורות טובות ומצוינות
ונמשיך להודות לה' על כל הטוב שכן נופל בחלקינו יום יום יום!
קבענו לשבוע הבא? יום שלישי נגיד?
ציפה

יום קשה,י"ז בתמוז,כמה כאב העם שלנו תמיד עבר בימים האלו,
שנה אני ספוגה בכאב ההתנתקות שעכשיו מתפוצצת לנו בפנים- ולא ,אני לא לוקחת את הדף הזה לשום כיוון פוליטי,בבקשה לא להגיב תגובות פוליטיות,אני רק משקפת כאן כאב פרטי שלי.
אני מודעת לכך שחלק גדול מהכותבים באתר מוגדר פוליטית לצד השני,כל הזמן אני הולכת כאן על ביצים כדי לא לגעת במחלוקת.
אבל בימים האלה אני חוזרת שנה אחורה לימים כואבים ,כואבים,
אני יכולה לחוש את העיניים העיפות מרוב דמעות,עד עכשיו כאב ההשפלה שחווים אחים שלי,נזרקים ממקום למקום בלי עתיד בטוח,בלי פרנסה,כל מה שהיה מובן כ"כ,הדשא,החברים,מוסדות החינוך המעולים,עבודה קבועה כמו שטיח גדול שנחטף מתחת לרגליים ומערער את הקיום ,את השגרה.
עכשיו לשמוע את החדשות הכואבות האלו,חטופים,הרוגים,גזרה שלמה בצפון מאוימת,ילדים בחדרי ביטחון.
די אבאל'ה,שנראה כבר בשורות טובות,שנרגיש גאולה, שלווה שלום אמיתי.
ומתוך המקום הקשה של העם אני רוצה לקחת את המציאות ללימוד אישי,
לעשות שלום עם עצמי ,
להתחבר יותר לקב"ה,
להתחבר יותר לעם שלי.
לילדים שלי,
לעצמי.
מופיע רגיעון: הדעה מתחלפת -האדם לא

אתמול האיש לקח את הגדולים לצפון(אחלה טיימינג...)
הם התקשרו מהכינרת מבסוטים עד הגג,אני נשארתי עם הקטנים,
היה לי יום חופשי
(נתתי כבר שם למ"ס 4? מי שזוכר שיתקן אותי .טוב ,מעתה יקרא שמו באופן : "אלי")
אלי נשאר בבית,רצה להיות איתי,לקבל זמן אמא נקי-צודק!
במקום לנקות,ציירנו יחד בצבעי אקריליק על קנווס,הוא צייר תמונת נוף נהדרת,ממש השתקפות של הנוף של הישוב שלנו,
אני ציירתי על כלי מעץ שקניתי בשביל מטרה זאת,
היה כיף ומרגיע,רק החדשות העצובות העכירו על האווירה הטובה,כל פעם השתקתי אותו כדי לשמוע חדשות,
אני מרגישה שזה ממש משפיע עלי פיזית,החטיפות האלו מערערות אותי ומביאות לי סיוטים,שחס וחלילה לא יקרה משהו לילדים שלי עם האיש,
אני יודעת שזה סתם היסטריות אבל זה חלק מהתפקיד של אמא יהודיה,לא?
הלוואי שנשמע בשורות טובות.

פשוט מקסים...

תפילה:
ריבונו של עולם,תעזור לי לא להתלונן כ"כ הרבה
לראות את הטוב במציאות בה אני שרויה כרגע,
לראות את האור בכל יום,
להבין באמת שהכל לטובתי.
לגרש את הערפל והחושך שאני מגלה כל הזמן בתוך טוב אמיתי.
לא להיות קטנונית.
לא להתחשבן עם אף אחד(גם לא עם חמותי...)
לשרוף את כל הפנקסים המיותרים האלו.
לאהוב את בני ביתי מאוד,לחוש כלפיהם המון חמלה ואהבה כל הזמן.
לתת,לתת,לתת.
בלי להרגיש שנתתי.
להקשיב,
להקשיב לעצמי,לגוף שלי,
להקשיב לאיש ולצרכיו,
להקשיב לילדים,
להקשיב לריבונו של עולם ששולח לי כל הזמן מסרים מדהימים.
להיות,לחוות,
לשמוח.

תודה ה'.

ציפה דריפה אל תצטערי עלי כ"כ הרבה,אני בסה"כ בסדר,במיוחד אחרי יום חופשי בו שיחזרתי את הבית...(חמותי באה השבתP-:)
חוץ מזה שאחרי שקיבלנו דיווח מהבנק על זה שהמשכנתא חזרה וגם תשלום הלימודים של הגדול...
אני ממש שמחה שיש לי את העבודה הזאת,עוד אפשרות כלכלית שאסור לזלזל בה.
האיש עבר ניתוח קטן והיה מושבת מעבודה חודשיים ועדיין לא קיבלנו החזרים מהביטוח הלאומי.
כך שהמצוקה הכלכלית היא זמנית אני מקווה.
בשורות טובות.

כואב לי בלב עלייך נשמה, תחזיקי מעמד, ותתני לכל אחד משימה מדויקת על כרטיס או משהו, שאת בודקת כשאת חוזרת, ותלכי לישון אם אפשר,פשוט לנוח בסוף היום הארוך והקשה הזה, כל כך חם! רק לישון ולשתות, כל השאר יחכה לך אל דאגה...
ציפה דריפה

תודה,כיף לקרוא תגובות תומכות.
מופיע לי רגיעון "מה עשית היום למען עצמך?" אז הדבר הראשון שאני עושה למען עצמי זה לשבת מול המחשב,
חזרתי מהקייטנה לפני חצי שעה,אני מותשת ובאתי לשכנים,כזכור המחשב לא אצלי,נותן לי קצת להרגיש כמו נכה,אחרי שהתרגלתי לשרוץ מולו כל ערב.
לכן הבלוג קצת דל לאחרונה,לא שאין לי מה לי לכתוב,פשוט אין לי איך לכתוב...
מוזר לי לעבוד בחופשת הקיץ,אני רגילה להרפיה הזאת בחופשה,למרות ההתמודדות עם הילדים בבית שלרוב לא רשמתי לקיטנות,היינו קונים חומרי יצירה ועושים קייטנה בבית,שנה שעברה עשינו בובות מדף מעיסת נייר,לפעמים פימו או שסתם מציירים בצבעי מים.
עכשיו קניתי חומרים והם עדיין מחכים בשקית...
אין לי כח כשאני חוזרת מהעבודה,אני מוצאת את עצמי כועסת על הפוגרום שהם עושים בזמן שאני עובדת.
מרגישה קצת כמו קדושה מעונה,אני יוצאת לעבוד והפראזיטים מחרבים לי את הבית,
חורזת ויורה לכל הכיוונים"למה יש כלים?"
"למה הסלון נראה כאילו נפל פה פצמ"ר?"
"למה לא הורדתם כביסה?"
"למה לא סידרתם חדרים?"
[b]"למה אני לא בחופש???"[/b]
היום שהלכתי לעבוד התפללתי שאראה את החיובי במצב הנתון- בסה"כ אני עובדת במקום מצויין,עם פרטנרית מעולה,
יש לי הזדמנות לסייע לאזן קצת את המינוס שנפלנו לתוכו,הכל טוב!
אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי מקטרת,לא מרוצה עייפה,מתוסכלת...
הכל טוב,באמת הכל טוב,
אבל בכל זאת,קצת קשה לי....

קוראת אותך ומאוד נהנית. מוצאת את עצמי מדי פעם נכנסת לכאן רק כדי לראות אם כתבת משהו... הדברים שאת כותבת תמיד כל כך חיים, וזה מעורר השראה ומרתק. אשמח אם תמשיכי ! חופש נעים!

אוהבים אותך ציף ציף

סוף שנה,בעבודה שלי זה אומר המון מתח ועומס.חגיגת סיום,עבודות של סוף שנה.
ובתוך כל אלה לנהל את הבית בצורה שפויה פחות או יותר...(פחות בד"כ)
אתמול הייתה החגיגה בגן,הילדים היו ממש מתוקים,השתדלתי להגיע למסיבה עם מינימום חזרות,פשוט לחגוג עם שירים וריקודים ששרנו ורקדנו השנה,
הילדים שמחו ושתפו פעולה וההורים או שאהבו את זה מאוד או שכנראה לא לגמרי התחברו לגננת המשוגעת שרוקדת עם הילדים בסגנון פריקי...
בכל אופן חזרתי הביתה רק בערב ממוטטת לחלוטין,
מזל שהאיש לקח פיקוד עד הסוף וגם דאג לארוחת ערב,סיפור ולהשכיב אותם-שעתיים אחרי הזמן אבל בזמנים כאלו אסור להיות קטנוניים...
עכשיו חזרתי מהעבודה וברחתי למחשב במקום להתמודד עם הריבית של אתמול-אני צריכה לשחזר את הבית.את המטבח במיוחד...
וכמובן להכין שבת.
האיש הציע ליסוע לשבת,"השתגעת,לברוח מהבלאגן הזה ולקבל אותו בריבית קצוצה יום ראשון? אין מצב!"
אז נשארים,אני צריכה לשקם את הבית ולבשל עם אנרגיה מוגבלת.
מזל שיש שבת,לפחות נוכל לנוח,במקום שלי,במיטה שלי.

ו'אוו!!! מה שמוכיח שבסוף ההשקעה משתלמת, וכמה קשה לנו לראות את התהליך כאשר אנחנו נמצאים במהלכו!! אבל הנה ! איזה השיג אדיר לטפוח בזכותו על השכם לעצמכם ולו!! כל הכבוד
גאים בכם

זאת שוב אני-ציפציף.

עוד נקודה של אור,
נתי,הגדול,בכיתה ז' מקדמת,סיים אתמול את הלימודים.
הילד עם דיסלקציה קשה,לא קורא ולא כותב.
הביאתעודה עם ממוצע[b] 88.92[/b]!!!
שתי מאיות,המון תשיעיות ומצטיין כיתתי בנושא תורני!
קיבל ספר עם הקדשה מהמחנך ומנהל החטיבה.

כ"כ הייתי גאה בו,התקשרנו להשוויץ לסבא וסבתא.וסיפרנו לכל מי שרצה לשמוע.
[b]אתם שומעים אנשים,הילד שלי עם ממוצע 9![/b]

יש עתיד,גם לילדים עם ליקויי למידה.

איזה יופי ! :-)

הפלונית היא ציפציף<כמובן>

וואו,כמה פירגון אתן מחייות ומשמחות אותי - חיבוק גדול לכולכן,אוהבת אתכן.

אתמול הייתי בחגיגת סיום בבי"ס של ירחמיאל (איזה שם הוא קיבל כאן...גוזל קטן עם שם גדול)
הפשוש בכיתה קטנה שעבדה השנה בעיקר על נושאים ריגשיים.
בדרך לשם חשבתי לעצמי שאני אף-פעם לא לוקחת איתי מצלמה לחגיגות,אפילו לחגיגות יום הולדת (בעוונותי הרבים...),רציתי לבדוק עם עצמי מה בעצם הבעיה שלי,מה מרתיע אותי במעמד הזה,המון הורים במיטב מחלצותיהם מצוידים במצלמות,
ואני,בינהם,לא חלק מהחברה הזאת,מהמקום הזה,
אולי נרתעת להיות חלק מהמוסד החינוכי,בו לי כילדה היה כ"כ קשה...
ואז הבנתי שלא זאת הבעיה,הבעיה היתה תמיד לראות את ילדי מתקשים להיות חלק מההופעות האלו,אף פעם לא מצליחים לדעת את המילים של השירים,תמיד התחמקו לקחת חלק פעיל בתפקידים משמעותיים,
לראות שהילד שלי שונה,
בבית הוא מיוחד,בביה"ס הוא שונה,בכיתה שונה,
אבל כאן חיכתה לי הפתעה,הילדים של הכיתה הקטנה,חמישה בסך הכל,[b]הנחו את האירוע[/b]
הם היו הכי בולטים בכל האירוע,הם לא הציגו,הם לא רקדו,הם הזמינו כל אחד בתורו את הכיתות לעלות בזה אחר זה ולהופיע.
בסוף הערב המנהלת (אשה מדהימה בזכות עצמה) הזמינה אותם לבמה,חיבקה אותם והודתה להם בפני כל הקהל.היה מרגש.
יש אור,יש עוד תקווה במקום בו יש חסד ואהבת בריות.

מאשרת כל מילה!!
איזו אמא!!!!
את כל כך אמא מיוחדת, ואוהבת ואכפתית. לגמרי רואה אותם!!

עכשיו תגידי את זה לעצמך בעצמך!!!!

[u]אוח, ציף ציף, את מדהימה.[/u]

[u]להזכיר לעצמי להוסיף טוב...תודה![/u]
את באמת משהו.@}

אוח, ציף ציף, את מדהימה. אני הולכת לצטט את השיר על השמחה בבלוג שלי, ברשותך@}
להזכיר לעצמי להוסיף טוב...תודה!

הפלונית היא ציפציף :-)