תשמעי.
מבלי לזלזל בכוחה של טראומה וניצול מיני. ובטח ובטח לכאוב ולהוקיע גילויי עריות ופגיעות מיניות בכלל ובפרט בילדים - אני אומרת שגם כאן יש מקום לפרופורציה.
יש לילדה זוג הורים מודעים ומכילים ומבינים ומעוררי ביטחון.
יש לילדה מספיק ביטחון לבוא לספר.
למרות שאין מה לדבר על הסכמה בנוגע לילדה, אלא על ניצול אבל בהחלט יש כאן מקום להבין שזה שלא הופעלה אלימות בשום שלב, שזה שניתן להרחיק את הקרוב ממנה (נאמר, זה לא אבא או אח), שזה שהילדה בעצמה מדברת ומשתפת פעולה - שכל אלו מהווים רבע נחמה.
וכשדיברתי על פרופורציות - את כאמא מדברת על "נזקים ארוכי טווח" "טראומה נוראית" ושלל הגדרות שנשמעות כרגע כשזה טרי נכון אבל במרחק הזמן זה ממש לא חייב להיות כך.
כתבה כאן בחורה חביבה על כך שעיקר הפצעים שנותרו לה היו מהכחשה של האמא.
חברה טובה שלי עברה התעללות מינית לא פשוטה בילדותה, היא טופלה וקיבלה תמיכה והאמת שהיא מתפקדת מול גברים ובקשרים יותר טוב ממני (אני כדוגמא לאחת שלא עברה זאת). חברה אחרת מהלימודים ערכה ממש כתבה תיעודית עליה ועל הטיפולים שעברה אחרי התעללות של 6 שנים על ידי אביה. הכתבה שודרה לפני מס' שנים בזמן שהיא תיכננה את החתונה עם הגבר הכי מקסים עלי אדמות (וחתיך ופיקח ואצילי וחכם ומה לא). אז הרקע שלה היה נורא, אבל גם בכתבה היא מציינת שמלבד ההכרה בארועים האלה וההתרחקות מאביה בשל כך - היא ניהלה קשרים מצוינים ומרגשים עם גברים כולל עם זה שנישא לה ברבות הזמן. והיא באמת עברה ניתוק נוראי גם מאביה כאב, על ידי מוסדות הרווחה וגם התעללות מינית קשה ביותר מגיל שלוש ושלל זוועות שזה לא המקום להרחיב בהן אני רק אומר שיש ויש וחשוב לדעת לאן מנתבים את הסיפור הזה ואובר מודעות ועיסוק ובחישה בכאב יכולים לקחת את ההכחשה או חוסר המודעות למקום קיצוני אחר שהוא לא פחות נור א- לשקיעה בזה ונסיון לסנכרן את כל מה שבא אחרי זה כפועל ישיר להתעללות ולקרובניות הראשונית הזו ומזה לדעתי כדאי ממש להיזהר.
אני לא אומרת שזה לא חרא של דבר. אבל השמים לא קורסים ולא בטוח שתישאר טראומה עתידית. את אומרת שהוא גזל לה את פרפור הנשיקה הראשונה ושהיא פרוצה - אני חושבת שאת טועה. בגדול. וכל עוד את חושבת כך, את עלולה לחלחל אליה את התחושות האלה.
היא היתה חשופה להתעללות תקופה וזה נגמר. והתרגשויות נעורים לא פסות מהעולם ברגע אחד. לא בטוחה שנגזלה תומתה ותבונתה לגבי קשרים בינאישיים עם בנים שעוד תתעצב לפחות בעשור הקרוב ושלא תהיה חייבת להיות מושפעת דווקא באופן החזק ביותר מהארועים האחרונים.
בכלל לדעתי כרגע חשוב מאוד להיות עדינים. לא לקדוח לה בראש שהיא נוצהל ושזה היה קשר מתעלל - שהרי היא בוודאי לא חושבת כך ולגדול בתחושה שאת קורבן זה להוסיף חאט על פשע. לעורר בה תחושה שהיא עצמה לא יודעת להבחין בין טוב ורע - וזה משהו שמאוד קשה לחיות איתה. אני אומרת את זה כי בדרכ מטפלים נורא דואגים להבהיר לילד שיבין שמשהו כאןלא בסדר ושהופעלה עליו מניפולציה. תכלס' הוא יודע. בגיל הזה מבינים את זה במוקדם או במאוחר.
ומצד שני כן חשוב להבהיר שכל ההתנהלות שם היתה לא תקינה, לא טבעית, שקשורה לחוסר מזל ולא בה - ולהמשיך הלאה, להיות בשבילה כשצריך וזהו.
אני חושבת שפרופורציות מאוד חשובות דווקא כשמתרחשות קטסטורפות ואני שוב - לא מקלה ראש לרגע בסיפור המצמרר הזה, אבל דווקא בשל כך חשוב לרדת מהצהרות ותחושות טוטאליות של הכל או כלום, שאם זה קרה אז לנצח היא תצולק, ולנצח הדבר ילווה אותה, והנה היא מאבדת את ילדותה ונעוריה והנה את אומרת שאת מרגישה שהיא פרוצה, שהוא הוא פרץ אותה. אגב זו מילה נוראית. הוא לא פרץ אותה. הוא חצה גבולות אבל יש הרבה מאוד חומות ביקירה הקטנה הזו כמו בכולנו שעומדות איתן, ושאותן היא פתחה ותפתח רק בפנייך. למשל.
בכלל יש כאן שיעור טוב להשתחררות ממיתוסים.
ולסיום, אני אומר שקראתי במוסף ידיעות של הסופשבוע סיפור על אמא שאיבדה את שני ילדיה, להבדיל אלך אלפי הבדלות לאחר שבן זוגה חנק אותם בשנתם (כתוצאה מסכסום בינה לבינו). בכתבה מתוארת ההתמודדות שלה. איך היא רצתה למות ברגע ששמעה זאת ובכתה כל הלילה, איך בשבעה היא לא רצתה הלמשיך לחיות, אבל ביום החמישי לשבעה היא החליטה שהיא חייבת. שהיא אל תיתן לו להגשים את המשאלה שלו - להרוס אותה. שנה אחרי זה היא נישאה מחדש ויש לה שלושה ילדים. היא חיה על הקצה, והחיים בהחלט מושפעים מהטרוף שהיא חוותה. אבל היא חיה והשתקמה כמו שמעט מאוד אנשים היומסוגלים.
אני חושבת שהיא הכניסה סדר לכל הטרוף הזה. היא ניקתה את ההצהרות הסופניות מהחיים שלה והתחילה לחיות צעד אחר צעד. להצליח לקום בבוקר, להצליח לישון בלילה, לחשוב בכלל על התחלה חדשה, לגלות אמון מחדש בגברים, להינשא לאחד להביא איתו ילדים, ולגדל אותם בלי חרדות רבות מדי. לדעתי מגיע לה פרס ישראל.
עכשיו, אני בטח הייתי מגיבה כמוך, בכאב גדול ובתחושות דרמטיות, כמו גם בטיפול נכון אבל הייתי שמחה אם מישהו באזור היה מזכיר לי להכניס לראש את הפרופורציות הכל כך חשובות האלו - דווקא כשמתרחשת קטסטרופה כי בכל זאת - פרופורצייה גם בתוך הכאוס יכולה לקדם את ההתמודדות טוב יותר. להכיס לראש מנטרות חיוביות גם לך וגם לה, לקדם את עיסוקי הילדות שלה ופחות את הטררם סביב הסיפור (מלבד טיפולים נחוצים) ובעניין הזה אני מבינה את חוסר הרצון שלה לעשות מזה "סיפור". ז המעורר כל כך הרבה תחושות קשות שמאוד לא מחזק ונעים לחשוב ש"כל העולם" יודע על כך. לחשוב שחזייה ראשונה התביישנו לספר שרכשנו, אז סיפור כזה, כשאבא מעורב וכנראה גם סבים וסבתות ואולי חברות טובות שלך, מלבד מטפלים...
קיצר, אני בעד באמת להחזיר לילדה את השליטה, שהי אתקבע את הקצב ואת אופן הטיפול. ושאתם תרשו לעצמכם לבכות
ולקום לבוקר טוב יותר מזה שהיה.
תשמעי.
מבלי לזלזל בכוחה של טראומה וניצול מיני. ובטח ובטח לכאוב ולהוקיע גילויי עריות ופגיעות מיניות בכלל ובפרט בילדים - אני אומרת שגם כאן יש מקום לפרופורציה.
יש לילדה זוג הורים מודעים ומכילים ומבינים ומעוררי ביטחון.
יש לילדה מספיק ביטחון לבוא לספר.
למרות שאין מה לדבר על הסכמה בנוגע לילדה, אלא על ניצול אבל בהחלט יש כאן מקום להבין שזה שלא הופעלה אלימות בשום שלב, שזה שניתן להרחיק את הקרוב ממנה (נאמר, זה לא אבא או אח), שזה שהילדה בעצמה מדברת ומשתפת פעולה - שכל אלו מהווים רבע נחמה.
וכשדיברתי על פרופורציות - את כאמא מדברת על "נזקים ארוכי טווח" "טראומה נוראית" ושלל הגדרות שנשמעות כרגע כשזה טרי נכון אבל במרחק הזמן זה ממש לא חייב להיות כך.
כתבה כאן בחורה חביבה על כך שעיקר הפצעים שנותרו לה היו מהכחשה של האמא.
חברה טובה שלי עברה התעללות מינית לא פשוטה בילדותה, היא טופלה וקיבלה תמיכה והאמת שהיא מתפקדת מול גברים ובקשרים יותר טוב ממני (אני כדוגמא לאחת שלא עברה זאת). חברה אחרת מהלימודים ערכה ממש כתבה תיעודית עליה ועל הטיפולים שעברה אחרי התעללות של 6 שנים על ידי אביה. הכתבה שודרה לפני מס' שנים בזמן שהיא תיכננה את החתונה עם הגבר הכי מקסים עלי אדמות (וחתיך ופיקח ואצילי וחכם ומה לא). אז הרקע שלה היה נורא, אבל גם בכתבה היא מציינת שמלבד ההכרה בארועים האלה וההתרחקות מאביה בשל כך - היא ניהלה קשרים מצוינים ומרגשים עם גברים כולל עם זה שנישא לה ברבות הזמן. והיא באמת עברה ניתוק נוראי גם מאביה כאב, על ידי מוסדות הרווחה וגם התעללות מינית קשה ביותר מגיל שלוש ושלל זוועות שזה לא המקום להרחיב בהן אני רק אומר שיש ויש וחשוב לדעת לאן מנתבים את הסיפור הזה ואובר מודעות ועיסוק ובחישה בכאב יכולים לקחת את ההכחשה או חוסר המודעות למקום קיצוני אחר שהוא לא פחות נור א- לשקיעה בזה ונסיון לסנכרן את כל מה שבא אחרי זה כפועל ישיר להתעללות ולקרובניות הראשונית הזו ומזה לדעתי כדאי ממש להיזהר.
אני לא אומרת שזה לא חרא של דבר. אבל השמים לא קורסים ולא בטוח שתישאר טראומה עתידית. את אומרת שהוא גזל לה את פרפור הנשיקה הראשונה ושהיא פרוצה - אני חושבת שאת טועה. בגדול. וכל עוד את חושבת כך, את עלולה לחלחל אליה את התחושות האלה.
היא היתה חשופה להתעללות תקופה וזה נגמר. והתרגשויות נעורים לא פסות מהעולם ברגע אחד. לא בטוחה שנגזלה תומתה ותבונתה לגבי קשרים בינאישיים עם בנים שעוד תתעצב לפחות בעשור הקרוב ושלא תהיה חייבת להיות מושפעת דווקא באופן החזק ביותר מהארועים האחרונים.
בכלל לדעתי כרגע חשוב מאוד להיות עדינים. לא לקדוח לה בראש שהיא נוצהל ושזה היה קשר מתעלל - שהרי היא בוודאי לא חושבת כך ולגדול בתחושה שאת קורבן זה להוסיף חאט על פשע. לעורר בה תחושה שהיא עצמה לא יודעת להבחין בין טוב ורע - וזה משהו שמאוד קשה לחיות איתה. אני אומרת את זה כי בדרכ מטפלים נורא דואגים להבהיר לילד שיבין שמשהו כאןלא בסדר ושהופעלה עליו מניפולציה. תכלס' הוא יודע. בגיל הזה מבינים את זה במוקדם או במאוחר.
ומצד שני כן חשוב להבהיר שכל ההתנהלות שם היתה לא תקינה, לא טבעית, שקשורה לחוסר מזל ולא בה - ולהמשיך הלאה, להיות בשבילה כשצריך וזהו.
אני חושבת שפרופורציות מאוד חשובות דווקא כשמתרחשות קטסטורפות ואני שוב - לא מקלה ראש לרגע בסיפור המצמרר הזה, אבל דווקא בשל כך חשוב לרדת מהצהרות ותחושות טוטאליות של הכל או כלום, שאם זה קרה אז לנצח היא תצולק, ולנצח הדבר ילווה אותה, והנה היא מאבדת את ילדותה ונעוריה והנה את אומרת שאת מרגישה שהיא פרוצה, שהוא הוא פרץ אותה. אגב זו מילה נוראית. הוא לא פרץ אותה. הוא חצה גבולות אבל יש הרבה מאוד חומות ביקירה הקטנה הזו כמו בכולנו שעומדות איתן, ושאותן היא פתחה ותפתח רק בפנייך. למשל.
בכלל יש כאן שיעור טוב להשתחררות ממיתוסים.
ולסיום, אני אומר שקראתי במוסף ידיעות של הסופשבוע סיפור על אמא שאיבדה את שני ילדיה, להבדיל אלך אלפי הבדלות לאחר שבן זוגה חנק אותם בשנתם (כתוצאה מסכסום בינה לבינו). בכתבה מתוארת ההתמודדות שלה. איך היא רצתה למות ברגע ששמעה זאת ובכתה כל הלילה, איך בשבעה היא לא רצתה הלמשיך לחיות, אבל ביום החמישי לשבעה היא החליטה שהיא חייבת. שהיא אל תיתן לו להגשים את המשאלה שלו - להרוס אותה. שנה אחרי זה היא נישאה מחדש ויש לה שלושה ילדים. היא חיה על הקצה, והחיים בהחלט מושפעים מהטרוף שהיא חוותה. אבל היא חיה והשתקמה כמו שמעט מאוד אנשים היומסוגלים.
אני חושבת שהיא הכניסה סדר לכל הטרוף הזה. היא ניקתה את ההצהרות הסופניות מהחיים שלה והתחילה לחיות צעד אחר צעד. להצליח לקום בבוקר, להצליח לישון בלילה, לחשוב בכלל על התחלה חדשה, לגלות אמון מחדש בגברים, להינשא לאחד להביא איתו ילדים, ולגדל אותם בלי חרדות רבות מדי. לדעתי מגיע לה פרס ישראל.
עכשיו, אני בטח הייתי מגיבה כמוך, בכאב גדול ובתחושות דרמטיות, כמו גם בטיפול נכון אבל הייתי שמחה אם מישהו באזור היה מזכיר לי להכניס לראש את הפרופורציות הכל כך חשובות האלו - דווקא כשמתרחשת קטסטרופה כי בכל זאת - פרופורצייה גם בתוך הכאוס יכולה לקדם את ההתמודדות טוב יותר. להכיס לראש מנטרות חיוביות גם לך וגם לה, לקדם את עיסוקי הילדות שלה ופחות את הטררם סביב הסיפור (מלבד טיפולים נחוצים) ובעניין הזה אני מבינה את חוסר הרצון שלה לעשות מזה "סיפור". ז המעורר כל כך הרבה תחושות קשות שמאוד לא מחזק ונעים לחשוב ש"כל העולם" יודע על כך. לחשוב שחזייה ראשונה התביישנו לספר שרכשנו, אז סיפור כזה, כשאבא מעורב וכנראה גם סבים וסבתות ואולי חברות טובות שלך, מלבד מטפלים...
קיצר, אני בעד באמת להחזיר לילדה את השליטה, שהי אתקבע את הקצב ואת אופן הטיפול. ושאתם תרשו לעצמכם לבכות :-)
ולקום לבוקר טוב יותר מזה שהיה.
(())