על ידי גנגה_לילה* » 13 ספטמבר 2008, 19:58
מצאנו בית, חודשיים אחרי שהתחלנו לחפש מצאנו בית בהרחבה האקולוגית של קיבוץ נווה איתן. מידע על המקום ב
השבט החדש בנווה איתן.
ב 15 שנים האלו שנים11 מהם הייתי בהודו, 4 חודשים באוסטרליה, עוד 9 חודשים באירופה, קצת סרי לנקה קצת נפאל ואת השאר בישראל.
אהבת הנדודים והפשטות היתה טוטלית, למדתי מהדרך והחיים המון, עבודות היד שלי התפתחו לעיצוב ותפירת בגדים גם במכונה וגם בטכניקת קרושה על בד.
השירה התפתחה ללשיר במעגלים, ג'ם סאשנים, הוזמנתי פעם להקליט דיסק של בהג'נים באוסטריה, קוראים לו גנגה מאיה וגם להופעה אחת שם, וזהו. אם יש משהו שאני מבקשת לבית ולחיים החדשים זה זיווג מוזיקלי, אם יש משהו שצריך לשבת בשבילו -זה הרכב, אז עכשיו אני כאן.
הריקוד לעומת זאת השתלט לי על החיים, במקרה נהייתי ג'אגלרית,במקרה הייתי בהריון בהודו והיינו צריכים כסף אז התחלתי להופיע במופעי אש שהתפתחו גם לריקוד חופשי שהפתח לריקודי בטן עקב דרישת הקהל, שהתפתח לכדור שלג ול 6 שנים של הופעות בגואה ובכל מיני מקומות בהודו וכל זה עם תינוק על הציצי ואהוב שבאים איתי לכל מקום עד שהתינוק גדל ושיחרר קצת את השד המסכן.
היה מדהים לחיות בהודו, השנים שם היו שנים של יצירה וגדילה אישית ורוחנית, הבן שלנו -טבע=דווה נהגה, הופרה ונולד שם. תמיד חשבתי שלא יהיו לי ילדים, כי ממש אין בי את הרצון הזה, אבל אחרי שצחי ואני היינו כשנתיים יחד ושנינו היינו עמוק במדיטציות ויוגה התחילה נשמה לקרוא לגוף, סירבתי למשך תקופה עד שכבר לא יכולתי לסרב ואחרי זמן מה גם צחי הסכים ולבסוף אחרי שתאמנו את כל הנתונים- ויזות, עונות תיירות וכו', נכנסנו להריון, אחד הילדים היותר מתוכננים שיש. ילדנו בלידת בית בהרים עם מילדת מקומית ואחרי הריון מדהים עם עבודת הכנה מדוקדקת.
טבע הוא ילד מדהים-חברותי מאוד ופתוח מאוד, מסתגל בקלות למצבים ומקומות חדשים, מתנהג יפה יחסית , ואהוב למדי. אבל לי האמהות לא קלה בכלל, לא נשאר לי הרבה חיים משלי, הא בן 5 בחינוך ביתי , שנים בגלל הודו ועכשיו בגלל קהילת החינוך ביתי וגם לא נראה לי שבתי הספר הממשלתיים משהו. בין כל עבודות הבית, הצורך להתפרנס מדי פעם (עדיין מופיעה לפעמים ועושה סדנאות ג'אגלינג, וגם המיישבת של ההרחבה שלנו) לא נשאר הרבה זמן לתפור, לקרוא ספר. ברגע שהוא רוצה עכשיו ומיד אני נגנבת, תגידו מה אני עבד שלו.
זאת גם אחת הסיבות שהוא ילד יחיד, הסבלנות המעטה שבקושי יש לי עדיף שתשאר שלו. האהבה אליו היא עצומה אבל אם הייתי באמת יודעת מה זה אומר להיות אמא הייתי חושבת פעמיים.
המזל הטוב הביא אותנו לחיות בקיבוץ קטן בו 20 ילדים רצים חופשיים ומאושרים מבית לבית בחופשיות ובבטחון. מה שבהחלט מגדיל את מרחב המחייה שלי.
האיש האהוב שלי נתן לי חופשה ליום יומים ונשארתי אצל חברה והערב נלך יחד לערב של מופעי מוסיקה אירית, תמיד אחרי ריקודים הכל נראה יותר טוב, גם מזמן לא התגעגעתי קצת.
אני מאושרת ומברכת על החיים שניתנו לי, אני חושבת שהמערכת יחסים שלי עם אלוהים מעולה ולכן החיים שלי יפים כל כך, האהבה והאמונה בכוח עליון מוחלטת ושוב ושוב הוכיחו לי החיים שאפילו הסטירות שחטפתי היו לטובתי. TRUST- זוהי מילת המפתח שאני מתרגלת בשנים האחרונות. אין מה לדאוג -הכל בסדר..
זהו בנתיים- קישקשתי מלא. נחמד שעכשיו יש עוד מקום להפגש...
מצאנו בית, חודשיים אחרי שהתחלנו לחפש מצאנו בית בהרחבה האקולוגית של קיבוץ נווה איתן. מידע על המקום ב [po]השבט החדש בנווה איתן[/po].
ב 15 שנים האלו שנים11 מהם הייתי בהודו, 4 חודשים באוסטרליה, עוד 9 חודשים באירופה, קצת סרי לנקה קצת נפאל ואת השאר בישראל.
אהבת הנדודים והפשטות היתה טוטלית, למדתי מהדרך והחיים המון, עבודות היד שלי התפתחו לעיצוב ותפירת בגדים גם במכונה וגם בטכניקת קרושה על בד.
השירה התפתחה ללשיר במעגלים, ג'ם סאשנים, הוזמנתי פעם להקליט דיסק של בהג'נים באוסטריה, קוראים לו גנגה מאיה וגם להופעה אחת שם, וזהו. אם יש משהו שאני מבקשת לבית ולחיים החדשים זה זיווג מוזיקלי, אם יש משהו שצריך לשבת בשבילו -זה הרכב, אז עכשיו אני כאן.
הריקוד לעומת זאת השתלט לי על החיים, במקרה נהייתי ג'אגלרית,במקרה הייתי בהריון בהודו והיינו צריכים כסף אז התחלתי להופיע במופעי אש שהתפתחו גם לריקוד חופשי שהפתח לריקודי בטן עקב דרישת הקהל, שהתפתח לכדור שלג ול 6 שנים של הופעות בגואה ובכל מיני מקומות בהודו וכל זה עם תינוק על הציצי ואהוב שבאים איתי לכל מקום עד שהתינוק גדל ושיחרר קצת את השד המסכן.
היה מדהים לחיות בהודו, השנים שם היו שנים של יצירה וגדילה אישית ורוחנית, הבן שלנו -טבע=דווה נהגה, הופרה ונולד שם. תמיד חשבתי שלא יהיו לי ילדים, כי ממש אין בי את הרצון הזה, אבל אחרי שצחי ואני היינו כשנתיים יחד ושנינו היינו עמוק במדיטציות ויוגה התחילה נשמה לקרוא לגוף, סירבתי למשך תקופה עד שכבר לא יכולתי לסרב ואחרי זמן מה גם צחי הסכים ולבסוף אחרי שתאמנו את כל הנתונים- ויזות, עונות תיירות וכו', נכנסנו להריון, אחד הילדים היותר מתוכננים שיש. ילדנו בלידת בית בהרים עם מילדת מקומית ואחרי הריון מדהים עם עבודת הכנה מדוקדקת.
טבע הוא ילד מדהים-חברותי מאוד ופתוח מאוד, מסתגל בקלות למצבים ומקומות חדשים, מתנהג יפה יחסית , ואהוב למדי. אבל לי האמהות לא קלה בכלל, לא נשאר לי הרבה חיים משלי, הא בן 5 בחינוך ביתי , שנים בגלל הודו ועכשיו בגלל קהילת החינוך ביתי וגם לא נראה לי שבתי הספר הממשלתיים משהו. בין כל עבודות הבית, הצורך להתפרנס מדי פעם (עדיין מופיעה לפעמים ועושה סדנאות ג'אגלינג, וגם המיישבת של ההרחבה שלנו) לא נשאר הרבה זמן לתפור, לקרוא ספר. ברגע שהוא רוצה עכשיו ומיד אני נגנבת, תגידו מה אני עבד שלו.
זאת גם אחת הסיבות שהוא ילד יחיד, הסבלנות המעטה שבקושי יש לי עדיף שתשאר שלו. האהבה אליו היא עצומה אבל אם הייתי באמת יודעת מה זה אומר להיות אמא הייתי חושבת פעמיים.
המזל הטוב הביא אותנו לחיות בקיבוץ קטן בו 20 ילדים רצים חופשיים ומאושרים מבית לבית בחופשיות ובבטחון. מה שבהחלט מגדיל את מרחב המחייה שלי.
האיש האהוב שלי נתן לי חופשה ליום יומים ונשארתי אצל חברה והערב נלך יחד לערב של מופעי מוסיקה אירית, תמיד אחרי ריקודים הכל נראה יותר טוב, גם מזמן לא התגעגעתי קצת.
אני מאושרת ומברכת על החיים שניתנו לי, אני חושבת שהמערכת יחסים שלי עם אלוהים מעולה ולכן החיים שלי יפים כל כך, האהבה והאמונה בכוח עליון מוחלטת ושוב ושוב הוכיחו לי החיים שאפילו הסטירות שחטפתי היו לטובתי. TRUST- זוהי מילת המפתח שאני מתרגלת בשנים האחרונות. אין מה לדאוג -הכל בסדר..
זהו בנתיים- קישקשתי מלא. נחמד שעכשיו יש עוד מקום להפגש...