תודה לכולכן
קראתי את הכל
וגם ערכתי...
אתייחס לקצת מן הדברים
אם אגיב להכל מסתכנת לצאת עם דוקטורט בסבתאות ובלי תשובות
אז רק מגיבה למה ש"דורש" אצלי תגובה
מה אכפת לך אם היא נעלבת מהתנהגות לגמרי סבירה? שימי לב - הכלה של הנכד שלה, (מי? מי?) לא ממש רצה לטלפון כשהיא מתקשרת.
אכפת לי אם בעלי יעלב מזה שהיא נעלבה.
כלומר זה לא רק אני מולה.
מאחוריה עומדות עוד דמויות.
זה יותר מורכב מזה.
אם אני רוצה שהמשפחה שלו תהיה גם המשפחה שלי - הו, שם מתחילות "הבעיות".
אלה לא ממש בעיות, אלא הזדמנויות.
אם אני נתקעת שם - כמו שהגדרת יפה, זה מתיישב לי על משהו.
הנכד שלה הזה הוא הנכד הראשון שלה, והיא גידלה אותו,
והוא כמו הבן בשבילה - בן ראשון ששרד, אחרי הבנים שלה שנולדו ומתו.
אכן אוצר יקר מאוד.
הקשר שלה אליו מאוד מיוחד.
ולגבי תמונות - יש כאלה שעבורם זאת תמיד סיבה טובה לשיחה. (נכון שצריך סבלנות לשמוע סיפורים חוזרים)
אני אוהבת סיפורים חוזרים.
אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות...
מטריף אותי...
דווקא שמעתי מפיה כמה סיפורים, על איך ומאיפה עלו לארץ,
על הבנים שלה שמתו- בעלי אגב בכלל "לא בעניינים".
מה אני אומרת בעצם?
זה לא שחסר פה איזשהו עומק רגשי, אלא בדיוק להיפך.
אני מקשיבה לה, ומתעניינת, אבל כל אלה לא שווים.
יש לה קטע כזה של להגיד: המשפחה התפרקה, אין משפחה,
לא תהיה משפחה, אף פעם לא יהיה בסדר.
והיא מנסה בכל הכוח ובכל דרך אפשרית להוכיח את הטענה הזאת.
כלומר, סיפורים על השואה זה טוב ויפה,
יחד עם זאת, גם היום - חייבים לסבול.
למען הסר כל ספק, אני לא הולכת להטיס איתה עפיפונים,
וגם לא ללמד אותה שפות.
היא בת 84 מאז שאני מכירה אותה, ואף אחד לא יודע מה גילה הארכיאולוגי המדוייק.
היא לא בדיוק זוכרת איך קוראים לי, שלא לדבר על הבנות שלי.
לא אומרת את זה בקטע קטנוני, אלא כדי להבהיר שרעיונות לגבי בילוי ופנאי משותפים זה לא משהו שאני מפנטזת עליו.
אני לא באמת אוהבת לסבול.
רק לפעמים זה נדמה ככה
ניצן, אהבתי בענק את כל מה שכתבת.
קיצוני, אך נותן השראה.
במיוחד שבסוף זה יעבור מעצמו חחח.
זה מה שקרה לכל המשפחה שלי.
בזמן שחשבתי איך מסתדרים איתם, כולם מתו.
שרון,
יכול להיות שבעלך היה מודאג ממה שקרה (וזו באמת היתה סיטואציה מדאיגה), ובשיחה עם הסבתא שלו עלה לו הצורך לשתף אותה בדאגה הזו, והיא גם נכנסה לדאגה והתקשרה אלייך כדי להציע דרך שבה לא תצטרכי להיות במצבים כאלה בעתיד?
אהה יפה.
אהבתי
בעלי דואג לי? נחמד
יש הסכם כזה במשפחה: לא מספרים לסבתא שום דבר.
למה?
כי היא דואגת.
לא מספרים גם על זה שנפגשים ביננו (בעלי והאחים שלו).
זה מפריע לה.
מורכב להסביר, שורה תחתונה:
זה לא מסתדר לה עם זה שהמשפחה הרוסה וסובלת.
לא מספרים שנוסעים לנופש, כי מטרידות אותה הנסיעות.
לא מספרים שחוגגים ימי הולדת.
כי מכל דבר היא מוטרדת ולא ישנה בלילות.
עכשיו, איך משיחה של לא לדבר על כלום, ולא להזכיר כלום - פתאום מגיעים לדבר עלי לבד בחושך ב-2 בלילה במחלף מבשרת?
מסכימה עם כולכן שאני מדי מעורבת...
קודם כל - מאטה...
תודה