[po]דף מעולה[/po]. מתאים להרבה מצבים.

טוב יקיריי
צברתי ניסיון בעבודה ובחיים עם אנשים כאלה.
א. זה יכול להטריף ולהוציא מן הדעת
ב. זה לעיתים מטרה של המרגיז/ה גם אם אינו מודע לה ובוודאי שלא יודה בה
ג. יש דרכים. הרי מה היא באמת רוצה? בבסיס שלה?
קשר.
לדעת שהיא חשובה למישהו. נכון שהיא עושה את זה בצורה מרגיזה וכוחנית
אבל היא רוצה קשר.
ואם יתנו לה את זה - היא תרגע.
למשל - אפשר לשנות נושא ולהמשיך קשר. נגיד:
סבתא: "אני עמדי וערבבתי חלב עם סוכר (ודפקתי להם את השיניים לכל החיים) "
את: באמת? ספרי לי עוד על הימים ההם. איך גידלת את הילדים שלך? באמת לא היה קל כשרק הגעתם לארץ/ רק ילדת את התינוק הראשון או העשירי

ולעשות איזו תנועת טאי צ'י שמטה את הנושא ממך אליה.

במקרים חריגים - יש לי משהו על האש.
במקרים חריגים יותר - לא לענות לטלפון ממנה. אולי פעם בשבוע.(שיחה מזוהה עוזרת)

סבתא: "שמעתי שאת תופסת טרמפים ומחכה שעות ובוכה"
את: איך את דואגת לי. אני רואה שאת באמת דואגת ואוהבת אותי. (שימי לב לא אישרתי לא הכחשתי ולא התווכחתי. נתתי לה מה שהיא רוצה לשמוע)
סבתא: -מתחילה נאום חוצב להבות
את: עושה כן עם הראש בסדר אני מודה לך מאוד על הדאגה והרצון שיהיה לנו טוב.(קמה בהתלהבות:) איזה יופי של קומקום! את הכנת? איך סורגים כזה? תלמדי אותי!
תכיני לך מראש רשימה של נושאים נחמדים. שכיף ולא מזיק לדבר עליהם.
(איך היה במועדון קשישים איך היה בביקור של X כמה את נראית טוב - זה תמיד עובד.
הנושא ישתנה אם את תשני אותו.
ההסברים המפורטים מרימים לה להנחתות וקשה לצאת מרחוב חד סתרי, צר וללא מוצא שכזה.

סבתא :אני אהיה ברוגז
את: בחיוך: לא נכון! את אישה כל כך טובה! את בטח לא רוצה לריב.

מים רטובים הכי טוב.
גובה העיניים נלמד מתוך התבוננות, זה הצהוב כאן מעל.

טליה, קרעת אותי עם הקישור שהבאת.
ישבתי עליו איזה שעתיים.
(אהבתי במיוחד את 'מה את חושבת על בעלי חיים' ו'מה את חושבת על קעקועים ופירסינג').

[u]מה עם "אסור. הרופא/ה אמר/ה"?[/u]
זה רעיון, אם כי בעברה היא היתה רופאת ילדים אז היא עוד עלולה להתווכח שהיא יודעת יותר טוב. :-)

רוב הזמן האמונות שלה לא מטרידות אותי. אני משננת לעצמי שבסך הכל היא בטח דואגת לפעוטיניו - ובמקביל מנסה להפגין ידע מקצועי או לפחות התמצאות בתחום הזה. אם כי אני מודה שהייתי צריכה לשנן את זה ביתר שאת כשהיא שאלה אותי איזה טעם יש לחלב שלי. כמעט כמעט הצעתי לה לטעום, אבל היה נדמה לי שהיא תענה בחיוב.

[u]הוא בן שלושה חודשים וקצת. זה מוקדם מדי. אפילו משרד הבריאות לא ממליץ לתת מים בגיל הזה.[/u]
מה עם "אסור. הרופא/ה אמר/ה"?
אני מתכוונת, לא להשאיר סדק בדמות "לא מומלץ". אסור ודי.
גם אני נפלתי לפחים של הסברים מפורטים שרק מזמינים ויכוח. האיש שלי, מהבחינה הזו, תפס את הפרינציפ לפני (טוב, זו האמא [b]שלו[/b]).
[u]הוא עושה רושם של תינוק חכם, חבל שהוא יהיה כל כך רעב כל הזמן.[/u]
:-D (ואם הוא לא היה חכם, אז?)

[url=http://www.youtube.com/user/Savtasada]הערוץ של סבתא סעדה ביוטיוב[/url]
נכד מראיין את סבתא סעדה שלו בנושאים בוערים. חמוווווווד!

לא מזמן ביקרנו את סבתא של הזוגי. אנחנו לא מבקרים אצלה הרבה ובד"כ הביקורים קורקטים וחסרי אירועים מיוחדים (אולי למעט זה שהיא אף פעם לא זוכרת איך קוראים לי וממציאה לי שמות אחרים. אבל את זה היא עושה לכל בנות הזוג של נכדיה). אנחנו לא נוטים להתרגש ממנה יותר מדי, וגם ההורים של הזוגי תמיד אומרים לו אחרי כל ביקור לא לקחת אותה ללב. הפעם היו מספר רגעים ששלוות הנפש שלנו נסדקה.

סבתא: שימו אותו על המיטה שלי, תינוקות אוהבים לשכב. עכשיו נבדוק לו את השמיעה.
<תופסת פעמוני רוח שהיו לצד המיטה. אם ציפיתי שהיא תדנדן בהם בעדינות אז לא, היא נענעה אותם בברוטליות עד שכמעט נתלשו ממקומם. בן הזוג ואני הבטנו אחד בשני, מוכנים לקפוץ על פעוטיניו כדי להציל אותו. הוא דווקא חייך>
סבתא: הנה, הוא אוהב את זה. <ממשיכה. בום! בום! בום!>

ניצלתי את הציוץ הראשון שלו כדי לקחת אותו שוב עלי. הסבתא דווקא היתה יותר בכיוון של בדיקת ידיים. התעלמנו. עברה לנושא הבא.
סבתא: אתם רוצים שאתן לו מים?
אני: תודה, אבל הוא יונק בלבד.
סבתא: חם. חשוב לתת לו מים.
אני: הוא בן שלושה חודשים וקצת. זה מוקדם מדי. אפילו משרד הבריאות לא ממליץ לתת מים בגיל הזה.
סבתא: אבל חם. הוא צריך תוספת נוזלים. גם מבוגרים שותים מים.
אני: תודה, אבל הוא יונק בלבד.
סבתא: זו לא בעיה. אני יכולה להכין לו עכשיו בקבוק של מים רטובים. (מן הסתם התכוונה לרתוחים)
אני: תודה, אבל מה שטוב בחלב אם זה שהוא מתאים את עצמו למה שהתינוק דורש. בימי שרב החלב נעשה דליל כדי שהתינוק יקבל יותר נוזלים, וככה לא צריך לתת לו משהו אחר.
סבתא: נו, אם הוא נהיה דליל יותר אז תני לו מים וזהו.
אני: תודה, אבל הוא יונק בלבד.
סבתא: את מסכנת אותו. זה יותר מדי פרוטאין. בחלב יש פרוטאין ואם זה כל מה שהוא שותה יהיו לו עודפים וזה עושה בעיות.

למחרת התקשרה כדי לוודא "שחזרנו הביתה בבטחה". פעוטיניו בדיוק רצה לינוק אז הפניתי את הטלפון אחר כבוד לזוגי, ממילא הוא הנכד שלה ואיתי אין לה נושאים לשיחה (אם כי בענייני הורים אנחנו לא עושים הפרדת כוחות).

סבתא: הילד נראה מאד חכם אבל הוא לא אוכל טוב. הנה, עכשיו כשהיא ענתה לי לטלפון הוא היה אחרי הנקה ובכה מרוב רעב"
<הזוגי יודע טוב מאד שפעוטיניו רק התחיל לינוק באותו רגע ולכן לא מגיב>
סבתא: אתם צריכים ללכת לטיפת חלב, ימליצו לכם שם על תוספים כאלה.
הזוגי: היינו בטיפת חלב. אמרו שהוא מתפתח יופי ושימשיך לינוק.
<אני בינתיים מחרחרת מאחור. רק אתמול רצתה לתת לו מים, שזה הפוך מאוכל. ובכלל, איך זה שפתאום היא מבינה כל כך בתוספים? הרי לקראת הלידה היא שאלה אם בבית החולים שנלך אליו יש רופא - לא סיפרנו לה שאנחנו בעניין של [po]לידת בית[/po] - כי יש בתי חולים שיש בהם רק מיילדות וחשוב שיהיה רופא מקצועי ליתר בטחון>
הסבתא, לא מתרשמת מהזוגי: טוב, אבל תבדקו את זה. הוא עושה רושם של תינוק חכם, חבל שהוא יהיה כל כך רעב כל הזמן.

אולי בשיחות איתה תדברו [b]עליה[/b] ?
לפעמים, מבוגרים, כל מה שהם רוצים זה לשתף בעומס החוויה שלהם. החוויה השונה שלנו לא משאירה לזה מקום, ואז, כדי לכבוש מקום לסיפור שלהם בכוח, הם הופכים בלי משים את מחיקת הסיפור שלנו למטרה, כדי שלסיפור שלהם יהיה מקום [b]והמשך קיום[/b] , ולא בהכרח כי אנחנו כאלה לא שווים...וככל שהם מזדקנים הם עושים את זה יותר מסורבל.
לדעתי הרמיסה הזאת, שחוזרת בכל כך הרבה סיפורי חמיות- כלות ואפילו סבתות ונשות-נכד, נובעת פעמים רבות רק מהתשוקה לספר, לשתף, ללמד, ואף לעבד בעצמם את מה שעשו ראו וחוו בעצמם כל השנים, שזה המון, וזה מן הסתם מרגש מסעיר וכבד, לפחות כמו החוויה שלנו... וכאמור, לאדם המזדקן כנראה מאד בוער להבטיח שלסיפור שלו יהיה המשך קיום, בעיקר לקראת לכתו. זה נראה לי צו חזק הישרדותית, ולכן חסר טעם להילחם בו. לכן אולי מוטב ללמוד איך לאפשר לה לתת לך את הסיפור שלה.

אני מאוד שמחה שהדף לא נמחק!!! (אני רק חושבת שיש איפה שהו איזה אאוטינג... אז אם מישהו רוצה לבדוק?)
[u]או שאם היא תחכה מספיק זמן זה יעבור[/u] - אני מחכה כבר שנים רבות מאוד :- ( אבל חמותי עדיין כאן, והדף בעצם כאילו נכתב עליה... את בטוחה שזו לא אותה אחת??!! )
אורי, היכן מקבלים את קצבת עוגמת הנפש??
לפעמים הרוע שמזדחל החוצה (במקרה שלי מהחמות) אכן הורס כל חלק של רצון טוב, כל טיפה של רחמים - אבל אצלי הכעס מופנה בעיקר כלפי הקרפד - שלא עושה כלום בנידון, בעקבות הכעס - שלא תורם לתחושה נעימה בבית, הראשנים סובלים - ואני מאוד לא מרוצה. אז ניתקתי.
ובכל זאת אני עדיין כועסת כי אני צריכה את הקרפד לצידי - מולה (מה לעשות, נתמכת...) והוא לא כאן...
אגב, [po]אשת הנכד[/po], בעניין החתונה של הדודה, למה[b]את[/b] נאלצת להתקשר? (אני מבינה שהדף כבר לא אקטואלי - אך כל כך התרגשתי ממנו שאני מוכרחה לשאול...) ומה קורה עכשיו?
ץ

אופס, ניצן היתה עדינה ממני.
אני מקווה שהשינוי לטעמך.

אם את בוחרת שם, אני מוכנה לעשות את הקטע הטכני בכיף.

אם מישהו רוצה להחליף את שמי בכל הדף - בכיף, מה אכפת לי?
אבל לא רוצה שהדף הזה ירדוף אותי בדפים אחרים.
תודה

אולי בכ"ז רק להחליף רק את הניק פה בדף?
אני חושבת שהדף הזה יכול להביא תועלת גם בעתיד לאנשים אחרים.
אולי אפשר להחליף לו גם את השם (למשהו נורא מועיל כמו "איך להתמודד עם...")
או אולי להעביר רק את החלקים החשובים לדף [po]זוללי אנרגיה[/po] (שגם לו לא יזיק [po]שם דף מתאים[/po])

אוי, חבל. עכשיו יש לי רגשי אשמה גדולים. )-:

[po]אשת הנכד[/po] כתבת נהדר על הסבל. כן, גם אני גיליתי שאנשים קורבניים מוציאים ממני הכי הרבה אנרגיה. קיטור המסכנות הראשון ואני כבר מפהקת מבפנים. רציתי להוסיף משהו לגבי [u]מה שבטוח, אני לא רוצה להתנהג כמוה. כי אז סביר מאוד להניח שאקבל יחס דומה מסובביי[/u] . עד שאני אגיע לגיל 85 יקרו,קרוב לוודאי, עוד כמה דברים מחוללי סבל. אתאלמן? אאבד רבים מחבריי הקרובים וממשפחתי? אסבול כאבים גופניים? יקרה משהו לילדיי או לנכדיי? ארגיש חלשה או מנוצלת או לא חשובה לאחרים? המוות שמזדחל?
כל אחד מהדברים האלו, ובטח כמה מהם ביחד, גורמים לאנשים זקנים להיות שמחים פחות, חרדתיים יותר ולכן אני כמעט שלא רואה זקנים שחיוך קבוע על שפתיהם. מצד שני, יש כאלו ששומרים על ארשת פנים שמחה כדי לא להעיק על הסביבה ויש כאלה שמוציאים את כל הדרעק החוצה ויש גם את האפשרות הפולנית שכתבת [u]מניפולציות הן דרך להשיג אהבה[/u]

[u]אפשר גם לזהות שאדם מסויים עושה לי רע, ולא בגלל התותבות והקמטים שלו, ולשמור על דיסטנסנ שיאפשר לכבד אותו, ולא ליצור פיצוץ בכל פעם שנפגשים.[/u]
כבדהו וחשדהו



[u]מאוד מרחמת עליה - אבל היא הובילה את עצמה לשם[/u]
אני גם חושבת שכל אחד מגיע לזיקנה שהיא חלק אינטגרלי מהחיים שלו.
את מזדקנת כמו שאת חיה.
תכונות האופי הבולטות ביותר כאילו מתעצמות לקראת הזקנה.



[u]יום יבוא ואת תהיי שם. ויום יבוא וילדתך תהיה שם- האם תרצי שכך יתנהגו או יחשבו עלייך או עליה?[/u]
מה שבטוח, אני לא רוצה להתנהג כמוה. כי אז סביר מאוד להניח שאקבל יחס דומה מסובביי.

[u][po]רוצה להיות אני[/po] ? יום יבוא ואת תהיי שם. ויום יבוא וילדתך תהיה שם- האם תרצי שכך יתנהגו או יחשבו עלייך או עליה?[/u]

יש לי מודל מושלם: איך לא להתנהג. אם אני אספר חצי לא תאמינו לי.
אז אני חותרת לשם, ומקווה לטוב בע"ה. כיבוד הורים הוא ערך נעלה, וטומן בחובו סבים חמים ובכלל אנשים מבוגרים. כפי שאמרתי שוב (אין לי בעיה לחזור על עצמי) העבודה של המכובד היא לדאוג שיהיה מה לכבד. ולכבד אפשר בהמון צורות ודרכים. אפשר גם לזהות שאדם מסויים עושה לי רע, ולא בגלל התותבות והקמטים שלו, ולשמור על דיסטנסנ שיאפשר לכבד אותו, ולא ליצור פיצוץ בכל פעם שנפגשים.

אני מאוד מאוד מרחמת על הדוגמא החיה שלי, הרי לאורה התגובות שלי מנוסחות. מאוד מרחמת עליה - אבל היא הובילה את עצמה לשם. אי אפשר להתייחס לאנשים בצורה כזו לאורך שנים, ולא להרחיק אותם ממך.

[po]אשת הנכד[/po] עם כל הכבוד לסבתא שלך, קשה לי להאמין שכולם מלכלכים עליה :) כל אחד מגיב מהמקום הפרטי שלו. המשפט האחרון שלך מאוד מפחיד אותי.

ככל ש"מלכלכים" פה יותר על סבתו שתחיה של בעלי שיחיה,
כך אני מתמלאת רצון להגן עליה.
אם אין חושך אין אור?
הנה אני אומרת את זה: היא ממש לא כזאת נוראית.
טוב, אולי רק קצת...

לא מזמן חלמתי חלום,
או סדרת חלומות ליתר הדיוק,
בהם הרגשתי סבל חזק מאוד - שכלל לא נקשר לשום אובייקט .
כמו לחלום סיוט, רק במקום הפחד - עולה הסבל.
הרגש היה כל כך חזק, כל כך מעיק,
שממש פחדתי להרדם/לחלום.
ולבסוף שאלתי בתוך החלום לפשר הדבר,
ואת המסר הבנתי ככה:
הסבל הוא חלק מהעולם.
הוא תמיד היה שם.

אומרים שלעתים קרובות אנו פוגשים בחלום את הרגשות שמדחיקים בערות ,
כי רק כשמאבדים שליטה המודחק פורץ החוצה.
אני לגמרי מבינה מאיפה זה בא.
אני שונאת לסבול, ובוחרת במודע לא לסבול - כשאני ערה.
כשיש משהו שמציק - מדברת על זה,
עד שהתסכול נפתר
ואם אין לו פתרון - משלימה עם המצב,
וכבר לא סובלת.

אני לא סובלת אנשים שסובלים.
ההתקרבנות מעוררת אצלי דחיה עד כדי בחילה פיזית של ממש.
בחלום נדרשתי ללמוד לקבל את הסבל כחלק מהעולם.
אמרתי - איך לעזאזל אני עושה את זה???
והנה יש לי שיעור.
לכבד את הסובלת.
לא לשכוח את הקלות בה שוקעים בסבל,
כמה סיבות מוצדקות להתאכזב יש לנו ביום-יום.
כמה כואב להיות חלש.
השתלטנות היא ביטוי של חולשה פנימית.
היא לא ביטוי של כוח.
ומכיוון שלשתלטנות הזאת אין כוח ממשי - אין מה לפחד ממנה או להעצים אותה ובכך להעניק לה את הכוח הדרוש.

אם מניפולציות הן דרך להשיג אהבה, עלי לענות על הרצון ולא על התירוץ.
כלומר, לא להתייחס לתוכן הדברים, שהרי הוא חסר הגיון,
אלא לראות את המקום אצךה, ממנו זה בא.
לא לחפש לאן אמירה הזאת או אחרת אמורה לפגוע אצלי.

אנשים שונים זוכים אצלי למידות שונות של סבלנות.
הסובלים שבאדם זוכים אצלי למעט מאוד סבלנות.
בערך 3 טיפות.
אם השיחה שלי עם סבתא ארוכה, הטיפות הנ"ל נגמרות מהר ואז אני עוברת לטייס אוטומטי
(והטייס האוטומטי שלי הוא טייס מתאבד, נטול פחד וחרטות).
האחריות שלי, כאדם בוגר, היא לסיים את השיחה מיד בתום 3 הטיפות.
ואז הכוחות מתחדשים מהר ויש כוח לעוד שיחה ממוקדת, עניינית, מפרגנת.
אף אחד לא יכול להכריח אותי לדבר יותר ממה שאני מסוגלת.
זו אני שפוצחת את פי ומזמרת.

...אחרי כמה זמן שריר הסבלנות מתגמש וסביר להניח שיהיו לי בקרוב 4 טיפות של סבלנות.
הלוואי.

ניתוק הקשר עם סבתא יתקע אותי שוב עם אותה הסבתא בגילגול הבא.

[u]די! לא חוזרת בפעם העשירית על עצמי. מי שהבין-הבין.[/u]
נראה לי שהבנתי, ונראה לי שאת ואני (לא יודע לגבי האחרות כאן) בעצם מסכימים לחלוטין, וכל הויכוח הוא על צורת ההתנסחות.

[u]אבל מכאן ועד דבריך "ההומוריסטים" על קצבת עוגמת נפש או דברי אחרים פה שעושים צחוק או נגעלים (ריח רע, שיניים בחוץ)- יש מרחק רב.[/u]

רוזמרין,
באופן אישי כתבתי את דבריי לא מתוך לעג וזלזול בסבתא המדוברת, אלא מתוך אבחנה קרה ואנליטית לפיה, לדעתי, מדובר באישה [b]שמתעללת[/b] נפשית בסובבים אותה.
לפי התיאורים של [po]אשת הנכד[/po], נשמע כאילו מדובר באישה שממש קשה לחיות איתה או להיות איתה בקשר כלשהו. וגם אם כן הצלחת איכשהו להיות איתה בקשר טוב, אז רצוי שתהיי מכונת רכילות משומנת (שעובדת על אוטומאט). ולכן:
[list]
[*] הזדעזעתי מאוד (ומייד הצעתי את חוק הקיצבה, כאמצעי המחשה עד כמה הזדעזעתי)
[*] קראתי בעניין רב את ההתפתחויות בדף
[*] הצעתי הצעות יעול משלי (זה כבר המקום בו אני על אוטומט)
[/list]

ראשית, היא אשתו של הנכד. אבל זה בכלל לא חשוב, לדעתי.
שנית, האם קראת מה שכתבתי? כי אני לא מוצאת קשר בין זה ובין תגובתך. אבל יכול להיות שאני לא מובנת אז סליחה.
ועכשיו בואי נחליף את המילה "אישה" במילה "ילד" במשפט שכתבת:
[u]אם היא האשה הלא נחמדה בעליל שעולה מהתיאורים פה, אז למה [po]אשת הנכד[/po] צריכה לסבול? באמת שאני לא מבינה[/u]

אם זה הילד של [po]אשת הנכד[/po]- את כן מבינה למה היא צריכה לסבול? כי אני בכלל לא חושבת שצריך לסבול ולא משנה אם זה ילד, בעל, חבר אמא או סבתא. ובכל זאת, לפעמים סובלים. חלק מהחיים. צריך להקטין את הסבל, זה בטוח, אבל לא על ידי זילזול או לעג או סלידה או התעלמות מוחלטת.
אני לגמרי מבינה שרוצים לקבל רעיונות איך להקטין את הסבל.

די! לא חוזרת בפעם העשירית על עצמי. מי שהבין-הבין.

אבל רוזמרין, היא לא האמא שלה!!! היא אשתו של הנין שלה, למען השם! (סליחה על הדרמה) למה היא צריכה לשאת באחריות? זה לא שלה, העניין הזה!
ועכשיו אפרוט לפרוטות.
אם הסבתא רבא של בעלה היא אשה נעימה ומנומסת שמכבדת את אשתו של הנין שלה ומייעצת לה אך לא נתקעת לה בנשמה ומסכסכת ומפעילה מניפולציות לרוב עליה ועל בעלה, ניחא. אז זו לא חובתה, אבל זה יהיה נחמד מאוד מצידה לשמור על יחסים טובים פלוס וולדאוג ולטלפן ולבקר.

אבל! אם היא האשה הלא נחמדה בעליל שעולה מהתיאורים פה, אז למה [po]אשת הנכד[/po] צריכה לסבול? באמת שאני לא מבינה!

אני מאוד מכבדת את סבתא וסבא של בעלי, מדברת איתם ויושבת איתם ודואגת להם לצהריים פעם- פעמיים בשבוע. מתוך רגש חובה (אני סבורה כי על הדור הצעיר לטפל באנשים אשר בזכותם אנחנו פה, ולא משנה אם הם מהצד שלי או של בעלי) אבל הם אנשים נחמדים וגם כשהם מעירים את ההערות שלהם- כמו: הוא סובל במנשא, למה את מטלטלת אותו על הגב... הם מוסיפים מיד- תעשי מה שאת חושבת, את האמא, ואחרי פעמיים שלוש מבינים שזו הבחירה שלי ולא ממשיכים להעיר.
אם הם לא היו אנשים נחמדים והיו מטמטמים אותי כמו גברת מטרמה, מזמן היחסים איתם היו של 'שלום- שלום'.

_. יש אנשים שראוי להתרחק מהם, לא לנתח את הקשיים שלהם. עם כל הכבוד,
חיי היומיום מזמנים לא מעט קשיים._ כן, במיקרים קיצונים, כמו שתארת, זה נכון.

[u]עצוב שיש אנשים כאלה בינינו, שנראה כאילו כל הווייתם מתרכזת ביניקת האנרגיה מהזולת[/u]
גם עם זה אני מסכימה. אני, למשל, למדתי רק בגיל מאוחר (מעל 40) לזהות את שואבי האנרגיה שלי ואני מוצאת לעצמי דרכים להמנע מכך. הכי קשה לי זה עם אמא שלי (בת 85) שהיא, עם כל מוגבלותיה הפיזיות, משגעת אותי ואת אחיי. כל אחד מאיתנו למד איך לעקוף את החיבור שלה לשקע שלנו ואם אין ברירה- אז לזמן קצר ביותר.
ועדיין, על אף ולמרות, אנחנו מבקרים אותה ומתקשרים אליה ודואגים לה ומטפלים בה ולוקחים אותה לבדיקות...

[b]אבל[/b] חשוב שנזכור שלפני הכל הן בני אדם עם כל ה"שק" הכבד שצברו במהלך חייהן. כי אם זוכרים את זה, אז אין זלזול וסלידה ולעג. את מבינה למה אני מתכוונת, [po]רוצה להיות אני[/po] ? יום יבוא ואת תהיי שם. ויום יבוא וילדתך תהיה שם- האם תרצי שכך יתנהגו או יחשבו עלייך או עליה?

[u]אבל בכל זאת יש גם גבול להבנה והסולידריות שאת יכולה לקיים מול אדם שמתנהג אליך ככה. עם כל זה שהיא זקנה (במובן החיובי של המילה.. כאישה חכמה ומנוסה שראוי לכבד), בכל זאת יש גבול לכל תעלול.[/u]
האם יש גבול לתעלולים של ילדים ?

[u]ברור שכל אחד מאיתנו לא אוהב שמעירים לו או מנדנדים לו או "מייעצים" לו.[/u]
זה הרבה מעבר.

שתלטנות,
כוחנות ואני מעיזה להכריז: אלימות של ממש. ברוגזים במשפחה? סכסכנות בין בעל לאשתו? (ברור שבני הזוג אחראיים)
עבירות חמורות מאוד. יש אנשים שראוי להתרחק מהם, לא לנתח את הקשיים שלהם. עם כל הכבוד,
חיי היומיום מזמנים לא מעט קשיים.

הדף הזה עצוב מאוד
עצוב שיש אנשים כאלה בינינו, שנראה כאילו כל הווייתם מתרכזת ביניקת האנרגיה מהזולת.

[u]מדוע לא להרחיב את התובנות הללו לכלל המשפחה והחברה מסביב?[/u]
את צודקת ב-100% אחוז.
אני עושה מאמצים גדולים עם אחד האחים שלי. זה לא עוזר לי יותר מדי.
הוא ברוגז כבר שלוש שנים.
נורא רוצה להתייעץ אתכן ודי פוחדת לפתוח דף על זה (יש לי גם תחושה מוזרה שניסיתי פעם)
בקיצור, הדף הזה דווקא נתן לי השראה. אז תודה לקט.

[po]אשת הנכד[/po] , לי יש אמא בדיוק כמו התאור שלך את הסבתא של בעלך. אין לך מושג כמה אני מזדהה עם מה שכתבת.
כתבתי [u]ברור שכל אחד מאיתנו לא אוהב שמעירים לו או מנדנדים לו או "מייעצים" לו. זה נכון גם אם זה לא הרבא-סבתא. אז מתפקידנו למצוא את הדרך איך לנווט ביננו ובין שאר העולם.[/u]

ואני מתכוונת שבין למצוא את הדרך שלא ידרכו עלייך ובין זלזול וסלידה המרחק רב. לא ראיתי בדברים שאת כתבת אמירות פוגעות. כן ראיתי אחרים שכתבו כך. על זה צר לי.

רוזמרין יקרה,
אף אחד לא אומר שהיה להן קל.
הבעיה היא בצורך להשפיל, לדרוס ובמקביל להעלב, כדרך שלהן להראות אהבה.

רוזמרין,
[u]עצוב לי מהדף הזה, מאד[/u]

צר לי שכך את מרגישה



[u]הסבתות הזקנות האלו עברו דברים קשים מאד בצעירותן[/u]
הן סבלו כבר מספיק, עכשיו תורי? /-:


דווקא הדימוי של המלכה האם שנתקעה על הכס מסיבות ארכיאולוגיות נראה לי עושה עוול לסבתאות.
קצת קשה ביד אחת להכתיר את הסבתא כרשות הכי מכובדת,
ומצד שני להפגין כלפיה כ"כ הרבה חמלה, כשאותי עצמי כולם (ואני) סופרים כמשרתת:
מישהי שאמורה לרצות את השריטות של הסבתא.
וכך, מתוקף גילי, נמצאת בתחתית שרשרת ההתנצלויות.
אני בכיוון דווקא של להכתיר את עצמי, כדי לראות את כל המצב מלמעלה,
ולהפסיק להתווכח על הנושא של "מי קובעת עלי".
להפסיק לדבר על זה שאני כבר גדולה,
ולהתחיל להתנהג כמו גדולה.
הרשות החומלת.
ואם למישהי יש קושי בלראות שאני מחפשת דרך מכבדת את כל הצדדים לקיים את המשפחה המשותפת,
הרי שגם כאן מדובר ב{{}}[u]חוסר הבנה גדול[/u] ותו לו.



[u]אישה חכמה ומנוסה שראוי לכבד[/u]
מנוסה? כן.
חכמה? לא.
לא תמיד גיל כרונולוגי משקף את רמת הבגרות,
ואחרי שיא מסויים אף יש נסיגה מסויימת...
הזקנים לעתים קרובות הינם ילדותיים לגמרי.

[u]מה את בכלל מתייחסת אליה? תחייכי יפה (רק כשחייבים) וסתמי ת'פה.[/u]

זו רק דוגמא, מה אם היה מדובר באמא? או חברה.
חשוב מאוד ללמוד איך נותנים לזה לעבור ליד, כי בתור ססמא זה קליט ונוח. מסתתרת המון עבודה מאחורי זה.

[u]שכל-כך מסורות לילדיהן ומפתחות מודעות עצמית ומודעות לרגשותיהם של אחרים, מתייחסות כך- קרעכץ גדול.[/u]

רוזמרין,
כשאת לא מכבדת את עצמך ומכילה כל אדם באשר הוא, אין לילדים ממי לינוק. הם יקבלו את החלב, אבל מה עוד?

האם את חיית בצל אדם כזה? שנים שיוועתי לאמא חזקה שתעמוד על כבודה - ועל כבודנו. אין שום סיבה בגללה הנינים צריכים לסבול אלימות כזו.
צער ומכאובים הוא לא מתן רשות להתנהג איך שרוצים.

את יודעת,
יש מצווה לכבד הורים. צריך למחול להם ולכבד אותם גם אם הם יעשו דברים נוראיים.
אבל
א-ב-ל
יש חיוב אדיר להורים להתנהג בצורה מכובדת, הם חייבים לאפשר לילדיהם לכבד אותם.


צורמת לי מאוד מאוד הודעתך השיפוטית. ברור לי כי מעולם לא חיית לצד אדם כזה. ואני לא מתכוונת לסבתא זו או סבתא אחרת. האם את יודעת מה השפעתה של סבתא (זו או אחרת) שמסרסת את אמא על בסיס קבוע?
ובכלל, אמא שמסתובבת עם בטן מלאה כי אמרו לה כך וכך. לא פשוט לנטרל ולא להתייחס לדברים שנאמרים לך - כמה אנחנו נרעשות בגלל דברים [b]שזר שעבר ברחוב[/b] סינן לעברנו.

הקושי שלהן להראות אהבה?
אני יותר מודאגת מיתר-היכולת לשהן להראות זלזול וחוסר הערכה. זה רעל לנשמה של אדם,
ואני - רעל - לא שותה.

[u]בכל זאת יש גבול לכל תעלול[/u]

אורי, אולי לא הבנת את כוונתי. ברור שכל אחד מאיתנו לא אוהב שמעירים לו או מנדנדים לו או "מייעצים" לו. זה נכון גם אם זה לא הרבא-סבתא. אז מתפקידנו למצוא את הדרך איך לנווט ביננו ובין שאר העולם. אבל מכאן ועד דבריך "ההומוריסטים" על קצבת עוגמת נפש או דברי אחרים פה שעושים צחוק או נגעלים (ריח רע, שיניים בחוץ)- יש מרחק רב.

מעניין איך זה מסתדר עם הדף על חוסר הרלוונטיות של כעס על ילדינו. זהו? רק על ילדינו? שם נגמרת ההבנה? הלמידה שלנו היא מהילדים, המראה הנשקפת וכל ההגדרות הטובות והיפות? מדוע לא להרחיב את התובנות הללו לכלל המשפחה והחברה מסביב?

קראתי את רוב הדף. אני רוצה לשתף במקרה שלי שהוא מקסים בעיניי ואפשר לקבל ממנו השראה.
אימי היא בגיל שנחשב זקן. היא כמעט בת 75 והיתה בת 70 כשנולד בני הבכור (היו נכדים אחרים לפניו).
על אף שהיא היניקה אותי כ-9 חודשים, את אחותי שנה ואת אחי 7 חודשים, והיא בעצמה ינקה ובאה ממשפחה של מיניקות, היא גידלה ילדים בתקופה שנהוג היה להסתכל על השעון ולתת מים (עם סוכר!) בין ההנקות. כשהבכור שלי ינק כל שעתיים במשך 3.5 חודשים היא לא הבינה את זה. כשנשאתי אותו מעורסל בתינוכיס היא חשבה שאני עושה לו נזק או לפחות עוול בכך שאני חונקת אותו, הגם שאת דעותיה תמיד הביעה בנועם ולא נדחפה.
השלישי שלי נולד לפני 8 חודשים. מה אתם חושבים שהיא אמרה לי בכל פעם שבכה בחודשי חייו הראשונים? תוציאי ציצי, תרגיעי אותו. וגם - שימי אותו במנשא, הוא יירגע וירדם.

דיאלוג מוביל ללימוד הדדי. אני בטוחה שהיא למדה רבות ממני ואני כמובן שלא חדלה ללמוד ממנה, היא אימא שלי.

_ובסוף הצליחו לגדל משפחה ולראות נכדים ונינים ולשבת על כס המלכות בתור "האם הגדולה". ואז באים הנכדים, או בני-זוגם ומבטאים זלזול וסלידה וכעס (לא, לא משנה אם בפניהם או לא) וחוסר הבנה גדול ל"עצות" שלהן ולקושי שלהן להראות אהבה.
אולי כך דרכו של עולם או דרכו של עולם מודרני בו אין שבט המתגורר יחד. אבל לשמוע את הנשים הבאופניות, שכל-כך מסורות לילדיהן ומפתחות מודעות עצמית ומודעות לרגשותיהם של אחרים, מתייחסות כך- קרעכץ גדול._
ברור שיש בזה משהו
אבל בכל זאת יש גם גבול להבנה והסולידריות שאת יכולה לקיים מול אדם שמתנהג אליך ככה. עם כל זה שהיא זקנה (במובן החיובי של המילה.. כאישה חכמה ומנוסה שראוי לכבד), בכל זאת יש גבול לכל תעלול.

עצוב לי מהדף הזה, מאד.
הסבתות הזקנות האלו עברו דברים קשים מאד בצעירותן. (לא מסובך לחשב את זה). חסכו מפיתן בשביל ילדיהן, הסתכנו להצלתם, איבדו חלקם בדרך, איבדו אמון בבני אדם, שומרות סודות איומים בבטן. סימילאק לא היה אופציה.
כן, בין אם שואה, או מסע לארץ ישראל ומעברות, או תקופת הצנע והמלחמה הגדולה כאן. לא פשוט.

ובסוף הצליחו לגדל משפחה ולראות נכדים ונינים ולשבת על כס המלכות בתור "האם הגדולה". ואז באים הנכדים, או בני-זוגם ומבטאים זלזול וסלידה וכעס (לא, לא משנה אם בפניהם או לא) וחוסר הבנה גדול ל"עצות" שלהן ולקושי שלהן להראות אהבה.
אולי כך דרכו של עולם או דרכו של עולם מודרני בו אין שבט המתגורר יחד. אבל לשמוע את הנשים הבאופניות, שכל-כך מסורות לילדיהן ומפתחות מודעות עצמית ומודעות לרגשותיהם של אחרים, מתייחסות כך- קרעכץ גדול.

[u]"מה רע בסימילק? אני רואה אנשים בסופר פארם קונים את זה בכמויות".[/u]:-0 וגם :-) או בעצם :-(.

זקנים זה זקנים? לא כל כך שפויים? [po]אום אל קיצקיצ[/po], מבינה מאיפה את מגיעה לזה, לפעמים זה נורא, משהו...
אבל... בכל זאת הם זקנים, ולא צריך כל זקן לפסול כלא שפוי, זה לא נכון וזה לא מכבד.

חייבת לציין למען הגילוי הנאות: חברה של סבא של בעלי הייתה היחידה מכל המשפחה (כולל אמא שלי ואמא של בעלי הנחמדות עד למאד) - שהייתה לגמריי בעד ההנקה. היחידה ששמחה כל פעם שהנקתי.

האמהות הצעירות ממנה כל הזמן רק אמרו לי כמה בקרוב יפסיק לי החלב, והמשפט שהכי אהבתי - "מה רע בסימילק? אני רואה אנשים בסופר פארם קונים את זה בכמויות".

אני בשוק...אני בהלם...אני המומה...

מה את בכלל מתייחסת אליה? תחייכי יפה (רק כשחייבים) וסתמי ת'פה. אין לכם דיבור ,אין שפה משותפת,אז אין. מילא. לא חייבים. אפשר להסתדר יופי גם בלי זה.
תני לזה לעבור לידך ותתעלמי.

הלם,
מזכיר לי את אפרים קישון.
אולי זו הדרך להתמודד: את מתייחסת אלי באופן לא רציני, אני אשקף לך אותך באופן מוגזם, סאטירי.

סבתא: אויש, את סתם אומרת, זה ממש מעליב, את יודעת?!
א.ק. : איך שאת צודקת, אני כל כך מעליבה, סליחה! תסלחי לי.
סבתא: את באמת תפסיקי את ההנקה?
א.ק. : ניראה לך? זה רק שטיק ביהייביוריסטי מבאופן טבעי.
סבתא: [b] פופ! [/b] (מתפוגגת קיומית בעננת תסכול מרירה)

[u]וגמה לשיחה כפי שהיא יכולה להתנהל בעתיד:[/u]
אני בעד שיטת ההלם: הוצא את הרוח ממפרשי הצד השני בהסכמה נלהבת עד כלות.
סבתא: בבקשה, תפסיקי להניק!
את: את צודקת, זה נורא! היא פשוט יונקת ויונקת ללא הפסקה!
סבתא: תני לה מטרמה!
את: את צודקת! איך לא חשבתי על זה! מטרמה זה הכי טוב. זה מדעי. זה נקי. זה מזין. כל הזמן היא יונקת!
סבתא: תבטיחי לי שתפסיקי להניק
את: את צודקת! אני מפסיקה להניק! זה נורא! היא כל הזמן יונקת, לא מפסיקה, לא מפסיקה! נמאס!
סבתא: היא כבר גדולה, היא לא צריכה לינוק!
את: בדיוק! כבר כל כך גדולה, לא צריכה יותר לינוק בכלל. ינקה יותר מדי. ינקה, ינקה, ינקה, די! מעכשיו - מטרמה!

בפעם הבאה את מניקה, חוזר אותו סיפור. בסוף היא אומרת:
"תבטיחי לי!"
את: אני מבטיחה! די ינקה, די, מספיק! יותר מדי! מעל ומעבר!
סבתא מתוחכמת: גם בפעם שעברה אמרת, ועדיין את מניקה!
את: את צודקת!! אין לי חוט שדרה!! גם בפעם שעברה אמרתי, ועדיין היא יונקת, יונקת יונקת....

בעילום, אהבתי :-D |Y| :-D
[po]אשת הנכד[/po],
אוםםםםםםם בהחלט... :-D
[po]דף משעשע[/po]

[u]ללא ספק הסבתא מאד לא מאוזנת וממש לא עוזר לה שכל הלהקה סביבה מושפעת לחלוטין מחוסר האיזון ולא עוזרת לה להתאזן[/u]

[po]ב עילום[/po], ללא ספק גם אני כלבה לא מאוזנת, וזאת הסיבה העיקרית לכך שאני מוטרדת מנביחות של מישהי.
אדמיין את עצמי פרינאי גדול פרוותי ורגוע.
אוםםםםםםםםםםםםם

בקשר לסבתא הבנתי שגם היא דבוקה לקיר, כלומר שבויה באיזו תבנית...
לראות שהיא שבויה ולא לנסות "להציל" או "להבהיר" אלא להניח לה להתקע איפה שנוח לה מבלי לזדהות איתה ועם הסיטואציה,
זה מה עולה בראשי בהקשר הזה

[u]היא ניהלה שיחה, בעצם מונולג, עם בן השנה ותשע[/u]
אצל חמי וחמותי, ניחמתי בחיבוק בן שלוש בוכה.
שאר הילדים שיחקו סביב הסבתא, שצילמה בינתיים.
תינוקת בת שנה ניסתה באותו הזמן להשמיד כמה יצירות. הסבא ניהל איתה שיחה, [u]בעצם מונולוג,[/u]:
"תגידי לאמא שלך שתקח אותך. נו! תגידי לה!"

(כמה - כמה התאפקתי לא להגיד לה: "תגידי לסבא שלך שאמא עסוקה ושהוא יכול לקחת אותך בעצמו")

הי [po]אשת הנכד[/po]

מהרגע שקראתי את ראשית הדף, רציתי לתת לך דוגמא מעולם הכלבים. והנה הקדמת אותי.
(אגב.. איזה תוכנית בהופ כי חשבתי שאני מכירה את כולן)

מאלף הכלבים סיזאר מילאן שיש לו תכנית בערוץ הראשון (וגם ספר נהדר)
אומר שכלב שמתנהג בצורה לא נעימה הוא פשוט לא מאוזן.
נובח, רץ אחרי מכוניות, מתנפל על הדוואר, נובח על אורחים ועוד ועוד ועוד...
וכלב לא מאוזן מתנהג כך כי הבעלים שלו, שהוא מנהיג הלהקה עבורו, לא מתפקד כמנהיג הלהקה, אלא כמונהג.
כשיש מנהיג להקה רגוע ואסרטיבי (והדגש על רגוע) הוא מאזן את הכלב והכלב נרגע ומתנהג בצורה שמתאימה למשפחה.

ולעצם העניין: ללא ספק הסבתא מאד לא מאוזנת וממש לא עוזר לה שכל הלהקה סביבה מושפעת לחלוטין מחוסר האיזון ולא עוזרת לה להתאזן.
כשאדם מתנהג כפי שאת מתארת את הסבתא, הוא כאילו אומר: תעצרו אותי כבר, תאזנו אותי.. תעזרו לי...

ברור שהכל לא מודע אבל בד"כ צריך אדם מודע אחד בשביל להביא רגיעה.
היא לא סתם מתבייתת עליך. היא קולטת שיש לך את היכולת הזו... (הפוך על הפוך)

אז מה עושים?
כלום.
מודעות, ראייה אחרת של המציאות ומשהו אחד שכן אפשר לעשות והוא מאד אפקטיבי:
להביט בסיטואציה ולאמר לעצמך שאת נשארת רגועה ושאת המנהיגה של המצב.

הב הב

המרגיעון אומר: נשרף לי הגפילטע...
<היו שלום ותודה על הדגים>

שלום [po]אם לסבתא היו גלגלים[/po], היום אני מוצאת את עצמי מתנצחת איתך שוב ושוב. היה עדיף לו היה לך דף בית, כי [po]אשת הנכד[/po] לא צריכה לסבול את זה בדף שלה, אבל אין לך, אז מילא.
מאיפה לך דעותי לגבי הנקה? לא זכור לי שהבעתי אותן. לא בדף הזה ולא בדף ההוא. למקרה של [po]אשת הנכד[/po] בכל מקרה אני חושבת שהנקה זה דבר פרטי, אינטימי, ולא עניינו של אף אחד, כולל הסבתא, וזה מה שכל כך מרגיז כאן.
דבר שני, עם כל הכבוד לגיל הזהב, לי נראה שסבתא שלי מנצלת את מעמדה כזקנה כדי להתנהג בצורה מבישה (במובנים אחרים לחלוטין מסבתא של [po]אשת הנכד[/po]) ונראה לי שסבתא של [po]אשת הנכד[/po] עושה אותו הדבר. וגם זה מאוד מרגיז.

המרגיעון אומר :
"הכל - בעיני המתבונן "
יש הרבה סבתות שבטוחות שקיצבה דומה מגיעה להן , ועוד רטרואקטיבית בגין בניהם ובנותיהם ..

[u]צריך להעביר חוק שמשפחות עם סבתא כזאת יקבלו קיצבת עוגמת נפש.[/u] D-:

[po]רוצה להיות אני[/po] ,
מסכימה עם כל מילה שלך !
"והדרת" זה אתגר ענק .
לא סתם שמו לנו אותו .

[u](סתם מעניין מבחינה אנטרופולוגית מה יש לזקנות בנות תשעים נגד הנקה).[/u]

הן הרי הניקו ברוב המכריע של המקרים ! (הניקו גם עשרה ילדים.)

ואז עם שדיים מלאות חלב מתו להם על הבקר תינוקות . לא פעם אחת . (בימינו משתמשים במילה 'טראומה' לתיאור אירועים הרבה יותר פשוטים )..

ואז כשלמדו שאפשר לגדל תינוקות גם ללא הנקה הם תפסו זאת כ "החידוש המודרני הגואל" ודפקו את הרעיון הזה למוחות של הדור שלי .

אבל תודה לאל - הנקה זה דבר כל כך חשוב שחוזרים אליו יותר מהר מכל אופנה דבילית אחרת בגידול ילדים.

אבל את סטיית התקן שאולי מתרחשת עכשיו בין המניקות הקיצוניות , [po]אום אל קיצ קיצ[/po] , תצטרכי את לאזן לבתך או לנכדתך או לנינתך.

אולי נכדתך תצטרך להרבה יותר חמלה כלפיך לאור דברים שאת נוהגת עכשיו ואולי יתגלו בעתיד כשגיאות פאטאליות ?
אין לדעת , אין עדיין תוצאות ..

to be on the safe side אולי צריך כבר עכשיו לפתוח את הלב לכבד מתוך בגרות את הזקנות בנות התשעים שהביאו אותך עד הלום , רק כדי לתת דוגמא אישית אמיתית לילדתך , ובכך אולי לרכך את גורלך לעת הסתיידות ?

[u]"והדרת פני זקן "[/u]

אפשר לכבד מבוגרים בהמון דרכים,
להקשיב להם רומסים את העצמיות שלנו, עולבים בנו ומשחקים משחקי כבוד זה לא "והדרת".

אני מסכימה איתך לגבי האבחנה,
אבל יש אנשים שפשוט אי אפשר להאריך איתם בשיחה. אז כל ענין הכבוד נהפך לאתגר, כי צריך למצוא איך כן לכבד אדם כזה.

סבתא שלי, למשל, תמיד היתה כזו. אני לא חושבת שיש לך מה לדאוג, אם את תמיד מודעת לעצמך ומשתדלת. מותר להגיד דברים לא במקום, מותר להעלב ולהיות קשים - אבל לאורך זמן, אין שום סיבה להיות ליד אדם כזה, בפרט שלרובנו אין אנרגיות להתמודדות אינטנסיבית שכזו.

[po]אשת הנכד[/po], את מזכירה לי את עצמי: מתייחסת ברצינות לזקנה מסויידת מוח. בעלי תמיד צוחק עליי. מה את לוקחת ברצינות את מה שהם (סבא וסבתא שלי) אומרים. אצלו במשפחה זקנים זה זקנים, זה אנשים לא כ"כ שפויים, מה שהם אומרים, אומרים להם בסדר בסדר וצוחקים על זה בלב. קראתי את הדיאלוג על ההנקה. הוא כל כך מקומם שאני לא מבינה למה בכלל שיתפת איתה פעולה בשיחה הזו.
אז אני כמוך, אבל מהצד זה נראה ממש מיותר.
עוד מחשבה לא קשורה, או אולי בעצם כן. מעניין למה זה כל כך מפריע לה שאת מניקה (לא ישנה בגלל זה בלילה?). אולי אפשר להסיט את השיחה לכיוון הבאמת באמת מעניין הזה, למה זה כל כך מפריע לה? (סתם מעניין מבחינה אנטרופולוגית מה יש לזקנות בנות תשעים נגד הנקה).

[po]אשת הנכד[/po] ,
אמנם אמרת ש...
_בקיצור, אפשר להפסיק לעזור לי במקרה הספציפי הזה - כבר הגעתי לנחלה,
בזכות כולכם ובזכות עצמי_
ובכל זאת , אני מרגישה להגיב :
אני מסתכלת על הסבתא של בעלך ורואה בת-אדם , אשה , מאוד חבוטה , מאד קשה . גם לי מתו תינוקות - זה לא עוזב את הבנאדם כל החיים, זה משפיע על האישיות בצורה מהותית . ועדיין אין לי מושג מה יהיה איתי אחרי שהחומרים האלה יתבשלו בי עד גיל 84.

הסבתא של בעלך , אשה שלא הגיעה לגיל הזה עם רעננות אינטלקטואלית דבר שאני מנסה בכל כוחי לשמור ולטפח , ומציעה זאת גם לך.

לא סתם דורשים החכמינו : "והדרת פני זקן " . .. בקרוב מאוד זאת אני , בקרוב (קצת פחות ) זאת גם את .

מציעה את [po]שיח סבתות[/po] כמקום שיכול אולי לתרום דיון עם פרספקטיבה רחבה יותר.

_יצא לי אגרסיבי לאללה.
זה הכל בגלל [po]אשת הנכד[/po]._

היום ראיתי סרט מצוייר בערוץ "הופ".
די מזעזע, תכל'ס: 3 כלבים שפוחדים מוות מהבעלים שלהם,
גברת אנגליה כזאת עם רולים בשיער...
אבל עם כמה תובנות נחמדות.
כלב (שחורי) וכלבה (נונה) מסיידים את הבית, הכלבה צובעת את המשקופים בורוד.
הכלב מדביק טפטים בצבע בז' עם איורים חומים דלים.
פתאום מתעורר הכלב השלישי נקרא לו רוקי, כשהוא מודבק (בטעות) עם טפט לקיר.
רק הראש מבצבץ החוצה.
נגנב מהסיטואציה, מבקש משחורי שיחלץ אותו.
אבל אז בדיוק נונה (הכלבה) מזכירה לשחורי שעליו גם להוציא את המברשת שנדבקה לעדן החלון .
רוקי שוב מבקש שיחלצו אותו.
[list]
[*] אני כבר חוזר,- מבטיח לו שחורי ובא ללכת לחדר השני כדי לשחרר את המברשת
[/list]
(הלו, סדרי עדיפויות! הבן אדם בצרה!)
בדרך מפיל את הטריפינטין,
ונונה הנודניקית שוב כועסת עליו: אוף, תראה מה עשית!
<שחורי>: זה הכל בגלל רוקי!
<רוקי, עם מבט של עגל, בקול מתנצל>: זה לא בגללי, אני דבוק לקיר...

....משם הסרט הלך והדרדר,


אז כל מה רציתי להגיד לך ניצן:
את לא אגרסיבית בגללי... אני דבוקה לקיר

השעה, השעה...

לי, פרפראזה על העצה המקורית [po]לאשת הנכד[/po], לפני שהכברנו הרבה מאד מילים כדי להסביר למה ולהגיע לנחלה ([po]אשת הנכד[/po], מה קורה עם הנחלה באמת?)
[h=3]PUT YOUR FOOT DOWN[/h]
אם סבתא של ילד שלי היתה עושה מניפולציה בסדר גודל כזה, הייתי אומרת לה בחיוך (אבל עם ניצוצות קלים של רצח בעיניים) "עוד פעם אחת את עושה תרגיל כזה, ואת לא רואה יותר את הילד. ברור?" ואז מרחיבה את החיוך והולכת.

טוב, אני [b]כמובן[/b] מגזימה. יש דרכים אחרות, הרבה יותר נעימות, להבהיר לסבתא את סדרי העדיפויות שלך.
לשדל ילד כזה קטן ולהשתמש בו ככלי להשגת רצונותייך מול אמא שלו, זה שפל. ולא הייתי רוצה שזה יהפוך למנהג.
לי אישית די ברור שאני מוכנה לוותר על סבתא אם מה שעומד מנגד מספיק חמור.
(זה לא מספיק חמור כמקרה, זה כן מספיק חמור [b]כעקרון[/b]. כשהעקרון שהיא מדגימה פה זה שהשיפוט שלך מול הילד שלך עומד מתחת לשיפוט שלה, והיא מערערת על סמכותך מולו.)
מקווה שאני ברורה...

יצא לי אגרסיבי לאללה.
זה הכל בגלל [po]אשת הנכד[/po].
היא מקלפת ממני את הPC...

[po]אשת הנכד[/po],
גם אני מרגע שהתחיל המכבש, לקחתי צעד אחורה מהסבתא, מדברים רק שיחות חולין בנוסח אנגליה. זה עובד נהדר.

אבל בפעם האחרונה שהיינו שם הסבתא (המאוד לא פולניה) פיתחה יכולת חדשה. היא ניהלה שיחה, בעצם מונולג, עם בן השנה ותשע על למה לא טוב שהוא לא בגן ועד מתי הוא ישאר בבית וכו... לא החלטתי עדיין אם לצחוק או להתעצבן.
עכשיו צריך רק ללמד את הפעוט להגיד " סבתא מה את חושבת על מזג האוויר?"

בהצלחה.

[u]איך לא מתרגזים? נו, ביירון קייטי וכאלה.[/u]
( [po]שרון ס[/po] מתקצרת את הענף הפורה של תרבות ה- self-help ) (כבוד, כבוד לשרון ולביירון...)
:-)


צוויליך מכיר סבתא שהעירה בביקור הראשון אחרי הלידה
"נו, יש נשים(!) שלא צריכות להיות אמהות" .
צוויליך לא רצח אותה. רק על זה הוא יעבור בשערי (אם יש) גן עדן.


[u]קיצבת עוגמת נפש.[/u]
כבוד ל [po]אורי יורמן[/po] , תוציא מהר פטנט


[po]אשת הנכד[/po] אהלן!
כתבו פה דברים חכמים, אני מאחל לך שהסבתא תסתגל בקלות, סה"כ מבאס לרקוד טנגו לבד.
כבוד ל [po]אשת הנכד[/po]
ולכולם

[u]דרך אחת זה מכתב רשמי, בדואר.[/u]
רעיון לא ישים.
יש עיצומים בדואר.



[u]דרך אחרת זה לעשות סצנה גדולה ולחזור על עצמך 10 פעמים, פנים מול פנים[/u]
כן, אני כבר רואה איך זה משפר את התקשורת ;-)

בקיצור, אפשר להפסיק לעזור לי במקרה הספציפי הזה - כבר הגעתי לנחלה,
בזכות כולכם ובזכות עצמי.
אפשר להמשיך לדון ולדוש כמובן, וזה אפילו מעניין,
אבל דעתי גובשה

תודה :-)

[u]כתבה אפילו שההיגיון לא משפיע עליהם[/u]
כן, אבל יש דרכים להסביר ולתקשר גם כשההיגיון וההקשבה לא עובדים.. כלומר להפעיל אותם בכוח. לתקשר בדרך שיוצרת הקשבה ויותר פוקוס.
דרך אחת זה מכתב רשמי, בדואר.
דרך אחרת זה לעשות סצנה גדולה ולחזור על עצמך 10 פעמים, פנים מול פנים, לא בטלפון (שוב, למשל, באמצע הארוחה המשפחתית).

[u]אף אחד לא רוצה לשמוע כמה ולמה הוא דפוק, בטח שלא להאזין בצורה הגיונית.[/u]
כן,
אבל האלטרנטיבות במקרה הזה קשורות גם הן בלהעליב אותן (ההצעות הכי קונקרטיות שקראתי בדף, כולן היו קשורות איכשהו בלנתק קשר, לאט לאט).
לא התכוונתי שתגיד להם בארוחה משפחתית "חבר'ה, אתם ממש מפגרים ודפוקים ואינפנטילים". ברור שאת זה לא נעים לשמוע.
אבל אפשר לדבר איתם על הבעיה עצמה "למה כבר שנים כל הזמן הכל מסתובב סביב להיעלב מדברים? אני מנסה לחיות איתכם בשלום אבל תמיד אתם מוצאים ממה להיעלב".

[u]פשוט להסביר להם כמה הם דפוקים[/u]
אף אחד לא רוצה לשמוע כמה ולמה הוא דפוק, בטח שלא להאזין בצורה הגיונית.

אורי, היא הסבירה להם. כתבה אפילו שההיגיון לא משפיע עליהם...

וגם פעם אמרו לי ולא יצא לי מהראש: חבל לסגור דלתות. תמיד להשאיר קצת פתוח (אלא במקרים קיצוניים, וכיוון ששאר המשפחה מעורבת, זה לא נראה לי קיצוני מספיק).

אתה חמוד D-:
רזה, מחוסר סידן, אבל חמוד {@
תודה לך

[po]אשת הנכד[/po],
אנשים כאלה באמת חשבתי שקיימים רק בסיפורים. לא יאמן פשוט מה שאני קורא פה.

מהנסיון שלי עם המשפחה שלי זה שאני נשאר אני, מתנהג כמו עצמי ודואג שאף אחד לא יתעקש שאשנה משהו,
ולאט לאט כולם מתיישרים.
אצלך העניינים "המפחידים" הם ההורות האלטרנטיבית-משהו שלך.
אצלי זה בעיקר דברים כמו לא להשתמש בסבון, ולא לאכול שום דבר שיש להם להציע (חוץ מלפעמים עלה מאיזה צמח נוי בעציץ שלהם, שהוא ממש במקרה אכיל)...
לאט לאט, עם הזמן, במקום הערות כמו "אתה רזה", "אין לך סידן", "אתה לא יודע מה אתה עושה", "אתה מסכן את עצמך",
אני מקבל הערות כמו "כל הכבוד", "אני גאה בך על כל העניין הזה של לחיות קרוב לטבע", "זה נראה לי מאוד נכון מה שאתה עושה"...
אין לי ממש הסבר לזה, אבל זה מה שקרה/קורה.

אז זה היה בנושא הביקורת.

אבל לגבי איך מתמודדים עם סבתא כמו שלך (צריך להעביר חוק שמשפחות עם סבתא כזאת יקבלו קיצבת עוגמת נפש)
באמת שאין לי מושג.
עולה לי רק רעיון אחד, אבל יש לי הרגשה שכבר עשית אותו.
לקחת את האיש שלך לשיחה, ולומר לו:
"תשמע, היא ממש דפוקה. היא תמיד מוצאת ממה להיעלב, וכל המשחק הזה של ברוגזים זה התחביב שלה בחיים. נמאס לי מזה ואני לא רוצה לקחת בזה חלק. תעשה מה שאתה רוצה, מבחינתי שכולם יהיו איתי בברוגז, זה אפילו יותר נוח"

ובעצם עוד אופציה, [b]יותר רדיקאלית[/b], זה להוציא עליהם את כל העצבים שלך במהלך ארוחה משפחתית גדולה (נניח, ליל הסדר).
פשוט להסביר להם כמה הם דפוקים.
לשאול אותם למה לעזזל הכל סובב סביב הברוגז. למה תמיד, אבל תמיד, מוצאים ממה להיעלב.
ואז או שלחלק מהם (אפילו 2-3 אנשים) זה יישמע מאוד הגיוני והקשר איתם ישתנה,
או שתהפכי למנודה מהמשפחה לתמיד (שגם זה טוב בסה"כ, בהתחשב בנסיבות).

[u]נשרף לי הגפילטע![/u]
ענק!

_אכפת לי אם בעלי יעלב מזה שהיא נעלבה.
וזו הבעיה העיקרית/יחידה._

פלונית, לגמרי כך.
או כמו שהגדרתי כבר קודם [u]אין לי ספק שהכל מתחיל ונגמר ביני לבין בעלי.[/u]
וכמו שרבות מכאן המליצו לי על פרופורציות ברמת המעורבות במשפחה המורחבת והגנובה...

אחרי שזה הידהד בי כמה פעמים, התחלתי להבין את פשר הדבר.
הסברתי לבעלי עד כמה משחקי סבתא לא באים לי טוב,
ותכל'ס אין לי כוח/חשק/כלים נכון לרגע זה לשחק את ה"נחמדות בכל מחיר".
וכל זה אחרי שדיווחתי לו שהמשפחה המצומצמת שלי לא מגיעה ליומולדת של הגדולה,
ואולי כן יום למחרת, ועוד לא יודעים מה נעשה עם זה,
והוא התעצבן: "זאת המשפחה שלך, תשברי איתם את הראש לבד ותגידי מה החלטתם".
עניתי: "הו! על זה בדיוק רציתי לדבר איתך!" D-:
הוא היה בהלם, דיבר עם סבתא קודם והיא אמרה היא דווקא לא ברוגז איתי ולא כועסת,
אמרתי - "יופי! שישאר ככה!"
ואני מבחינתי לא הולכת לפתח איתה שום שיחה חוץ מ"מה שלומך?... <2 דק' האזנה שקטה> אוי! נשרף לי הגפילטע! תרגישי טוב!"

תודה

את הסבתא לא תשני - כנראה
לריב להתנצל וכו... - מיותר מבאס מעצבן וכו...
להקשיב, לענען בראש ,לחייך חיוך כזה מבין, להשמיע אהה כזה שמביןף לתת חיבוק וכו...
כמו שתבשיל אמרה

_"תבטיחי לי שאת תפסיקי להיניק"
"מבטיחה סבתא, מבטיחה (בברמצווה), אל תדאגי, אני אפסיק"
"צאי לעבודה, נשים היום לא צריכות לשבת בבית!"
"טוב. אתחיל לחפש (בעוד 5 שנים, אולי 15)"_

אל תתני לסבתא לשבש את חייכם, תהיי את הבוגר (-: ותקחי אחריות לנתב את הדברים לשביעות רצון כולם
ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אמן!

[u]אכפת לי אם בעלי יעלב מזה שהיא נעלבה.[/u]
וזו הבעיה העיקרית/יחידה.

קל יותר להתמודד עם בעלך, מאשר להתמודד איתה ועם בעלך.

[u]יש הסכם כזה במשפחה: לא מספרים לסבתא שום דבר.[/u]
יא באבא,
עד היום זה כך אצלנו. הלכנו לסבתא השניה - זה בכלל אסור לספר, צריך לספר שהיינו במקום אחר.

כשמדובר בסבתא רבה - המצב הרבה יותר ברור לי עכשיו.
תומכת בהחלטה שלך ש-
_כל הדודות והסבתות עוברות לאחריות הבלעדית של בעלי.
אעשה איתו שיחה שיחתית על כך._

אני לא הייתי משקיעה כל כך הרבה אנרגיה עם סבתא רבה במיוחד במצב כזה ובטח שלא לוקחת ללב ולריאות את תגובותיה. ([u]היא לא בדיוק זוכרת איך קוראים לי[/u].....)
לאור העובדה שהיא לא זוכרת - חשבתי על כמה דברים:
[list=1]
[*] ייתכן שזו אשה די ערמומית שהזכרון שלה סלקטיבי (למשל, זכרה לדבר איתך על כך שהיית בחוץ בלילה....).
[*] ייתכן שהזיכרון בא וחולף ללא קשר לערמומיות.
[*] בעלך שוחח עם הסבתא כי לכך כנראה התרגל (כמו שאמרת היא גידלה אותו וממנה קיבל תשומת לב וגם עזרה כספית).
[*] ייתכן שבעלך דאג לך ושיחרר את המועקה שלו אצל הסבתא (היא הרי לא זוכרת טוב, וייתכן שהוא לא תאר לעצמו שהיא תעשה מזה מעדן פיקנטי)
[/list]

<והמרגיעון - כשהדעת נחה - עולה נחת רוח - מה יניח את דעתך?>.

_ואפשר לחשוב מה בסה"כ היא מבקשת?
שאפסיק להניק, אוציא את הילדה מהמיטה שלנו, אמסור את ילדיי למסגרת,
ואלך לעבוד בעבודה "נורמלית"?
(ואני שואלת איך היא מלכתחילה הגיעה למיטה שלנו, כלומר הסבתא, לא הילדה?)
שאתקשר להתנצל בפני הדודות על זה ש-X,Y,Z
(הכל הגזמות ובדיות, יצירת "ברוגזים" מכוונים ו"סולחות" מלבבות,
גאות ושפל.... עכשיו אני בשפל....)_
תגידי, את חיה את החיים שלי? מטורף... מצד אחד אכן מצד שני די נחמד לי לחשוב שזה לא אני זה הגנום האנושי...

[u]רובם לא קשר דם, אבל גם כן משפחה.[/u]
הופה. עלית על נקודה. משפחה [b]כן[/b] בוחרים. אה-הא!

נזכרתי שלא אמרתי לך שאם הוא נעלב, אז בטח, חייבים לדבר על זה. אבל זה ממש לא גורר שאת צריכה לעשות דברים מול אדם שלישי בשבילו, בשביל שלא יעלב! זה כבר הזוי בעיניי.
חוצמיזה, איך לא יעלב? יש לו מודלים בלתי נלאים שטוחנים לו את זה השכם והערב עם המטרמה! אז אם את רוצה שלא יעלב [b]ממך[/b], דברו ביניכם, ראי איך אפשר לא להעליב אותו מבלי להתפשר על עצמך. מבלי לעשות דברים שאת לא רוצה לעשות. (עד עכשיו רצית, עכשיו את מבינה שאת לא רוצה. מצויין. מותר לגמרי. את יכולה להרשות לעצמך?) השאירי את ההעלבויות שלו ממך בינו ובינך, פתרי אותן בינו ובינך, מה עניין הסבתא לזה שהוא נעלב ממה שאת עושה?

(מקווה שהנקודה ברורה)

_זה מה שקרה לכל המשפחה שלי.
בזמן שחשבתי איך מסתדרים איתם, כולם מתו._
D-:
דף נהדר (סליחה [po]אשת הנכד[/po]) וזה המשפט הנהדר מכולם (וסליחה [po]אשת הנכד[/po]).

ילד קורא לי.

[po]jחלוקית נחל[/po] כתבה: _חוצמזה, שבזה שאת עונה לה בהגיון ומתייחסת לאמירות, את, בעצמך מכניסה אותה לחדר השינה שלך,
ומנהלת איתה סוג של דיאלוג,
אם זה לא עניינה,
סגרי בפניה את הדלת,_
כל מילה בסלע.
זוכרת את עצמי מנסה להבין את זה מול אמא שלי (לא לנסות לשכנע ש XYZ) ביום שהצלחתי לא לנסות לשכנע הבנתי על מה מדברים ב"סיגרי את הדלת" (ולא זה לא אומר שלא היו גליצ'ות אח"כ)
זה אומר גם עבודה לא פשוטה מול הבעל (יש לי דומה בבית עם כללי המשחק של המשפחה שלו וכמו ניצן אני בתהליך יציאה מהמשפחתולוגיה שלו - שקודם נכנסתי "בשבילו" ובכן, עכשיו, בשבילי! אני יוצתאת משם ואת אל יכולה לדמיין לך איזו הקלה! )
כשאהיה גדולה אני רוצה להיות האיש של [po]ניצן אמ[/po] :-D [u]אבל הוא איש מאד אדיב, אחראי ומנומס, ומאד לא פרסונלי איתם[/u]


חוץ מזה נשמע קשה אז קבלי (())

[u]סליחה, לא אמרתי את זה כבר שלוש פעמים???[/u]
סליחה?
אמרתי לך???
;-)



[u]אפילו אני לא יודעת ת'קידומת של גן עדן...[/u]

יש מעט ששרדו. רובם לא קשר דם, אבל גם כן משפחה D-:

חוצמיזה, זה שבעלך לא מרים טלפון למשפחתך זה לא חוכמה. אפילו אני לא יודעת ת'קידומת של גן עדן... :-P
(היי! את התחלת!.. טוב. את המשכת! :-D)

סליחה, לא אמרתי את זה כבר שלוש פעמים??? :-0

[u]כל המשפחה המורחבת היא לחלוטין בתחום האחריות שלו (ולא כי הם כאלה נוראים, פשוט כי הם המשפחה המורחבת שלו, ואף אחד שם לא מעלה על דעתו לנהל איתי שיחות טלפון).[/u]

גאוני.
איך לא חשבתי על זה קודם?
באמת זה לא שמישהו מהם, כולל בעלי בעצמו, מרים טלפון למשפחה שלי. אי פעם.
בזמן שלי יש איזושהי מחוייבות מופלצת שמתרחשת בתדירות קבועה.
יפה.
לשחרר את העניין.
בלופ.

כל הדודות והסבתות עוברות לאחריות הבלעדית של בעלי.
אעשה איתו שיחה שיחתית על כך.

תודה

סבתאקטומי :-) אפשר להוציא את הסבתא [po]מאשת הנכד[/po], אבל אי אפשר להוציא את [po]אשת הנכד[/po] מהסבתא.. :-)

[u]כי מכל דבר היא מוטרדת ולא ישנה בלילות.[/u]
אבל זהו בדיוק, זה לא משנה מה תגידי ומה תעשי, היא כבר תמצא סיבה לא לישון ולהיות ברוגז.
לכן- מבהירה את הנמשל מהדוגמה שלי מקודם- בעד אותו הכסף את יכולה להנהן ולהסכים לכל מה שהיא אומרת (ממילא זה לא משנה אם תעשי את מה שהיא מבקשת או לא, היא בכל מקרה לא תישן בלילה) וקצת הומור בטח לא יזיק (היא ממילא תעלב, אבל לפחות את תצאי מהשיחה יותר מחויכת).

מה שכן- אני באמת לא מבינה למה את מדברת איתה ולא בעלך- אני בקשר ישיר רק עם אבא של האיש והאחים, כל המשפחה המורחבת היא לחלוטין בתחום האחריות שלו (ולא כי הם כאלה נוראים, פשוט כי הם המשפחה המורחבת [b]שלו[/b], ואף אחד שם לא מעלה על דעתו לנהל איתי שיחות טלפון). אותו דבר איתו והמשפחה שלי.

תודה לכולכן
קראתי את הכל
וגם ערכתי...

אתייחס לקצת מן הדברים
אם אגיב להכל מסתכנת לצאת עם דוקטורט בסבתאות ובלי תשובות

אז רק מגיבה למה ש"דורש" אצלי תגובה

[u]מה אכפת לך אם היא נעלבת מהתנהגות לגמרי סבירה? שימי לב - הכלה של הנכד שלה, (מי? מי?) לא ממש רצה לטלפון כשהיא מתקשרת.[/u]

אכפת לי אם בעלי יעלב מזה שהיא נעלבה.
כלומר זה לא רק אני מולה.
מאחוריה עומדות עוד דמויות.
זה יותר מורכב מזה.
אם אני רוצה שהמשפחה שלו תהיה גם המשפחה שלי - הו, שם מתחילות "הבעיות".
אלה לא ממש בעיות, אלא הזדמנויות.
אם אני נתקעת שם - כמו שהגדרת יפה, זה מתיישב לי על משהו.

הנכד שלה הזה הוא הנכד הראשון שלה, והיא גידלה אותו,
והוא כמו הבן בשבילה - בן ראשון ששרד, אחרי הבנים שלה שנולדו ומתו.
אכן אוצר יקר מאוד.
הקשר שלה אליו מאוד מיוחד.



[u]ולגבי תמונות - יש כאלה שעבורם זאת תמיד סיבה טובה לשיחה. (נכון שצריך סבלנות לשמוע סיפורים חוזרים)[/u]

אני אוהבת סיפורים חוזרים.
אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות...
מטריף אותי...
דווקא שמעתי מפיה כמה סיפורים, על איך ומאיפה עלו לארץ,
על הבנים שלה שמתו- בעלי אגב בכלל "לא בעניינים".

מה אני אומרת בעצם?
זה לא שחסר פה איזשהו עומק רגשי, אלא בדיוק להיפך.
אני מקשיבה לה, ומתעניינת, אבל כל אלה לא שווים.
יש לה קטע כזה של להגיד: המשפחה התפרקה, אין משפחה,
לא תהיה משפחה, אף פעם לא יהיה בסדר.
והיא מנסה בכל הכוח ובכל דרך אפשרית להוכיח את הטענה הזאת.
כלומר, סיפורים על השואה זה טוב ויפה,
יחד עם זאת, גם היום - חייבים לסבול.

למען הסר כל ספק, אני לא הולכת להטיס איתה עפיפונים,
וגם לא ללמד אותה שפות.
היא בת 84 מאז שאני מכירה אותה, ואף אחד לא יודע מה גילה הארכיאולוגי המדוייק.
היא לא בדיוק זוכרת איך קוראים לי, שלא לדבר על הבנות שלי.
לא אומרת את זה בקטע קטנוני, אלא כדי להבהיר שרעיונות לגבי בילוי ופנאי משותפים זה לא משהו שאני מפנטזת עליו.
אני לא באמת אוהבת לסבול.
רק לפעמים זה נדמה ככה ;-)

ניצן, אהבתי בענק את כל מה שכתבת.
קיצוני, אך נותן השראה.
במיוחד שבסוף זה יעבור מעצמו חחח.
זה מה שקרה לכל המשפחה שלי.
בזמן שחשבתי איך מסתדרים איתם, כולם מתו.






שרון,

[u]יכול להיות שבעלך היה מודאג ממה שקרה (וזו באמת היתה סיטואציה מדאיגה), ובשיחה עם הסבתא שלו עלה לו הצורך לשתף אותה בדאגה הזו, והיא גם נכנסה לדאגה והתקשרה אלייך כדי להציע דרך שבה לא תצטרכי להיות במצבים כאלה בעתיד?[/u]

אהה יפה.
אהבתי :-) בעלי דואג לי? נחמד :-)

יש הסכם כזה במשפחה: לא מספרים לסבתא שום דבר.
למה?
כי היא דואגת.
לא מספרים גם על זה שנפגשים ביננו (בעלי והאחים שלו).
זה מפריע לה.
מורכב להסביר, שורה תחתונה:
זה לא מסתדר לה עם זה שהמשפחה הרוסה וסובלת.
לא מספרים שנוסעים לנופש, כי מטרידות אותה הנסיעות.
לא מספרים שחוגגים ימי הולדת.
כי מכל דבר היא מוטרדת ולא ישנה בלילות.

עכשיו, איך משיחה של לא לדבר על כלום, ולא להזכיר כלום - פתאום מגיעים לדבר עלי לבד בחושך ב-2 בלילה במחלף מבשרת?

מסכימה עם כולכן שאני מדי מעורבת...
קודם כל - מאטה...

תודה

וואי [po]אשת הנכד[/po] אני מתעצבנת רק מלקרוא על הסיטואציות האלה!
שולחת חיבוק גדול (())

פידג'ט, וואו, אנחנו יותר דומות ממה שחשבתי :-)
מעבר לכל המסגרת כולה, גם אצלנו, כל שבוע, ביקור אצל הסבים, אותו סיפור. היתה לי גם סבתא רב(ת?)א שנפטרה בגיל 107 כשהייתי בת ארבע. עד אז היינו בטוחות (אני ואחותי) שהיא מכשפה (כמו באגדות) והיו מכריחים אותנו לבוא ולתת לה נשיקה. פחד אלוהים. :-D
שלא לדבר על אסוציאציות לSHC. חעה.

יש ריחות (בואו נודה שלא נעימים במיוחד) שממש מעירים בי את כל הזכרונות מהביקורים אצל קרובי המשפחה הזקנים.
וזה כל כך לא צריך להיות ככה!!!
אוף.

גם לי הייתה סבתא כזאת.
בביקורים הדו-שבועיים לכל אורך ילדותי נכנסנו לבית באותה צורה, שתינו אותו דבר, אכלנו אותו דבר ודיברנו על אותם דברים.
זו הייתה הדרך המעוותת שבה הם ידעו להתנהג.

אני לא מאמינה ב"משפחה זה משפחה, משפחה לא בוחרים". לא צריך לסבול כי "זה משפחה".

ועל אף שאני מרחמת על הסבתא המסכנה שלי, שלימדו אותה שאהבה זה להסתכל בתעודה של הנכדה שלה ולהנהן בסיפוק (בלי שבחים או משהו כזה, חלילה, שלילדה לא יעלה השתן לראש), אני לא בקשר איתה היום, כי זה לוקח יותר מדי תעצומות נפש שאין לי.

אותו דבר עם מקרה החברה, למרות שאמרו פה כבר במיליון דרכים שונות - למה לסבול?
אם הייתי בת פחות צייתנית והיו מלמדים אותי שהדיעה שלי חשובה, יכול להיות שלא הייתי צריכה לשבת בשקט 10 שנים ולספור דוגמאות על השטיח (:-( ) , והייתי מצהירה שאני רוצה לשחק, או לראות טלוויזיה, או לעשות משהו שמתאים לי ולא לפנטזית-הילדה-המוצלחת-שרואים-ולא-שומעים...
וזה בדיוק מה שאני עושה ואעשה עם כל אדם מאז.
לא בחוסר נימוס או בגסות, פשוט - אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה, שלום ביי. היעלבויות לא על מצפוני (אם אכן אני מדברת בנימוס...).

אני מודעת לעובדה שזה נשמע די שחור או לבן, אבל מהניסיון הספציפי שלי (שעוד נבנה כמובן) - עדיף ככה ולא שנים של סלטות באוויר וסכנה ל - spontaneous human combustion (לא יודעת איך בעברית)...

_אפשר להסתכל יחד באלבומי תמונות, אפשר להראות לה מה זה אינטרנט ושכל כך הרבה נשים תומכות אחת בשניה
אפשר גם לנסות ללמד אותה סינית._

D-: טוב, אולי זה לא מתאים למצב הזה, אבל אני הופתעתי מהיכולות של מאוד מבוגרים (60-75) לגלוש באינטרנט.
ולגבי תמונות - יש כאלה שעבורם זאת תמיד סיבה טובה לשיחה. (נכון שצריך סבלנות לשמוע סיפורים חוזרים).

[po]אשת הנכד[/po], אני חשבתי שמדובר באמא של בעלך.
בת כמה הסבתא המדוברת?

אולי אפשר לשנות לדף את השם ולעשות לו ניתוח להוצאת סבתא. (סבתאקטומי)
אולי אפשר גם לעשות את הניתוח [po]לאשת הנכד[/po].
או שאם היא תחכה מספיק זמן זה יעבור.
([b]וואו[/b] ההומור שלי מקאברי היום... :-0)
:-)

[u]הבןיקירליאפרים[/u]

אוי, לרגע חשבתי שזה משהו באידיש...: )

ואין סתירה בין מערכת יחסים עצמאית ובין מערכת יחסים נימוסית, מכבדת, עם דרך ארץ וכו' זו לא חייבת להיות מערכת יחסים מעורבבת, ילדותית ומתוסבכת.

מה שאני אומרת במילים אחרות, זה שאפשר לאמץ אותם לחיקכם כמשפחה (שזה גם מה שאני עשיתי) אבל אז צריך להבין את המשמעויות והמחירים של זה. היופי זה שאפשר לבחור. ברוב המקרים, זה שבחרת איש מהרחוב להיות לך לקרוב המשפחה הקרוב ביותר, לא אומר שכל האנשים שהביאו אותו עד הלום מתאימים לך. למעשה, ברוב המכריע של המקרים זה לא מתאים.
[b]היופי[/b] זה שאפשר לבחור.
אם מוצא חן להיות בקלחת, השריטות מתלבשות יפה אחת על השניה וכולם סובלים בכיף, לבריאות! @} :-D
אבל אם קשה, ולא טוב, ואת במקום אחר, מודעות אחרת... אז את יכולה לבחור לשים את האיש הזה מהרחוב (הנחמד, שבחרת במו ידייך... :-)) בשער. וזה יותר מבסדר. זה ממש עובד טוב.

ההורים שלי היו פה לכמה שבועות. אז ברור שלאיש יש גם מערכת יחסים איתם. אבל הוא איש מאד אדיב, אחראי ומנומס, ומאד לא פרסונלי איתם. איכשהו הסגנון שלו מוציא מהם רק טוב. כולם מנומסים ומכבדים כשהוא בסביבה, ואף אחד לא מעז להציק לו. אם מציקים בשאלה לא עניינית, הוא מצליח לצאת מזה בחן מרשים. גם לא מתערבב, גם שם את הצד השני במקום, וגם כולם יוצאים בחיוך. מה אומר, יש לי מה ללמוד ממנו...
(ואולי זה פשוט כי הוא כזה אחלה, אז משפחתי כל כך מרוצים ממנו, בעוד שאני, בואו נודה, לקחתי למשפחתו את הבןיקירליאפרים המושלם שלהם ולתפישתם אני מתעללת בו ובבתי ומכריחה אותם לחיות חיים אומללים הרחק מאמא. ו"אמא" זו לא אני, שיהיה ברור. זה שכולנו יותר מאושרים ושהוא חלק דומיננטי בבחירות אלה סתם עובדות. ובואו לא נתבלבל עם עובדות! :-P)

לא אמרתי שזה קל :-)
אצלנו שמונה מתוך 34 ו 36. אבל לפחות ארבע שנים שאני מוציאה את עצמי עם פינצטה. זה לקח זמן, אבל היה ממש שווה את זה.
עכשיו, לשם הדוגמה, יש לי צרות עם החמות, אבל נראה לי שזה שהכל עובר דרכו רק מקל על הסיטואציה ולא מסבך אותה. (וואו, אם היא היתה לוקחת אותי לשיחות על כוס קפה על ההורות שלי, אני לא חושבת שבית דין היה מחזיק אותי אחראית למעשיי...)
עוד יתרון שבולט לי עכשיו מתוך מה שכתבתי, זה שבמיוחד כאשר יש קשיים וחיכוכים, זה מאפשר לחלק מן הזוג שזו המשפחה שלו, לשמור על יחסים משפחתיים תקינים (או שמא אומר "נורמליים") עם משפחתו. וכשהיחסים אינם תקינים בינך ובין משפחתך, בן/בת הזוג נמצא/ת ישר במקום הנכון לצידך ולא תקוע/ה באמצע כמתווך/ת.
בקיצור, רק יתרונות. |Y| :-D