סיפור הלידה של דניאל - מכתב אלייך ילדה שלי
חשוב לי לכתוב את סיפור הלידה שלך.מגיע לך, לנו, כי היתה לנו לידה נפלאה וכי לכל אחד מגיע להכיר את סיפור הלידה שלו.
אומנם לא בדף סיפור לידה וללא קישור לשם.
כל ההריון איתך היה כ"כ שונה מההריון עם אחיך.
את יולדת כמו שאת חיה, את בהריון כמו שאת חיה. ואני הייתי במקום אחר, הייתי אחרת ממה שהייתי בהריון איתו. עכשיו אני אחרת ומשתנה וגדלה בזכותך וגם לך תהיה השפעה גדולה על ההריונות שיבואו והילדים שיבואו. את חלק מהמשפחה חלק ממני ומאבא שלך ואפילו מאחיך גדול שכל המפגש שלך איתו היה קצרצר,אבל אני יודעת שיהיה חלק ממה שמעצב אותו לאדם.
הרגשתי אותך עוד לפני שהיה איחור, הרבה לפני. די מהר גם חשתי אותך כבת. אח"כ אמרו לי שטעיתי ולקחו לי כמה שבועות טובים לדמיין אותך כבן, ואז אמרו לי שצדקתי ושוב הייתי צריכה להתאים את המחשבות והדמיונות.
כ"כ רציתי בת, כבר בהריון בראשון וכ"כ שמחתי.
אני אוהבת אותך בתי, אבל מרגישה גם "מרומה" כי אני עדיין רוצה תינוקת, נשארתי עם הדמיונות, עם הרצונות, השאיפות.
היו לי כ"כ הרבה מחשבות על איך לעשות דברים אחרת.
אמהות לילד שני, אתגרים חדשים, חששות אחרים.
רציתי לראות איך אני אמא לתינוקת קטנטנה מהמקום האחר שבו אני נמצאת היום. איך לשלב אותך ואת אחיך איתי ועם אבא ולהצעיד אותנו ביחד כמשפחה מחוזקת ואוהבת. אנחנו אכן מתחזקים ואוהבים. אני מנסה להבין,להרגיש ולמצוא איך את משתלבת אתנו ואנחנו איתך - רק שבכלל לא בכיוון שחשבתי עליו.
אי שם בסוף שבוע 32 דברתי עם חברה טובה שעבדה איתי על אך היא קבלה "שמירת הריון". הרגשתי שקשה לי ואני "רוצה הביתה". זה היה ביום חמישי.היו לי צירים כבר כמה שבועות, בבדיקה קודמת הרופא אמר שאלה צירים מדומים. ביום ראשון הלכתי לרופא אחרי העבודה ולהפתעתי הרבה, המוניטור הראה ציר "אמיתי" והיתה פתיחה של כמעט אצבע. קיבלתי את החופש המיוחל.
האמת שקצת נבהלתי. הרופא דיבר על מתן תרופות לי ולך - לפיתוח ריאות, במידה ותהיה התקדמות נוספת.
נחתי בבית הקשבתי לגוף שלי. ובאתי אחרי יום או יומיים לעוד בדיקה. לא היתה התקדמות הצוואר עדיין ארוך ואני נרגעתי.
ככה עבר עלינו חודש. מדי פעם אני נלחצת והולכת לרופא לבדוק שאין התקדמות בפתיחה. היה לי חשוב להשלים את ה 30 יום בשביל "שמירת הריון" מביטוח לאומי (שבוע 37). אבל דיברתי על לידה שבוע 38-39.
בשבועיים האחרונים מאוד הטרידה אותי השאלה איך אני אדע מתי לסוע לבית בחולים. גם כל הסימנים סביבי דיברו על זה. לילה אחד, ללא שינה, עלתה לי המחשבה שאולי אלד באוטו. - בבוקר, בחדשות, דיברו על 3 לידות שהתרחשו בדרך לבית החולים.
נשים שאני בקושי מכירה סיפרו לי על לידות תוך שעה - שעתיים, חלקן אפילו לא הבינו בהתחלה שאלו צירים.
בלידה הקודמת נשארתי בבית כמה שיותר, הגעתי לבית החולים בפתיחה 8-9 וישר ללחדר הלידה עם צירי לחץ. הכל בלידה ההיא, מירידת הפקק הרירי ועד שאחיך הגיח אלינו היה בין 7 ל 8 שעות . בהריון ההוא אמרו לי "אל תדאגי את תדעי כשזה יתחיל" הפעם אני כבר חודש הסתובבתי עם צירים שלפעמים היו גם כל 10 דקות, בלי התקדמות כל שהיא. איך אני אמורה לדעת מתי זה באמת זה - מתי צריך לצאת לדרך?
ביום ראשון באותו שבוע, אחרי לילה שהיו בו הרבה צירים, השכנה שלי אמרה לי שירדה לי הבטן ואני אלד השבוע. חייכתי ואמרתי לה שלא השבוע , יותר נוח שבוע הבא. אבל כששוב התחלתי להרגיש קצת יותר צירים נלחצתי ונסענו כולנו - כל המשפחה למרפאת הנשים. הרופא שלי לא היה וקיבל אותי רופא בכיר יותר. הוא אמר שאין התקדמות, מבחינתו זו אפילו לא היתה פתיחה של אצבע. סיפרתי לו על חששותי. הוא לא החשיב את הלידה הראשונה שלי כמהירה במיוחד.
יום שלישי בבוקר, הלכתי לתור שקבעתי מבעוד מועד לרופא. מחר תגמר תקופת החופשה השניה שנתן לי והחודש המיוחל לביטוח לאומי. היה ציר חלש המוניטור, אין התקדמות בפתיחה. הרופא שלי הסביר לי שהוא לא יכול להמשיך לי את החופשה כי אני כבר בשבוע 37 ושלושה ימים, אין התקדמות ואם אני אלד זה כבר בסדר אני כבר יכולה ללדת.
אחרי הצהרים טיילנו עם חברה ובנה. בערב אכלנו ארוחה טובה (ומאוד גדולה) עם השכנים שלנו. הרגשתי הרבה טוב ממה שהרגשתי בהרבה ערבים קודמים.
בלילה אחרי שכולם כבר הלכו לישון, רבצתי לי בסלון וראיתי טלוויזיה, לילה כמו הרבה לילות שעברו עלי בחודש האחרון. נימנתי קצת, התעוררתי. שום דבר מיוחד. פתאום היה לי כאב בבטן שברגיש כמו גזים תקועים. הלכתי לשירותים. בהריון עם אחיך השתמשתי הרבה בשירותים כהכנה ללידה (וגם בציריברקסטון) איך ללא ללחוץ, אלא לשחרר, איך לזוז בתנועות מעוגלות, ולנשום להוציא קולות. כל החודש האחרון הייתי מאוד סטטית בצירים - מתוך מודעות ורצון לא לקדם שום דבר עדיין. אפלו חששתי שאני תוקעת את עצמי ולא אדע איך ללזוז ורקוד את הלידה שלך.
הלילה הזה שיחררתי, מותר לי ללדת. אז השתמשתי בגזים ובהתקשויות לא גדולות שהיו לי. זו גם היתה הפעם הראשונה שדיברתי איתך בקול רם.
הגזים המשיכו, צחקתי על עצמי שאכלתי כ"כ הרבה הארוחת ערב.
בדיאבד אני יכולה להגיד שכבר הייתי בעולם אחר -עולם הלידה עם צורת חשיבה אחרת.
באיזה שהוא שלב הרגשתי עיפה. ורציתי נסות לישון, שם על המזרון בסלון. חשבתי שאם אספיק להרדם אולי לא אתעורר מגזים. ושוב בדיאבד הייתי כבר ברגע הזה של במנוחה שבא לפני הסוף. הציר/גז הבא שבא פתאום קלטתי ש"הגזים" באים האופן סדיר והם הופכים תכופים יותר ויותר. השעה היתה 4 לפנות בוקר.
בדקתי וגילית שיש לי ציר ש ל חצי דקה כל 7 דקות. הצירים עצמם כאבו, אבל קולות ותנועות עזרו ובין ציר לציר הערתי את בן זוגי היקר (פעמיים), וארגנתי דברים אחרונים לתיק שלי.
בן זוגי היקר התקשר לחברים שהיו צריכים לבוא להיות עם אחיך.
היה לי קצת ריר ורוד. חשבתי שזה הפקק הרירי.
נכנסתי למלקחת, לא התקלחתי אותו יום ורציתי להתרענן לפני בית חולים. בכל מקרה היה איזה רבע שעה להעביר עד שיבואו החברים.
המים עזרו לי ,כרעתי באמבטיה עם הטוש ביד נתתי למים קצת להתמלא. אבל שוב הייתי צריכה קקי, אז כשחזרצי לאמבטיה פתחתי את הפקק ושטפתי את עצמי. זה לא הרגיש, אפילו לא דומה לצירי הלחץ בלידה הקודמת. לא ידעתי שאנחנו כ"כ מתקדמות למפגש ביננו.
היו לי מעט הפרשות דמיות. פחות ממה שזכרתי הפעם הקודמת.
המים פקעו - נקיים צלולים.
שוב יצאתי לכיוון השירותים כשפתאום הרגשתי את הראש שלך עם היד שלי. צעקתי לאבא שלך, שאני מרגישה את הראש. נשענת עם יד אחת על משקוף השרותים ויד אחת מרגישה את הראש שלך, חם ורטוב. אבא רצה שאני אחזור לאמבטיה ואני אמרתי/שאני לא יכולה והוא עזר לי לחזור. אמרתי לו שיתקשר למד"א ושיניתי - לאחות הקיבוץ. הוא נשאר מתמודד עם מספרי הטלפון והלחץ.
אני כורעת על בירכי באמבטיה נשענת על שפתה. מתחזקת ומזכרונות סיפורי לידה שקראתי לפני שנה-שנתיים פה באתר. לידות בית, לידות לבד. עוד ציר אחד והנה את יוצאת אלי. הראש מחליק כ"כ בקלות החוצה, בלי צריבה, בלי כאב. ומיד גם כל הגןף שלך רטוב חם ומקסים. אבא עם הטלפון היד ודמעות שמחה בעיניים. אני כ"כ מאושרת, כ"כ בשוק כ"כ חזקה.
לא בכית מיד, אבל אחרי רגע כן בכית - קצת. האחות הגיעה כמה דקות אחרי. היא עזרה לך שיפשפה אותך והשמעת את קולך. כ"כ הרבה בלבול היה בדקות האלה שאחרי. נולדת ב 5 בבוקר.
אני מוצאת את עצמי לא יכולה להמשיך מכאן. אולי כי את זה כתבתי לך ואת ההמשך את כבר יודעת. אולי כי אני רוצה להשאר עם התחושה הזו של תינוקת חיה עלי, אצלי בבית ולא לתמונות הנשמה הנט"ן.
יש לנו הרבה מה לבדוק על כל ההתרחשות שהיתה אחרי שנולדת. אבל זה כבר לא שייך אלייך ולסיפור הלידה שלך
סיפור לידה אמור להגמר ככה. אמא תינוקת ואבא בוכה מהתגשות.,
ההמשך, ההבנה של מה היה, שייך להתמודדות שלנו, שנשארנו כאן, להבין, לכעוס ללמוד ולנסות להבין איך להמשיך מכאן, ואיך להיות אחרת בלידה הבאה.
אוהבת אותך המון ומאוד מתגעגעת. אלייך, לחלום שלי אותך, לחלום המשפחה הגדלה שלנו. לטיולים במנשא,בעגלה. להתמודדות עם הסתגלות של אחיך אלייך ושלך לאחיך.
ילדה יפה שלי, איזו לידה יפה ומעצימה נתת לי. כמה תובנות והתמודדויות וכאב וצמיחה.
לילה טוב יפה שלי.