מהמם קראתי בשקיקה הכול.

קראתי כמעט בנשימה אחת
מדהים כמה דברים דומים עוברים אנשים בתהליך הזה
והבדידות...
וההצמדות הזו למי שמבין אותנו
גם אני עברתי המון המון, בארץ ומחוצה לה
כיף לך שבסוף הגעת
מיכל

אז כן נזכרתי במשהו שרציתי לדעת.

ממה אמא שלך הזדעזעה יותר, מהנס או מחזרתך בתשובה?

עכשיו תורך... (-;

כן, זה מייסר, זה מתסכל.
מבינה,
בכל זאת חתיכת חיים שהצטמצמו עד כדי זכרון פרטי.

@}

כן, זה מעניין, שאתן כותבות שלשמוע אותי מזוית אחרת זה שונה לכן. איכשהו הזכרתי פה ושם את הילדות כך שלא עלה על דעתי שאתן בפוקוס אחר.
ואכן, החיים משתנים כל כך מהר שלפעמים באמת בא לי לחזור לעבר, או כמו שעדינה אומרת לחזור לכל מיני תקופות ולהמשיך לחיות אותם בוא זמנית להווה שלי.
אבל אני גם יודעת ומודעת לכך שזה לא נכון ושזה לא יהיה אותו דבר.
לדוגמא, יש בי באיזשהו מקום רצון עז לנסוע למשל עם בעלי לאותו חו"ל בו חייתי ולהראות לו, הנה פה הייתי עם הנס, פה היתה הרכבת, את האוטובוס הזה לקחתי, כאן עבדתי, פה האוניברסיטה וכאן הכיתה שלי, כאן גרתי אחרי הנס, כאן גר הנס, פה מרים, הנה מעיין, והנה זה וההוא, וכאן הקהילה היהודית, וכאן בית הכנסת, ואת הדרך הזאת רצתי מהנס לאסתר ועוד ועוד. אני מדמיינת את שנינו רצים אצים טסים מפינה אחת לשניה ובעלי כל כולו התלהבות והשתתפות...
אבל לא.
אני יודעת שכאשר אגיע לשם יהיו לי אכזבות. אחפש את מה שהיה אז - ומה שהיה כבר איננו. ומי שעוד שם, הוא כבר לא אותו אדם. ואם הוא כן, אז זה עצוב מאוד.
דווקא בעלי לקח אותי לארץ הולדתו פעם אחת ובאמת עשה לי סיור כזה. ניסיתי בכל כוחי להיכנס לנעליים שלו ולסיפורים שלו, ובאמת היה כיף ומרתק. אבל גם הוא התפכח מאז ויודע שאין לו שם ולא כלום יותר, למרות שגם הוא נורא מתגעגע.

כן, זה מייסר, זה מתסכל. אולי לצורך כך אני כותבת בלוג.
ובאמת, אולי פעם הבאה (הילדה שלי עכשיו על הידיים משוועת לתשומת לב, הבטחתי לה סיפור ואני הולכת עכשיו לקיים, אז לא אכתוב ברגע זה) אכתוב על השבתות בבית הסטודנטים (רגע, כתבתי על זה כבר?). אבדוק פעם הבאה.
תודה רבה על התגובות, מרוב שלא היה לי מה לכתוב כבר שכחתי שכתבתי פה

באמת כיף לשמוע עליך גם קצת יותר באופן אישי-עכשוי.
אני גם מאד מזדהה עם
אבל בגלל שאני כל כך עסוקה עם הילדות, בקושי אני מצליחה לתרום את שלי לשיחות על השולחן
(רק שאצלי זה הילדים רק בנים!)
לפעמים זה לא מפריע לי ולפעמים זה מעצבן אותי.

חוץ מזה אני רוצה להגיד שאני גם מאד מזדהה עם הקושי להיפרד מהעבר.
אצלי אני דווקא משתדלת בשנים האחרונות כמה שפחות להתעסק בזה (למרות שהפיתוי גדול ולפעמים אני נסחפת לשיחות או מחשבות על זה) כי ברגע שאני מתחילה להעלות זמנים שונים בחיים שלי (והיו הרבה גילגולים שונים) אני מרגישה קרועה מאד, נהיית מוצפת געגועים ותחושה כמו שאת אומרת שהעניינים שם לא סגורים.

עד לפני כמה שנים ממש התייסרתי מזה שאני לא יכולה לחזור לכל מיני תקופות ולהמשיך לחיות אותם בוא זמנית להווה שלי.
לא רציתי להיפרד משום דבר ואף אחד.
ממש תחושה מתסכלת בשבילי.
פעם שיתפתי את בעלי בזה והוא להפתעתי ממש לא הבין על מה אני מדברת.
הוא לא מרגיש קשור לעבר שלו, לא רוצה לחזור אליו ולא בגלל שהיה לא רע או משהו, פשוט לא מעניין אותו.

טוב שאת כותבת, ניצה.כמובן שאותי מעניין לשמוע על דרך ההתקרבות ממש.
כשאת מדברת עכשיו על הבית והילדות אני שומעת מישהי אחרת, אישה חדשה.
זה מעניין מאד.

בצעדי גמד

מה, כל כך הרבה זמן לא כתבתי??
האמת היא שמתחיל להיות לי קשה להמשיך ולכתוב. לא יודעת למה... איכשהו, הדחיפה הראשונית שהיתה לי פגה באיזשהו מקום, ואני חשה שכתבתי בעצם הכל.
משום מה, היה לי צורך עז לכתוב דווקא על התקופה עם הנס. רציתי לעבד את התקופה הזאת איתו, רציתי לדעת מה קרה לי אז, רציתי לחוות את זה שוב וגם להיפרד. אבל עדיין לא ממש נפרדתי מאותה תקופה. לא יודעת מה קשה לי...
בלי שום קשר להנס, אני חשה שתקופת חיים עברה עלי ואולי אפילו על ידי מבלי ששמתי לב. נכון שעשיתי המון, אבל למה אני חשה כאילו פספסתי משהו?
אבל יש לי ניחוש.
אולי דווקא בגלל שהתיישבתי, שהקמתי משפחה, ילדים, פתאום החיים לא זורמים כל כך מהר, לא מלאים בתוכן שמחליף את עצמו כל כמה שניות. אני לא פוגשת אנשים שונים בבית הסטודנטים יותר ואין את המפגשים האקראיים בחדרי מדרגות. אני לא הולכת לאוניברסיטה ומשוחחת עם סטודנטים גויים על יהדות. אני פשוט בבית, מטפלת בילדות, שמחה בחלקי והחיים על מי מנוחות
מה רע? כלום. סך הכל זה מה שרציתי וחיפשתי, לא?
האמת היא שדווקא בעלי ואני מארחים המון, וזה תמיד נחמד, אבל בגלל שאני כל כך עסוקה עם הילדות, בקושי אני מצליחה לתרום את שלי לשיחות על השולחן. יש בזה מן התסכול במובן הזה, למרות שאין תענוג גדול יותר בשבילי מאשר להיות עם שתי המתוקות שלי.
יתכן שיהא עלי למצוא איזשהו איזון. אולי בגלל זה פתחתי את הבלוג.
אגב, לא יודעת אם זה אומר משהו, אבל אני מזל קשת. אש, אש בוערת. חייבת תמיד לבעור ולרחף ולעוף וללכת מפה לשם, אין מנוחה ::-)). זה קשור? )
אבל בכל זאת רוצה להמשיך ולכתוב.
ותוך כדי כתיבה מתחילה להתגעגע לכל מי שהכרתי אז.
ניסיתי לחפש שני תלמידים שלי - את הכומר ההוא ואת המזכירה שלו שלמדו אצלי. הם כאלה אנשים נחמדים. אבל האתר שלהם כבר לא פעיל וכנראה שאין לי דרך להגיע אליהם. טוב מילא, לא נורא כל כך.
אה, וגילה, רק שתדעו איזה נכס הבחורה הזאת. שוחחנו כמה פעמים וזה פשוט נפלא! כל כך כיף שיצרנו קשר! כבר לחלוטין (אני חושבת, מקווה) נרפאתי מאודליה. את המכתב של גילה קראתי שוב ושוב, ואת המכתב של אודליה, רק להסתכל עליו עיקמתי את הפרצוף. זה אומר שנגמלתי ממנה?
אם יש לכם שאלות מנחות, אשמח לשמוע, אולי זה יעזור לי שוב להתחבר.

קוראת

הדבקתי פערים
איזה כיף לקרוא אותך,כ"כ מסקרן ומותח
@}

@}
ממשיכה לעקוב

@}

פתאום חוזרים לי הבזקים נוספים מהתקופה שלי עם הנס. קצת בזכות מתחדשת שכתבה על סיני. זה ישר הקפיץ גם אותי לסיני של פעם. היום שברתי את הראש וניסיתי להיזכר האם היינו שם ביחד, או לא? וממש קשה לי לענות על כך.
מה שבטוח זה שהייתי שם, בסיני, פעמיים. פעם אחת עם שתי חברות טובות. היינו בחוף הכי מפורסם שם, לא זוכרת את שמו בכלל. אחר כך נסעתי לשם שוב. בטוח שזה היה בתקופה שהייתי עם הנס, כי אני זוכרת בברור שחזרתי משם עם כל מיני בגדים ופינטזתי על ללבוש אותם שם, בחו"ל, ולמשוך מבטים שואלים אלי (כל מיני שרוואלים ובגדים זרוקים צבעוניים כאלה. די מכוערים, אם תשאלו אותי ).
לאט לאט, תוך כדי כתיבה אני נזכרת בטשטוש רב.
נסענו לאילת. היתה לנו נסיעה נוספת לאילת. זה היה בהתחלה. היינו שם שבועיים, טיילנו בסביבה. אחר כך, אולי היה זה בביקור שלו האחרון בארץ, שוב נסענו לאילת ומשם כנראה לסיני. האם היה לנו רכב שכור? כן, היה, אבל לא לסיני.
איפה היינו? בטח לקחתי אותו לאותו המקום שהיכרתי מביקור קודם.
אבל מה עשינו שם? מה היה שם?
זוכרת במטושטש. כן, ניסיתי לעשות שנורקל שם בים, והים היה טיפה סוער. הנס הסביר לי שאי אפשר לעשות את זה בכזה ים סוער, ואני כל כך התעקשתי.
אבל אוף, באמת לא זוכרת הרבה. וזה גם לא משנה כל כך.
סתם בגלל מתחדשת נזרקתי לסיני, קצת המומה בגלל שאני חשה כאילו היה זה בגלגול אחר, כאילו היה זה חלום שנשכח מזמן.

והנה אני עושה את צעדי הראשונים, בארץ זרה, כבר לא כל כך זרה, אבל בלי הנס. בלי המשענת שלו. פתאום אני לבד עם עצמי. תחושה משונה. אולי בגלל זה עדיין המשכתי ללכת אליו, לקבוע איתו דברים, לשאול אותו מה הוא עשה כל היום.
אכן, הפרידה לא היתה קלה. נפרדנו, אבל לא ממש. עדיין היינו קשורים זה לזו. היה לנו באמת קשה להיפרד ולהתנתק.
אבל הקב"ה עזר, לאו דווקא בדרך הקלה.
הנס המשיך להיות מגעיל אלי.
ואני מצידי, החלטתי לא לתת לו את התענוג הזה יותר.
יום אחד הסתפרתי. היה לי שיער ארוך ארוך ובאמת יפה, והחלטתי לעשות קארה. נכון שארוך יותר יפה לי, אבל זה מה שבא לי באותו יום.
הוא ראה אותי ואמר לי כמה שזה מגעיל.
הבטתי בו ואמרתי לו שבעיני זה יפה, ושהוא לא רוצה שאני אתחיל לומר לו כמה לא הולמת אותו ההתקרחות המהירה שלו.
הוא האדים ושתק.
פעם אחרת הוא ניסה שוב להעליב אותי, כבר לא זוכרת איך, ואני עניתי לו כמו שצריך.
כבר לא פחדתי ממנו.
ואז הוא בא אלי יום אחד לספר לי בהססנות שיש לו חברה חדשה.
ובזאת באמת בא הקץ על הקשר שלנו. ברוך השם.

הזינוק שלי לחזרה בתשובה תפס תאוצה.
התחלתי לשמוע ללא הפסקה הרצאות בטייפ של הרב נויגרשל.
שמעתי שוב ושוב ושוב, למדתי כמעט בעל פה, ניסיתי להבין, להפנים.
מרים נתנה לי גם ספרים לקרוא. לאו דווקא ספרים שהייתי ממליצה לבעלת תשובה לקרוא, אבל גם אלו הובילו אותי בדרך שלי למעלה.

תוך כדי החלטתי שאולי כדאי לי לחפש שידוך.
אבל זה לא היה כזה מוצלח.
אצל הרפורמים הכרתי בחור נחמד מאוד. אמנם ממבט ראשון הוא לא מצא חן בעיני, אבל ממבט שני דווקא כן.
התחלנו לצאת ביחד. הוא היה גוי בדרך לגיור.
קצת התבאסתי מזה ששוב אני מוצאת את עצמי עם גוי, אבל התנחמתי בכך שעוד מעט הוא יהיה יהודי.
אבל הקשר שלנו החזיק מעמד בקושי חודש.
זה היה קשר לא ברור.
בתקופה ללא פלאפונים, כאשר הוא היה גר בשותפות עם כמה בנות, הייתי מתקשרת אליו כדי לשמוע מהשותפות שלו שהוא לא נמצא ושאין להן מושג איפה הוא.
באיזשהו שלב זה כבר הפך להיות הטרדה. לא יכולתי להתקשר יותר ולשמוע אותן שוב ושוב, לא היה לי נעים.
אחרי שסוף סוף תפסתי אותו, התחלנו לקבוע מדי יום כדי לא לאבד אחד את השניה.
היה קצת אינטנסיבי מדי.
הוא היה בחור מאוד מאוד רגיש וכל דבר הקפיץ אותו.
אני הייתי אחרי מערכת יחסים בת יותר מ 4 שנים ולא ממש בשלה לקשר חדש.
אחרי חודש אמרתי לו שאני חייבת אויר לנשימה, שאני לא יכולה.
הוא לקח את זה מאוד קשה.
ואני לא ידעתי מה לעשות.
אבל ברור היה לי שאני לא נשארת איתו אפילו דקה.
וזהו.
מבחינתי זה מן חור שחור, או נקודה אפלה בתהליך שלי. כמו נפילה כזאת. הוא היה כמו מטאור אחרי הפרידה מהנס, אבל נפל במהירות ובכוח רב. מהר מדי שוב נהיה לי חשוך.
ולכן עזבתי והמשכתי את דרכי לבד.
הבנתי שכדי למצוא את האור, עלי לבנות את עצמי מחדש. לבנות את הבטחון שלי בעצמי, להיות מבוססת יותר ביהדות, לדעת מה אני רוצה באמת.

בתקופה הזאת, עד שבאתי לארץ הייתי עסוקה בהמון דברים.
למשל עניין השידוכים.
כאשר הרגשתי שנרפאתי מהנס, שאני עומדת פחות או יותר על שתי רגליים, החלטתי באמת לעשות משהו.
התחלתי ממש לחפש בקהילה.
הייתי אופטימית.
חשבתי שיש מבחר עצום ורק לגחון וללקט מבין כל ההצעות את הטובה ביותר.
אז פגשתי כל מיני. אבל באמת היה זה "כל מיני".
טיפוסים שבכלל לא היה קשר ביני לביניהם, שום דבר משותף.
פגשתי מישהו מכופתר ומעונב, שבסוף הפגישה עדיין לא הבין מה אני רוצה ממנו.
היה מישהו שדווקא היו לי ציפיות לגביו, אלא שהוא הופיע לפגישה ללא כיפה וזה לא מצא חן בעיני.
תקופת האינטרנט התחילה ובאוניברסיטה היו מחשבים.
שמעתי על אתר בשם JDATE והתחלתי לגלוש שם.
אני זוכרת כמה איטי היה לגלוש.
ישבתי וכתבתי שם ממש כרטיס אישי, עם תמונה והכל.
התחלתי לחפש.
לא היו הרבה.
אבל אלו שהיו, היו דווקא חבר'ה טובים.
ויצא שפגשתי מישהו מארצות הברית. בחור באמת נהדר! הוא הגיע והיינו יחד שלושה ימים. ארגנתי לנו טיול נחמד. אבל אז עוד הייתי עם מכנסיים והוא היה נורא מאוכזב מזה.
אחריו פגשתי עוד אחד קצת משמים, גם מארה"ב. גרוש עם ילד בן 9.
לא התלהבתי ממנו כל כך.
ואז גם פגשתי עוד בחור אמריקאי שהיה בארץ. אז נפגשנו כשבאתי לארץ לביקור.
הלכנו לטייל במנהרות הכותל. היה נחמד מאוד, אבל בסוף הפגישה הוא הבהיר לי שלא אותי הוא מחפש.

נסעתי גם לארצות בסביבה כדי לחפש שידוך.
היו כל מיני סמינרים ליהודים שמטרתם היתה לערוך הכרויות. הסמינרים כעקרון היו שומרי שבת וכשרות כדי לאפשר לכל יהודי להגיע בלי בעיות.
הייתי עם מרים בסמינר כזה באחת הארצות.
היה נפלא ונהדר. יש לנו תמונות נהדרות משם וזכרונות יפים.
הגיע לשם איזה תרח זקן שבא כדי לתפוס בחורות. הוא ישר התלבש על מרים. מרים היא בחורה מאוד חביבה ולא היה לה נעים לברוח ממנו.
הוא הציע לשתינו לעזוב את בית המלון וללכת לגור אצלו.
כשהוא הגיע לאסוף אותנו, היה זה ממש ערב שבת. ראיתי איך הוא מביט במרים. תפסתי אותה ואמרתי לה - מרים, אנחנו נשארות כאן, בשום אופן לא הולכות אליו. הייתי נחושה מאוד.
הוא הגיע ומרים לא ידעה מה לומר לו.
שלחתי אותה לחדר ועמדתי מולו. אמרתי לו שאנחנו לא באות, תודה רבה על הכל, אבל אנחנו נשארות במלון, בלי הסברים. תודה ושלום.
סובבתי אליו את הגב והלכתי.
היה לי כל כך ברור שהוא מתכוון להציק למרים שממש חשתי שאני מצילה אותה.
בכל זאת, בכל הטיולים שהיו לנו הוא תפס אותה וניסה להסביר לה שאני סתם מנצלת אותה וכו'.
היא סיפרה לי כל זאת בצחוק, וגם אמרה שהיא לא כל כך יודעת איך להיפטר ממנו.
בסוף ניגשתי אליו שוב, לקחתי את מרים ואמרתי לו שמרים לא רוצה שיתקרב אליה יותר. שאלתי אם אני ברורה והבטתי בו במבט רצחני שלא מותיר מקום לפירושים.
הוא הביט במרים שסובבה את פניה, ושוב בי. והלך.
למחרת ראינו אותו מציק למישהי אחרת....
אבל זה היה קטע די שולי מהסמינר.
היו הרצאות מאוד יפות ביהדות, ובאמת היו הכרויות.
הכרתי שם בחור מאוד נחמד, שבסוף הסמינר אמר לי שהוא יודע שעוד ניפגש.
הוא צדק. בסמינר אחר הוא פגש בחברתי ונישא לה. ובאמת נפגשנו המון אחר כך. אני מאוד שמחתי בשבילה שמצאה בחור נחמד.
הוא הכיר לי חבר אחד שלו.
זה היה די קסום.
היינו בחתונה שלהם, והוא דאג שהחבר שלו ישב על ידי.
ישר נוצר בינינו קשר.
אחרי החתונה הלכנו לאיזה פאב.
אחר כך הוא לקח אותי הביתה.
קבענו להיפגש שוב.
אבל הפגישות אחר כך, איכשהו, לא יודעת למה, נכשלו.
דווקא ניסינו להיפגש הרבה ולשוחח הרבה. אבל הקסם של הערב הראשון פג לחלוטין.
אותי זה ציער מאוד. דווקא תליתי תקוות בקשר הזה.
אבל גם זה לא צלח.

אחריו, עוד הלכתי לעוד סמינרים, ופגשתי המון אנשים. אבל לא יצא לי מזה שום דבר.
זה היה מאכזב ומתסכל מאוד.
סך הכל היה מדובר בסמינרים חובקי עולם. בארצות שונות ובמקומות שונים.
עד לדרום אפריקה הגעתי.
אבל כלום...
למותר לציין שאז לא הייתי חרדית כלל וכלל. הייתי באמת בתהליך התחזקות, אבל עדיין עם מכנסיים, ועדיין חיפשתי את הדתי - מודרני. ברור שלסמינרים האלו הגיעו הרבה חילונים, מסורתיים ומעט מאוד דתיים מודרניים או דתיים קצת.

בשבילי, בכל זאת, היה זה נסיון מעניין.
פתאום, אחרי הנס, אחרי שרק אותו ראיתי מול העיניים, פתאום אני זוכה לפגוש כל כך הרבה אנשים - בחורים. והייתי מאושרת מזה שהם יהודים! כמה שזה נשמע משונה.
כאילו העולם נפתח לפני.
גם תחושת החופש מהנס היתה נפלאה.
החופש היה גמור. גם חופש ממנו, באופן אישי, וגם בכלל מכל המהות שלו, מכל ההוויה שלו. היה ברור כל כך שלא נחזור זה לזו.

ויום אחד, הגיעה אלי בחורה נחמדה הביתה.
היא ביקשה מאוד לשוחח איתי.
קראו לה ניקול. וכן, היא החברה החדשה של הנס.
היא היתה חייבת להכיר אותי, כך אמרה. כי הנס לא מפסיק לדבר עלי.
היא רצתה לדעת מי אני ומה אני ואם יש סיכוי שנחזור.
צחקתי ואמרתי לה שאין שמץ של סיכוי כזה ושאני מאוד שמחה שהוא מצא אותה.
היא סיפרה לי איך שנסעה ברכבת והנס שוחח עם מישהו (מישהו שגר איתי בבית הסטודנטים). ושאחרי כמה ימים ראתה אותו בחברת אישה שנראתה דומה מאוד לתאור של הנס אותי (מעיין היתה זו). היא סיפרה איך הלב שלה דפק בחוזקה כשראתה אותה, וחשבה שהיא - אני. היא אמרה שנהיה לה קר ונהיה לה חם, והיא לא הבינה מה קורה לה ולמה לראות אותי עושה לה כזאת תגובה.
לכן, היא החליטה לבוא לפגוש אותי.
ישבנו יחד והיא סיפרה לי המון דברים. היא סיפרה איך הנס מדבר עלי בהערצה (תראו מה זה, כל זמן שהייתי איתו, הוא לא הפסיק לרדת עלי, פתאום עכשיו הוא נזכר להעריץ אותי), היא סיפרה איך הנס החליט לכתוב מכתב לאבא שלו שלא הכיר (לא סיפרתי, אבל האבא של הנס לא היה האבא שלו באמת, היה לו אבא אחר שלא רצה להכיר אותו והנס התייסר כל החיים בגלל זה), ושאבא שלו ענה לו בחזרה שאם הוא רוצה כסף, אז שילך לחפש במקום אחר, ואיך שהנס לקח את זה קשה. (כי באמת הנס לא רצה כסף, גם לא היה חסר לו, הוא רצה להכיר את אבא שלו).
היא סיפרה לי על המשבר שהיה ביניהם כאשר איזה בחור התחיל איתה לפני הנס והנס נורא קינא בגלל שהיא גם חייכה לאותו בחור (הייתי שותפה למשבר, כי הנס הגיע אלי יום אחד עם פנים אפורות לספר לי על כך ושהוא לא יודע מה לעשות וכו').
היא סיפרה לי איך שהנס רוצה לדחוף אותה להיות יום אחד מנהלת בית ספר (היא היתה מורה) ושהוא מאוד שאפתן (אכן כן) ורוצה שגם היא תהיה שאפתנית.
היא סיפרה לי איך שהוא מקנא וחושד בה בכל פעם שהם קובעים והיא מאחרת (כי היא תקועה בפקק למשל והוא לא מאמין לה), ושבגלל זה היא קנתה פלאפון (המון כסף באותה תקופה) כדי שכאשר היא תקועה בפקק שתוכל להתקשר ולהודיע.
אמרתי לה שאם היא רוצה להישאר איתו, שלא תעבור לגור איתו אלא אם כן הם ינשאו. בשבילה לא רציתי שהוא ינצל את טוב ליבה מבלי להתחייב.
בכל זאת הם גרו ביחד תקופה לפני שנישאו, לזכותו יש לאמר שהוא עבר עיר בשבילה ולא הודיע לי, ואף למרים ביקש לא להודיע לי על כך, אולי הוא חשש מפני, לא יודעת.
לא מזמן עשיתי עליו חיפוש בגוגל ומצאתי שאכן הם נשואים וגרים באותו מקום (וממרים אני יודעת שיש להם שני ילדים).

התקופה של השידוכים היתה קשה לי. זו היתה אחת הסיבות שהחלטתי לחזור מהר לארץ. אמנם תמיד ידעתי שזה יקרה, אבל חשבתי בכל זאת להישאר קצת בחו"ל, אולי להיות נשואה שם קצת זמן ואחר כך לחזור.
וכפי שאתם כבר יודעים, זה לא קרה
לילה טוב בינתיים.

גמני קוראת, למרות שנדמה לי שפספסתי כמה קטעים בדף...

קוראים, קוראים. כמובן.

אתם איתי?

איזו שאלה, אחד מ3 הדפים שעוד מחזיקים אותי פה.

שבת שלום @}

אתם איתי?
בהחלט.

למרות שאת אומרת - אם תשאלו אותי, היום לא הייתי חוזרת לשם בעד שום הון שבעולם. התנתקתי משם לחלוטין. אז כל התיאור שלפני כן מתאר כמה נעים וטוב היה לך בתקופה הזו שעברת לבית החדש. אולי זו השלמה? אם כן, אשריך, ככה, לפני יום כיפור..

נדמה לי שהיה זה ממש בסוף 96, אולי ינואר 97 כשהתחלתי לארוז, ביחד עם הנס, את כל חפצינו.
הבאתי ארגזים מהסופר. בעיקר ארגזי בננות שהם חזקים ויציבים יותר מקרטונים אחרים. אני זוכרת שנדהמתי מכך שחפצי נכנסו ל 15 ארגזים כאלה. היום, 15 זה ממש כלום בשבילי. בפעם האחרונה שעברנו דירה, מילאנו משאית ענקית ועוד נשארו מלא דברים בחוץ שדחסנו לאוטו שלנו.
אבל אז, 15 ארגזים זה היה לי המון.
הרי הגעתי עם שתי מזוודות וגיטרה, לא יותר. מאיפה אספתי כל כך הרבה חפצים במשך השנים?
4 וחצי שנים היינו יחד. אהבה גדולה שהתחילה קצת לפני ראש השנה 92, והסתיימה כעקרון בחנוכה 96 (הפרידה הסופית היתה קצת אחרי פסח למעשה).
שנה ראשונה היתה נפלאה. היינו מאוהבים כל כך, מאושרים כל כך. אחר כך בקיץ, כשהנס כעס עלי שלא הצלחתי למצוא עבודה, למרות שלא היה באשמתי, התחילו הבעיות.
אני זוכרת שכל ריב איתו היה בשבילי סוף העולם. ממש סוף העולם. היו פעמים שארזתי מזוודות ועמדתי על יד הדלת.
בדרך כלל הוא היה נבהל מאוד וישר מתפייס איתי.
רגעי הפיוס האלה היו מתוקים ויפים.
יש לי תמונה, שכבר למעשה אינה ברשותי, נדמה לי שזרקתי אותה לפח מתישהו כאשר עשיתי נקיון יסודי של כל התמונות בהן הוא מופיע. תמונה זו מראה אותנו מחובקים חזק, עם חיוך ענקי על הפנים.
אבל לפני החיבוק והחיוך, היה לנו ריב גדול.
היינו באיזשהו מקום לנופש, בארץ אחרת. אני סחבתי תיק גב של שנינו. בשלב מסויים ביקשתי ממנו לעזור לי לסחוב. הוא סירב בכל תוקף, כנראה כי הוא חש מנוצל או משהו כזה, או שרצה להרגיל אותי לסחוב גם. הסירוב שלו היה עקרוני.
מאוד כעסתי עליו ופשוט נעלמתי לו. טיילתי שעות לבד בעיר. להזכירכם - לא היו אז פלאפונים. אבל לא היה לי איכפת. אפילו שקלתי לעלות על רכבת חזרה הביתה ומשם חזרה לישראל.
שעות טיילנו כך בנפרד, עד שנפגשנו שוב.
הפגישה היתה די מרגשת. הוא היה המום כשלא מצא אותי (אני סתם הייתי שמחה שהוא שמח לראות אותי), והתחבקנו ארוכות.
אחר כך ביקשנו ממישהו שיצלם אותנו יחד (התמונה היחידה המשותפת שלנו מאותו יום טיול), וכמובן שהתמונה היתה בהתאם - חיבוק חזק וחיוך ענקי של התפייסות.
עד לפעם האחרונה שראיתי את התמונה הזאת, היו לי תחושות קשות של כעס כלפיו. נכון, חייכנו, אבל מה היה לפני?

אז זהו. עכשיו אנחנו אורזים את חיינו וכל אחד הולך לדרכו.
אח שלו הביא אוטו טנדר כזה כדי לסחוב לנו את הארגזים. העמסנו הכל על האוטו ונסענו.
הוא מצא דירה סמוך מאוד אלי, כך שמיד אחרי שהורדנו את הארגזים, ישבנו יחד. עדיין לא נפרדים לחלוטין.

אני מצאתי חדר בתוך מעונות לסטודנטים שהיו ברובם הגדול יהודים וישראלים. אמנם מדי פעם האיזון השתנה, אבל בגלל שבעל הבית היה יהודי, היתה לו עדיפות ליהודים. רק כאשר היה חדר פנוי זמן רב, הוא ניאות להשכיר ללא יהודי, בתנאי "שלא יעשה שום דבר נוצרי ולא ישתמש במטבח המשותף שהיה כשר".
בעל הבית, אגב, לא היה דתי בכלל בכלל, אבל איש עקרונות חזק, וכאשר הוחלט שהמטבח יהיה כשר, הוא נלחם על זה בעור שיניו.

היה זה בית סטודנטים די טיפוס למדינה בה שהיתי. גם לגויים היו כאלה בתים. חדרים של סטודיו, עם מטבחון קטן, לפעמים מרפסת בחדר. גודל חדרים שונה. טלפון היה ציבורי ובמסדרון. שירותים ומקלחות משותפים.
היה חדר ספריה והיה חדר התכנסות עם טלויזיה ועם שולחנות גדולים להכנת שיעורי בית בצורה נוחה.
היה חדר כביסה והיו חדרים לתליית הכבסים.
היתה גם עליית גג מרשימה ולכל אחד היה מחסן פרטי די גדול, בו היה יכול לשמור דברים שלא היה צריך בחדר כל השנה.
סך הכל היה בית יפה מאוד, מטופח. האנשים שם היו מעניינים ומגוונים. התחלפו כל הזמן, אבל היו כמה שהיו בגרעין, כמוני וכמו עוד כמה שעוד אספר עליהם.
עם חלקם עדיין יש לי קשר.

כאשר קיבלתי את החדר שלי והתחלתי לפרוק את ארגזיי, התחילה נהירה המונית לחדרי.
יש לי תמונה שלי יושבת על הרצפה, מולי טייפ שניגן את אתניקס שמאוד אהבתי, ומסביבי כל מיני חבר'ה מהבית, באים לראות ולשמוע מיהי החדשה הזאת שהגיעה.
זה היה קסום.
אני יושבת, שומעת אתניקס, כל הזמן באים אנשים, אומרים ברוכה הבאה, שואלים שאלות, מעירים הערות. חלקם מתיישבים ומשוחחים על כל נושא שבעולם, אחרים רק עוברים מכאן לשם במסדרון.
פירקתי את הארגזים לאט לאט, בהמון שמחה.
הנה, אני סוף סוף לבד ואף אחד לא יוכל להחליט בשבילי אם לשמור שבת או לא, אם לאכול כשר או לא.

בכל זאת, בשבת הלכתי למרים. היא היתה גרה ממש בהמשך הרחוב. הלכתי אליה כבר יום שישי בבוקר. אפיתי חלות, בישלתי משהו חלבי, ישבנו ושוחחנו ונהנינו.
כאשר נכנסה השבת הגעתי אליה להדליק נרות, אחר כך נסעתי לבית הכנסת הרפורמי.
בחזרה היינו עושות קידוש ביחד. לפעמים היו לנו אורחים. בדרך כלל היא הזמינה עוד אנשים לסעודה.
ככה היינו עושות שבתות במשך חודשים רבים, עד שלבסוף התמקמתי בחדרי הקט והתחלתי לעשות שבתות בעצמי. כמובן שעדיין עם מרים שהיתה באה אלי לסעודה אחת ואני אליה לסעודה אחרת, אבל לאט לאט נפרדו דרכינו והיו גם שבתות שכל אחת היתה בביתה עם אורחיה או בלעדיהם.

באותו בית הכרתי בחורה דתיה גם כן. שמה היה ורד. בחורה נחמדה מאוד, טיפה יותר מבוגרת ממני. היא היתה מזמינה אותי לעשות שבתות איתה. היא היתה עושה שבתות לבדה, כאשר לא היתה מוזמנת, אבל כשראתה אותי, ממש ביקשה שנעשה ביחד.
בהתחלה לא כל כך נראה לי. עדיין הייתי קשורה עם מרים.
אבל לאט לאט התחלתי לעשות שבתות עם ורד.
ורד אפתה חלות מדהימות והיו לה מתכונים נהדרים.
היינו אוכלים רק חלבי, כי עם מטבח כזה קטן שהיה לנו, היה ממש בלתי אפשרי גם בשרי.
ובכלל, אצלי עדיין לא היה כשר.
אז הייתי הולכת אליה לאכול.
אבל עם ורד הסתבכו העניינים, כיום איננו בקשר יותר. היא היתה בחורה די בעייתית, ובאיזשהו שלב פיתחה בי תלות חזקה מאוד ואני הרגשתי חנק.
היתה עוד בחורה חילונית מאוד נחמדה שבכלל לא התחברה לעניין השבת והדת, אבל היתה קנאית מאוד בכל הקשור למשהו יהודי. אם מישהו היה מתקרב אליה ומספר לה משהו על הנצרות או איזושהי עבודה זרה, היתה ממש מתעצבנת וכועסת. גם היא היתה קנאית לעניין המטבח הכשר המשותף (שהיה גדול מאוד והיה משמש בדרך כלל לאירועים, באיזשהו שלב השגתי את המפתח למטבח והפכתי אותו למטבח פרטי שלי ).
איתה אני עדיין בקשר. שמה מעיין, והיא חצי ישראלית ועדיין גרה שם.
למרות שמעיין לא התחברה לדת בכלל, הצלחתי לגרום לה לכמה דברים - היא התחילה ליטול ידיים לפני אכילת לחם, להגיד ברכת המזון, ולאחר שהתחתנה, גם לשמור טהרת המשפחה. שבת היא לא שומרת, אבל כן מקפידה לעשות סעודת שבת כשרה, עם חלות ויין, על כל הכרוך בזה.
מי עוד היה?
היה עוד בחור אחד מאוד נחמד, אבל מוזר מאוד. הייתי איתו בקשר טוב, אבל בגלל מוזריותו, הקשר לא נשמר והוא מדי פעם היה נתקף בהתפרצויות זעם כלפי כל העולם. פעם האחרונה שדיברתי איתו היתה לפני כחמש שנים. היתה לנו שיחה נפלאה מאוד, אבל אחריה לא שמעתי ממנו שוב. רק שמעתי שהוא החליט שאני לא בסדר בגלל סיבה מסויימת ובגלל זה הוא לא מדבר איתי. נו שוין.
כך או כך, עדיין שמורה לי בלב חיבה אליו, ואני שואלת את מעיין עליו תדיר.
הוא עדיין שם. מן סטודנט נצחי כזה.
כן, היו שם אנשים שגרו שם יותר מ 20 שנה. בעיקר אנשים שלא מצאו את עצמם.
ובהחלט היתה שם אוירה מעניינת מאוד.
כאשר גרתי שם היו ישראלים שהגיעו לביקורים מדי פעם בגלל עבודתם. היו להם עבודות מעניינות מאוד וגם דעות והשקפות שונות משלי. היינו יושבים שעות ומשוחחים. הייתי מזמינה אותם לשבתות אצלי כדי לשוחח על כך הדברים האלה.
כמה נפלא שבחוץ לארץ, גם אם תפגוש ישראלי שמתנגד מאוד לדת, עדיין תוכל לשוחח בניחותא בלי צעקות והאשמות שיש פה בארץ.
את אותו בית אני זוכרת ואזכור תמיד לטובה. היתה זו תקופה מדהימה עבורי, תקופה מלאת קסם ויופי. היו גם קשיים כמובן. הגעגועים לארץ היו בלתי נסבלים ולעיתים פשוט שנאתי להיות שם. אבל סך הכל היה שם נפלא.
אם תשאלו אותי, היום לא הייתי חוזרת לשם בעד שום הון שבעולם.
התנתקתי משם לחלוטין.
אתם איתי?

מדהים! (הסיפור על גילה).
באמת כמה מעט אנשים יש בחיינו שאפשר לספר להם באמת מה עובר עלינו.
לשנה טובה, וכן ירבו האנשים הטובים האלה!

זה מדהים, כמה מעט אנשים יש בחיינו שאפשר לספר להם באמת מה עובר עלינו.
וזה מה שמצער אותי! אילו הייתי יכולה לספר לחברותיי החילוניות כיצד חזרתי בתשובה, ככה בלי לשמוע ביקורת וגם בלי להישמע מבקרת, היה לי ולהן הרבה יותר קל בקשר בינינו. כאשר ניסיתי לספר למי מחברותיי על מה שעבר עלי, קיבלתי תשובות, או יותר נכון, "הסברים" מהן על איך זה קרה לי. אחת טוענת שאני "קיצונית" מדי. קודם יצאה עם גוי, דבר ש"היא לא עשתה אף פעם" ולכן היא "בסדר" בעיני עצמה, ואחר כך עברתי לקיצוניות אחרת וחזרתי בתשובה בעוד שהיא מסתפקת במסורתיות קלה.
אחרת הקשיבה בהסתייגויות אין ספור וניסתה רק להצדיק את עצמה בכך שאמרה וחזרה ואמרה שזה אולי מתאים לי_ אבל לא _לה (נשמע מאוד באופני...) וכו'.
בקיצור, הרגשתי סתימת פיות די מיידית.
בלי לומר שאצל ההורים שלי זה רק ריבים וצעקות. הם כל כך מרגישים מאויימים על ידי, וכל כך מאמינים בכך שאני עשיתי זאת כדי להיות "נגדם", כדי שבכוונה לא אוכל מהאוכל של אמא, כדי שלא אבוא לבקרם בשבת וכו' שזה ממש בלתי אפשרי אפילו לדבר על זה קצת!

אבל עם גילה, למרות שאני יודעת שהיא גם תסתייג, לפחות היא תקשיב באמת ולא תחפש להתקיף. לפחות היא תוכל להכיל את מי שאני באמת.
שקלתי להראות לה את הבלוג הזה. אבל אני לא בטוחה כל כך. אם אראה לה, זה יהיה כמובן מצונזר קצת. ללא הקטעים האלה למשל. אבל שוב, איני בטוחה. כי מצד אחד, כמה יפה להראות לה את הבלוג הזה עם כל התגובות וגם עם הסיפור עליה. מצד שני... לא יודעת איך היא תגיב. מה דעתכן?

היא אולי החברה החילונית היחידה שלה באמת אוכל לספר לה מה עבר עלי בחזרתי בתשובה מבלי לשמוע ממנה ביקורת! כי היא אמיתית וכנה!
זה מדהים, כמה מעט אנשים יש בחיינו שאפשר לספר להם באמת מה עובר עלינו.
אשריך שזכית בה, מחדש!

שנה טובה ומתוקה @}

אז התקשרתי אליה....

כן, לגילה, זאת שאת מכתבה מצאתי אחרי 10 שנים והחלטתי לחדש את הקשר.
האמת היא שחששתי רבות מלהתקשר אליה.
חשבתי שאולי הקשר נותק מצידה, בגלל שחזרתי בתשובה ולא עניינתי אותה יותר.
חששתי להתקשר ולהתבדות. לשמוע קול לקוני וריק בצד השני.

אז דחיתי ודחיתי.
האמת היא שלא רק בגלל זה דחיתי את השיחה.
רוב שעות היום אין לי זמן בכלל וגם אני לא ממש לבד.
בשביל שיחה עם חברה שלא דיברתי איתה 10 שנים אני צריכה ממש להיות לבד.

אז יצא ששבוע שעבר באיזשהו יום הבנות שלי החליטו להירדם בשבע בערב!!!
אז ישבתי וחשבתי מה לעשות בזמן הפנוי, ופתאום נזכרתי בגילה.
אז מיהרתי להתקשר בלב הולם ובציפיה.

כשענתה לי, ידעתי שזאת היא. אותו הקול בדיוק, כלום לא השתנה.
"שלום, האם אני מדברת עם גילה?"
"כן" ענתה היא.
"שלום גילה, איני יודעת אם את זוכרת אותי, מדברת כאן חברה שלך מזמן רחוק מאוד..."
גילה היססה, לא זיהתה. למעשה, כך אמרה לי אחר כך, היא כן זיהתה, אולם חששה לטעות, לכן ציפתה לשמוע ממני.
"זאת ניצה" אמרתי לה.
"ניצהההההההההה!!!!!!!!, ווואו ניצה!!! אני לא מאמינה!!!!!! איזה יופי לשמוע ממך!!!!!"

זהו. עברתי את הגשר הזה.
גילה היתה שמחה מאוד מאוד, כל קולה הביעה שמחה אמיתית וכנה על הטלפון שלי.
שוחחנו חצי שעה על הכל.
הספיקה לספר לי על קורותיה בעשר השנים שחלפו. נולדו לה שני ילדים, אמה נפטרה
אולם היא ביקשה ממני שנשוחח בזמן אחר.
למחרת בבוקר התקשרה היא אלי.
כל כך שמחתי.
ישבתי ושוחחנו יותר משעתיים!

"כל כך מתחשק לי לעלות על רכבת ולנסוע אלייך" אמרה לי ברגע מסויים.
"אז בואי" עניתי.

גילה לא גרה ממש רחוק, עניין של חצי שעה ברכבת, לא יותר.
אבל שתינו מטופלות בילדים, לכן החלטנו לשמור את המפגש לזמן טוב יותר.

היתה שיחה מדהימה, נפלאה. כל כך שמחתי. הנה יש לי חברה אמיתית, חברה נפלאה, שכל כך הרבה שנים לא ידעתי בכלל שאפשר וכדאי לי להיות בקשר איתה. שכל כך הרבה שנים בכלל לא חשבתי עליה כמישהי שאי פעם נחזור להיות חברות. על מי חשבתי? נכון. על אודליה. זאת שאין לה זמן בשבילי ואף פעם לא יהיה. זאת שאילו הייתי מתקשרת אליה, היתה אומרת לי שהיא ממש תשמח לדבר איתי, אבל לא עכשיו, אולי בעוד 10 שנים כשהילדים יגדלו. ואז היא תגיד שאין לה זמן כי הבת מתחתנת, או יולדת, או הנכדה עולה לכיתה א', מה אני יודעת...
אבל גילה לא. גילה לוקחת זמן בשבילי, גילה תעלה על רכבת ותיסע אלי. גילה היא חברת אמת!

אז זהו, כל כך התרגשתי לשוחח איתה. ולא רק זה. היא אולי החברה החילונית היחידה שלה באמת אוכל לספר לה מה עבר עלי בחזרתי בתשובה מבלי לשמוע ממנה ביקורת! כי היא אמיתית וכנה!

אני רוצה לאחל לכולכן כאן שנה טובה ומתוקה, ומבטיחה לחזור אחרי החג מתישהו כדי להמשיך ולכתוב את הבלוג.
נראה לי שפעם הבאה הכותרת תהיה: נפרדים ואספר לכם על הפרידה מהנס. הגיע הזמן.

_רק דבר אחד בעייתי-


שאני לא מוצאת אותך כל יום במה חדש
המממממממ
טוב, הסברתי שהיה חופש והכל, אבל הפעם באמת אשתדל.
תודה רבה על המחמאה וגם על הציפיה וחוסר הסבלנות [אייקון של צחוק רחב]

את כותבת כ"כ יפה ומעניין
רק דבר אחד בעייתי-


שאני לא מוצאת אותך כל יום במה חדש
וסבלנות זה לא הצד החזק שלי

תודה לכולן על התגובות ועל כך שקראתן אותי והשתתפתן במחשבותיי ובמה שעבר עלי תוך כדי חיטוט במכתבי העבר.
לא כתבתי עד עכשיו כי היה חופש לילדים. עכשיו הגיע החופש שלי ואני לאט לאט מוצאת זמן לכתוב.
עלי שוב להיכנס אל תוך עצמי, לנסות לדלות עוד זכרונות ועוד הבזקים. ההווה תפס אותי חזק מאוד החופש הזה. כמה שילדים יכולים לחבר אותך לכאן ולעכשיו, זה פשוט מדהים. לא צריך סדנאות ולא כלום, רק קצת ילדים לזמן בלתי מוגבל סביב השעון משעת הקימה עד שעת השינה ואתה לומד מה זה עכשיו.

אתי, אמנם מצאתי את גילה בסקייפ, כתבתי לה, אבל מאז לא קיבלתי תשובה. לא כן, ולא לא. אני יודעת שהיא קיבלה את מה שכתבתי לה ואני שוקלת אם לכתוב לה שוב. מי יודע, אולי היא פשוט לא רוצה בקשר איתי וזה סתם יביך אותה. אולי זה מה שאכתוב לה. אכתוב לה שאיני רוצה להביך אותה, אבל אני מתגעגעת לקשר הטוב שהיה לנו ואם זה מתאים לה שתכתוב, ואם לא - לא.

פעם היה לי קטע כזה עם חברה מהתיכון. נדמה לי שכתבתי כאן על זה מילה.
אחרי שנים של נתק מצאתי אותה באתר של חבר'ה. כתבתי לה בשמחה רבה ואף צירפתי תמונה די עדכנית שלי.
היא ענתה לי כך "תודה לך, אבל...מי את???"
אז עניתי לה בפירוט נרחב לגבי מי אני ושהיינו חברות, ובאיזה תיכון, ומתי, ומי עוד היו איתנו בחבורה וכו'.
נחשו מה?
היא לא חזרה אלי....
אז אולי עם גילה זה אותו דבר?
אין לי מושג.
מצאתי גם טלפון שלה (שלה? לא בטוח) ושהיא ככל הנראה גרה לא ממש רחוק ממני. אבל בינתיים אני לא רוצה להתקשר.

ואם כבר אני כותבת, אז אולי באמת אכתוב על הנסיון המעניין שלי לא לעבוד בשבת.....

הייתי סטודנטית עם רשיון שהיה זמני שהתחדש כל שנה לאחר שהאוניברסיטה אישרה לי עוד שנת לימודים. הרשיון לא כלל רשיון עבודה. לסטודנטים אסור לעבוד, כך הוסבר לי, אפילו לא למחייתם השוטפת. כאשר הגעתי לשם הם אמרו לי שמאחר שנאסר עלי לעבוד, על מנת לא ליפול עליהם לנטל כלכלי עלי להוכיח להם שיש לי כסף. התבקשתי להציג בפניהם סכום של 15 אלף דולר במזומן.
כמובן שלא היה לי כזה סכום ולבקש מהורי היה חזון נפרץ. לפיכך הנס הראה להם חשבון בנק שלו ואמר שזה ערבון עבורי.
כך שלא יכולתי לומר להם שאני חייבת לעבוד, שהרי הצגתי סכום כסף נכבד.

אולם כמובן שזה לא מנע ממני לנסות ולחפש עבודה.
אז עבדתי בתור מתרימה לחולי איידס בתור התחלה.
עשיתי בייביסיטר לטובה המקסימה, התינוקת הנפלאה, שאגב, לפני כמה ימים נכחתי בחתונה בה אמנם לא היא היתה נוכחת, אבל כן הבת של חברתי, אותה לא ראיתי קרוב ל 7 שנים וכיום היא בת 15. אני מתארת לעצמי שגם טובה בת 15 עכשיו, ואני רק זוכרת אותה כתינוקת וכמובן כילדה בת 8 או 9, אותה ראיתי אצל חברתי לכמה דקות לפני שנים.

עוד לפני שיעורי העברית שנתתי, ואולי במקביל, איני זוכרת, החלטתי שאמנם אני סטודנטית, אבל בוודאי יהיו המון שישמחו להעסיק אותי בתור יד נוספת לעבודה בסופי שבוע. מדובר היה על עבודה בתור מוכרת של בגדים למשל בכל החנויות בעיר העתיקה או ברחוב הראשי שהיו תמיד פתוחים בסופי שבוע.
(ובסוגריים, פתאום אני נזכרת בעוד נסיון מעניין שהיה לי, כאשר החלטתי למכור בשוק של שבת כל מיני דברים נחמדים שקניתי בארץ. המכירה הצליחה במידה קטנה, לפחות החזרתי לעצמי את ההוצאות, אבל לא יותר מזה. במשך שנים אחר כך הייתי נותנת מתנה בכל פעם מהדברים האלו שנסיתי למכור. ופעם ניסיתי למכור באיזה יום חול, ישבתי על המדרכה והצגתי את מרכולתי. לא אשכח איך עבר שם גבר חרדי אחד וזרק לי מטבע. רדפתי אחריו כדי להחזיר לו את הכסף ולהסביר לו שאני לא מקבצת נדבות אלא מוכרת, אבל הוא הלך מהר מאוד ואני חששתי להשאיר את הדברים שלי לבד).
אבל נחזור לענייני מכירות הבגדים.
כמובן שעזרה בסופי שבוע לחנויות האלו היתה דבר מאוד נצרך. המון סטודנטיות היו משלימות כך הכנסה, מרוויחות יפה ובעצם חיות מהעבודה הזאת.
כאשר הרגשתי שאני שולטת בשפה ממש טוב, החלטתי ללכת לכל חנות וחנות שיש בכל העיר ולהציע את עזרתי.
וכך עשיתי.
מלאה באנרגיות חיוביות, מצב רוח טוב ואמונה שהנה סוף סוף אני הולכת לקבל עבודה כלבבי, התחלתי לחרוש את הרחובות של העיר העתיקה.
יש לציין שעשיתי זאת כשנה לפני שהתוודעתי ליהדות.
עברתי חנות חנות, לא פסחתי על אחת. הייתי לבושה יפה, מצויידת בחיוך ובמילים הנכונות.
בכל חנות אמרתי שאני מוכנה לבוא ולעבוד בסופי שבוע, שיש לי נסיון (באמת לא היה לי, אבל מה איכפת לי לומר?), שאני מאוד אוהבת לעבוד במכירות בגדים ומבינה באופנה ושאני סטודנטית וכו'.
בדרך כלל, מילים כאלו היו אמורות לפתוח דלתות. סטודנטיות הן עם אהוב ביותר ותמיד אוהבים לתת להן עבודה, במיוחד במכירות. כי יש צורך בנשים אינטלגנטיות שיודעות לדבר, וסטודנטיות הן בדרך כלל כאלה מטבע הדברים.
אולם באופן לא נורמלי לחלוטין, כל מקום שעברתי שם סרב לי באופן נחרץ!
פעם זה היה כי הם כבר לא צריכים, פעם זה היה כי הם ממש דרשו רשיון עבודה, פעם הם התחמקו וביקשו לחזור אלי.
אף אחד לא אמר לי כן!
אולי זה לא נשמע כל כך מפתיע, אבל לי זה היה פשוט מוזר.
מהעיר העתיקה עברתי לרחוב הראשי.
אולם למרות שהייתי בעשרות חנויות, אולי אפילו מאות, אף חנות לא הסכימה להעסיק אותי!
חזרתי הביתה לאחר ימים של חיפושים. המשכתי לחפש בערים הקרובות, ניסיתי בכל מקום אפשרי, אבל כלום!
אז הייתי כשנה לפני חזרה בתשובה, אולי קצת פחות.
אני עד היום מאמינה שה' פשוט לא הסכים לתת לי לעבוד בשבת
למה לא הסכים?
אולי כי היתה לי איזושהי זכות והוא לא רצה לקלקל לי אותה.
מהי הזכות?

עד היום אני מאמינה שחזרתי בתשובה בזכות שני דברים - זכות אבות, שהורי הורי היו דתיים (רגע, לא סיפרתי לכם על החלום? אם לא, תזכירו לי בבקשה).
והדבר השני זה מה שאני הולכת לספר עכשיו.

כאשר חיפשתי עבודה בסופי שבוע, היה זה לאחר שעבדתי 3 וחצי חודשים רצוף ברשת של סופרמרקט ידוע באותה מדינה.
אמנם לא היה לי רשיון עבודה, אבל כן הורשיתי לעבוד בחופשים.
לשם כך המעביד היה צריך להגיש בקשה מיוחדת.
כל קיץ הייתי מחפשת משהו, אבל רק באותו קיץ של שנת 94, שנתיים לאחר שהגעתי לשם, הצלחתי למצוא.
קיבלתי דווקא עבודה נחמדה.
הייתי מוכרת בקונדיטוריה של הסופר.
אבל היו חוקים נוקשים מאוד וגם בוסית מאוד קשה.
אסור לשבת אפילו רגע.
אסור לאכול.
אסור לשתות.
אסור לדבר עם העובדים האחרים.
אסור לעמוד בבטלה, תמיד לעשות משהו גם אם אין כלום לעשות. לנקות, לצחצח את הסכין, לנקות את הויטרינה, לשטוף כלים וכו'.
כדי לשתות או לשבת הייתי צריכה אישור מיוחד. וכאשר קיבלתי אותו, הייתי יוצאת מחוץ למקום, כלומר, בתוך המתחם, אבל לא לפני קהל, והיה מוקצב לי זמן מדוייק שהיה יורד לי מהמשכורת כמובן.
היתה הפסקה אחת בבוקר לארוחת בוקר, אותה הייתי מעבירה במרפסת למעלה עם צלחת של פירות בדרך כלל.
הפסקה אחת לצהרים.
בשתי ההפסקות האוכל והזמן הם על חשבוני.

התחלתי לעבוד.
באמת היה קצת קשה, אבל לא נורא. מאוד נהניתי שם, למרות שלפעמים זה היה די בלתי נסבל.
העבודה היתה ללא פשרות. אם לא עובדים טוב, ישר הביתה.
וזה גם כלל שאם אי פעם צריכים שאשאר עוד זמן או שאחליף מישהו ביום החופשי שלי, עלי להתייצב בלי שאלות ובלי אבל.
ובאמת בוקר אחד בשבת צלצל הטלפון בשעה 7 בבוקר.
שעת ההתייצבות היתה בדרך כלל בשעה 6 בבוקר, אז מגיעים, מתלבשים, מכינים את הדברים ובדיוק בשבע פותחים.
הטלפון צלצל וידעתי שזה רק יכול להיות מהעבודה.
כמובן שלא יכולתי שלא לענות, כי הם ידעו שאני בבית וגם ידעו שאם אני לא עונה אז זה בכוונה, אז עניתי וכבר התכוננתי נפשית לכך שאני הולכת לעבוד.
ובאמת הבוסית היתה על הקו, מאוד התנצלה וביקשה שאבוא להחליף.
כמובן שלא סירבתי.
כך זה היה שם.

אז עבדתי שם כמה חודשים ואחר כך גם ביקשו ממני להמשיך לבוא לעבוד גם בסופי שבוע.
אבל אז חזרו אלי ואמרו שלא ניתן לי אישור עבודה למשך השנה.
ומתוך כך החלטתי ללכת לחפש לעבוד במקום אחר.

כל הקיץ עבדתי שם, הייתי נוסעת לעבודה באופניים. זה היה מדהים. ארץ שכל כולה אנשי אופניים, כולם שם על אופניים, וזה פשוט כיף לא נורמלי לנסוע על אופניים בשש בבוקר.
ובסוף הקיץ - החגים.
בדרך כלל החגים עניינו אותי רק בצורה סמלית.
לא היתה לי בעיה לעבוד בראש השנה או בסוכות, בדיוק כפי שלא היתה לי בעיה לעבוד בשבת.
אבל כן היתה לי בעיה לעבוד ביום כיפור....
יום כיפור של אותה שנה יצא ביום שלישי.
גמלה בליבי החלטה.
אמנם כל שבוע אני מקבלת יום חופשי וייתכן שהיום החופשי שלי יצא על יום שלישי, אבל אני גם צריכה את יום שני, כי הצום מתחיל מוקדם ואני מסיימת לעבוד בערב.
חוץ מזה, הבוסית שמסדרת את הימים לאו דווקא תתחשב ברצוני.
אז החלטתי להגיע אליה בהחלטה מאוד נחושה.
לומר לה בעוד מועד שביום פלוני אני לוקחת חופש יומיים בגלל יום כיפור, וגם להוסיף קצת הסבר על כך שצמים וכו'.
ידעתי דבר אחד - אם היא תסכים - יופי, אם לא - בכל זאת לא אבוא וגם אודיע לה שבכל מקרה אני לא מגיע שני ושלישי.
וכך היה.
הגעתי אליה בהחלטה נחושה כזאת וביקשתי ממנה את ימי החופש.
היא הקשיבה לי ואמרה שתבדוק אם זה אפשרי.
אמרתי שבסדר, אולם בליבי ידעתי שגם אם לא אפשרי - לא אבוא, אולם אחכה לתשובה שלה.
לאחר כמה ימים היא אישרה לי את היומיים האלה.

באותו יום כיפור, בערבו, החלטתי לערוך סעודה מפסקת אצלי בבית - תפוחי אדמה בשמנת.
שתי חברותיי - נטלי ודינה שהגיעו אלי לסעודה, שאלו אותי למה לא גם בשר ועניתי להן שזה לא בסדר בערב יום כיפור לאכול לא כשר.
אחר כך הלכנו לבית הכנסת. הן רצו שניסע באוטובוס ואני עמדתי בתוקף שנלך ברגל.
כך הלכנו לנו ברגל לבית הכנסת, כשחברותיי מאוד משועשעות מהרעיון, ואני קצת המומה מכך שהן באמת חשבו לנסוע.
כי למי שחיה בארץ, זה די טבעי לא לנסוע בכיפור למשל. ואצלינו במשפחה שמרו על כיפור כמו בשבת. לא מדליקים אורות, לא נוסעים, לא טלויזיה, לא רדיו. אבל כן בית כנסת רוב היום וכן צמים.
היום אני יודעת שבחו"ל להרבה יהודים זה די טבעי לנסוע לבית הכנסת ביום כיפור גם אם אתה לא רפורמי, ומאוד טבעי להשתמש בחשמל ואפילו לעבוד אם יש צורך.
ידיד שלי שלמד רפואה סיפר לי שיש לו מבחן ביום כיפור ושהוא שוקל אם ללכת. הייתי המומה ואמרתי לו שזה בכלל לא שיקול. אבל בסוף הוא הלך.

אבל למרות זאת, אני מאמינה שמבחן הכיפור, הוא גם אחד שנתן לי זכות לחזור בתשובה וגם זכות לא לעבוד בשבת. סך הכל, מאוד חששתי שיפטרו אותי ומאוד רציתי שיעסיקו אותי שם כל קיץ. אבל כיפור היה חזק יותר.
אגב, לא חזרתי לעבוד שם יותר, כי בקיץ לאחר מכן היו לי כנראה תוכניות אחרות ואחר כך התחלתי באמת לחזור בתשובה.

אני לא יודעת עד כמה הסיפור יצא חזק. המציאות היתה חזקה יותר עבורי, לא יודעת אם הצלחתי להעביר את זה בכתב.
אבל העובדה שלא נתנו לי משמיים לעבוד בשבת והנסיון של כיפור חרוטים בנשמתי עד היום ואני באמת מאמינה שהיתה לי זכות מכך לחזור בתשובה.
נשיקות לכולכן

כתבת לה?

אויי...כמה יפה את כותבת
היתה לי צמרמורת..
שולחת לך(())

בא לי גם לפשפש במכתביי העבר..........

תודה, כייף לקרוא אותך

תודה!

אמא של אגוז מוסקט

מדהים!
כי אין תחליף למעטפות עם בולים, ולריח הדפים ולכתב היד שלפעמים לא כל כך ברור
כל כך נכון..

מודה, מודה.
זה משהו, הזכרון הזה שלנו (או שמא: השכחון?).

אני לא מתפלאה בכלל שחיפשת את חברתה של אודליה, גם אחרי מכתב כזה.
זוכרת שסיפרתי לך שאני לבד? (אמנם בשם אחר....אבל בכ"ז)
זה התחיל דווקא כשהתקרבתי לדת. כאשר כל חברותי דתיות. פתאום התחילו להתרחק, לאף אחת אין זמן, ואני רק רציתי להיות קרובה אליהן - היחידות שאמורות להבין מה עובר עלי. נאחזתי בקשרים האלה ככל יכולתי, מרוב בדידותי נאחזתי באחד שכל כך הזיק לי.

אז בהחלט מבינה למה דפדפת - גם בקריאה וגם בזכרון - את הקטעים האלה הלאה. איזה יופי שלפחות יש סוף לסיפור הזה. להחמצה טעם מר יותר מאכזבה.

איך שה' מגלגל דברים....
עשיתי קצת סדר בארונות לאחרונה ונתקלתי בכל מיני דברים מהעבר.
למשל בטלית שלי, בכל מיני מחברות של האוניברסיטה, בתמונות. וואו, תמונות שלי מאז.
יושבת ועוברת על הכל ואז נתקלת גם בחבילת מכתבים.
מוזר.
חשבתי שלא היו לי יותר כל המכתבים שקיבלתי אז.
אבל יש לי ערימה שלמה מהם.
ובתוך המכתבים, שניים שמשכו את תשומת ליבי יותר מכולם.
האחד - מכתב אחרון מאודליה.
השני - מכתב אחרון מחברה ישנה מהארץ שהיה לי איתה קשר מקסים ונפלא, אולם הוא נגדע כאשר סיפרתי לה שחזרתי בתשובה. היא איכשהו ניתקה קשר. לא ברור לי כל כך אם זו הסיבה, או שהסיבה היתה שבאותה תקופה היא הכירה את בעלה ופשוט לא היה לה זמן לחדש איתי את הקשר.

אבל המכתב מאודליה המם אותי לחלוטין.
הרגשתי כאילו ה' הפגיש בינינו שוב, כמו ששאלתי, כמו שרציתי.
ה' בעצם הפך לי קצת את העולם במכתב הזה.

אני יושבת וכותבת פה בלוג על החיים שלי ב15 שנה האחרונות ופתאום מגלה כמה הזכרונות סובייקטיבים, כמה אי דיוקים אני מוצאת גם בתהליך הכרונולוגי וגם בתהליך הנפשי - רגשי.
ומשום מה אודליה נשארה לי כדמות חיובית, דמות שהייתי רוצה כל כך לפגוש שוב, דמות שאהבתי כל כך ושהצער על אובדן הקשר איתה מכאיב לי איפשהו בפנים.
ואילו אותה חברה אחרת - נקרא לה לצורך העניין גילה, כי די סביר שהיא גולשת באינטרנט ואולי אפילו באתר זה, נשארה אצלי כדמות שאמנם היה נחמד להיות חברה שלה, אולם הניתוק ממנה הכאיב לי פחות, וזאת למרות שגם איתה תמיד הייתי שמחה לחדש קשר, אלא שלא בכזאת דחיפות ורצון כמו עם אודליה.

והנה באים שני מכתבים משתי חברות והופכים את הזכרונות לחלוטין ומותירים אותי המומה.

כדי שתבינו על מה מדובר, אני רוצה מאוד לצטט כמעט במלואו את מכתבה של אודליה. אין חשש שהיא גולשת באינטרנט וגם אין חשש שהיא אי פעם תחשוב שהיא כתבה כאלו דברים, לכן אני מרשה לעצמי. תזכרו שזאת חברה טובה שלי שניסתה לקרב אותי ושאני התאמצתי מאוד לשמור איתה על קשר.
והנה מה שהיא כותבת לי במכתבה האחרון.
תאריך - 1997
המכתב מתחיל יפה דווקא "ניצה נחמודת שלי"
(לא מצטטת הכל, רק חלקים נבחרים ועם הערות שלי בסוגריים).
".....אין לי זמן לכתוב לך כלום. את צריכה לומר תודה שאת שומעת ממני בכלל....אבל בכל זאת... נעשה לך טובה!
מכתבך האחרון היה עמוס בשטויות ואני מזהירה אותך שאם זה ימשך כך פשוט אפסיק לפתוח אותם.
אם את מרגישה שאת צריכה לשרוף זמן - אז לא על חשבוני בבקשה. "
(וכאן מגיעים כמה ציורים של סמיילים כדי להבהיר שזוהי "נזיפה" רק בצחוק ושלא אקח את זה קשה. אבל היום כשאני קוראת את זה, אני דווקא כן לוקחת את זה קשה. איך לא נעלבתי אז, אני לא מבינה).
"ואחרי שפגעתי בך קשות, לא הבנתי לאן בדיוק עברת, מה זה המקום הזה, ואיך הגעת לשם?"
(אם כן, מסתבר שבמכתבי אליה, זה שהיה עמוס שטויות לדבריה, סיפרתי לה על הפרידה מהנס ועל כך שעברתי לאותו מקום שאספר לכם אחר כך. איזה חוסר רגישות מצידה לא להבין שפרידה כזאת ומעבר למקום אחר עלול ליצור מצב של בלבול ואולי זה בא לידי ביטוי במכתבי אליה שחבל שאין לי עותק ממנו ואין לי מושג מה כתבתי לה).

בהמשך היא כותבת שהיא תשלח לי קלטות של הרב נויגרשל, דבר שהזכיר לי נשכחות. הרי חלק מהחזרה שלי בתשובה קשור לכך שהייתי ממש מכורה להרצאות של הרב נויגרשל והיא זאת ששלחה לי אותן. אולם היא עוד כותבת שתשלח לי פרוספקט כדי שאזמין לבד. קצת מאכזב אותי היום לקרוא שעד כדי כך היא לא רצתה אפילו את הקשר הזה איתי, אפילו לא לעשות את הטובה הזאת של להיות חלק אינטגרלי בקירוב שלי. היום כשאני חושבת על כך, אני אמנם מבינה שהיא היתה באמת עסוקה, אולם לגבי דידה היא פספסה זכות שאני למשל, לא הייתי מפספסת.
היא ממשיכה לכתוב לי שאין לה זמן אבל זה מה יש ושאשתדל לא למרוח שם את הזמן ואף מבטיחה "לתפוס אותי" כאשר אגיע לארץ (אם כן, מדוע כשהייתי כל כך קרובה אלייך והתקשרתי אלייך בשמחה רבה, דחית אותי בק"ן תירוצים?).
המכתב הזה הראה לי כמה דברים. ראשית, אין ספק שמבחינתה היא רצתה לסיים את הקשר איתי כמה שיותר מהר.
שנית, בשבילי היתה זו מעין "פגישה" נוספת ואחרונה איתה היום שהבהירה לי שאודליה לא כל כך שווה שארצה לפגוש אותה אי פעם.
כשקראתי מכתב זה לראשונה, הייתי ממש המומה. לא זכרתי כזה מכתב ממנה ואני לא מבינה איך אחרי אותו מכתב עוד המשכתי להיות איתה בקשר, לחפש אותה לאחר שעברה דירה ולא השאירה כתובת, למצוא אותה, להתקשר אליה בחדווה כדי לספר לה שאני מאוד מתקרבת ולא להספיק לומר מילה ולשמוע ממנה שפשוט אין לה טיפת זמן בשבילי, לא היום, לא מחר ולא אף פעם, אפילו שאני בארץ לתקופה מוגבלת ואפילו שאני גרה ממש קרוב אליה ואפילו שאני פה ממש על יד ביתה חמש דקות הליכה...

אז זהו. סוף סיפור אודליה.

וגילה.
כל כך התלהבתי ממכתבה האחרון. היא לא כתבה לי שום דבר ששווה לצטט כאן, כלומר, שום דבר רלוונטי, אבל כל המכתב מלא אהבה, מלא הערכה, מלא געגועים.
אחרי שקראתי את מכתבה של גילה החלטתי לחפש אותה.
אז מצאתי אותה בספר טלפונים אבל אני מהססת אם להתקשר.
וגם מצאתי אותה בסקייפ וכתבתי לה. אני מחכה לתשובה.
אם לא אשמע ממנה עוד כמה ימים אתקשר אליה.
אמנם זכורה לי השיחה האחרונה בינינו. היתה זו שיחה של אכזבה מצידה. היא התאכזבה מחזרתי בתשובה ולא הבינה איך ומה והבטחתי לכתוב לה על כך בפירוט. אכן כתבתי לה ואפילו צילמתי לעצמי עותק (שדווקא אותו לא מצאתי, אבל לא נורא, קראתי אותו אין ספור פעמים מאז ואני זוכרת פחות או יותר מה סיפרתי לה, וזה לא היה שונה ממה שאני כותבת כאן בבלוג). אולם על מכתבי זה לעולם לא קיבלתי תשובה עד כמה שזכור לי, וגם לא זוכרת שדיברתי איתה מאז.
אבל שווה לי בכל זאת לנסות וליצור איתה קשר, הרבה יותר מאשר עם אודליה.

ובכלל, פתאום דרך המכתבים שם, התחלתי לקרוא ונזכרתי בכל כך הרבה דברים. פתאום אני שמה לב שהתקופה שלי אצל הרפורמים לא היתה שנה אחת כמו שחשבתי, אלא לפחות עד 97 אם לא אחר כך, איך שכחתי כזה דבר?

אה וגם גיליתי עוד שני מכתבים מדהימים שגם לא זכרתי שאי פעם קיבלתי אותם.
שני מכתבים גם כן האחד משנת 97 והשני מ 98 מאמא של הנס.
שני מכתבים עם ברכות ליום הולדתי ועם המון סימפטיה ועניין מצידה.
היא גם היתה זרה במדינה בה שהיתי, גם היא הלכה אחר אהוב ליבה, וכל כך הבינה את מצבי.
לכן, אחרי שנפרדנו, היא דאגה ושאלה את עצמה אם נשארתי או עזבתי.
בשני מכתביה היא כותבת שאינה יודעת בכלל אם אני עדיין שם או שמא עזבתי חזרה, או אולי בכל זאת המדינה הזאת הפכה להיות ביתי למרות הכל.
שני מכתבים יפים ונפלאים עם איחולים מכל הלב לחיים טובים.
אני שוקלת אם לכתוב לה היום. אני יודעת את הכתובת, זה בית של הוריה, אין סיכוי שעזבה אותו לאחר שהשקיעה המון כסף בשיפוצו. אני שוקלת לכתוב לה וגם לצרף תמונה משפחתית. נראה.

בתוך המכתבים מצאתי גם כל מיני סיפורים שהיו ונשכחו. המון גלויות מתלמידים שלי, במיוחד מאלו הסטודנטים העצלנים שמאוד אהבו אותי ולמדו אצלי רק כדי לבלות איתי את השעה השבועית, תמונות שלי מטיולים איתם, הזמנה לחתונה של אחד מהם, עוד מכתב התנצלות של אסתר על כך שפגעה בתלמיד שלי, מאורע שזכור לי במעומעם וגם רק בגלל שהתגלה המכתב הזה.
פתאום הנבירה הזאת במכתבים החזירה אותי כמו במכונת זמן אחורה וחוויתי שוב כמה וכמה רגעים מיוחדים ונשכחים.

דבר אחד לא ברור לי. מדוע כל המכתבים מגיעים רק עד 97 ולא לפני? היכן הם כל אותם מכתבים אבודים???
ותודו על האמת, היום בעידן האימייל, כבר אין לנו את הפריבילגיה ואין היכולת הזאת לעוף אחורה בזמן כל כך בקלות, וזאת אפילו אם נשמור אימיילים במשך שנים. כי אין תחליף למעטפות עם בולים, ולריח הדפים ולכתב היד שלפעמים לא כל כך ברור וכמובן לתמונות פספורט שנעשו ככה תוך כדי טיולים עם פרצופים מחייכים כזכרון לעוד טיול עם "המורה ניצה" - כפי שקראו לי התלמידים הסטודנטים שלי (3 בנים ובת אחת).

אז רציתי לשתף אתכן כל כך במה שגיליתי ואני יודעת שזה הרבה בזכות הבלוג הזה שפתאום אני חיה מחדש את העבר ומעבדת אותו על מנת לדעת יותר טוב מה קורה איתי בהווה.

וואו, איזה סיפור מרגש ומחזק!!
תודה!

תודה @}

איך החיים של מישהי זרה יכולים לעניין כל כך הרבה אנשים.
זה מה שאנחנו עושים פה, לא?

מחכה כבר לפעם הבאה....

את כזאת מקסימה

מתרגשת @}

הילדים ישנים ואני עם עיניים חצי רדומות חייבת לכתוב. אני רוצה להודות לכל מי שקוראת כאן, זה מרגש אותי ומדהים אותי. איך החיים של מישהי זרה יכולים לעניין כל כך הרבה אנשים.

כשאני חוזרת וקוראת את הבלוג שלי עד עכשיו, אני מגלה שפרט לכמה פעמים שחרגתי, כל ההבזקים נגעו בתקופה הראשונה שלי לפני החזרה בתשובה ממש, לתקופה של הנס.
היום אני רוצה להמשיך ולכתוב עוד קצת על התקופה הזאת, ברשותכם.

כאשר הייתי איתו, לא היו לי בעיות פרנסה. למרות זאת, הוא התעקש שאמצא כל עבודה שהיא.
אני זוכרת איך הסתובבתי בחורף הקר של שנת 93 בערבים, מבוססת בשלגים, עוברת מבית לבית ומבקשת תרומות עבור עמותה למען חולי איידס. זו היתה בעצם ה"משרה" הראשונה שלי שם. באוניברסיטה הייתי עוברת על כל ההודעות של היצע עבודה, ויום אחד עליתי על הודעה שמחפשת אנשים שיתרימו אחרים למען העמותה.
התקשרתי ובחורצ'יק אחד קבע איתי בקפטריה של האוניברסיטה.
היתה זו השנה הראשונה שלי שם והשפה הזרה אותה למדתי מאוד מהר, עדיין לא היתה שגורה בפי כל כך ולכן קצת חששתי שהוא יוריד אותי מעל הפרק.
אבל לשמחתי הוא לא הפסיק לפטפט ואני רק הנהנתי בראשי ואמרתי כל מיני מילים כמו "בטח", "ברור" וכו' על פי המבטים שלו ומבעי פניו.
שאלתי את עצמי אם אוכל בכלל לעסוק בעבודה כזאת שדורשת תקשורת עם אנשים, אבל הוא לא התבלבל, אלא הוציא דף כתוב באופן מפורט ואמר לי ששם כתוב כל מה שעלי לומר.
לקחתי הביתה והתחלתי לתרגם....
אחר כך למדתי בעל פה.
אחר כך קבענו שוב ונסענו לאחת הערים בסביבה, שם הוא נתן לי מפה וצייר לי בדיוק להיכן עלי ללכת ושהוא הולך לרחובות אחרים.
קבענו להיפגש אחרי שעתיים בבית קפה מסויים.
מעניין שאז עוד לא היו טלפונים סלולרים ובכל זאת שנינו היינו אחרי שעתיים בבית הקפה.
היה לי נסיון מעניין.
דפקתי על דלת. פתחו לי. התחלתי להסביר. חלק הקשיבו, חלק לא. חלק פשוט נתנו כסף, חלק גם צעקו עלי. היו כאלה שהזמינו אותי להיכנס הביתה ושמחו מאוד שיש להם הזדמנות לתרום לכזה דבר חשוב והיו כאלה שאחרי שפתחו לי את הדלת רציתי לברוח כי היו כל כך עניים שבכלל לא רציתי לקחת מהם כסף.
הדבר הטוב בכל זה היה שהמשכורת שלי היתה קבועה, בלי קשר לסכום שאני אוספת.
אבל אספתי סכומים יפים מאוד.
הקור היה עז ואני זוכרת שנכנסתי לחנות ספורט כדי לקנות כפפות חמות מאוד, צעיף עבה במיוחד ומגן אוזניים.
השפתיים שלי הכחילו מקור ובבואי לבית הקפה בקושי יכולתי לדבר.
הייתי נכנסת לבניינים ומחכה כמה דקות כדי להתחמם כדי שאוכל לדבר מרוב שהיה קר.
אחרי חודש כבר לא יכולתי לסבול את הטיולים הלייליים האלה יותר.
הנס מאוד כעס. ואני מאוד כעסתי עליו שלא איכפת לו שאני קופאת מקור.

אחרי העבודה הזאת מצאתי כל מיני שטויות לעשות.
הייתי ליצנית שתפקידה היה למשוך אנשים אל תוך חנות כלבו מסויימת.
(דווקא התפקיד שהכי מצא חן בעיני, שם נתתי פורקן ליכולת המשחק שלי, במיוחד בגלל שכל כולי הייתי מחופשת לחלוטין ולא זיהו אותי. אפילו הצלחתי למשוך לחנות חברה ישראלית שלי ורק בחנות הסרתי את המסכה ושתינו פרצנו בצחוק).
הייתי מורה לגיטרה!
מצחיק כמה עוז יש למי שאין לו ברירה.
וכי אני יודעת לנגן בגיטרה???
לא ממש.
קצת יודעת לפרוט על המיתרים, קצת תוים וכמה אקורדים. לא יותר.
אז פירסמתי הודעות שאני נותנת שיעורים למתחילים. מתחילים לא אמורים לדעת שאני לא יודעת לנגן.
ובאמת הלך לי לא רע וממילא עד שהגענו אחרי איזה 10 שיעורים למצב בו אין לי כבר מה ללמד, התלמיד התייאש (לאו דווקא ממני, לרוב מעצמו) או שפרש מסיבות אחרות שאינן קשורות אלי.
היה לי אפילו תלמיד אתגרי במיוחד שביקש ממני שאלמד אותו כל מיני שירים מסובכים שהוא אהב.
לתלמיד הזה הייתי מכינה את השיעור ממש במסירות נפש. הייתי הולכת לחנויות מוסיקה כדי לחפש את התוים של השיר וכל השבוע הייתי מתאמנת לנגן את השיר ממש טוב כדי ללמד אותו אחר כך. זה היה ממש קשה!
ואז גם הגיע הקטע של שיעורי עברית.
כבר ידעתי די טוב את שפת המקום ויכולתי להרשות לעצמי ללמד שפה.

וכאן היה לי דווקא קטע מעניין.
היו כמה מורים לעברית בעיר. מורים עם נסיון של שנים, לא סתם כמוני מתחילים.
וזו הרי תחרות במובן מסוים.
אבל חשתי אז שאין אף אחד שיכול להתחרות בי, בדיוק כשם שאני לא יכולה להתחרות באף אחד. חשתי שלכל מורה יש את האישיות שלו ואף אחד לא פוגע בשני בשום אופן.
כך יצא שיצרתי קשר עם כמה מורות כדי לברר איתן באיזה חומר הן משתמשות וכמה כסף הן לוקחות וכו' ועם אחת נהייתי ממש חברה טובה.
ובאמת, אני זוכרת תקופות בהם נסעתי לארץ לחודש ויותר ושלחתי את התלמידים שלי למורות אחרות בינתיים בלי לחשוש שמא "יקחו" לי את תלמידיי. לפעמים אפילו אמרתי לתלמידים מסויימים שעדיף להם אצל מורה פלונית. לעיתים צדקתי ולעיתים הם העדיפו אותי בכל מקרה.

היותי מורה לעברית היה קרש להצלחה לא נורמלית. זו היתה העבודה היחידה שהחזקתי בה עד הסוף ושממש התמחיתי בה. זו היתה עבודה עם הכנסה גבוהה ביותר מבלי שאחשוש למחסור אי פעם.
איך זה קרה?
אודליה כתבה לי באחד ממכתביה הארוכים על עניין המעשר. "עשר כדי שתתעשר" כתבה לי. "וגם אם אין לך הרבה, תעשרי ותראי מה יקרה".
אז כבר הייתי עמוק בתוך הרפורמים וכבר למדתי תורה ואפילו הכרתי את עניין המעשר מיעקב אבינו.
אמרתי לעצמי שאני, בתור בתו של יעקב אבינו, מקבלת עלי לתת מעשר מכוח ההבטחה של יעקב לקב"ה "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך". חשתי בכל העוצמה את היותי בתו של יעקב אבינו וחשתי חובה וזכות להמשיך ולקיים את הבטחתו להשם.
היה זה כאשר חזרתי מהארץ, מאותו טיול עם הנס.
היו לי אז 3 וחצי תלמידים לעברית. חצי בגלל שתמיד היה אחד שפעם הגיע ופעם לא...
וקיץ לפני כן עשיתי השתדלות עצומה יחד עם עמיתתי חברתי למקצוע ורצינו יחד לארגן נסיעה לארץ עם תלמידינו כדי ללמוד עברית בשטח. היו לנו תוכניות מסודרות, היכן לאכסן את התלמידים וכמה זה יעלה ואף עשינו תוכנית לימודים מרתקת ויפה, כולל תרגילים בשטח (למשל לתת להם ללכת למודיעין באגד ולשאול שאלות, ללכת למוזאונים, למכולת וכו' ולתת להם להסתדר לבד לאור מה שלמדו אצלינו). זו היתה תוכנית כיפית מאוד שגם כללה טיולים בארץ.
אבל התוכנית כללה גם עבודה ונסיעה בשבת....
ואז עוד בכלל לא הייתי בקטע של חזרה בתשובה.
התוכנית נכשלה לחלוטין.
נרשמו למרבה ההפתעה רק 4 תלמידים, וזאת לאחר פרסום מאוד מסיבי מצידנו וגם לאור בקשות של תלמידים רבים, לא רק שלנו!
הסיבות היו בעיקר שהזמן לא התאים.
אז דחינו את הפרוייקט בחודשיים. בזמן הזה עשינו עוד פרסומים ושוחחנו עם תלמידים וקיבלנו בקשות.
אבל כלום!
כמובן שכל התוכנית נגנזה....
שנה לאחר מכן, אני מקרטעת עם שלושה וחצי תלמידים ובדרך לעזוב את הנס.
אני כבר יודעת שאני עוזבת אותו, אבל גם יודעת שאין לי כסף.

לא, זה לא ימנע ממני בכלל לעזוב אותו, אבל אני רוצה להישאר שם במדינה הזאת, יש לי מה לעשות שם ואין לי כוונות לחזור עם הזנב בין הרגליים חזרה.
אז כשחזרתי לשם, דבר ראשון ישבתי לכתוב מכתב ארוך ומפורט לאותו עשיר (זוכרים ששוחחתי עם מישהו בישראל שהפנה אותי לאדם הזה?).
מדובר באישיות מוכרת, מוכרת בעולם היהודי וגם פה בארץ. כמובן שלא אנקוב בשם.
כתבתי מכתב בשלושה עותקים, בכתב יד יפה, כי אז לא היה מקובל להדפיס במחשב.
שלחתי את המכתב אולם למודת פרקי תהילים ידעתי דבר אחד - הישועה לא תגיע ממנו, אלא מהשם. כבר אז היתה בי ההבנה הזאת, לא יודעת איך.
חיכיתי כמה שבועות לתשובה, אולם לא קיבלתי.
בינתיים כתבתי עוד מכתב לאותו אדם מהארץ. כתבתי לו בכנות על אותו מכתב ועל כך שעדיין לא קיבלתי תשובה ממנו.
וכתבתי לו עוד משפט "אני לא זוכרת היכן זה כתוב, אז אל תשאל אותי, אבל כתוב באיזשהו מקום בתהלים - אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו. אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על השם אלוקיו."
ובאמת האמנתי בזה וידעתי שזה נכון.
אותו אדם, נקרא לו יקותיאל לצורך העניין, ענה לי שהוא מאוד התרגש לקרוא את המשפט הזה ושהוא יודע שהישועה בו תבוא.

בד בבד יישמתי את העצה של אודליה, כלומר את עניין המעשרות.
באותו חודש עמדו רווחי משיעורי העברית על סכום של 300 דולר (נניח, לא מדוייק, אבל בערך). נתתי באותו חודש 30 דולר מעשר.
חודש לאחר מכן (ואני עוד מחכה למכתב תשובה מהנדיב הידוע) נתתי מעשר בסך כפול מזה - 60 דולר.
חודש לאחר מכן אני כבר יודעת שלא אקבל תשובה לעולם (ואכן לעולם לא קיבלתי תשובה, בסוף התברר לי לאחר שנים שאותו נדיב כנראה ישב בכלא על משהו באותה תקופה).
באותו חודש, היה זה ממש לפני חנוכה, דקות ספורות לפני שהנס ואני נפרדנו לעולמים, עמד המעשר שלי על לא פחות מ150 דולר!!!!!
רגע!!
איך ומאיפה הגיע כל הכסף????
טוב.
בחודשיים האלה בהם נתתי מעשר, היו לי שלושה תלמידים וחצי.
אתם זוכרים את הפרסום המסיבי לטיול עברית שעשיתי שנה קודם לכן?
אז פתאום התחילו להתקשר אלי כל מיני אנשים, מי יודע מאיפה, ואמרו לי שראו את ההודעה לשיעורי עברית ושהם מאוד רוצים ללמוד.
אתם לא תאמינו, אבל (אייקון צועק של רמקול) משלושה וחצי תלמידים נהיו לי בחודשיים 18 תלמידים!!!!!!!!
אההההההההההההההה
ועד היום אני בתדהמה.
לא, מספר התלמידים לא גדל משמעותית וגם לא ממש פחת. במשך השנים אחר כך היו לי כבר קבוצות. לא הרבה, שלוש קבוצות. אחת של 4, עוד אחת של 4, אחת של 3 ועוד אחת בבית הכנסת הרפורמי (בלי שאהיה קשורה יותר לבית הכנסת עצמו) של 6 תלמידים. מעבר לתלמידים הפרטיים שלי.
היו לי תלמידים שהתחילו אצלי ממש מהתחלה ויצאו מדברים עברית אחרי שנים של לימוד אצלי.
היה לי כומר שלמד אצלי שלא למטרות מסיונריות, שמאוד התעניין ביהדות עד שהקהילה שלו פטרה אותו מתפקידו בגלל שהוא "יותר מדי אוהב יהודים".
היתה אצלי קבוצה מקסימה של סטודנטים שאהבו מאוד ללמוד אצלי למרות שהיו עצלנים ובקושי עשו שיעורים. אבל ביחד יצאנו להרבה פיקניקים וטיולים תוך כדי שאני מסבירה להם על היהדות (היו רובם גויים).
היתה אשה חרדית אחת שגם בזכותה התקרבתי ליהדות אחר כך. עד היום אנחנו בקשר. הייתי עושה אצלה פסח כל שנה באופן קבוע. הם היו לי ממש משפחה.
אני לא הרווחתי סכומים גדולים יותר אחר כך. גם לא ביקשתי ולא ציפיתי. רק רציתי שיהיה לי די צרכי, לא יותר. ואכן, הסכום לא עלה על 2000 דולר לחודש. סכום שסידר אותי מכל הבחינות, גם תשלום לאוניברסיטה, גם למעונות, גם לאוכל, ביגוד ואפילו קצת לטיסות לארץ (למרות שאת רוב הטיסות מימנו לי הוריי).

כאשר עזבתי את הנס, היה לי הסכום החודשי הדרוש להתחיל את חיי מחדש.

פעם הבאה אספר על עבודה אחרת שלי במגדניה, מעדניה וגם על הנסיון שלי לעבוד בשבת ללא הצלחה.
נראה לי שבסיפורים אלו באמת גמרתי את תקופת הנס.
תודה לכם שאתם קוראים (בעצם תודה לכן, לא ראיתי פה גברים...)

גם אני פה מחכה בסבלנות

ניצה מדהימה
קוראת בהתרגשות כל מילה
אמא של אגוז מוסקט (במחתרת..)

טוב, נוריד את הרף לפעם בשבועיים @}

הממ, יש לי ילדים בחופש ומבחן.... יהיה קצת קשה לעמוד בקצב הציפיות. אשתדל מאוד מאוד.
ותודה רבה למי שקוראת

עבר עוד שבוע.....

ניצה _פורחת, עניתי לך בדפבית

@}

משתפת, יש לי שאלה. האם הקשר היה ברצונך? האם היה מדובר באונס? האם את יכולה לפרט יותר? אולי כדאי שתעני לי על כך בדף הבית שלי.

תודה רבה רבה לך ניצה פורחת מקסימה,. אני ממתינה לתשובתך, לא פונה לרב.@}

משתפת יקרה, לא יודעת מה לומר לך. על פניו, נראה לי שהכל בסדר, כי הרי לא רצית בזה. הניחי לי כמה ימים לברר את הנושא לעומק, בינתיים אל תשאלי רב, אודיע לך.

מאוד נהנית לקרוא את הדף המקסים הזה. רוצה לשתף בכאב של התלבטות,בעקבות מה שקראתי פה על ההיכרות הבלתי אפשרית שלך עם כהן ,בעקבות זה שחיית עם גוי.
אני יוצאת ויצאתי רק עם יהודים מתוך אמונה ועקרון,אך נקלעתי למגע מיני חד פעמי לפני שנים שלא מרצוני המלא, (התנגדתי לחדירה עצמה וזה קרה בכול זאת, אמנם ללא שפיכה,ביהדות זה לא נחשב כאונס),עם בחור שיש ספק שהוא גוי.קיויתי לא לראות יותר בחיי וזה מה שהיה.הוא בארץ אחרת.
אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים, והכרתי לא מזמן כהן.
מה הרבנים יכולים לומר על זה, האם יש הקלות אם אישה יהודייה נקלעה למגע מיני עם מישהו שיש ספק שהוא גוי, לקשר עם כהן? אני לא מספרת לו כי מאוד קשה לי לספר משהו שמלכתחילה התנגדתי לו,והיה לי מאוד קשה עם זה. ושיש בכלל ספק שהוא היה גוי,ושממילא הקב"ה יודע את לבי ואת האמת,ושאם הוא הפגיש אותי עכשיו עם כהן,ושיש אהבה גדולה בינינו, זה כפיצוי על הכאב שנגרם לי,מצד שני, אני מרגישה שלמרות הכאב שנגרם לי,אני צריכה לשתף בספק, אם לא אותו ישירות אז רב,למרות שאני חוששת ומאוד מתביישת לספר, כי אם הם נפרד בגלל פסיקה של רב על ספק, ושאולי הבחור הזה היה בכלל יהודי מצד אימו, זה יהיה סבל כפול ולא נראה לי שאוכל לעמוד בזה.
אני חצוייה בין הרגשות שלי אליו לבין הרצון שלי לעבוד את השם ללא דופי. הלוואי והיו אומרים לי שיש הקלה, שרב יאשר לי מחמת הספק, כי שנינו חוזרים בתשובה ומאוד מחזקים אחד את השני, אם הייתי מקלה ועוד יוצאת עם גויים מתוך חוסר מודעות או אמונה, ניחא,הייתי אולי מוותרת יותר בקלות על הקשר הזה, אבל כשנעשה לי משהו שמלכתחילה לא רציתי ,כשניסיתי בכול מאודי לשמור על עצמי, מתוך אמונה ועקרון דתי,ושיש סכנה שעוד אשלם על זה מחיר נוסף וכבד, כמו לאבד קשר כזה , נראה לי קשה משאת..

גם אני כאן: )

אני פה קוראת אותך בהנאה מרובה!!![
להתראות במהרה

וואו...
כל היום קפצתי למחשב כדי לקרוא את כל הבלוג שלך
איזה בנאדם את- עם המון עוצמות.. והכתיבה שלך סוחפת
ענבר

גמני. קוראת מרותקת ושולחת חיבוקים !!!

קוראת. מרותקת

אני כאן קוראת

עד הפעם הבאה, שמקווה שלא תהיה עוד הרבה זמן.

כמה שהוא לא יודע שאני כבר שם, כמוהו ממש, רק חיצונית עדיין אני לא.

וואו, כמה אני מכירה את זה.

@}

טוב, מנצלת את שעות הלילה המאוחרות ובמקום ללכת לישון כותבת פה עוד קצת.
התקופה עם הנס עוד לא נגמרה, רגע, יש לי עוד כמה סיפורים.
אקפוץ קצת אחורה בזמן, ואחר כך בבקשה תזכירו לי לקפוץ עוד טיפה אחורה ולספר לכם על העבודה שמצאתי ועל יום כיפור ועל איך שלא הצלחתי לעבוד בשבת. תזכירו לי, טוב?
אז הקפיצה היא לקיץ שלפני שהנס ואני נפרדנו, לפני כל הסיפור עם הדלקת הנרות שסיפרתי לכם בפעם שעברה.
זו היתה בעצם ההתחלה.
סיפרתי לכם על התהילים שהייתי קוראת.
סיפרתי על כל מה שקרה לי בעקבות כך.
ואולי לא סיפרתי הכל.
בכל אופן הגיע הקיץ.
אני הייתי כנראה מצד אחד במצב רוח טוב, מצד שני לא ממש ידעתי מה קורה איתי.
כמו נר שלפני שהוא דועך, הוא מהבהב הכי חזק, כך גם לי קרה.
פתאום התמלאתי אהבה יתרה להנס, פתאום ישבתי וארגתי לנו חלומות משותפים לעתיד.
הוא היה מביט בי במין חמלה כזאת או בחוסר אמון, אבל נסחף יחד איתי לחלומות.
באותו קיץ, שנת 1996 כמדומני, תכננתי לנסוע לארץ לתקופה ממש ארוכה.
תמיד אהבתי את החופשות מולדת האלו והן תמיד היו לי קצרות מדי. במיוחד לאור העובדה שבמדינה בה התגוררתי היה חורף ארוך מאוד וקר מאוד, וקיץ עם הרבה גשם.
לכן באותו קיץ תכננתי לצאת לחופשה של לא פחות מחודשיים!
וכמובן שאמרתי להנס שהוא יצטרף אלי לפחות לחלק מהתקופה.
באותו קיץ החלטתי שנגור בארץ ולכן הנס חייב ללמוד עברית.
הוא בהתחלה לא ממש הבין מה קורה לי, אבל כמו שאמרתי, התחיל לשתף פעולה מתוך חדווה.
ישבתי איתו כל יום כמעט והתחלנו ללמוד דיבור וכתיבה.
הייתי מורה לעברית, אספר גם על זה בע"ה, ולכן היה לי חומר וגם נסיון וגם ידע כיצד מלמדים.
אני זוכרת איך הוא התלהב לומר לי בכל עת בעברית "אני אוהב אותך".
וזה ממש מזכיר לי איך כשהיינו בארץ לאחר מכן, היינו כמה ימים בנופש באיזה קיבוץ, ובבוקר חמדנו לנו לצון והנס לקח אותי על הידיים וזרק אותי לתא המטען של האוטו השכור. אשה שעברה בסביבה שאלה בתדהמה "מה קורה פה??" ואני מיהרתי לצאת ולהרגיע אותה שכלום. אבל מאז הנס לא הפסיק לומר לי "מה קורה פה?" וזה מאוד הצחיק את שנינו.
אז כן, זו היתה תקופה קצת משונה.
מצד אחד התקרבתי מאוד.
מצד שני כנראה ההתקרבות הזאת הפחידה אותי.
אני זוכרת שהלכתי עם אסתר איזה יום לקנות שמלה ואמרתי לה שאני פשוט חייבת שמלה חשופה לחלוטין, כי אני מרגישה יותר מדי דוסית ואני מוכרחה לאזן את זה קצת.
ואני גם זוכרת שהלכתי עם אותה שמלה קצרצרה בלי שרוולים לחתונה של בן דוד שלי. ואחד הדודים שלי שחזר בתשובה הסתכל עלי במבט מאוד לא מסכים ואפילו ברחמים. ואני אמרתי בליבי - כמה שהוא לא יודע שאני כבר שם, כמוהו ממש, רק חיצונית עדיין אני לא.

אז הנס למד עברית ואני נסעתי לארץ לפניו, השארתי לו חומר ללמוד לבד ושיעורי בית והשבעתי אותו לשבת וללמוד
הוא באמת היה תלמיד טוב ובארץ הוא הראה לי את המחברת עם שיעורי הבית שלו!

כשהוא הגיע לארץ שכרנו רכב ועשינו טיול מהצפון עד לדרום. ממש חרשנו את הארץ.
היינו בצפון על יד דן, אכלנו אפילו במסעדת דג על הדן למי שמכיר.
שטנו באיזה נחל שם, לא זוכרת וירדנו לכינרת.
נסענו והדרמנו למצפה רמון ומשם גם לאילת.
אחר כך חזרנו לבית הורי.
אני זוכרת שבאיזשהו שלב הוא שאל אותי אם אני באמת רוצה להישאר איתו ביחד.

• בוודאי, עניתי לו. לרגע לא חשבתי אחרת.

ואולי בעצם כן, אבל חששתי מכך. חששתי מהרגע בו אודה ביני לבין עצמי שאנחנו לא נשארים ביחד.
על מנת לבסס את הכוונות שלי, החלטתי שבאמת נגור בארץ, הוא לא התנגד אף פעם.
אז אמרתי לו שכדאי לנו כבר עכשיו ללכת ולראות דירות למכירה.
אז יום אחד נסענו לכל מיני מקומות בניה חדשים, ראינו תוכניות ודירות לדוגמא, חלמנו ביחד, או יותר נכון, אני חלמתי לבד, כי הוא היה מאוד סקפטי לגבי רצינות כוונותיי.
היינו במקומות כמו מודיעין, אפילו התווכחתי על המחיר של איזו דירה עם מישהו....
היינו גם איפשהו בפתח תקווה, ובעוד מקום סמוך או בתוך השטחים, לא זוכרת כבר...

ואז הגיעו החגים ויום כיפור.
אני כמובן צמתי.
הנס החליט לצום גם הוא על מנת להזדהות, כי זה לא יפה לאכול כשכולם צמים.
אבל הוא שתה בגלל שאחי הקטן גרר אותו לטיולי אופניים ביום הקדוש כמנהג בני ישראל מקדמת דנא...
ואני הייתי בבית הכנסת כל היום כולו.
הייתי גאה כל כך להבין סוף סוף את התפילות, לדעת איך מתפללים עמידה, לדעת מה פירוש כל התפילות וגם לדעת מתי הכל נגמר. זו היתה הפעם הראשונה בשבילי להיות בבית כנסת רגיל ולהתפלל וגם לדעת איך להתפלל.
אמא שלי היתה איתי אצל הנשים, וגם אבא שלי אצל הגברים. אני זוכרת שאמא שלי הביטה בי במבט ממש מוזר כשראתה אותי מתפללת ממש בלי הפסקה ולא מפטפטת או אומרת לה שאני הולכת הביתה.
בסוף היא התייאשה והלכה הביתה לנוח ואני ואבא שלי נשארנו.
זה היה אז כשהנס שוחח עם אבא שלי ואמר לו שמשהו קורה לי והוא לא חושב שהוא בתמונה.
יום אחד רבנו. לא זוכרת על מה.
הוא לקח את האוטו ונסע.
כשחזר סיפר בהתלהבות שתעה בדרך והגיע ל....רמאללה....
ושבהתחלה הסתכלו עליו בחשדנות, אבל אחר כך ראו שהוא תייר ועזרו לו לצאת. ברגע שהבינו שהוא לא יהודי, הניחו לו לנפשו.
אז מתוך כך הוא פתאום קלט כמה טוב לא להיות יהודי....
באותו יום היתה לי שיחה עם קרוב משפחה שחזר בתשובה.
שוחחתי איתו על כך שקשה לי להתפרנס בחו"ל ושאני מחפשת איזושהי מלגה.
הוא נתן לי טלפון של מכר שלו שלדבריו יש לו קשרים במדינה שלי ויכול לעזור לי.
ה"מכר" הזה היווה בשבילי קפיצת דרך חזקה מאוד אל תוך התשובה.
הוא היה איזה מקובל, אבל לא רב. מישהו קצת מוזר שעד היום איני יודעת מה טיבו.
לא אחד שלוקח כסף, אבל גם לא הולך עם כיפה, ואשתו בכלל לא דתיה והבת שלו ברסלבית או חבדניקית או משהו.
אבל הוא ראה דברים.
הוא נתן לי באמת שם וכתובת של אדם יהודי מאוד עשיר במדינה שלי ואמר לי לכתוב לו מכתב, להסביר לו שאני חוזרת בתשובה וצריכה עזרה כספית.
הוא גם שמע את הסיפור שלי עם הנס ולפי השם שלו הוא הגיע למסקנה שאף אם היה מתגייר לא היה לנו מה לעשות ביחד (אגב, זה לא ממש מדוייק, כי גר משנה את שמו, אבל בכל אופן...).
כאשר הוא הסביר לי שאני והנס לא הולכים ביחד, אז כבר השלמתי עם עצמי עם העובדה הזאת בצורה טובה יותר. הפנמתי את זה יותר וכבר לא פחדתי. ידעתי שזה רק עניין של זמן.
כשהנס חזר מהביקור שלו ברמאללה (כנראה גם ירד שם לשתות קפה עם מישהו, ובגלל שיש לו חזות מאוד מאוד לא יהודית בלשון המעטה, לא פגעו בו), כבר הייתי אחרי השיחה הזאת וגם עם הבנה חדשה. ברגע שהנס הראה כמה שהוא שמח על כך שהוא לא יהודי, כבר ידעתי שזה ממש לא בשבילי להשאר איתו ביחד.

כשחזרנו לחו"ל, הוא חזר לפני ואני אחריו, הרגשתי שזה הסוף, אבל עלי למשוך את זה עוד. כבר לא דיברתי איתו על התוכניות שהיו לנו, וגם לא למדנו יותר עברית.
הוא המשיך בלימודיו ואני בלימודיי. כביכול לא היה זמן לאף אחד מאיתנו לדבר ברצינות על שום דבר, אבל כמובן שמתחת לפני השטח שנינו ידענו, למרות שהכחשנו.

הוא פיתח אנטגוניזם ליהדות.
הוא ניסה לוודא שאני לא ממשיכה להיות כל כך "יהודיה" כפי שהגדיר זאת.
אז אחד מהדברים היה אוכל לא כשר.
כבר לפני הקיץ קיבלתי על עצמי לא לאכול לא כשר במנזה של האוניברסיטה. כלומר, לא בשר, רק ירקות ודגים (פחחח, דגים לא כשרים, לא ידעתי...).
אבל בבית המשכתי לאכול לא כשר כאילו כלום.
אבל כשחזרתי מהארץ, הרגשתי כמו נשמה חדשה נכנסה בי. אני זוכרת שהכנתי אוכל באחד הימים, היה זה עוף ברוטב שמנת וירקות מוקפצים.
מזגתי לצלחת שלו עוף וירקות.
לצלחת שלי מזגתי מתוך החלטה של שניה רק ירקות. חשתי שאחרי צום יום כיפור אני פשוט לא יכולה, לא מסוגלת לאכול יותר בשר לא כשר בכלל! חשבתי על הבשר הכשר שאכלתי אצל הורי, וחשתי שאני פשוט מקלקלת הכל אם אני אוכלת בשר לא כשר, שכל הצום שלי והתפילות ביום כיפור היו לשווא.

• למה את לא לוקחת עוף?

שאל.
כמובן שהוא ציפה לשמוע משהו על כשרות, אז השאלה שלו היתה מלווה במבט בוחן.

• אני צמחונית.

עניתי לו באדישות, מתוך הברקה של רגע שהקב"ה הכניס לי לראש באותה שניה, כי אף פעם בחיי לא חשבתי להיות צמחונית בכלל ולא עלה על דעתי מושג כזה.

• אה כן? ממתי?

שאל בחוסר אמון בולט.

• מעכשיו.

השבתי לו תוך כדי שאני מתיישבת ואוכלת ואומרת לו "בתיאבון".
הוא עוד הביט בי לא מאמין, אבל הניח לי.
היה זה אחד מהרגעים בהם חשתי סיעתא דשמייא אמיתית.
כל כך חששתי ממנו ומהתגובה שלו.
והנה, הוא פשוט מקבל את הדברים כפשוטם.
ומכאן באמת התחלתי ללכת יותר בטוח לכיוון של הדת.
פעם הבאה אספר לכם מה עלה בגורלו של המכתב שכתבתי לאותו עשיר, ואיך אודליה קשורה לזה בעקיפין.
אשמח שכל מי שקורא ישאיר סימן, סתם שאדע מי כאן
לילה טוב בינתיים, עד הפעם הבאה, שמקווה שלא תהיה עוד הרבה זמן.

כן, אני בטוב, רק חסרת זמן.
מאוד רוצה לכתוב, תתפללו בשבילי שיהיה לי זמן... (כתבתי את זה כבר פעם, לא??)

הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה.
כן בהחלט, כבר עבר המון המון זמן, מקווה שאת בטוב
((())

הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה.

@}

_ואצלי התקיפות האלו הצטרפו למילה אחת "אנטישמיות".
חשתי על בשרי אנטישמיות.
ואז שבת אחת הדלקתי נרות והוא כיבה אותן.
עולמי חשך.
ולא רק פיזית._
חזק מאוד ! אני גם הייתי מרגישה ככה.
איך מאהוב הוא נהיה אוייב,מדהים.

|פרח|
תתפללי בשבילי שיהיה לי זמן.

מרגש...מדהים כמה כוחות נפש מצאת בתוכך,איך הניצוץ שלנו כשהוא נדלק-הופך מניצוץ קטן ומעומעם לאש ענקית בוערת....

וואו. את כותבת יפה. אני עוקבת

ניצה, איזה סיפור חזק. צמרמורות. תודה.

פעם הבאה תזכירו לי לספר על איך שברחתי מהנס יום שישי אחד.
אז הנה, הגיעה הפעם הבאה הזאת.
הנס התחיל להבין מה קורה אצלי. הוא כבר ידע שאני הולכת להיות חרדית שנים לפני שאני ידעתי את זה.
אבא שלי סיפר לי לפני כמה שנים על שיחה שהיתה לו עם הנס.
"ניצה הופכת להיות כמו אלו שהולכים בשחור", כך אמר לו הנס.
אבא שלי לא הבין, אבל הנס התעקש. "אני לא יודע איפה אני בתמונה אצלה, אם בכלל. לא יהיה לזה סוף טוב. אני לא מצליח להשפיע עליה. יש לה כל מיני חברות חדשות שאני לא מסמפט"
אבא שלי סיפר לי זאת הרבה אחרי שחזרתי לארץ, כלומר, שנים אחרי הפרידה מהנס.
ואכן, הנס התחיל ממש לשנוא את אסתר.
בתור מגבה התחלתי שוב להתקשר ולשוחח עם מרים. אז גרה רחוק מאיתנו והקשר שלנו היה בעיקר בטלפונים או שקבענו להיפגש. רק כשעברתי דירה, עברתי לאזור בו היא גרה והייתי גרה שתי רחובות ממנה, ואז הקשר התחזק והייתי אצלה המון.
אבל בינתיים חיזקתי את הקשר עם אסתר שגרה במרחק הליכה ממני (תחנה אחת ברכבת).
הוא היה מדבר סרה עליה.
בעיני היא היתה מאוד יפה ומצחיקה וחכמה ורגישה.
הוא הצליח להפוך את כל התכונות האלה לשליליות.
הוא אמר שהוא שונא את החיוך השחצני שלה (שחצני?????)
הוא אמר שהבדיחות שלה מטומטמות.
הוא אמר שהיא טפשה.
וגם אמר שהיא מעצבנת.
כמה מילים הורסות.
אמנם הוא לא הרס לי את הקשר איתה, אבל כמובן שבעקבות מילותיו לא כל כך הזמנתי אותה אלינו הביתה.
לא רציתי לשמוע את המילים הרעות שלו עליה אחר כך, העדפתי שהיא תהיה מחוץ לתמונה כדי שלא ידבר עליה.
אז שוחחתי רבות עם מרים ודיברתי על מרים.
אבל אז הוא גם קצת התחיל להגיד שמרים היא לא כזאת חכמה, ושנמאס לו ממנה וכו'.

לאסתר ולי היתה עוד חברה ממש מקסימה. היא היתה גויה בתהליך גיור רפורמי וכולנו אהבנו אותה מאוד.
היינו אצלה המון שבתות, אסתר ואני, וגם אני אצלה לבד. היו לנו המון שיחות נפש.
היא היתה אחות במקצועה. בחורה מקסימה ומדהימה, שהקפידה מאוד לשמור שבת וללכת בצניעות.
קראו לה חוה. זה השם שבחרה לעצמה, השם היהודי.
אז כמובן שהייתי גם בקשר עם חוה.
ובהתחלה הנס אהב את חוה. היא היתה מצחיקה מאוד וחמודה.
ברגע שהבין שגם היא "בחבורה", התחיל לשנוא גם אותה.
זוכרים את רחל?
טוב, אז הסוף איתה היה מצחיק מאוד.
אולי לא מצחיק, אבל מצחיק אותי בגלל שגם אותה הוא שנא לבסוף...
למרות שהיא בכלל לא היתה בעניין של חזרה בתשובה.
היא היתה נשואה לאיזה בחור מקומי, לא יהודי.
ויום אחד הנס קיבל ממנו שיחה והם שוחחו ארוכות.
מסתבר שהם מתגרשים ושהבעל סיפר להנס על הרגליה המיניים של אשתו וכמה שהם בלתי נסבלים.
אז הנס סיפר לי שהם מתגרשים ושזה בגלל שהיא כך או אחרת, כולל פירוט לא מעניין על חייהם האיניטימיים.
עוד באותו יום רחל התקשרה אלי לספר לי שהם מתגרשים.
אחר כך היא עזבה אותו וגרה לה באיזה מקום במרכז העיר, איפה שהיו עוד מלא ישראלים.
אבל הנס מאותו יום לא סבל אותה.
לגבי זה לא היה כזה נורא, כי עם רחל הקשר הלך ופחת.
אבל מצחיק שאפילו זה, אפילו הקשר הזה לא היה רצוי מבחינתו.
נשארתי מבודדת לחלוטין.
לא יכולתי לספר לו כלום על חברותיי, לא יכולתי לצאת עם חברותיי ואיתו ביחד, לא יכולתי להזמין אותן אלי הביתה.
ומצד שני הלימודים באוניברסיטה תפסו תאוצה חזקה ומצאתי את עצמי מתרועעת עם המון חברים מהאוניברסיטה.
אז היתה לי תקופה כזו, גם כדי לשמור על יחסים תקינים עם הנס, שהיו אצלינו המון ערבים משותפים עם כל מיני חברים שלי ושלו מהאוניברסיטה ושוחחנו על כל דבר פרט ליהדות.
את הצ'ופר שלי קיבלתי מחברי האוניברסיטאיים אחר כך, כאשר היינו יושבים בבית קפה והם היו שואלים בכנות רבה על היהדות, ללא שמץ של שנאה או נסיון לבטל את דבריי. בעצם, כל השיחות שלי אודות יהדות עם אנשים שונים היו מלוות בהרגשת התגוננות מפני תקיפות. רק עם אותם חברים לא יהודים הצלחתי להעביר הכל, לספר הכל ואף לזכות להערכה רבה.
וכן, כיבדו אותי מאוד אותם אנשים שצעדו איתי אחר כך בשנות האוניברסיטה המאוחרות יותר, שחפצו בחברתי, שחפצו להגיש עימי עבודות, שהעריכו אותי, שביקשו להעביר איתי קורס (עוזרי הוראה. היינו בשלב בו חובה להעביר שיעורים, והם ביקשו ממני להיות זו שתלווה ותערוך עימם את השיעורים לסטודנטים הצעירים. למרות השפה הזרה, למרות שאני יהודיה, ואולי בגלל זה??).

הנס התחיל במתקפה עלי. במתקפה על הורי, במתקפה על כל היהודים.
מתקפה שכללה מילים לא יפות, לעג, דברי שנאה.
היה קשה.
הוא הרגיש כנראה לכוד.
מצד אחד, הוא באמת רצה לבנות איתי בית, באמת רצה להמשיך איתי כל החיים. תכננו להינשא אחרי הלימודים, הוריו אמרו לי מפורשות שהם מצפים ומחכים מאוד מאוד לצאצאים מאיתנו.
מבחינתי היה לקשר הזה המשך, לא חשבתי אז שארצה להיפרד ממנו, לא חשבתי שאלך כל כך רחוק, או אולי כל כך קרוב?
אז הוא תקף.
ואצלי התקיפות האלו הצטרפו למילה אחת "אנטישמיות".
חשתי על בשרי אנטישמיות.
ואז שבת אחת הדלקתי נרות והוא כיבה אותן.
עולמי חשך.
ולא רק פיזית.
עבר שבוע.
לא זוכרת מה קרה אותו שבוע. אבל הרגשתי שהנס לא יתן לי להדליק נרות, לא יתן לי לשמור שבת, לא יתן לי אולי לחיות.
הרגשתי שאני חייבת לברוח ממנו.
מהר.
אבל חששתי שהבריחה ממנו תזיק לי.
אז חשבתי שאולי כדאי לי לארוז את רוב הדברים שלי בלי שירגיש ולברוח לאסתר.
וכך יום שישי אחד, ארזתי בתיק גב ענקי מלא מלא בגדים ועוד דברים, לא זוכרת מה.
שעת הדלקת הנרות היתה אז בארבע וחצי.
בערך בארבע גמרתי לארוז.
והתחלתי ללכת לאסתר.
התיק הענקי על גבי.
הנס לא היה בבית.
לא סיפרתי לו שלא אהיה, פשוט הלכתי.
(אז לא היו סלולריים, כאשר מישהו יצא מהבית, אז לא ניתן היה לדעת היכן הוא).
הבטתי בשעון, היה מאוחר. את הרכבת פספסתי. התחלתי לרוץ.
היה קר מאוד וקצת גשם התחיל לרדת.
ואני הולכת במהירות לאורך המסילה, הולכת מהר מהר שלא לחלל את השבת ולהספיק להדליק נרות בזמן (מוזר, אז בכלל לא שמרתי שבת, אז למה רצתי? אולי בגלל הנרות? לא זוכרת...).
עוד מבט בשעון, כבר אין זמן (כן, הנרות, לא רציתי לפספס זמן הדלקת נרות).
אני רצה.
התיק כבד מאוד, תיק ענקי ענקי ובכלל לא נוח.
אני רצה ומזיעה. קר בחוץ וכולי בוערת מחום.
רצה וכאילו בורחת מהנס.
ואולי ברחתי ממנו?
התחושה שלי היום לגבי אז היא שברחתי ממנו ולכן רצתי. אבל הריצה היתה בשביל הנרות.
כמה שהזיכרון מתעתע בנו.
רק זוכרת מסילה, טיפות גשם, תיק גב אפור כבד, ואני רצה ורצה.
הגעתי לאסתר מתנשמת ומתנשפת.
רצתי להדליק נרות.
שבת שלום.

מקווה באנוכיות גמורה שיהיה לך פנאי.
זאת לא אנוכיות, זו אהבת רעים לשמה. הלוואי ויהיה לי זמן...
אנסה היום, בלי נדר....
תתפללי בשבילי שיהיה לי זמן.


אולי יש לך עוד המלצה על בלוג מעניין, מחפשת משהו ללילות השאיבה המתישים....
לא ממש, אבל לכי לאינדקס מונחים ותחפשי משהו שמעניין אותך.

מחכה לעוד הבזקים, הגיגים....
מקווה באנוכיות גמורה שיהיה לך פנאי.

מחכה לעוד הבזקים, הגיגים....
אולי יש לך עוד המלצה על בלוג מעניין, מחפשת משהו ללילות השאיבה המתישים....

_הכללים הם אותם הכללים,
האנשים הם אלה שמשתנים._

כל כך נכון.
אנחנו עומדים כל יום בפני קיום אותן המצוות שמתקימות כבר אלפי שנים,וכל יום אנחנו חדשים,אנחנו יכולים להתחדש בתוך אותה התפילה עצמה אינספור פעמים....
להתחדש בתוך אותה המצווה שוב ושוב ושוב...כמו כל דבר בעולם שנברא בכל רגע ורגע מחדש...מעורר תקווה והשראה לא?הכל מתחדש בכל רגע
יש לנו אפשרות לשמור על נקיות ורעננות פנימית,אם רק ניתן לעצמנו להקשיב להתחדשות.לבריאה.

אם הכל היה חד משמעי היה זרם אחד ביהדות וכולם היו יהודים אותו דבר.
להבדיל אלפי הבדלות,זה כמו בצבא,יש חיל רגלים,חיל אויר,חיל הים ועוד..
וכולם שם לשרת את אותה המטרה.
גם ביהדות, אלה ואלה דברי אלוקים חיים.
ברוך השם יש מקום לכולם.

כשהיינו בברוקלין אצל החבדניקים בשבת,האישה אמרה לבעלי,ככה בלי להניג עפעף,"הי מ' תעשה טובה ותלחץ כאן" זה היה הקומקום החשמלי כדי שתוכל להכין לנו תה. אותי זה הצחיק.
אסור היה לה. חד משמעי!
ואני שמחה שזה הצחיק אותך

ואני בתור יהודיה שאסור לי להדליק חימום בשבת יכולה באופן מסויים לבקש ממנו. כלומר, אסור לי לבקש ממנו באופן ישיר, אלא באופן עקיף. כשהיינו בברוקלין אצל החבדניקים בשבת,האישה אמרה לבעלי,ככה בלי להניג עפעף,"הי מ' תעשה טובה ותלחץ כאן" זה היה הקומקום החשמלי כדי שתוכל להכין לנו תה. אותי זה הצחיק.

אם הכל היה חד משמעי היה זרם אחד ביהדות וכולם היו יהודים אותו דבר.
הכל חד משמעי,
ואין יהודי אחד שדומה למשנהו.

הכללים הם אותם הכללים,
האנשים הם אלה שמשתנים.

התפילה, למשל, היא טקסט קבוע. אני לא מדברת על טקסטים חדשים - אלאל על אלה שעברו מדור לדור במשך שנים רבות. זה נראה נורא יבש, חדגוני וחד משמעי, לא?
זה שיש כליים ברורים ומדוייקים עד לפרטי פרטים (ההבדלים בין הזרמים לא עקרוניים, זתומרת בכל הזרמים ברור שאסור לאכול בשר וחלב יחד, אסור לאכול חזיר וכו') זה לא אומר שאין שוני.
בני אדם מטבעם שונים.

אין לי ניק. בעיני הדוגמאות שהבאתי הן צביעות בשביל כמה אנשים. צביעות היא בעיני המתבונן כי את אומרת אחד בלב אחד בפה, אבל את לא יודעת מה אומר האדם בלב, נכון? את רק מפרשת כראות עינייך. אם הכל היה חד משמעי היה זרם אחד ביהדות וכולם היו יהודים אותו דבר.

לדוגמה הדלקת החימום שסיפרת עליו - בעיני להטיל על מישהו אחר להדליק את החימום זו צביעות. אחד בפה ואחד בלב. יש גם דתיים אחרים שיסכימו איתי, אז האם הם דתיים יותר או פחות? צבועים יותר או פחות? זה בעיני המתבונן. עוד דוגמאות הן איסור שמיטה שכל אחד רואה בצורה אחרת, כשרות... מליון ואחד דברים.
העניינים שהזכרת הם הלכה. מי שמחוייב להלכה לא עושה זאת מתוך צביעות, אלא בגלל שהוא מחוייב לכך. אם גוי לא מחויב לשמור שבת, אז הוא לא מחויב. נקודה. ואני בתור יהודיה שאסור לי להדליק חימום בשבת יכולה באופן מסויים לבקש ממנו. כלומר, אסור לי לבקש ממנו באופן ישיר, אלא באופן עקיף. אם הוא בוחר להבין את זה אז יוצא שהוא מדליק את החימום כי הוא בחר בכך ולא כי אני ביקשתי (כי למעשה לא ביקשתי ישירות). כמובן שמה שאסתר עשתה אז לא היה על פי ההלכה.
איך איסור שמיטה קשור לזה לא הבנתי וגם לא כשרות. יש אנשים שרמת הכשרות שלהם נמוכה או גבוהה יותר, מה הקשר לצביעות?

למה את כועסת?
לא כועסת.
למה את לא בניק שלך?

אמרי לי את, איזו צביעות את מכירה שהיא רק בעיני המתבונן.
לדוגמה הדלקת החימום שסיפרת עליו - בעיני להטיל על מישהו אחר להדליק את החימום זו צביעות. אחד בפה ואחד בלב. יש גם דתיים אחרים שיסכימו איתי, אז האם הם דתיים יותר או פחות? צבועים יותר או פחות? זה בעיני המתבונן. עוד דוגמאות הן איסור שמיטה שכל אחד רואה בצורה אחרת, כשרות... מליון ואחד דברים.
למה את כועסת?

עלי עוד לחשוב על מה אני הולכת לכתוב פעם הבאה. אולי יש למישהי בקשה מיוחדת? או שאלה שתנחה אותי?

ולמרות ההבזקים, הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה

|עלה|
אני מתפדחת להעלות לכאן תזכורת כל יום, בכ"ז לכולם יש חיים מחוץ לרשת....

_זהו! בלילה ויום אחד, בין שאיבה לשאיבה (חלב)
לגמרי במיקרה- התחלתי וסיימתי לקרוא אותך
ללא קשר ממשי לדת, נשארתי מרותקת ומצפה להמשך
תודה_
וואו!
תודה!

זהו! בלילה ויום אחד, בין שאיבה לשאיבה (חלב)
לגמרי במיקרה- התחלתי וסיימתי לקרוא אותך
ללא קשר ממשי לדת, נשארתי מרותקת ומצפה להמשך
תודה

_אפשר להתווכח על כל דבר, אבל אי אפשר להכחיש צביעות ואי אפשר לקבל צביעות.
האם זה לא בעיני המתבונן?_
יקירתי, אולי הכל בעיני המתבונן. אולי גם את הפיגוע בירושלים אפשר לראות אחרת, כפי שטוענים כל מיני ארגונים לזכויות אדם.
צביעות זה אחד בפה ואחד בלב.
אדם שמתפלל אל הקיר וטוען שהוא מתפלל לאלוקים, ובאותה נשימה גם טוען שאין אלוקים, הוא פשוט צבוע שמתפלל אל הקיר ולא אל אלוקים ועושה הצגה!
מה כאן בדיוק בעיני המתבונן? האם עלי לחשוב אולי שהקיר הוא איזה סוג של אלוהים שלא קיים???
אמרי לי את, איזו צביעות את מכירה שהיא רק בעיני המתבונן. כי לא ירדתי אולי לסוף דעתך.

אפשר להתווכח על כל דבר, אבל אי אפשר להכחיש צביעות ואי אפשר לקבל צביעות.
האם זה לא בעיני המתבונן?

תודה לכן, כרגע אין לי ממש זמן, רק מדי פעם אני משרבטת כמה מילים בדפים אחרים. עלי עוד לחשוב על מה אני הולכת לכתוב פעם הבאה. אולי יש למישהי בקשה מיוחדת? או שאלה שתנחה אותי?

יופי של נשמה יש לך
דיוק
חיפוש
מקבילה לרצונות הפנימיים שלך
ולא פחות חשוב נשמעת להם
את נותנת לי כוח לדייק
אמשיך לקרוא אותך

ניצה פורחת
אני שמחה שאת כאן,נפגשו בדף על משיח,ורק עכשיו קלטתי שאת היית (זאת אומרת הבלוג שלך...)אחד הדברים הראשונים שקראתי באתר הזה "במקרה"(או בהשגחה פרטית יותר מדויק: ))
תבורכי על אומץ הלב,תמשיכי.

גם אני ממתינה בקוצר רוח...

היא אשה מאוד רגישה וכמעט על כל דבר הגיבה בהתרגשות ובבכיות.
זה מקסים!
זה אומר שבמשך השנים היא לא איבדה את הרגישות שלה. היום כדי שיהיה מותר לבכות מישהו צריך למות.

ממתינה להמשך.