[po]פלוני אלמונית[/po], קראתי אותך כבר שנה שעברה, רציתי להגיב והנה אני מגיבה עכשיו. אני לא חושבת שנכשלת, אני חושבת שכל אחת מתמודדת בזמן שלה ובדרך שלה ואם את מרגישה שיש לך עוד מה לעבור אני בטוחה שתעברי דרך זה בזמן הנכון לך. חיבוק

תודה

יקרה אהובה
לא נכשלת כלל. לא חושבת בכלל שזה עניין של הצלחה או כישלון.
בכל מקרה אני לא רואה פה כישלון. את חיה את ממשיכה . יש בור אבל יש גם מעבר לו.
חיבוק ענק

חיבוק. ענק.

לצערי אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת פלונית.
גם אני עברתי אובדן מסוג אחר לפני יותר מעשר שנים. ויצאתי ממנו חכמה. חזקה ועוצמתית.
אבל עם מרירות ופסימיות שנמצאים עמוק בנפש וחרוטים בה בצורה שקשה למחוק.
מבחוץ אנשים לא רואים את זה . אבל בפנים תמיד הכול נראה לי שברירי ומוטל בספק

[u]מה שלומך היום פלונית?[/u]

האם התכוונת אלי, פלונית? האמא של התאומים?
ובכן... להתחיל בטוב? כן, אני אתחיל בטוב.
המשפחה הקטנה שלנו טובה ומאוחדת. עברנו דירה והחיים הסתדרו להם בכל מיני מובנים. טוב לנו.
הצטרפה אלינו תינוקת אהובה נורא, היא כמעט בת שנה.
היא ריפאה לי את הגוף, את הערגה הבלתי נתפסת הזאת של לחבק תינוק, להניק להניק להניק, להרגיש אותה גדלה...

אני לא מצליחה לכתוב את זה בלי שזה ישמע דבילי, אבל... אני נכשלתי בהתמודדות.
אם תבוא אלי עכשיו אמא טריה לילד מת - אני בספק אם אוכל לתת לה פרספקטיבה ולספק לה השראה.
המוות של התאומים שלי הותיר אותי מרירה.
הביטחון שהיה לי בעצמי, בנו כזוג, בחיים וביקום בכלל נקבר ביחד איתם.
פעם האמנתי שאנחנו יכולים לנצח הכל. האמנתי שלא משנה איזה בחירות נעשה - יהיה לנו טוב.
האמונה הזו התמוססה ואיננה.
בכל רגע אני יודעת שהרע מכל עדיין יכול לפגוע בנו.
גם הבנות שלי יכולות איכשהו למות, או להיות חולות, דבר שלפני זה פשוט לא עלה על דעתי שיכול לקרות.
לא הפכתי להיות אישה היסטרית או חרדה, זו פשוט מן עובדה כזו שמלווה את חיי.

לא הצלחתי לגרור את עצמי לשום מקור של תמיכה או טיפול. אני מפחדת שאם אני אציף את הכאב אז אני אטבע.
בהתחלה עוד ביקרתי בבית הקברות. היום אפילו את זה אני לא מצליחה לעשות... בעלי הולך לשם ומצלם בשבילי תמונות.

אז ככה אני חיה לי, עם המון כאב, וכמובן גם המון שמחה, כי בכל זאת יש בבית עוד שני אורות קטנים מנצנצים, שמביאות אושר שלם וגדול.
אני מתגעגעת לתאומים שלי מאוד מאוד ולא עובר יום, וגם לא חצי יום, שאני לא חושבת עליהם.

תודה ששאלת, פלונית, ותודה שגרמת לי קצת לכתוב...

מה שלומך היום פלונית?

אוי כמה קשה לקרוא אותך פלונית. כמה מצער ומזעזע וקשה וכואב.

שאלוהים יתןתלך ולכם כוחות הדרך הקשה והכואבת הזו.

אני כאן אם אפשר לעזור, לתת אוזן קשבת, כתף להישען עליה ולב קשוב ומלא אמפתיה ((-))

שלום לך אמא של ירדן,
התאומים שלי מתו לפני כמעט חודשיים, קצת אחרי הלידה.
קראתי את הדף שלך עוד הרבה לפני זה, לא האמנתי שבעצמי אצטרך להתמודד עם האובדן הנורא מכל, לא ידעתי שאוכל להתמודד עם זה.
לא יודעת למה אני כותבת לך בכלל... סתם רציתי לומר שאת מעוררת השראה. מעניין, שבאמת יכולות לעבור ארבע שנים והזמן לא עומד מלכת. כרגע קשה לי לראות את העתיד, רק הבת הגדולה-קטנה שלי שומרת על האור.

הרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה שלומך, שמחה שאת חוזרת לעדכן כאן ומאחלת לך ידיים מלאות בטוב {@

יקרה. את אשה נפלאה. אני בטוחה שירדן היתה רוצה שתחיי חיים נפלאים ואולי לחזור אליך בתור תינוקת נוספת.
מאחלת לך הרבה אור אהבה שמחה חיים אושר בריאות וילדים
את נהדרת

תודה שאת מספרת על הדרך שלכם.את מעוררת השראה

קוראת ובוכה תהיי חזקה את נשמעת אישה מדהימה שולחת חיבוק והמון אנרגיות טובות

ארבע שנים להולדתה ומותה של ירדן האהובה.
ואני ארבע שנים במסע, מהלכת בנופים ומקומות לא מוכרים, נופלת וקמה, מטפסת ויורדת וכל הזמן צופה ומתפעלת מהעומקים והמרחבים של הנפש.

חיפשתי מורה רוחני מושלם
שאומר ומקיים

קיבלתי אותך במתנה
לחבק ולאהוב בידיים

מורה רוחני, הכל כולל הכל
מקיים ולא מדבר
תמים יפה ורך
אוהב ומעורר אהבה בכולם

חי, כל-כך חי
ומת, כל-כך מת

פאר של רוח, יופי, חיים, עוצמה וכאב


עפעפיים כחולות, כחולות
סגורות, סגורות
לא נפתחות
גם לא לחיבוק של אמא

העניים לא יפתחו
אך פתחו את עיניי שלי

שיר, נחל זורם, שלום ומלחמה
לידה, חיים ומוות
שמקופלים בשעות בודדות
ומאושרות

את מלמדת אותי כל רגע על עומק הרגש

((-))

שלוש שנים וחודש, השנה היה יותר מורכב. היה מורכב, זה התחיל כבר בתחילת יוני, עצב מחשבות תחושות. יום הולדת של האחיין שלי (בגיל של ירדן) העמיד אותי בסיטואציה חדשה. "סיסי, למה לא נשארת לכל היום-הולדת", כי לא הרגשתי טוב, "מה הרגשת", כאב, "מה כאב לך", הלב.
הלב כאב? לא יודעת בדיוק, אבל הדמעות לא הפסיקו לרדת. אלו תחושות חדשות, כבר חוויתי אותן מאז שזה קרה, שאני פשוט לא מפסיקה לבכות, בלי תחושות מדויקות, בלי צבעים, בלי מילים, אבל אי אפשר להפסיק לבכות.
ציינתי את השלוש שנים בפרויקט קטן של תרגום אתר העמותה למניעת מוות בעריסה לערבית. מרגיש שמה שצריך עכשיו זה לחבק את כל האמהות בשני הצדדים ולנסות להבטיח פה אופציה לתקווה.
ואיך החיים? מעניינים, מורכבים, עצובים. אני רוצה להמשיך אותם רוצה לשמוח, לשמח, לשמוח יחד.
ימים לא פשוטים עם כל המלחמה הזו.
שולחת חיבוק אהבה ותקווה

(())

(())

חיבוק גדול.

גם אני (()) |L|

גם אני מחבקת (())

מצטרפת לחבוק (())

מחבקת אותך.

אז אוטוטו שנתיים, כבר התחילה הנפילה, הארועים כאילו קרו מעצמם השבוע... פורום אמהות ״מוות בעריסה״ התארח אצלי בבית, חברה מכאן ( באופן טבעי ) באה איתי להשקות ולדשן את העצים, נר הנשמה הודלק והנשמה שלי מודלקת. הזמן עובר, הארוע חרט בי צלקות ושינה את תוך תוכה של נשמתי, אני מרגישה ומקווה שלטובה. ככל שהזמן עובר פניה של ירדן מטשטשים, מעט הזכרונות נשארים כאילו בתמונות ולאו דווקא מעלים איתם מטען רגשי. מה שכן, לכאורה, זורם וגדל, משתנה ומתפתח זו נקודת המבט שלי על החיים. הרבה פחות תחרותית, יותר רגועה, יותר מחוברת אל מה שאני חווה ולא למה שהייתי רוצה לחוות. אם פעם סימנתי וי על יום עם הרבה פעילויות היום אני שמחה ביום עם הרבה שקט, ביום עם זמן, זמן למחשבה, לעשייה.. משאירה מראש קצת זמן לספונטניות ואם בסוף נשארתי בבית וקראתי אז זה מעולה... מתעניינת בדברים אחרים ואוהבת ילדים בלי סוף. עדיין לא מרגישה דחף לילד משלי, רוצה תאורטית אבל לא מבפנים, חוששת גם מהורדות שכרורכות בדבר.
חיבוק לכן ותודה ( כרגיל ) על המקום פה

לפני כמה ימים כתבתי לך כאן הודעה ארוכה, וכשבאתי להוסיף אייקון היא כולה נמחקה לי. אז לא אנסה לשחזר אותה, רק אומר לך שקראתי את כל הדף ואני מודה לך שפתחת אותו וכתבת כאן לכולנו ואני מאחלת לך מכל הלב שתצליחי להשלים עם הכאב והעצב הזה ולחוות בחייך עוד הרבה אושר ושמחה. אני מחזקת אותך לא להתעסק כלל במחשבות שווא ובתחושות אשמה ולהתמקד רק בכל הטוב שבחייך, שאני בטוחה שקיים. נעמה.

(())

תודה ששיתפת.

(())

(()) טוב לשמוע ממך |L|

טוב לשמוע ממך

אני מאחלת לך הרבה שמיים בהירים. הצהוב אומר "כולנו משפחה אחת" ולמרות שאנחנו לא מכירות
_ולך יש מקום חם בלב שלי.
אוהבת._

((-)) (())

חיבוק

גם לך תמר, יש מקום חם אצלי בלב

[u]לבאופן יש מקום חם אצלי בלב[/u]
ולך יש מקום חם בלב שלי.
אוהבת.

_חושבת עלייך לעיתים.
שולחת לך כוחות.
גמני. וחיבוק גם._

_חושבת עלייך לעיתים.
שולחת לך כוחות._
גמני. וחיבוק גם. |*|

(()) ((-))
חושבת עלייך לעיתים.
שולחת לך כוחות.

|L| (()) ((-)) @}

היום חלפה שנה וחצי, השמיים מתחילים להתבהר. אי אפשר להזכיר את שמה של ירדן או שהזיכרון יתעורר, בלי להזיל דמעה. ששואלים אותי אם יש לי ילדים אני כבר לא מטיחה מהר "כן אבל לא בחיים", אלא מהססת, בוחנת מי מולי ורוב הסיכויים שכן אגיד..., אך יחד עם הרבה התלבטויות. לא יודעת בדיוק איפה ביליתי בשנה וחצי האחרונות אבל אני מתחילה לחזור לאיפה שהייתי לפני. כך זה מרגיש לאיפה שהייתי לפני ולא לאני אחרת וחדשה. מתגעגעת גם לתובונת ולמחשבות הרבות על החיים ומשמעותם שכבר אין לי פנאי אליהן וגם אם היה לי פנאי לא בטוח שיש בי את הכח שייצור אותן כמו אז. מדמיינת לעיתים איך היה יכול להיות עכשיו אם ירדן הייתה איתי, אך נראה לי שתמיד חייתי בשני מסלולי חיים הנוכחי והמדומיין כך שגם זה לא חדש לי. לבאופן יש מקום חם אצלי בלב.

_מקווה שאת מרגישה טוב.
חיבוק גדול_

חזרתי לדרוש בשלומך.
מקווה שאת מרגישה טוב.
חיבוק גדול

(()) מאחלת לך שבקרוב תרגישי שלבך וחייך מתמלאים שוב באור, שתגלי לאט לאט ניצנים של תקווה, התחלות חדשות וטובות, שתחושי שאת מצליחה לצעוד כמה צעדים במעלה ההר ולנשום למלוא הריאות (()) (())

((-))
מאחלת לך הרבה חום אהבה שקט ומנוחה|l|

איתך בכאבך, מאחלת לך את כל הטוב השקט והשלווה שתבקשי.

((-))

מאחלת לך חום אהבה, שקט ומנוחה.
הצהוב: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
מאחלת לך שהשחר שלך יגיע במהרה אמן
((-))

מרגישה כלפייך [u]הרבה חום ואהבה[/u]
חיבוק גדול.

((-))
מאחלת
[u]חום אהבה, שקט ומנוחה.[/u]

((-))

אז היום עברה שנה ממותה של ירדן שלי, קראתי את כל הדף, ביקרתי בקבר ובעצים. אני עדיין במקומות לא טובים עם הרבה שאלות על בחירה ועל קבלת החלטות בתנאי משבר. עדיין צריכה הרבה חום אהבה, שקט ומנוחה. עוד אין לי כוחות עוד אין לי תשובות. שמחה על הדף הזה ומקווה לטוב.

מה שלומי...קשה לומר
בכל מיני פרמטרים שלומי טוב יותר, אני ישנה טוב יותר וגם בחוץ קורים דברים טובים
אני עדיין במקום הרגיש הזה שמנתח, חושף וחשוף כל הזמן
תאריכי הלידה והמוות מוצאים אותי משווי משקל לחלוטין
יש המון המון עצב
המון המון מחשבות
אבל גם תחושה שקורים שינויים טובים שכנראה מעידים על שינויים טובים שקורים מבפנים

מה שלומך? חושבת עליך לעיתים קרובות..

איך את מרגישה עכשיו?

((-))

((-))

קוראת אותך ודמעות זולגות. ואין מילים. יש משהו כל כך חזק מנער אכזרי וחד פעמי לעבור את כל מעגל החיים הזה של לידה ומות בזמן כל כך קצר. עשרים ואבע שעות. אין לי מילים. קוראת ולומדת ממך ומחזקת אותך בכתיבה שלך פה. מוסרת לך חיבוק גדול ושתמשיכי לצמוח למעלה ולהתחזק. בנתיים חושבת שאני לומדת הרבה מוסרת לך חבוק ((-))

((-))
[u]אני כאן, אקבל אותך בחיבוק.[/u]

חיבוק גדול ((-))

(())

כמו בן זוג טוב, אתן איתי גם כשאני צריכה חופש
תמר צודקת..האתר נהיה הבחוץ, מרוב אינטנסיביות, ואצלי עכשיו העבודה מבפנים.
רק רציתי להגיד שהיום לפני 4 חודשים (שליש שנה) ירדן שלי מתה. ואתמול לפני 4 חודשים היא נולדה.
לפני שזכרתי את התאריך, אתמול,, שחזרתי שוב ושוב את הלידה, וגם היום מבלי לזכור את התאריך שחזרתי שוב ושוב את רגעי המוות.

[u]מותר לקחת חופש מכאן[/u]
מה שטוב ונכון לך :-) .

המסע שאת עושה הוא מסע פנימי, על אף שיצאת אליו בעקבות אירוע "חיצוני".
העבודה נעשית מבפנים החוצה, כלומר: תהליך הצמיחה הוא פנימי, ובעקבותיו משתנה גם המראה הנשקף מבחוץ (מערכות יחסים, עבודה, מציאות).
אם הבלוג הופך ל"חוץ", כי הוא מסעיר אותך, מכאיב לך, או חשוף לך מדי, אז הוא איננו משרת כרגע את העבודה הפנימית שלך.
[u]מותר לקחת חופש מכאן, ולחזור מתי שתרצי, איך שתרצי, אם בכלל תרצי...[/u] אני כאן, אקבל אותך בחיבוק.

מותר לקחת חופש מכאן, ולחזור מתי שתרצי, איך שתרצי, אם בכלל תרצי... הצורך במנוחה מהכתיבה והקריאה הוא טבעי, בריא ולגמרי מובן (())

כמו מההתחלה אני מחפשת רק שקט
הבנתי הרבה ולמדתי המון בזכות האתר המופלא הזה והנשים החכמות שמבקרות בו
לא משנה כמה אבין..רק הרגש באמת באמת מראה לי את הדרך (יחד עם ראיה ביקורתית ומפוכחת)
והרגש שלי צריך מנוחה מהסערה
לא משנה כמה אבין שמדובר בסטטיסטיקה
יש כאן הרבה מאוד עצב
בשאיפה לקחת קצת חופש מכאן..אבל לא בטוח בכלל

[u]אני ורק אני יוצרת את המשמעות של חיי[/u] (()) את מדהימה. פשוט מדהימה.
_קוראת בשקט ומתפעלת ונדהמת מהתהליך שלך ומהיכולת שלך לשתף
אותנו. את אשה מאד מיוחדת, תודה על מה שאת מלמדת כאן.
מאחלת לך שלווה שמחה ושנה טובה!_

קוראת בשקט ומתפעלת ונדהמת מהתהליך שלך ומהיכולת שלך לשתף
אותנו. את אשה מאד מיוחדת, תודה על מה שאת מלמדת כאן.
מאחלת לך שלווה שמחה ושנה טובה!

כי אם היו אומרים לכן: מה דעתכן לצאת לעבוד 9 חודשים ויום בעבודה מאוד מאוד קשה: לא תשנו טוב, יכאב לכן הגב, לא תאכלו טוב, יהיה לכן כבד ובעצם תעבדו 24 שעות רגע רגע דקה דקה ובסוף תסבלו מאוד..שכחתי..ולא תקבלו על-כך שקל. האם הייתן יוצאות לעבוד? אני יצאתי והרווחתי עולם ומלואו. לא מתחרטת ולו על שניה אחת בתוך כל הדבר הזה. אני ורק אני יוצרת את המשמעות של חיי

הסכנה בעולם היא שהרוע ושאנשים שחושבים שהתוצאה היא העיקר ישיחטו לנו את הנפש

התוצאה היא התהליך

_אני כבר יודעת מה אני מחפשת
שקט, שלווה, אויר לנשימה, לעשות טוב לעולם, לאהוב ולקבל אהבה_

הזכרת לי את סבי ז"ל
כשהיה בן 97 צלול לחלוטין, שאלתי אותו פעם: מה הדבר הכי חשוב בחייו?

והוא ענה לי בלי היסוס: שלווה

באותו הזמן, זה איכזב אותי, התשובה שלו.

רציתי משהו בנוסח: הצלחה, תובנות... משהו

לקח לי המון זמן באמת להבין מה הוא ענה לי ולראות כמה צדק.

פשוט שלווה. שלווה עם מי שאני ומה שאני בעולם.

הלילה ישנתי טוב, וידעתי שכך יהיה
ישנתי טוב כי הגיעה אלי התובנה החזקה מכולן
החיים האלו הם סטטיסטיקה, זוהי סטטיסטיקה שהגענו הנהו, ובחיים שלנו קורות סטטיסטיקות מצערות אך מקריות לחלוטין..מבחנת הטבע הן חסרות משמעות לחלוטין.
מה שחשוב בעולם (שלי) הזה זה רק איך אני מרגישה, כי רק אני מעניקה משמעות לחיי.
אני בטוחה שלא רציתי במותה של ירדן!
אני בטוחה שאני אוהבת אותה, ושרציתי לחיות ולגדל אותה יותר מכל דבר בעולם (ותאמינו לי שיש הרבה מאוד דברים שאני רוצה)
אני מבינה היום שאני בסה"כ עוד ייצור של הטבע ולכן ללדת ילדים הוא אחד ממשעויות החיים הבסיסיות ביותר שיש בי. חייה ומותה של ירדן העניקו לי משמעות מכיוון שזה מה שיש לנו בעולם חיים ומוות.
התינוקת הקטנה היפה והמושלמת שלי לימדה אותי ב 9 חודשים ויום יותר ממה שלמדתי כל החיים.
אף אחד לא מושלם בעולם הזה גם לא הטבע.
מכאן והלאה אמשיך לחיות עם ראש מורם ועם עצב רב בלב. עצב הוא רגש חשוב מכיוון שהוא רגש, ואני אחייה איתו מכיוון שאני אנושית ויש לי רגשות וזה דבר מעולה.
אני אנסה להיות טובה לעולם ולהפיץ את הטוב בביטחון, כי זה עושה לי טוב, כי לטוב יש מקום.
בדור שלנו, למזלנו, יש הרבה אנשים שכבר יודעים את זה וחלק מהם האירו לנו את הדרך כמו סטיב ג'ונס.(ובא לי לשים את הנאום שלו על ברכת הדרך המסורתית ולתת אותה לכל מי שאני מכירה, אבל אני חוששת שעוד שני דורות יבלבלו אותו עם ישו ויהרגו בשמו)
הטובים יכולים לצמוח בלי שהרוע (מלבד טעויות מצערות של הטבע) והרע של העולם (שהוא בעיני האגו, הממסד הדתי (לא הדת), ושאר המניעים השלליים שמניעים אנשים להגיע מעלה) ימנע מהם לעשות כך.
גם אם אפול, גם אם אתקל בעוד תאונות של הטבע - אני כבר יודעת מה אני מחפשת
שקט, שלווה, אויר לנשימה, לעשות טוב לעולם, לאהוב ולקבל אהבה.
הטוב הוא אחד. אותו הטוב שעושה לתינוק משחק מסוים וכאשר הוא גדל הוא כבר צריך משחק אחר. מי שמרגיש טוב מרגיש טוב כמו כל אדם אחר לא משנה אם הוא מלך אנגליה או עני מסכן בעירק. אין סקאלות שונות לטוב. הרגשה טובה היא הרגשה אוביקטיבית! ורק אחריה אחפש. ואנסה עד כמה שאפשר להעביר את המסר, שלצערי למדתי על בשרי, הלאה.

אני בעבודה עכשיו . יושבת במשרד . קוראת . ובוכה . בוכה .
נידמה לי שאני כבר לוקחת את זוהר הקטנה , כמובן מאליו . כמובן מאליה . אני כבר בקושי זוכרת איך ניראו החיים שלי בלעדיה .
אני מאמינה בפשטות . אנני יודעת מה היא תקשורת משוכללת .
זוכרת איך התרגשתי לראות אותה באולטראסאונד . שהיא היתה בבטן היתה ביננו תקשורת משוכללת בריבוע . שמחתי לבואה , ולא ידעתי עד כמה .
איזה אסון .לאבד תינוקת .
אין לי מילים לנחם , אין לי עצות לתת . החיים כנראה חזקים בהרבה .את תמצאי את הדרך . אין לך ברירה .
חושבת עלייך.
אמא של זוהר

[u]תודה שהזכרת לי שאנחנו אנושיים ושזה זה הכי בסדר להתפרק (ועדיף בריקוד או בריצה[/u]
בכייף. זה התחביב שלי :-)
בכל רגע פנוי ובעיקר כשעולה רגש או מחשבה לא נעימה אני מזכירה לעצמי שאני אנושית. זה הטבע של האנוש - רגש או מחשבה עולים ויורדים. כמו הגלים.

[u]מה זה בעצם תקשורת משכוללת?[/u]
אני חושבת שיש הרבה דרכים לתקשורת, אבל הכוונה כאן, במשפט שצטטת, ביחס ל [b]משוכללת[/b] היא בעיקר שמשתמשים בה רבות, והיא נהיית כמו מיומנות.
ככל שאת יותר מיומנת את מצליחה יותר בקלות לשכלל עוד ועוד את המיומנות.
ומה שקל לך את נוטה ביתר קלות להשתמש בו יותר. וזה מעגל שמזין את עצמו, ובעיקר, אם קל לנו להיות במקום מסויים אז לשם אנחנו נמשכים (הנפש)

תקשורת טובה עם אחרים היא לא העניין כאן, אלא אם יש בתקשורת חיפוש אחר תשובה או אמת. חיפוש שקורה "בחוץ" ולא בפנים - בתוכי.
התקשורת ידועה כמשפיעה מאוד עלינו, אנחנו ניזונים מתקשורת פתוחה, חושפנית, מציצנית, קוראים את המומחים, חשופים לדעות רבות.. כל אלו מאוד משפיעים עלינו. לרוב משבשים את ההקשבה לידיעה הפנימית הקיימת - מה נכון [b]לי[/b] (כל אחד יודע את עצמו)

אם התקשורת הפנימית לא מיומנת, כדאי לשכלל אותה. אם אנו עסוקים בשכלול תקשורת עם הזולת או חושפים עצמנו לתקשורת חיצונית, היא תשפיע עלינו ואף תייצר רעש או מיסוך שיקשה על הקשבה פנימית.
היום, יותר ויותר, יש חשיבות להקשבה פנימה. לידיעת הערך של העצמי, לידיעת האמת שלי הקיימת בתוכי.
לידיעה שאין צורך לחפש תשובות בחוץ. והכוונה היא בעיקר לתשובות בנושאי מהות:
מה חשוב, מה כדאי, מה אהוב, מהו ערכי, מה אני רוצה?
אלו שאלות שיכולות להתקיים על סקאלה מאוד רחבה של תחומי חיים, והידיעה או התשובה נמצאת אצלנו, בפנים.
הרצון שלנו לקבל תשובות בחוץ משבש את שכלול ההקשבה של הקול הפנימי. זה היודע.

פן נוסף של תקשורת פנימית הוא בכל הקשור לתחושות, רגשות, חוויות, מחשבות.
כשיש רעש חזק בחוץ הוא מקשה לראות את אלו, מסיח את הדעת. מסיח מהקיים.

לילה טוב .

לילה טוב לשיר, ושנה טובה :-)

שאפו נועה :-)

[po]נועה ברוך[/po]..איך את כזאת חכמה? איזה כיף לך
תודה שהזכרת לי שאנחנו אנושיים ושזה זה הכי בסדר להתפרק (ועדיף בריקוד או בריצה :-)
מה זה בעצם תקשורת משכוללת?
מהי הדרך הקיימת בין אנשים?
אני קצת מבינה אבל לא באמת
להבין את האחר - הכוונה בצורה עמוקה..או בכלל ההכרות שלנו עם הרבה אנשים יכולה לפגוע בתקשורת עם עצמנו? (בטוח שלא תשאיר הרבה זמן לעצמנו :-))
תודה
לילה טוב (הלוואי)

[u]ראיתי איך הרגש דוחף להעלב ואז ההבנה עצרה אותי והקונפליקט בינהם עשה לי לבכות ואז נזכרתי בירדן ובכיתי עוד[/u]
גם עם מלא הבנה, ויכולת התבוננות בהירה על החיים, ואמונה בצדק קוסמי עדיין יעלו ויבואו לכדי ביטוי "תרחישי גוף-נפש".
זוהי דרך ביטוי. זוהי דרך להתמיר (לעבור דרך ולהשתנות), זוהי השפה האנושית. שפה בינלאומית.

את מכירה את זה וודאי אצל ילדים, היה יום עם מלא התמודדות ואז מקבלים מכה קטנה ונהיה בכי של שעתיים בלי יכולת להירגע..
פשוט צורך לפרוק מתח שהצטבר. לפעמים בכי, לפעמים כעס, לפעמים בריקוד שמח או מתחת לטוש.. :-)
חלק אנושי מהיותנו אנוש.
החכמה היא לתת לדברים לעלות, לעיתים אף לשטוף, ולעבור הלאה. מתוך הבנה שהכל בסדר. שלם.
[u]כי בסדר זה רגוע וטוב ושלם לא מאושר ולא עצוב פשוט רגוע ושלם[/u]

_מישהי מתנדבת להסביר?
ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות_
תקשורת משוכללת (ההפך מפשוטה) היא כזו שדורשת את לימוד הצד השני. יש בזה צדדים מאוד חיוביים אך היא דורשת התייחסות אשר יכולה לבוא על חשבון התקשורת הפנימית.
תקשורת פנימית היא ההקשבה לאני מזוקק, למהות עמוקה אשר יודעת את הדרך, את "הנכון". קשב פנימי משוכלל הוא זה אשר מורגל להקשיב לעצמו ואינו זקוק לאישור מבחוץ, לדעה של האחר, או לידיעה שתגיע ממקור חיצוני.
ככל שנשכלל את ההקשבה לאחרים ונחזק אותה, תחלש ההקשבה פנימה, זו היודעת. (האלוהות שבנו עליה כתבתי קודם)

כשהמרחק קטן בין דבר לדבר, המרווח מצומצם.
הדרך שעלינו לעשות כדי להגיע למקום אחר דורשת מרווח מסויים..
לעיתים מדובר במרווח נשימה, לעיתים מדובר בכמה דקות, או מסע של ימים.
למרווח הזה יש משמעות. המעבר מנקודה לנקודה, מרגע לרגע הוא הדרך. ובדרך מתרחשים דברים, קורה תהליך או יש מרווח לאחר להיכנס, להיות.
תהליך קצר (מרחק קטן) הדרך קצרה, לעיתים איננה. ללא הדרך המעבר מדבר לדבר קורה, אך אין לו משמעות רבה.
המעבר יכול להיות הרבה יותר "טכני"
(שואלים את הילד "מה עשית היום?" והוא עונה: "קמתי, אכלתי, שיחקתי, נפלתי..." או פשוט: "היה כייף" - מכיוון שחסרה הדרך חסר "הבשר")
דוגמא נוספת מוכרת מכיוון אחר:
אם את מסתכלת מקרוב על תמונה את יכולה לראות פרט אחד-שניים, אם תקחי מרחק תוכלי לקבל פרספקטיבה לגמרי שונה, הרבה יותר רחבה, אולי שלמה.
תוכלי לראות הרבה נקודות וגם את המחבר בינהן, מה שמעניק משמעות לתמונה, להבדיל מאוסף של פרטים

לא מכריחה...מבקשת
אני אוהבת את ההשפעה שלכן עלי ופחות אוהבת את ההתמכרות שלי לדף הזה :-)

[u]בסדר זה רגוע וטוב ושלם[/u]
למדתי, שאם במקום לצפות ל"בֶסֶדֶר" (כמו שאנחנו מפענחים את המילה הזו: נעים, שקט רגוע)
אני מצפה ל"בָסדר" - (כלומר לחוקיות שבה העולם מתנהל, לאופן שבו הדברים צריכים להיות, גם אם אינם נוחים לי)
אני יכולה להכיל טוב יותר כאב.

אני אוהבת את ההשפעה שלך עלינו, את איך שאת יוצאת לאור, ומכריחה אותנו לפעול כמוך:
[u]רק בקשה קטנה..בלי [po]פלוני אלמוני[/po] כאן..[/u] :-)

פתאום קצת הבנתי..אבל אשמח לשמוע (מאוד) את דעתכן

אם להגיד את זה תכלס הדרך היא הדבר היחיד שקיבל משמעות פתאום בחיים שלי
ההריון ויום הלידה העניקו משמעות לחיי יום יום ורגע רגע, ירדן עוררה בי אהבה עצומה
לצערי הרב (שלא ניתן להכילו עדין) היא איננה
אך הזמן שהיה לי איתה והזמן שיש לי עכשיו הוא הזמן הכי טוב שהיה לי בחיים
אז לא משנה אם אני רצה מרתון או 5 קילומטר וזה לא משנה אם אגיע לאוורסט זה משנה שביום יום העשייה לקראת משהו נותנת לי משמעות
ובדרך הזו אני שמחה, עוזרת לאחרים, רגועה, מחייכת ושולחת וייבים חיוביים לעולם
המטרה זה רק תרוץ..כי אנחנו צריכים סיבה או משמעות כדי לקום בבוקר
התוצאה..כבר לא משנה
אני מבינה את זה על בשרי, ובכל זאת היום, ראיתי איך הרגש דוחף להעלב ואז ההבנה עצרה אותי והקונפליקט בינהם עשה לי לבכות ואז נזכרתי בירדן ובכיתי עוד
אבל עכשיו שאני כבר כמעט בטוחה שהחשיבה שלי נכונה ויודעת שלאט לאט הרגש יתחבר אני מאמינה שיהיה בסדר.
כי בסדר זה רגוע וטוב ושלם לא מאושר ולא עצוב פשוט רגוע ושלם
עם כל ההבנות המתוחכמות האלו אני ממש לא מצליחה להבין את המשפט היומי..מישהי מתנדבת להסביר?
[u]ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות[/u]
:-)

קראתי והתרגשתי
אין כמוך
אני מעריצה אותך
את היתר אגיד לך באופן פרטי

[u]אני באמת במקום אחר, עוד צפויות הרבה ירידות ואולי גם עליות. אבל פתאום יש מקום בטוח בין הנשימה והשאיפה[/u]
היום גיליתי את הדף הזה וקראתי בנשימה עצורה. [u]את מדהימה. לגמרי.[/u] לגמרי. גם את וגם אתן מדהימות לגמרי. נשים מופלאות.
הדרך שאת עושה, הבהירות שלך וההתבוננות העצמית והתמיכה של הנשים כאן. מרגש.
תודה לך על השיתוף. (()) גדול.

[u]אבל זו אחת הסיבות שאני כותבת - כדי שאני אזכור ולאחרונה התחלתי לשלוח את הלינק לאחרים שאולי הכתיבה שלי תעורר בהם משהוא.[/u]
את מבינה למה את מדהימה? כי לא רק שאת בוחרת לעבור תהליך בעקבות אובדן, את גם משקיעה בלשתף אחרים, וחשוב לך להדהד אפשרות של ריפוי לעוד אנשים. זה לא מובן מאליו בכלל @}

[u]רק עכשיו לאט לאט, שוקעת לה ההבנה של כל העצות שקיבלתי כל החיים[/u]
ההרגשה הזו מוכרת לי :-) מסתבר שחכמת חיים זה משהו שנבנה רק מתוך ההתנסויות שהחיים מספקים לנו, ההבנה התיאורטית לא ממש מספיקה... ולא תמיד ההתנסויות הללו קלות או נעימות... ובהקשר הקודם - את מדהימה כי נובעת ממך חכמת חיים מדהימה, ואת חולקת אותה באופן מדהים :-)

מצחיק..כתוב לי עכשיו הכי חשןך לפני עלות השחר...
הקוסמת, תודהעל המחמאות ותודה שאת רואה בי דברים יפים
באיזשהו מקום זה הכי מחזק אותי, שבסך הכל אני רוצה דברים טובים לי, למשפחתי ולאנשים אחרים. ואז אחרים (אתן) אומרות שאני "מדהימה" וכל מיני מילים יפות...וזה אומר שיש עוד אנשים כמוני וזה עושה לי להרגיש לא לבד.
ההולכת, כמה חבל שצריך את הכאב הזה כדי להבין...אני בטוחה שלא כולם כאלו, אבל זו אחת הסיבות שאני כותבת - כדי שאני אזכור ולאחרונה התחלתי לשלוח את הלינק לאחרים שאולי הכתיבה שלי תעורר בהם משהוא.
אבל מה שבטוח שאדם יכול לקבל עצות רק כשהוא בפוזיציה הנכונה לקבל אותן.
רק עכשיו לאט לאט, שוקעת לה ההבנה של כל העצות שקיבלתי כל החיים (עד כה) ..אבל הרגש עדיין לא מחובר להבנות האלו
כשאבין ממש הרגש יתחבר...ואז האינטואציות יהיו נכונות, מדויקות ומהימנות

כמו שכתבתי לך בדף אחר, אני חושבת שהכאב מעורר אל האמת בגלל שבעקבותיו אנחנו סופסוף מצליחים להתפרק מאשליית השליטה.
הכאב מלמד אותנו מה חשוב באמת, ממוסס את הגנות האגו וההגיון שאנו עוטים ביומיום הרגיל, ומקרב אותנו לעצמנו.
אם אנחנו מוכנים ללמוד מהכאב שנקרה על דרכנו ולא רק לשקוע בתוכו - אז הרווחנו...
אכן, חבל שרובנו לומדים רק דרך מפגש עם כאב, אבל כנראה שכך בנוי המיינד האנושי - לרוב רק הקצוות משכנעים אותו לעשות שינוי :-P
אני מאחלת ומזמנת לכולנו שנסתפק בכאב שהיה לנו עד היום, ונמשיך לצמוח מתוך שמחה
כולי תקווה שהתודעה שלנו כבר מוכנה להתרחב גם בדרכי נועם @}

קוראת אותך בשקט.
את מדהימה. לגמרי. העניין הזה של לקבל כל מה שמגיע ולשמוח בכל מה שמגיע זו דרגה מאוד גבוהה של אמונה.
אומרים שככל שאדם יותר מחובר לעולמות עליונים ככה עובר זמן קצר יותר בין מה שקורה לו לבין ההבנה
וההזכרות שזה מלמעלה.
בשבילי אלוהים וצדק קוסמי - זה אותו דבר.
אין מיקריות והכל בהשגחה..
תזכרי שהכי חשוך לפני עלות השחר...

כי האושר הוא כמו האמת.כל-כך פשוט וכל-כך חמקמק

כי האושר והעצב יש בהם משהו דומה..הם ריחוק מטלטל מהשקט. אם העצב מפחיד גם האושר מפחיד אבל גם לא להיות מאושר או עצוב זה מפחיד. מאיזושהי סיבה נראה לי שאת הרוב מפחיד יותר הלא להיות מאושר והלא להיות עצוב אך מאיזושהי סיבה נראה לי שהרוב בוחרים להיות באמצע.

[u]כמובן שאז מגיעה השאלה..ולא בהקשר של צדק קוסמי אלא בכלל: "אם אני צמחתי בעקבות שירדן מתה, האם מותר לי לשמוח בזה"[/u]
ברור שאת לא שמחה שזה קרה! אף אחד לא שמח באסונות...
אבל כן מותר ואפשר לשמוח שדרך הכאב העצום שהחיים זימנו לך הצלחת לחוות לא רק את שיא האימה אלא גם את שיא העוצמה שבתוכך.
זה מה שכאבים עושים לנפש [po]באופן טבעי[/po], והתמזל מזלך להיות מאלה שחווים את שני צידי המטבע.