על ידי נוסעת_סמויה* » 12 מרץ 2005, 10:24
הי פרח,
את לא נשמעת לי כמו פרח משוגע כלל וכלל, אלא כמו פרח שזקוק לאוויר, לאור, לדשן ולמים, ולא מצליח לקבל אותם כרגע.
איפה בנזוגך בתמונה הזו? האם הוא מודע לצרכים שלך בפנאי, בחברה, בעזרה, במנוחה, בתנועה, בטיפול? האם יש לכם אפשרות לשבת יחד, לסער מוחות, להבין מה חסר ומה נחוץ, ולחשוב איך אפשר לתת מענה חלקי לפחות לצרכים שלך בתוך מציאות החיים שלכם?
נתנו כאן (ובדף
דכאון שגעון) עצות מצוינות. הייתי מתחילה מהשאלה מה יכול לעזור לך להתארגן ולצאת מהבית. כי יציאה מהבית בכל יום בצהריים יכולה לספק גם חשיפה לאור, גם פעילות גופנית, גם איזושהי מסגרת / תכלית ליום שלך, ואפילו מפגש עם אנשים שמפיג את הבדידות (בחופשת הלידה הראשונה שלי נהגתי לעשות סיבוב יומי כזה בשכונה - לדואר, למכולת, לחנות הספרים ולחנות הצילום. המצאתי סידורים לא לגמרי נחוצים וזה עזר מאוד, גם לבדידות).
אז מה באמת יכול לעזור לך להתארגן לצאת מהבית? כמה נשים כתבו באתר שאחד הדברים שעוזרים להם מאוד הוא להתלבש כל בוקר, על הבוקר, עד לנעליים. הנה ציטוט של בשמת מהדף
fly lady:
_אני די על הפנים כבר הרבה זמן. עייפה, מותשת, שחוקה, עלובה.
יומיים קמתי, התרחצתי, התלבשתי, עד הנעליים (כי תיכננו לצאת ובסוף לא יצאנו ורק החלפתי חזרה לחולצת "עבודה" במקום ללכלך את חולצת ההנקה שלי).
הייתי בפוקוס, הייתי רגועה, מרוכזת, נמרצת, מסודרת, מאורגנת, וכולל תשומת לב ויכולת הכלה לבתי הבכורה, שחולה בימים אלה ומתנהגת די נורא בגלל החום.
הבוקר, בגלל שרשרת נסיבות מצערת, לא יצא לי לרחוץ פנים-להתלבש-לנעול נעליים.
פתאום קלטתי שאני עייפה, עלובה, חסרת כוח, חסרת חשק, חסרת אנרגיה, מרגישה לא בפוקוס, מעורפלת, עם תחושה (...) זהו, ראיתי את האור ואני מאמינה
ממחר אקפיד לפתוח כל בוקר (טוב, אחרי שהינוקא עושה פיפי) בהתלבשות, עד הנעליים!_
מדבר אליך? אולי אפשר לסכם עם בנזוגך שכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה הוא יאפשר לך (ויעודד אותך) להתלבש ולהתארגן ליציאה, כולל הכנת תיק? ולחשוב על מין סיבוב יומי כזה שיש לו איזו "תכלית" או משהו מספיק נעים שימשוך אותך החוצה? (עבורי, הידיעה שאני זקוקה לתנועה, אוויר ואור לא הספיקה. המפגש היומי עם המוֹכְרים שהפכו למכָּרים - כן).
מאחלת לך טוב.
הי פרח,
את לא נשמעת לי כמו פרח משוגע כלל וכלל, אלא כמו פרח שזקוק לאוויר, לאור, לדשן ולמים, ולא מצליח לקבל אותם כרגע.
איפה בנזוגך בתמונה הזו? האם הוא מודע לצרכים שלך בפנאי, בחברה, בעזרה, במנוחה, בתנועה, בטיפול? האם יש לכם אפשרות לשבת יחד, לסער מוחות, להבין מה חסר ומה נחוץ, ולחשוב איך אפשר לתת מענה חלקי לפחות לצרכים שלך בתוך מציאות החיים שלכם?
נתנו כאן (ובדף [po]דכאון שגעון[/po]) עצות מצוינות. הייתי מתחילה מהשאלה מה יכול לעזור לך להתארגן ולצאת מהבית. כי יציאה מהבית בכל יום בצהריים יכולה לספק גם חשיפה לאור, גם פעילות גופנית, גם איזושהי מסגרת / תכלית ליום שלך, ואפילו מפגש עם אנשים שמפיג את הבדידות (בחופשת הלידה הראשונה שלי נהגתי לעשות סיבוב יומי כזה בשכונה - לדואר, למכולת, לחנות הספרים ולחנות הצילום. המצאתי סידורים לא לגמרי נחוצים וזה עזר מאוד, גם לבדידות).
אז מה באמת יכול לעזור לך להתארגן לצאת מהבית? כמה נשים כתבו באתר שאחד הדברים שעוזרים להם מאוד הוא להתלבש כל בוקר, על הבוקר, עד לנעליים. הנה ציטוט של בשמת מהדף [po]fly lady[/po]:
_אני די על הפנים כבר הרבה זמן. עייפה, מותשת, שחוקה, עלובה.
יומיים קמתי, התרחצתי, התלבשתי, עד הנעליים (כי תיכננו לצאת ובסוף לא יצאנו ורק החלפתי חזרה לחולצת "עבודה" במקום ללכלך את חולצת ההנקה שלי).
הייתי בפוקוס, הייתי רגועה, מרוכזת, נמרצת, מסודרת, מאורגנת, וכולל תשומת לב ויכולת הכלה לבתי הבכורה, שחולה בימים אלה ומתנהגת די נורא בגלל החום.
הבוקר, בגלל שרשרת נסיבות מצערת, לא יצא לי לרחוץ פנים-להתלבש-לנעול נעליים.
פתאום קלטתי שאני עייפה, עלובה, חסרת כוח, חסרת חשק, חסרת אנרגיה, מרגישה לא בפוקוס, מעורפלת, עם תחושה (...) זהו, ראיתי את האור ואני מאמינה
ממחר אקפיד לפתוח כל בוקר (טוב, אחרי שהינוקא עושה פיפי) בהתלבשות, עד הנעליים!_
מדבר אליך? אולי אפשר לסכם עם בנזוגך שכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה הוא יאפשר לך (ויעודד אותך) להתלבש ולהתארגן ליציאה, כולל הכנת תיק? ולחשוב על מין סיבוב יומי כזה שיש לו איזו "תכלית" או משהו מספיק נעים שימשוך אותך החוצה? (עבורי, הידיעה שאני זקוקה לתנועה, אוויר ואור לא הספיקה. המפגש היומי עם המוֹכְרים שהפכו למכָּרים - כן).
מאחלת לך טוב.