על ידי נעמה* » 27 מאי 2015, 10:41
תודה על התגובות למה שכתבתי קודם. התלבטתי אם להעלות את הדברים, ושמחה שהעלתי.
_אני גם רוצה להודות לנעמה. היה מאוד מענין
אבל משהו קטן בקשר למה שכתבת בקשר לגבר המרוחק. בזמנו היינו קוראים למערכת יחסים כזאת יזיזות. זה לא גורע מהכיף, אבל זאת אשליה לחשוב על זה כאהבה._
פלונית, קראי לקשר איך שאת רוצה, אבל ודאי שהיתה שם אהבה. מה השאלה בכלל? בגלל שלא היתה שם אהבה של לסמוך, אז לא היתה בכלל? יש כל מיני סוגים של אהבות, את יודעת. אם להתייחס לחוכמת הטאו, למשל, שלושת עמודי האהבה הם מחויבות, אינטימיות ותשוקה. כל אהבה בחיינו, לאו דוקא רומנטית, נשענת על אחד או יותר מעמודים אלו (אני לא יודעת איך לצרף קישור, אבל אם מחפשים בגוגל תחת "משולש האהבה של סטרנברג" או "triangular theory of love" מגיעים לעולם מרתק). אהבתי לשני הבחורים שספרתי עליהם היתה אמיתית לגמרי, ונשענה על שניים מהעמודים. מחויבות לא היתה.
כמה אינטימיות היתה? ובכן, זה היה דינמי ושונה בין השניים. המשותף לשניהם הוא שהאינטימיות הפיזית היתה מוחלטת, אבל הנפשית לא. כלומר תמיד שמרתי משהו לעצמי, איזו אמת שלי שביני לביני, שתישאר רק אצלי, שתקל על הפגיעה אם מחר אני ארצה והוא לא. דוקא עם הרחוק האינטימיות היתה גבוהה יותר, וכשהיינו נפגשים הרשתי לעצמי להיות חשופה ואמיתית במידה רבה. אולי בגלל שהצפיות היו מאוזנות יחסית, ולשנינו היה ברור מהן מגבלות הקשר. למרות שלא היה זמין ביומיום, הוא היה זמין לאורך זמן. הוא לא חיפש קשר אחר שאיים עלי, הוא אדם חופשי שנשאר חופשי ויישאר חופשי, וזה היה ברור מההתחלה. (הסתייגות: ההתחלה היתה לי מאד קשה, כי התאהבתי בו לגמרי, עד אובססיה ממש, ונזקקתי להמון מסיכות ודמעות כדי לשרוד את מה שהוא לא יכול היה לתת. לקחו חודשים ארוכים עד שהגענו למקום שהיה באמת טוב ומאוזן לשנינו לא רק בפגישות, שהיו מדהימות תמיד, אלא גם בזמן שביניהם).
עם השני היתה יותר אינטנסיביות ופחות אינטימיות, וציפיות שאף פעם לא הצליחו להתאזן באמת. מכיוון שהיה קרוב וראיתי אותו לא רק כשהתכוונתי לכך, נזקקתי ליותר הגנה עצמית. לכאורה הייתי החברה שלו, פחות או יותר, אבל המבט החופשי שלו לצדדים והצורך שלו להשאיר חלונות פתוחים לא גרם לי להרגיש כזו. היה לנו מאד טוב ביחד, פיזית ואינטלקטואלית, המון הומור וענין משותף, ואני התאמצתי ודאגתי שהוא כל הזמן ירצה אותי. מכרתי לו איזו מצגת של בחורה שתמיד בשיאה, ולמרות שכמעט אף פעם לא היתה עוד מישהי בתמונה – תמיד הרגשתי בתחרות. לא מול אחת, אלא מול העולם הנשי כולו (להבדיל ממנו, שהיה מקנא רק בגבר אחד ונראה שזה דוקא הדליק אותו). אולי בגלל זה הקשר לא טיפס ודעך במעלה השלבים הרומנטיים, ונשאר במשך שנים בשלב המסעיר והמתעתע של ההתאהבות. חוסר הודאות, חוסר הבטחון, הפחד המתמיד מפרידה – הרי למרות שברגיל נפגשנו מספר פעמים בשבוע, כל פגישה כזו היתה עשויה להיות האחרונה, וכל פגישה מחודשת היתה כמעט חגיגה, על כל סערת החושים הנובעת ממנה. ובתוך הכל תמיד היתה איזו יריבות ביננו, איזו מלחמה קרה ומאד מתוחכמת, עקיצות קטנות ומתוזמנות, דברים שעשיתי או אמרתי כדי להגן על עצמי, כדי לא להיות חשופה אליו עד הסוף. שלא אמות על המקום אם ייגמר מחר.
ועוד משהו. בדף הזה עולה שוב ושוב נושא הפחד, כאילו מי שמפחד לא נכנס לחוויות כאלו, ואני חושבת שיש גם צד אחר. הפחד מלהתמסר למתנת האהבה הבלעדית, השלמה. הפחד להיות קשור כל כך לאדם אחד רק, לתלות בו את כל עולם הרגש והמין והאינטימיות והכל, ולדעת שאם חלילה יקרה משהו מחר אני אהיה בלי כלום, לגמרי. הכי שאפשר. הפחד לוותר על ההגנות שלי.
תודה על התגובות למה שכתבתי קודם. התלבטתי אם להעלות את הדברים, ושמחה שהעלתי.
_אני גם רוצה להודות לנעמה. היה מאוד מענין
אבל משהו קטן בקשר למה שכתבת בקשר לגבר המרוחק. בזמנו היינו קוראים למערכת יחסים כזאת יזיזות. זה לא גורע מהכיף, אבל זאת אשליה לחשוב על זה כאהבה._
פלונית, קראי לקשר איך שאת רוצה, אבל ודאי שהיתה שם אהבה. מה השאלה בכלל? בגלל שלא היתה שם אהבה של לסמוך, אז לא היתה בכלל? יש כל מיני סוגים של אהבות, את יודעת. אם להתייחס לחוכמת הטאו, למשל, שלושת עמודי האהבה הם מחויבות, אינטימיות ותשוקה. כל אהבה בחיינו, לאו דוקא רומנטית, נשענת על אחד או יותר מעמודים אלו (אני לא יודעת איך לצרף קישור, אבל אם מחפשים בגוגל תחת "משולש האהבה של סטרנברג" או "triangular theory of love" מגיעים לעולם מרתק). אהבתי לשני הבחורים שספרתי עליהם היתה אמיתית לגמרי, ונשענה על שניים מהעמודים. מחויבות לא היתה.
כמה אינטימיות היתה? ובכן, זה היה דינמי ושונה בין השניים. המשותף לשניהם הוא שהאינטימיות הפיזית היתה מוחלטת, אבל הנפשית לא. כלומר תמיד שמרתי משהו לעצמי, איזו אמת שלי שביני לביני, שתישאר רק אצלי, שתקל על הפגיעה אם מחר אני ארצה והוא לא. דוקא עם הרחוק האינטימיות היתה גבוהה יותר, וכשהיינו נפגשים הרשתי לעצמי להיות חשופה ואמיתית במידה רבה. אולי בגלל שהצפיות היו מאוזנות יחסית, ולשנינו היה ברור מהן מגבלות הקשר. למרות שלא היה זמין ביומיום, הוא היה זמין לאורך זמן. הוא לא חיפש קשר אחר שאיים עלי, הוא אדם חופשי שנשאר חופשי ויישאר חופשי, וזה היה ברור מההתחלה. (הסתייגות: ההתחלה היתה לי מאד קשה, כי התאהבתי בו לגמרי, עד אובססיה ממש, ונזקקתי להמון מסיכות ודמעות כדי לשרוד את מה שהוא לא יכול היה לתת. לקחו חודשים ארוכים עד שהגענו למקום שהיה באמת טוב ומאוזן לשנינו לא רק בפגישות, שהיו מדהימות תמיד, אלא גם בזמן שביניהם).
עם השני היתה יותר אינטנסיביות ופחות אינטימיות, וציפיות שאף פעם לא הצליחו להתאזן באמת. מכיוון שהיה קרוב וראיתי אותו לא רק כשהתכוונתי לכך, נזקקתי ליותר הגנה עצמית. לכאורה הייתי החברה שלו, פחות או יותר, אבל המבט החופשי שלו לצדדים והצורך שלו להשאיר חלונות פתוחים לא גרם לי להרגיש כזו. היה לנו מאד טוב ביחד, פיזית ואינטלקטואלית, המון הומור וענין משותף, ואני התאמצתי ודאגתי שהוא כל הזמן ירצה אותי. מכרתי לו איזו מצגת של בחורה שתמיד בשיאה, ולמרות שכמעט אף פעם לא היתה עוד מישהי בתמונה – תמיד הרגשתי בתחרות. לא מול אחת, אלא מול העולם הנשי כולו (להבדיל ממנו, שהיה מקנא רק בגבר אחד ונראה שזה דוקא הדליק אותו). אולי בגלל זה הקשר לא טיפס ודעך במעלה השלבים הרומנטיים, ונשאר במשך שנים בשלב המסעיר והמתעתע של ההתאהבות. חוסר הודאות, חוסר הבטחון, הפחד המתמיד מפרידה – הרי למרות שברגיל נפגשנו מספר פעמים בשבוע, כל פגישה כזו היתה עשויה להיות האחרונה, וכל פגישה מחודשת היתה כמעט חגיגה, על כל סערת החושים הנובעת ממנה. ובתוך הכל תמיד היתה איזו יריבות ביננו, איזו מלחמה קרה ומאד מתוחכמת, עקיצות קטנות ומתוזמנות, דברים שעשיתי או אמרתי כדי להגן על עצמי, כדי לא להיות חשופה אליו עד הסוף. שלא אמות על המקום אם ייגמר מחר.
ועוד משהו. בדף הזה עולה שוב ושוב נושא הפחד, כאילו מי שמפחד לא נכנס לחוויות כאלו, ואני חושבת שיש גם צד אחר. הפחד מלהתמסר למתנת האהבה הבלעדית, השלמה. הפחד להיות קשור כל כך לאדם אחד רק, לתלות בו את כל עולם הרגש והמין והאינטימיות והכל, ולדעת שאם חלילה יקרה משהו מחר אני אהיה בלי כלום, לגמרי. הכי שאפשר. הפחד לוותר על ההגנות שלי.