על ידי זאתי* » 11 ספטמבר 2008, 22:05
אני חיה עם בחור שתואם לפחות שני דפי זוגיות שקראתי כאן באתר: גם לפרופיל הקצת אוטיסט - מבין תקשורת עם אנשים אחרת מרובנו. פעם עילעל מעט בספר על אוטיזם ופניו זרחו: "זה ממש אני!" הוא אמר לי, בלי לדעת איזו הגדרה הוא גוזר בזה על עצמו, תפקודית, חברתית וכו'.ממה שמוביל לסעיף השני שאני מתחבטת בו: הרבה אבל הרבה פחות אינטלקטואל ממני, או אם לדייק בעל השכלה של כיתה ד'-ה'.
מצד שני, בניגוד למה שקראתי על אותם בעלים בעייתיים: הוא בחור מאוד יפה, אמן מוכשר ומלא קסם אישי. אנשים אוהבים אותו מאוד. חושבים שהוא קצת דפוק/שרוט/מיוחד/ילדותי/קשקשן/יומרני אבל כיפי ומקסים.
אקפוץ כעת שלב אחד קדימה, לפני שתשאלו, "אז מה את עושה איתו?" - גם אותי הוא מקסים, כשהוא במיטבו.
מהרגע שהכרנו הוא "סימן" אותי ולחץ ודחף את היחסים קדימה, מול ההתנגדות שלי. הוא ניצח כמעט כל פעם.
לכן הכל קרה נורא מהר... ויש לנו תינוקת עכשיו.
ההריון היה איום, חשתי שהוא עושה לי טרור: על כל ויכוח יוצא מהבית בטריקת דלת, צעקות וכו'. נעלם ללילה/כמה שעות.
ובכל פעם מחדש החלטתי שאני מחסלת את היחסים, שיתפתי משפחה וחברים בכך,כמו שלא שיתפתי בחיים, ותמיד בסוף הוא היה נמס ומבקש צ'אנס נוסף.
מאז שנולדה התינוקת שיניתי את דעתי: אני רואה שלמרות שמדובר בחודשי חייה הראשונים, היא מאוהבת בו לגמרי. אני לא רוצה שתיאלץ לגדול בלעדיו.
היא מקרבת בינינו, נותנת לנו סיבה להמשיך, אך זה לא מספיק.
למרות שאנחנו משנסים מותניים לעשות בעצמנו שינוי אמיתי, ואני באמת רואה שמאז שאנחנו יחד הוא ויתר על כמה מופרעויות רציניות שסחב בעבר...
ומאוד משתדל לגדול, הרי שאולי בכל מיני נקודות בקשר אני עשיתי טעויות כל כך קריטיות שאני משלמת עליהן בהריון הקשה וכעת ביומיום הנפיץ.
הטעויות שלי: לא כל כך קלטתי או האמנתי באוטיזם ובבורות שלו והייתי כועסת נורא ומכריחה אותו להודות ש"עשה לי בכוונה" כל מיני דברים
בשעה שהוא פשוט לא הבין אותי ולא ידע אחרת. לקח לי המון זמן להבין את זה, אבל הוא נותר מאוד פגוע ממני, בטוח לנצח שאני רוצה
לשנות אותו/לשלוט בו/להתנשא עליו. ואני לא.
אז כבר המון זמן שהוא "מחזיר" לי בשתלטנות איומה, לפעמים מצטער ומנסה ללכת הלאה, ואז הוא מקסים, כאמור.
אבל בחלק נכבד מהזמן, כאילו יש בו שד: מסכסך אותי עם משפחתי (בחיוך שטני, אני נשבעת) רב עם חבריי (האינטלקטואלים המסריחים, לדבריו) ומלכלך עליהם, למרות שרואה אותם בשאר הזמן כחברים שלו, אבל בכל פעם שחש מאוים - מלכלך על כל מי שבסביבתי.
חוץ מזה - מתלונן ומאשים אותי בכל מה שעובר עליו: בעבודה, כלכלית (על הפנים) עם חבריו (הרבה קרעים לאחרונה)
מודד כל הזמן מי עושה יותר, ואיכשהו המוני שעות ההנקה שלי לא נכללות.
היום גיסתי (אשתו של אחי) רצתה לבוא להביא לי משהו וגם לראות א התינוקת, שאותה לא ראתה כמעט מאז הלידה, עקב סכסוך דבילי ומנופח, שכמובן הבחור לקח בו חלק אקטיווי ביותר. קבעתי איתה מראש ונתתי לו התראה כללית. היא התקשרה לומר שיוצאת כשהייתי באמצע הנקה והוא שטף את הבית (כן, הוא גם סבבה), לכן הוא ענה. נראה לי שנבהל מהעימות פנים אל פנים איתה אחרי כל אותו ריב אידיוטי אך קשה, וגם לא בא לו מן הסתם שיפריעו לו בספונג'ה, אז הוא דיבר איתה בקול של הילד המפגר שהוא מרבה להשתמש בו: "לא ידעתי שאת באה, היא (אני) לא אמרה לי, אני מנקה, (אליי:) למה לא אמרת לי" והתחיל איתי ויכוח בקול המוזר הזה כשהיא על הקו. הקיצר נתן לה הרגשה מאוד לא רצויה והיא ויתרה. הביקור הזה היה לי מאוד חשוב ועבדתי עליו שבועות.
שאלתי אותו למה עשה ככה ואמרתי לו שיתקשר ויגיד לה לבוא. הוא צחק לי את הצחוק הכי שטני שהוא יודע לעשות בפרצוף ואמר:
"מה עשיתי? לא עשיתי כלום! זה היא לא רוצה לבוא, זוג מגעילים... אני מנקה... לא אמרת לי שהיא באה עכשיו..." וככה בלופים שוב ושוב
ואני, ולא בפעם הראשונה לאחרונה: פרצתי בבכי וזעקות שבר איומות: "למה עשית את זה? למה עשית את זה?"
כשאני מאוד פגועה ולא מבינה והילדה עליי, עד שהשכנים שאלו מה קרה. סיפור אמיתי. אני מאבדת עשתונות.
תמיד זה קורה אחרי כמה ימים שבחלקם אנחנו מצליחים להחזיק את עצמנו ובחלקם ממש מתחיל להיות לנו כיף.
ואגב, אני יודעת שאני איומה, שעשיתי ועושה טעויות קשות. עובדת על עצמי ומתחרפנת במקביל.
אני חיה עם בחור שתואם לפחות שני דפי זוגיות שקראתי כאן באתר: גם לפרופיל הקצת אוטיסט - מבין תקשורת עם אנשים אחרת מרובנו. פעם עילעל מעט בספר על אוטיזם ופניו זרחו: "זה ממש אני!" הוא אמר לי, בלי לדעת איזו הגדרה הוא גוזר בזה על עצמו, תפקודית, חברתית וכו'.ממה שמוביל לסעיף השני שאני מתחבטת בו: הרבה אבל הרבה פחות אינטלקטואל ממני, או אם לדייק בעל השכלה של כיתה ד'-ה'.
מצד שני, בניגוד למה שקראתי על אותם בעלים בעייתיים: הוא בחור מאוד יפה, אמן מוכשר ומלא קסם אישי. אנשים אוהבים אותו מאוד. חושבים שהוא קצת דפוק/שרוט/מיוחד/ילדותי/קשקשן/יומרני אבל כיפי ומקסים.
אקפוץ כעת שלב אחד קדימה, לפני שתשאלו, "אז מה את עושה איתו?" - גם אותי הוא מקסים, כשהוא במיטבו.
מהרגע שהכרנו הוא "סימן" אותי ולחץ ודחף את היחסים קדימה, מול ההתנגדות שלי. הוא ניצח כמעט כל פעם.
לכן הכל קרה נורא מהר... ויש לנו תינוקת עכשיו.
ההריון היה איום, חשתי שהוא עושה לי טרור: על כל ויכוח יוצא מהבית בטריקת דלת, צעקות וכו'. נעלם ללילה/כמה שעות.
ובכל פעם מחדש החלטתי שאני מחסלת את היחסים, שיתפתי משפחה וחברים בכך,כמו שלא שיתפתי בחיים, ותמיד בסוף הוא היה נמס ומבקש צ'אנס נוסף.
מאז שנולדה התינוקת שיניתי את דעתי: אני רואה שלמרות שמדובר בחודשי חייה הראשונים, היא מאוהבת בו לגמרי. אני לא רוצה שתיאלץ לגדול בלעדיו.
היא מקרבת בינינו, נותנת לנו סיבה להמשיך, אך זה לא מספיק.
למרות שאנחנו משנסים מותניים לעשות בעצמנו שינוי אמיתי, ואני באמת רואה שמאז שאנחנו יחד הוא ויתר על כמה מופרעויות רציניות שסחב בעבר...
ומאוד משתדל לגדול, הרי שאולי בכל מיני נקודות בקשר אני עשיתי טעויות כל כך קריטיות שאני משלמת עליהן בהריון הקשה וכעת ביומיום הנפיץ.
הטעויות שלי: לא כל כך קלטתי או האמנתי באוטיזם ובבורות שלו והייתי כועסת נורא ומכריחה אותו להודות ש"עשה לי בכוונה" כל מיני דברים
בשעה שהוא פשוט לא הבין אותי ולא ידע אחרת. לקח לי המון זמן להבין את זה, אבל הוא נותר מאוד פגוע ממני, בטוח לנצח שאני רוצה
לשנות אותו/לשלוט בו/להתנשא עליו. ואני לא.
אז כבר המון זמן שהוא "מחזיר" לי בשתלטנות איומה, לפעמים מצטער ומנסה ללכת הלאה, ואז הוא מקסים, כאמור.
אבל בחלק נכבד מהזמן, כאילו יש בו שד: מסכסך אותי עם משפחתי (בחיוך שטני, אני נשבעת) רב עם חבריי (האינטלקטואלים המסריחים, לדבריו) ומלכלך עליהם, למרות שרואה אותם בשאר הזמן כחברים שלו, אבל בכל פעם שחש מאוים - מלכלך על כל מי שבסביבתי.
חוץ מזה - מתלונן ומאשים אותי בכל מה שעובר עליו: בעבודה, כלכלית (על הפנים) עם חבריו (הרבה קרעים לאחרונה)
מודד כל הזמן מי עושה יותר, ואיכשהו המוני שעות ההנקה שלי לא נכללות.
היום גיסתי (אשתו של אחי) רצתה לבוא להביא לי משהו וגם לראות א התינוקת, שאותה לא ראתה כמעט מאז הלידה, עקב סכסוך דבילי ומנופח, שכמובן הבחור לקח בו חלק אקטיווי ביותר. קבעתי איתה מראש ונתתי לו התראה כללית. היא התקשרה לומר שיוצאת כשהייתי באמצע הנקה והוא שטף את הבית (כן, הוא גם סבבה), לכן הוא ענה. נראה לי שנבהל מהעימות פנים אל פנים איתה אחרי כל אותו ריב אידיוטי אך קשה, וגם לא בא לו מן הסתם שיפריעו לו בספונג'ה, אז הוא דיבר איתה בקול של הילד המפגר שהוא מרבה להשתמש בו: "לא ידעתי שאת באה, היא (אני) לא אמרה לי, אני מנקה, (אליי:) למה לא אמרת לי" והתחיל איתי ויכוח בקול המוזר הזה כשהיא על הקו. הקיצר נתן לה הרגשה מאוד לא רצויה והיא ויתרה. הביקור הזה היה לי מאוד חשוב ועבדתי עליו שבועות.
שאלתי אותו למה עשה ככה ואמרתי לו שיתקשר ויגיד לה לבוא. הוא צחק לי את הצחוק הכי שטני שהוא יודע לעשות בפרצוף ואמר:
"מה עשיתי? לא עשיתי כלום! זה היא לא רוצה לבוא, זוג מגעילים... אני מנקה... לא אמרת לי שהיא באה עכשיו..." וככה בלופים שוב ושוב
ואני, ולא בפעם הראשונה לאחרונה: פרצתי בבכי וזעקות שבר איומות: "למה עשית את זה? למה עשית את זה?"
כשאני מאוד פגועה ולא מבינה והילדה עליי, עד שהשכנים שאלו מה קרה. סיפור אמיתי. אני מאבדת עשתונות.
תמיד זה קורה אחרי כמה ימים שבחלקם אנחנו מצליחים להחזיק את עצמנו ובחלקם ממש מתחיל להיות לנו כיף.
ואגב, אני יודעת שאני איומה, שעשיתי ועושה טעויות קשות. עובדת על עצמי ומתחרפנת במקביל.