קודם כל, תודה לך בשמת. אני לא מרגישה בנוח עם אף אחת מהגישות, ולכן אני רוצה ששתיהן תהיינה מוצגות, כי לדעתי שתיהן בעלות זכות קיום. ולמרות שאני לא מסכימה איתך (ומיד ארשום למה) אני חושבת שאלו מילים שטוב שירשמו (והיום בו בבאופן לא ירשמו על סכנות ההתמכרות למסכים למיניהם יהיה יום עצוב בעיני, או יום נפלא בו כולם הפסיקו להתמכר).
וכעת בחזרה למציאות. הסיבה שאני נגד כפייה היא כי אני רואה אותי בנערה הזו. כשאני רושמת איך לדעתי כדאי להתייחס אליה אני חושבת על עצמי. לא הלכתי לישון בחמש לפנות בוקר בגיל שלה (לו הייתה בחינוך בית ספרי, הייתה עולה ל-ט'), אבל בהחלט הלכתי לישון בשתיים לפנות בוקר. ואם מישהו היה אומר שאני מכורה הוא פשוט היה טועה. וטועה ממש.
באופן כללי אני נגד הנחרצות שבמילה התמכרות. יש גוונים רבים של תלות.אניי יודעת, בוודאות, שיש ילדים ובני נוער שמווסתים את עצמם מצויין. ולטעון שמחשב מכסה
על רגשות של בדידות, ניתוק ולמעשה חוסר עניין אמיתי בחיים זה
פרשנות מניעים ורשות בדיון{{}}, ועוד פרשנות של מישהי שלא נמצאת כאן כדי להתנגד לפרשנות המגוחכת הזו.
אתחיל מדבר מאוד פשוט. מחשב מושך תשומת לב ומכיל מאפיינים רבים שגורמים לאנשים להישאב אליו. לכן לא נחוצים בדידות וכו' כדי להישאב למחשב. כל האמהות המתמכרות למה חדש יעידו על כך.
אמשיך בזה ש"מחשב" זה הרבה דברים. אפשר להתכתב באינטרנט, פה או בתפוז (או בפסייבוק, אבל הפלטפורמה שם נוראית ולנהל שם דיונים מאוד לא נוח). אפשר לכתוב בלוג. אפשר לשחק משחקים מטופשים בהם יורים בדברים, אפשר לשחק משחקי אסטרטגיה כמו טרויאן, אפשר ללמוד לתכנת, אפשר לחפש מתכון לפסטרמה ביתית, אפשר לקרוא את ספר הקורס באנליזה נומרית (כי אפילו דבר משעמם כמו אנליזה נומרית מושך יותר לקרוא במחשב).
ולדעתי ממש לא נכון להכליל את כל הדברים האלו בקבוצה אחת.
אמשיך בהפרדה. יש את המחשב, שהוא אולי בעיה (ואולי לא), יש את שעות השינה, יש את ההשפעה האולי רעה על שאר הילדים, ויש את ההתבודדות.
מה מכל זה באמת מפריע? אם תיושם העצה של בשמת והנערה תקרא ספרים עד חמש לפנות בוקר, ותדבר עם חברות בטלפון (או לא תדבר בכללל. אני בחופשים לא הייתי מדברת כמעט עם אנשים מלבד המשפחה שלי), זה עדיין יפריע?
ואם המחשב ישאר, אבל היא תבלה את כל היום במחשב במקום לבלות את כל הלילה?
מה היא עושה במחשב?
ההודעה של בשמת לא כוונה אלי, אבל בכל זאת אענה לה, שכן לדעתי זה יאיר את הבדלי הגישות בינינו.
ההורים שלי נתנו לי גישה חופשית לאלכוהול בלי הגבלה. מאז ומעולם. הם טענו שהאיסור הוא זה שגורם לנחשקות, ונתו לי גישה לאלכוהול ואף עודדו אותי לשתות איתם יין באירועים משפחתיים. אני לא שותה אלכוהול אפילו באירועים משפחתיים, ובעצם שותה הכי קצת במשפחה שלי, שבה מקובל לשתות.
גם קפה נתנו לי לשתות כמה שבא לי, וגם אותו אני לא שותה כעת, בכלל.
אני מאמינה בוויסות עצמי כשזה עובד. אבל מתי זה עובד? בניגוד להתמכרות פיזית לאלכוהול או קפה שיחסית קל למדוד, התמכרות למחשב היא לא משהו שאנשים באמת מודדים. אני בטוחה שאם ישימו אותה בסיטואציה שבה מעניין לה והיא עם חבורת שלה ואין לה גישה למחשב, לא יהיה קריז. לכן זה לא התמכרות.
והסיבה העיקרית שאני נגד הגישה הזו - היא לא עובדת. אני עדיין זוכרת את החופש הגדול בין כיתה ו' ל-ז', בערך אז התחלתי להחליט בשביל עצמי מתי ללכת לישון. כי באמת שלהורים אין אפשרות להחליט. אפילו ההורים שלי בתומכים בכפייה הרבה יותר מאנשי באופן הבינו שזה פשוט לא עובד. אם הנערה לא תרצה לתת את המחשב, מה האמא אמורה לעשות, לתלוש אותו פיזית מידייה?
לא ממש ברור מה היא עושה במחשב, אלב בהחלט אפשרי שהיא למשל כותבת פאנפיקים (שזה אומנם לא ספר, בשמת, אבל גם לא רחוק מזה...). אז היא תכתוב אותם על נייר...
או שהיא תקרא את הספר שאת הדמויות שלו היא מעריצה שוב. היא שהיא תשמע אותו (באנגלית? בעברית אין מבחר ראוי לשמו של ספרי שמע).
לא התייחסתי לפעילויות משותפות עם המשפחה כי זה פשוט לא קורה בגיל הזה. מכל בני הנוער שאני מכירה הרוב המוחלט לט מצטרף לפעילויות משפחתיות מרצונם החופשי, אלא רק מתוך לחץ. אני לא רואה סיבה לחשוב שזה ישתנה. ואם הורים שכופים דברים וממקמים את עצמם במאבק כוח, הסיכוי לרצון הזה רק קטן.
<עברו שנים מאז שנסעתי מרצוני החופשי לאיזשהו מקום עם הורי. ואם הם היו מנסים לקחת לי את הסמארטפון שלי הייתי שוקלת ברצינות להתלונן המשפטרה על גניבה, וזה למרות שאני בכלל לא משתמשת בסמארטפון שלי. אפילו לא העברתי אליו את הסים מהטמבלפון הישן שלי שהתרגלתי אליו כל כך...>
קודם כל, תודה לך בשמת. אני לא מרגישה בנוח עם אף אחת מהגישות, ולכן אני רוצה ששתיהן תהיינה מוצגות, כי לדעתי שתיהן בעלות זכות קיום. ולמרות שאני לא מסכימה איתך (ומיד ארשום למה) אני חושבת שאלו מילים שטוב שירשמו (והיום בו בבאופן לא ירשמו על סכנות ההתמכרות למסכים למיניהם יהיה יום עצוב בעיני, או יום נפלא בו כולם הפסיקו להתמכר).
וכעת בחזרה למציאות. הסיבה שאני נגד כפייה היא כי אני רואה אותי בנערה הזו. כשאני רושמת איך לדעתי כדאי להתייחס אליה אני חושבת על עצמי. לא הלכתי לישון בחמש לפנות בוקר בגיל שלה (לו הייתה בחינוך בית ספרי, הייתה עולה ל-ט'), אבל בהחלט הלכתי לישון בשתיים לפנות בוקר. ואם מישהו היה אומר שאני מכורה הוא פשוט היה טועה. וטועה ממש.
באופן כללי אני נגד הנחרצות שבמילה התמכרות. יש גוונים רבים של תלות.אניי יודעת, בוודאות, שיש ילדים ובני נוער שמווסתים את עצמם מצויין. ולטעון שמחשב מכסה [u]על רגשות של בדידות, ניתוק ולמעשה חוסר עניין אמיתי בחיים[/u] זה [po]פרשנות מניעים ורשות בדיון[/po]{{}}, ועוד פרשנות של מישהי שלא נמצאת כאן כדי להתנגד לפרשנות המגוחכת הזו.
אתחיל מדבר מאוד פשוט. מחשב מושך תשומת לב ומכיל מאפיינים רבים שגורמים לאנשים להישאב אליו. לכן לא נחוצים בדידות וכו' כדי להישאב למחשב. כל האמהות המתמכרות למה חדש יעידו על כך.
אמשיך בזה ש"מחשב" זה הרבה דברים. אפשר להתכתב באינטרנט, פה או בתפוז (או בפסייבוק, אבל הפלטפורמה שם נוראית ולנהל שם דיונים מאוד לא נוח). אפשר לכתוב בלוג. אפשר לשחק משחקים מטופשים בהם יורים בדברים, אפשר לשחק משחקי אסטרטגיה כמו טרויאן, אפשר ללמוד לתכנת, אפשר לחפש מתכון לפסטרמה ביתית, אפשר לקרוא את ספר הקורס באנליזה נומרית (כי אפילו דבר משעמם כמו אנליזה נומרית מושך יותר לקרוא במחשב).
ולדעתי ממש לא נכון להכליל את כל הדברים האלו בקבוצה אחת.
אמשיך בהפרדה. יש את המחשב, שהוא אולי בעיה (ואולי לא), יש את שעות השינה, יש את ההשפעה האולי רעה על שאר הילדים, ויש את ההתבודדות.
מה מכל זה באמת מפריע? אם תיושם העצה של בשמת והנערה תקרא ספרים עד חמש לפנות בוקר, ותדבר עם חברות בטלפון (או לא תדבר בכללל. אני בחופשים לא הייתי מדברת כמעט עם אנשים מלבד המשפחה שלי), זה עדיין יפריע?
ואם המחשב ישאר, אבל היא תבלה את כל היום במחשב במקום לבלות את כל הלילה?
מה היא עושה במחשב?
ההודעה של בשמת לא כוונה אלי, אבל בכל זאת אענה לה, שכן לדעתי זה יאיר את הבדלי הגישות בינינו.
ההורים שלי נתנו לי גישה חופשית לאלכוהול בלי הגבלה. מאז ומעולם. הם טענו שהאיסור הוא זה שגורם לנחשקות, ונתו לי גישה לאלכוהול ואף עודדו אותי לשתות איתם יין באירועים משפחתיים. אני לא שותה אלכוהול אפילו באירועים משפחתיים, ובעצם שותה הכי קצת במשפחה שלי, שבה מקובל לשתות.
גם קפה נתנו לי לשתות כמה שבא לי, וגם אותו אני לא שותה כעת, בכלל.
אני מאמינה בוויסות עצמי כשזה עובד. אבל מתי זה עובד? בניגוד להתמכרות פיזית לאלכוהול או קפה שיחסית קל למדוד, התמכרות למחשב היא לא משהו שאנשים באמת מודדים. אני בטוחה שאם ישימו אותה בסיטואציה שבה מעניין לה והיא עם חבורת שלה ואין לה גישה למחשב, לא יהיה קריז. לכן זה לא התמכרות.
והסיבה העיקרית שאני נגד הגישה הזו - היא לא עובדת. אני עדיין זוכרת את החופש הגדול בין כיתה ו' ל-ז', בערך אז התחלתי להחליט בשביל עצמי מתי ללכת לישון. כי באמת שלהורים אין אפשרות להחליט. אפילו ההורים שלי בתומכים בכפייה הרבה יותר מאנשי באופן הבינו שזה פשוט לא עובד. אם הנערה לא תרצה לתת את המחשב, מה האמא אמורה לעשות, לתלוש אותו פיזית מידייה?
לא ממש ברור מה היא עושה במחשב, אלב בהחלט אפשרי שהיא למשל כותבת פאנפיקים (שזה אומנם לא ספר, בשמת, אבל גם לא רחוק מזה...). אז היא תכתוב אותם על נייר...
או שהיא תקרא את הספר שאת הדמויות שלו היא מעריצה שוב. היא שהיא תשמע אותו (באנגלית? בעברית אין מבחר ראוי לשמו של ספרי שמע).
לא התייחסתי לפעילויות משותפות עם המשפחה כי זה פשוט לא קורה בגיל הזה. מכל בני הנוער שאני מכירה הרוב המוחלט לט מצטרף לפעילויות משפחתיות מרצונם החופשי, אלא רק מתוך לחץ. אני לא רואה סיבה לחשוב שזה ישתנה. ואם הורים שכופים דברים וממקמים את עצמם במאבק כוח, הסיכוי לרצון הזה רק קטן.
<עברו שנים מאז שנסעתי מרצוני החופשי לאיזשהו מקום עם הורי. ואם הם היו מנסים לקחת לי את הסמארטפון שלי הייתי שוקלת ברצינות להתלונן המשפטרה על גניבה, וזה למרות שאני בכלל לא משתמשת בסמארטפון שלי. אפילו לא העברתי אליו את הסים מהטמבלפון הישן שלי שהתרגלתי אליו כל כך...>