קשה לי להגיב על הכותרת "האם ילדים צריכים צעצועים?".
אין אפשרות, ולא נכון להכליל.
כמו כל נושא אחר שמתחיל ב "האם ילדים" ומסתיים בשאלה או קביעה אחרת, אני חושבת שהתובנות הן כל כך אישיות ותלויות גיל/מצב משפחתי/וכו' עד כי התשובה לא יכולה להיות גורפת ויכולה להשתנות אפילו בין אחים.
הרי כל ילד וצרכיו השונים, לא?
מיכלי, כתבת ש:
רוב הצעצועים לדעתי מקבעים את דרך המחשבה של הילדים ומונעים מהם את יכולת הדמיון או סתם משעממים (בפרט צעצועים מפלסטיק לתינוקות). הם בכלל לא זקוקים להם.
כשאני אני מסתכלת על בתי (בת 4.5) ועל התנהלותה עם צעצועיה, מאוד קשה לי להסכים עם ההכללה שבמשפט.
בתי מאוד אוהבת משחקי דמיון והעמדת פנים.
הצעצועים שלה הם כלים חשובים עבורה ביצירת ה"עולמות" שלה.
אם דברו כאן על חומרי גלם במשמעות של חמרי יצירה/לגו/קוביות,
הרי בשבילה בובות הברבי, בובות הפורצלן, הפליימוביל (פלסטיק טהור. מה יש?)
הם חמרי גלם חשובים מאין כמותם. שלא לומר חיוניים.
נוסיף עליהם את סט כלי המטבח, כלי הרופא, ובית הבובות (על רהיטיו ואביזריו)
והנה, זו ילדתי. הצעצועים מוליכים אותה קדימה, לא מקבעים, להיפך!
היא נוהגת לשחק בצעצועים אלה זמן רב בחדרה, אתי או בעצמה.
הצעצועים הם גם פתח לאינטראקציות מרשימות בינה ובין חבריה.
הפאזלים, הלגו וחמרי היצירה גם הם זמינים תמיד.
אבל העדפתה, לפחות לעת עתה, ברורה.
אני חושבת שהצעצועים תורמים לאיכות חייה.
וכשאני קונה לה את הברבית המאה שלה (בסדר בסדר. הגזמתי!
) הלא היא מצטרפת בשמחה ליתר חברותייה ארוכות הרגליים, לכל אחת שם, תכונות אופי ואישיות... ובתום המשחק, כולן מקפצות להן באלגנטיות הנדרשת לקופסאת איקאה מעוטרת הפרחים שלהן, וסדר בחדר...
ופעם נפגשה בתי עם חברתה, ולמרות קופסאות הצעצועים, הן ירדו לחצר
ומילאו קנקלים במים ועשו "שתילות".
ואני מכירה עוד ילד שהמשחק האהוב עליו זה קופסאת כלי העבודה של אבא שלו...
וילדה אחת שאמא שלה קונה לה עוד ועוד ועוד צעצועים ועדיין היא רק יודעת לומר "משעמם לי". (וזה משגע את האמא...)
אז מה אני רוצה לומר?
כלום.
אני לא חושבת שצריך לקנות או לא לקנות צעצועים מתוך רגשי אשמה (בזבוז), או מתוך מחשבה של מהו הצעצוע ה"נכון" (האפנתי, זה שיש לכולם)
רק להתבונן בילד/ה הפרטי/ת שלכם - ולדעת.
(ורק לא לשכוח לבדוק ולבחון ולעדכן את ה"ידיעה" הזו מעת לעת...)
קשה לי להגיב על הכותרת "האם ילדים צריכים צעצועים?".
אין אפשרות, ולא נכון להכליל.
כמו כל נושא אחר שמתחיל ב "האם ילדים" ומסתיים בשאלה או קביעה אחרת, אני חושבת שהתובנות הן כל כך אישיות ותלויות גיל/מצב משפחתי/וכו' עד כי התשובה לא יכולה להיות גורפת ויכולה להשתנות אפילו בין אחים.
הרי כל ילד וצרכיו השונים, לא?
מיכלי, כתבת ש:
[u]רוב הצעצועים לדעתי מקבעים את דרך המחשבה של הילדים ומונעים מהם את יכולת הדמיון או סתם משעממים (בפרט צעצועים מפלסטיק לתינוקות). הם בכלל לא זקוקים להם.[/u]
כשאני אני מסתכלת על בתי (בת 4.5) ועל התנהלותה עם צעצועיה, מאוד קשה לי להסכים עם ההכללה שבמשפט.
בתי מאוד אוהבת משחקי דמיון והעמדת פנים.
הצעצועים שלה הם כלים חשובים עבורה ביצירת ה"עולמות" שלה.
אם דברו כאן על חומרי גלם במשמעות של חמרי יצירה/לגו/קוביות,
הרי בשבילה בובות הברבי, בובות הפורצלן, הפליימוביל (פלסטיק טהור. מה יש?)
הם חמרי גלם חשובים מאין כמותם. שלא לומר חיוניים.
נוסיף עליהם את סט כלי המטבח, כלי הרופא, ובית הבובות (על רהיטיו ואביזריו)
והנה, זו ילדתי. הצעצועים מוליכים אותה קדימה, לא מקבעים, להיפך!
היא נוהגת לשחק בצעצועים אלה זמן רב בחדרה, אתי או בעצמה.
הצעצועים הם גם פתח לאינטראקציות מרשימות בינה ובין חבריה.
הפאזלים, הלגו וחמרי היצירה גם הם זמינים תמיד.
אבל העדפתה, לפחות לעת עתה, ברורה.
אני חושבת שהצעצועים תורמים לאיכות חייה.
וכשאני קונה לה את הברבית המאה שלה (בסדר בסדר. הגזמתי! :-) ) הלא היא מצטרפת בשמחה ליתר חברותייה ארוכות הרגליים, לכל אחת שם, תכונות אופי ואישיות... ובתום המשחק, כולן מקפצות להן באלגנטיות הנדרשת לקופסאת איקאה מעוטרת הפרחים שלהן, וסדר בחדר...
ופעם נפגשה בתי עם חברתה, ולמרות קופסאות הצעצועים, הן ירדו לחצר
ומילאו קנקלים במים ועשו "שתילות".
ואני מכירה עוד ילד שהמשחק האהוב עליו זה קופסאת כלי העבודה של אבא שלו...
וילדה אחת שאמא שלה קונה לה עוד ועוד ועוד צעצועים ועדיין היא רק יודעת לומר "משעמם לי". (וזה משגע את האמא...)
אז מה אני רוצה לומר?
כלום.
אני לא חושבת שצריך לקנות או לא לקנות צעצועים מתוך רגשי אשמה (בזבוז), או מתוך מחשבה של מהו הצעצוע ה"נכון" (האפנתי, זה שיש לכולם)
רק להתבונן בילד/ה הפרטי/ת שלכם - ולדעת.
(ורק לא לשכוח לבדוק ולבחון ולעדכן את ה"ידיעה" הזו מעת לעת...)