נכים רגשית כמו 90% מהאוכלוסיה הגברית?
על מה את מדברת?

הגיגים... כבר חמישה חודשים שאני אמא לבנים, פעם הייתי אמא לבת ובן עכשיו הזכרים הם המין השולט בבית.
פתאום אני חושבת איזה אחריות אדירה נפלה לידי, אני אמורה ללוות שני בנים בדרך שמובילה אותם להיות רגישים, מכבדים, פמיניסטים בעולם שהוא כמעט הכל מלבד זה... איך, איך אני מלווה אותם להיות בוגרים לא נכים רגשית כמו 90% מהאוכלוסיה הגברית? מה זה הדבר הזה שחמותי עשתה כל כך נכון עם אבא שלהם?
אני בטוחה שזו משימה שלא מתאימה לכל אמא וחוששת שאולי היא אפילו גדולה עלי... אבל אם קיבלתי אותה כנראה שזה היעוד, נכון?

_נראה לי שלה יהיה מאוד נחמד לדעת להירגע, אבל איך יודעים אם זה ממש מפריע לה?
היא הרי לא יודעת אחרת._
תינוקות הם סתגלנים. ילד שלא יודע להרגע, מסתדר איכשהו עם מה שיש לו. אבל יכול להיות שיהיה לה (ולך) יותר קל אם היא תקבל עזרה בקושי שלה (גם קושי מינורי הוא קושי).

תודה לכן... אפנה לפיזיותרפיה דרך קופת החולים (מכבי אבל לא ביפו...) אני שוחה איתו פעם בשבוע מגיל ארבעה חודשים והמורה אמר שאין לילד בעיה של טונוס. במים הילד מתמסר, עושה תנועות שחיה עם הרגליים, אוהב מאוד...
הוא עוד לא אוכל חלב, אבל אבדוק גם כיוון של אלרגיות.

נשמע שלא הגעתם למין שביל זהב כזה של התנהלות שנוחה לשניכם
נכון... וקשה לי לדמיין אותנו מגיעים לכך... זה מה שקשה לי בעיקר... אשמח לשמוע על איך זה עם ילדים גדולים יותר שהם מאוד אנרגטיים, וגם איך אני יכולה לעזור לשנינו להיות ביחד ושיהיה לנו נעים.

זה נשמע מאד מתאים לתיאור של הבכור שלי.
במקרה שלנו, זו כנראה היתה אלרגיה מינורית לחלב פרה, בשילוב עם נוזלים באזנים וחוסר יכולת לנשום מהאף.
עולה לי לראש בת של חברים, שגם כל הזמן רצתה לצאת החוצה. אבל היא מאד רפוייה ומתמסרת. עד היום היא אוהבת להיות מחוץ לבית, והיא יותר גדולה ועדיין די רגועה.

לי נשמע שיש לו קושי להרפות את הגוף. לכן הוא כזה באטרף, ולכן הוא מקשית את עצמו, ולכן הוא כזה תובעני, כי קשה לו להגיע למצב של רפיון ורגיעה ולנוח.
כן, זה גם מה שאני התכוונתי.
זה לא אומר ש"משהו לא בסדר עם הילד". אלא שיש קושי, ואפשר לעזור.
אני אומרת את זה ממקום של התמודדות עם ילד בן 5 וחצי שהיה תינוק כזה (הזדהיתי עם כל מילה שלך), עם התנהגות היפראקטיבית רוב הזמן. בגיל הזה קשה יותר ללמוד להרפות... וההשתוללויות הן של ילד הרבה יותר גדול וחזק...
שוב, הלוואי שמישהו היה אומר לי לפני גיל שנה שיש דרכים להקל על הקושי הזה, ושזה כדאי.

מזדהה מאוד עם העייפות הזו של ההתארגנות לצאת. לא, לא תמיד מתאים לך לצאת מהבית, ונשמע שלא הגעתם למין שביל זהב כזה של התנהלות שנוחה לשניכם. וזה קשה קשה.
הבכורה שלי היתה מהמתקשתות-מתפתלות-מקטרות-חייבות להיות בתנועה מתמדת. הרגשתי הבדל תהומי בין ההתנהלות שלי איתה להתנהלות עם הצעירה (מתרפקת, מתכרבלת, עם יכולת הרגעה עצמית מדהימה).
היה לה טונוס שרירים גבוה, בעיקר ברגלים. עבר עם הגיל ועם ההליכה, אבל עדיין אני רואה לפעמים נוקשות בתנועות שלה.

ניסית לקחת אותו לבריכה? איך הוא במים? ממליצה לבדוק את עניין הטונוס אצל פיזיותרפיסטית ילדים. לנו היה נסיון טוב עם המכון להתפתחות הילד של מכבי ביפו, אבל מן הסתם עברו מאז כבר כמה שנים.

וואו. עוררתן בי שאלות...
אני אימא לבת שמונה חודשים, והתיאור שלה אולי לא כל כך קיצוני כמ של מותשת (אולי כי אני עדיין לא כל כך מותשת...), אבל דומה.
היא מאוד מאוד פעלתנית ופעילה, מפותחת לגילה (נעמדה בגיל חמישה חודשים, זוחלת בערך מאותו הזמן), אנרגטית וכו', אבל לא זה מדאיג -
מה שאמרתן לגבי היכולת להירגע ולהרפות. אין לה את זה. רק כשהיא חולה היא מסכימה להניח עלי ראש ולהתרפק, לדוגמא.
חוץ מזה שזה באמת מעייף, איך יודעים מתי זו בעיה? כלומר, נראה לי שלה יהיה מאוד נחמד לדעת להירגע, אבל איך יודעים אם זה ממש מפריע לה?
היא הרי לא יודעת אחרת.

הבית מרווח ויש מקום... וגם מאוורר... אין לנו חתול או חיות. אולי אבק? אני מזניחה יותר מאז הלידה, הבית מבולגן נורא... בבתים אחרים הוא בסדר, אבל זה גם בגלל שהוא מאוד אוהב סביבה חדשה. אצל ההורים של בעלי יש מרפסת גדולה והוא אוהב להיות בה. נשמע לי הגיוני שהילד רוצה לאוויר הפתוח, זה נראה לי בסדר שהוא אוהב את זה, השאלה כמה ואיך אני מסתדרת עם זה... כי כל יום אני איתו בחוץ בפארק שעתיים שלוש, וזה גם ככה קשה, אז יותר? כמה אפשר?

קושי להרפות את הגוף
גם לי נראה... אנסה לפנות לפיזיתרפיסטית, היא תוכל לעזור בזה?... תודה...

זה שאולי יש משהו בבית שמפריע לו וגורם לו לאי שקט? אולי איזושהי אלרגיה מאד מאד מינורית (אבק? שערות של חתול?) שיציאה לאויר ישר מרגיעה. אולי חוסר באויר זז? (אני יודעת שאני בבתים סגורים נהיית חסרת שקט והכרתי גם כמה תינוקות כאלה) אולי צפוף לו?
זה בהחלט כיוון נוסף.

שוב, אני לא טוענת שיש לו פיגור התפתחותי או משהו כזה. ממש לא!
לי נשמע שיש לו קושי להרפות את הגוף. לכן הוא כזה באטרף, ולכן הוא מקשית את עצמו, ולכן הוא כזה תובעני, כי קשה לו להגיע למצב של רפיון ורגיעה ולנוח.

אולי, במקום ביביסיטר, תקבעי עם אמא נוספת...
אני גיליתי שזה מאוד מקל על היציאה החוצה.

אני ממש לא מבינה בזה כלום ואפילו אין לי ילדים. אבל קוראת בענין.
מאוד מאוד אשמח אם תגידו מה גורם לכן לחשוב שיש בעיה שדורשת פיזיותרפיה, ליווי, נוירולוג, מה לא נורמלי בעיניכן
מצטרפת לשאלה שלך, בסקרנות אמיתית למה לכולן כאן זה כל כך ברור.
מה שעלה לי בעיקר כשאת חוזרת על לפעמים הוא ממש עצבני ורק אני יוצאת איתו מהבניין ואני מרגישה שהוא נהיה רפוי, מתחיל להשמיע קולות חמודים, מחייך... זה שאולי יש משהו בבית שמפריע לו וגורם לו לאי שקט? אולי איזושהי אלרגיה מאד מאד מינורית (אבק? שערות של חתול?) שיציאה לאויר ישר מרגיעה. אולי חוסר באויר זז? (אני יודעת שאני בבתים סגורים נהיית חסרת שקט והכרתי גם כמה תינוקות כאלה) אולי צפוף לו?
אני מכירה מישהי שגרה בבית ממש קטן ועמוס, קודם כל התינוק שלה כמעט ולא זחל מישיבה כמעט מיד התחיל ללכת ודבר שני הוא כל הזמן יוצא החוצה. מגיל עשרה חודשים שאז הוא התחיל ללכת הוא פשוט כל הזמן פותח את הדלת ויוצא החוצה ומשחק בחוץ (חצר וגינה). צפוף לו בבית, הוא אוהב מרחב. אני לא יודעת איך זה אצלכם, סתם זורקת רעיונות... איך הוא בבתים אחרים (סבים, חברים)?

(שוב, אין לי נסיון, ידע או הכשרה בשום דבר שקשור לזה, סתם התרשמות מהצד וזריקת רעיונות לאויר)

תודה על ההסבר שלך. אני מבינה איך המכלול מצביע על דפוס. מה דעתך על כך ששני מלווים שללו את זה שיש בעיה? האם לא ייתכן שזה פשוט אוסף של דברים שיכולים לאפיין ילד בלי כל "בעיה"? הוא לא מתפתח מהר מדי... הוא בדיוק כזה מין ממוצע נראה לי... יש לו חברים שמקדימים אותו וזה לא מלחיץ אותי, לא דחפתי אותו "להתפתח". הוא עומד במרבית ה"דרישות" שנדרשות מבן גילו.
אני עדיין תוהה האם ההפרעה לחיים היא לא בגללי ואמא אחרת היתה מסתדרת עם זה או לא רואה בזה הפרעה כלל. האם בהפרעה התפתחותית מאובחנת לא צריכים להיות מדדים אובייקטיבים? קראתי כאן שיש עוד ילדים שמתעוררים בבכי ושזה לא נדיר... אולי אני כל כך מוצפת שאני נותנת לכן תיאור לא מדויק...
בהזדמנות זו אשמח להמלצות על מטפלים/פיזיותרפיה/רופאים וכו', אבל רק של באמת מעולים.

הוא משתולל המון בבית, צועק, נוגח בי. היום הייתי בטוחה שהוא שבר לי את האף, הוא נגח בי כל כך חזק ובכיתי מרוב כאב...

כל הזמן מתפתל, נוגח, מרביץ לי עם היד, מושך לי בשיער, זורק את עצמו אחורה, מושך לי בפטמות בזמן היניקה, מתקשת ונעמד כשאני מפשפשת אותו (ושזה כשהוא צריך פיפי בוודאות! כלומר אם אגיד לעצמי שאני לא מפשפשת עדיין יהיה עצבני עד שישתין).

לא נעים לי להחזיק אותו, לא נעים לי המגע איתו כי אני מרגישה מוכה וחבוטה

כשהילד מתקשת אחורה הוא מצליח לאחוז בו בחוזקה, ואני לא- וזה ממש מסוכן, הוא ממש עף לי מהידיים

כל אלה תיאורים שלא נשמעים לי תקינים.
אני מציעה לך לקרוא את המאמר הזה אולי משהו שם ידבר אליך?
זה שיש בעיה לא סותר את זה שהילד מתפתח יפה. טפו טפו טפו

כולם אומרים שהילד בסדר גמור ומתפתח יפה מאוד (כבר נעמד, זוחל יפה, אומר הברות.

לכולם חשוב שהילד יתפתח מהר. ואז מה שקורה לפעמים, שאם הוא מתפתח מהר כולם אומרים שזה בסדר.
יש גם דבר כזה ילד שמתפתח מהר מדי.

מה שגרם לי לכתוב הייתי לוקחת אותו לפיזיותרפיה / ליווי התפתחותי
זה הדברים האלה:
זורק את עצמו אחורה
מתקשת ונעמד כשאני מפשפשת אותו
לא נראה לי שתמיד אלו תנועות רצוניות
מתקשת אחורה...הוא ממש עף לי מהידיים
קם משינה זה תמיד תמיד בבכי ובעצבים
שום רכות, שום עדינות.
יחד עם האינטנסיביות שאת מתארת.
כל הדברים האלה יכולים להיות נורמליים כשהם לא יוצרים הפרעה לחיים.
כשיש הפרעה, זה כבר לא נורמלי.

תפסתי לי ממש כמה דקות כדי לקרוא ולענות כל עוד הילד מנמנם.
בייביסיטר זה רעיון- רק שמרגיש לי מטופש לקחת עזרה בתשלום כשמצבנו הכלכלי דחוק (אני לא עובדת) ואני בבית עם ילד אחד. אני גם לא רואה איך זה יעזור לי להיות עם הילד שלי ולהנות איתו ועם מי שהוא. אולי זה כן ייתן לי יותר מצברים. לא יודעת.
דכאון אחרי לידה-למי אין, לא? אני מטופלת תזונתית והכל, וכן קשה להיות אמא, אבל בגדול אני מרגישה שזה לא שאין לי כוחות כי אני בדכאון אלא שאין לי כוחות כי אני לא מצליחה להגיע להרמוניה בסיסית עם הילד וזה מה שמעציב אותי.
קשה להיות בחוץ הרבה זמן כי זה פשוט קשה... גם ככה לצאת מהבית עם אוכל לשנינו, מים, שמיכה, ילד כבד במנשא, ספר בשבילי כדי שלא אשתעמם אם אנחנו בלי חברים... אי אפשר להסתובב ברחובות שעות... לפעמים קר, לפעמים חם... לפעמים אני רוצה לאכול ארוחה חמה על צלחת. קשה לו לישון טוב בחוץ אז כשהוא מתעייף זו בעיה. יש גם מה לעשות בבית (קצת לבשל, לסדר, כל מיני סידורים בטלפון שאי אפשר לעשות בערב). לא נראה לי סביר בעולם שלנו לבלות שש שעות ביום כל יום בפארק או ברחוב. אולי בית עם גינה היה עוזר אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו...

לי, שאיני אשת מקצוע, [...], נשמע מובהק שיש פה בעיה כלשהי. ואם לא אובחנה, כנראה שהמאבחן לא יודע לאבחן בעיות מהסוג הזה.

מאוד מאוד אשמח אם תגידו מה גורם לכן לחשוב שיש בעיה שדורשת פיזיותרפיה, ליווי, נוירולוג, מה לא נורמלי בעיניכן. אחת המלוות היא מומחית וידועה מאוד... וגם הסבים והדודים, ובטיפת חלב, ובעלי, כולם אומרים שהילד בסדר גמור ומתפתח יפה מאוד (כבר נעמד, זוחל יפה, אומר הברות ואפילו כאלה שאפשר לשייך לדברים מסוימים כמו אבא, אמא). גם אני רואה שהוא מתפתח יפה. אולי תיארתי משהו לא נכון. וגם איך אפשר להסביר את זה שבחוץ הילד נרגע ובבית משתולל? לפעמים הוא ממש עצבני ורק אני יוצאת איתו מהבניין ואני מרגישה שהוא נהיה רפוי, מתחיל להשמיע קולות חמודים, מחייך... אז מה גורם לכן לחשוב שיש בעיה מובהקת? אני אלך לפיזיותרפיסטית ואגיד לה מה? שמה הבעיה? שהילד מושך לי בשיער ומתקשת כשאני לוקחת אותו לפיפי בכיור? אפילו לעצמי אני נשמעת מגוחכת.

תודה לכולן על התמיכה והבעת האמון.

ואני יודעת שבמצבים כאלה כל אחד זורק שם של איש מקצוע שלך הוא מתווסף לרשימת שמות ארוכה שנראית כמו דפי זהב ואומרת לך משהו בערך באותה המידה, אבל אם את באיזור גבעתיים הייתי ממליצה לך לבדוק את איתן _לרנר . הוא מטפל בפלדנקרייז בשיטה שפותחה ע"י ענת בניאל (יש לה ערוץ ביוטיוב. הדוגמאות שמובאות שם הן מהקשות, השיטה שלה מותאמת במקור לעיכובים התפתחותיים קשים, אבל יכולה לטפל גם במקרים קלים יחסית, כמו שאת מתארת).
ואת ההמלצה על השיטה גם קיבלתי ממישהי מפה.

אני בהחלט יכולה להזדהות איתך. אצלנו הוא היה פחות פעלתן בגיל הזה, אבל גם אצלנו הילד פורח מחוץ לבית ואני הרבה פחות.
את יכולה לשים את האצבע למה קשה לך להיות איתו מחוץ לבית הרבה זמן? מה חסר לך? מה יכול לתמוך בך?

שני מלווים שעובדים בשתי שיטות שונות
מותשת, היית אצל פיזיותרפיסטית קונבנציונלית?
כי מלווים ושיטות- פה אפשר להתקל באנשים שעשו קורס של כמה חודשים ואין להם כלים אמיתיים להתמודד עם ילד עם בעיות.
לי, שאיני אשת מקצוע, ואמא לשני בנים מאד מאד אנרגטיים, נשמע מובהק שיש פה בעיה כלשהי. ואם לא אובחנה, כנראה שהמאבחן לא יודע לאבחן בעיות מהסוג הזה.

מתוך מה שעלה פה בדיון, הייתי שוקלת גם לבדוק אותך..
יכול להיות, שבנוסף, יש לך קצת דיכאון שלאחר לידה?
הפער בין הרצוי (מה שחלמנו עליו כל ההריון ולפניו) והמצוי (ילד אנרגטי שמוציא את המיץ), יכול להיות מאוד מתסכל.
תוסיפי לזה את ההורמונים והעייפות, ואת מקבלת דיכאון (גם אם קל).
אם יש לך אפילו קצת דיכאון, זה עוד יותר מקשה על הטיפול וההתמודדות עם הילד, וזה נכנס ללופ אינסופי.
מצטרפת לרובינא - תעזרי במישהי שתוציא אותו פעם ביום (לפחות שבוע אחד) ותעשי למען עצמך בזמן הזה.
ויצא לי במרגיעון - כולנו זקוקים לחיבוק. אז אני שולחת לך חיבוק גדול.

וגם זה אגב דורש ממני המון מאמץ, לצאת כל יום מהבית ולהיות בחוץ ולפגוש אנשים זה לא האופי שלי. זה קשה לי פיזית ונפשית. אז הוא מאושר ואני מותשת ולא נהנית בחוץ. ואם נעשה מה שטוב לי (להיות בבית, בנחת, לבשל ביחד כשהוא במנשא, לעשות דברים רגועים) אז הוא יתחרפן...

בתור אמא לעוד מעט שלושה בנים, ששניים מהם בהחלט סופר אנרגטיים, ואוהבים בעיקר להיות בחוץ, וזה שעוד לא נולד מראה סימנים ברורים של להיות גם כזה, נראה לי שאת דווקא קוראת את התמונה מאד טוב.
הילד שלך עוד צעיר מדי לספק לעצמו את פורקן האנרגיה שהוא זקוק לו בעצמו. זה משתפר ככל שהמוטוריקה מתפתחת, ובקרוב הוא יוכל לטוס לו על בימבה ברחבי הבית, לטפס, לקפוץ ולהשתולל גם בלעדייך.

אבל, אולי הדרך לספק לשניכם את הצרכים השונים שלכם, היא להעזר בעוד מישהו - אולי בייביסיטר אנרגטית שתיקח אותו אחה"צ להיות בחוץ, בזמן שאת מספקת לעצמך את הצורך שלך להיות בבית, לבשל ולעשות דברים רגועים יותר?

זה לא הופך אותך לאמא פחות טובה, או פחות מתאימה, להפך, זה אומר שאת קשובה לצרכים של הילד שלך, גם כשהם שונים מהצרכים שלך, ומחפשת דרך לספק לו אותם מבלי להפוך בעצמך לקורבן.
@}

אבל האם יש סיבה ללכת לנוירולוג? מה אני אגיד לו? שהילד מתקשת ונוגח בי ואוהב "להשתולל"? שהוא לא אוהב להיות בבית אלא אך ורק בחוץ ואחרת הוא לא רגוע? אני שואלת ברצינות. מה ממה שתיארתי בכלל גורם לכן למחשבות שיש משהו באמת לא תקין ולא שפשוט, מה לעשות קיבלתי ילד שובב ואנרגטי שמה לעשות לא בדיוק מתאים לאופי שלי/לפנטזיה שלי.
אנחנו די הרבה מחוץ לבית ובחברה אבל כמה אפשר? ולא תמיד אפשר... ואז בבית זה בדיוק אותו דבר, כאילו לשעות שבילינו בחוץ אין שום השפעה... אי אפשר לחיות בפארק או בגינה הציבורית... מטבע הדברים יש זמן שמבלים בבית... אז יצאנו בבוקר, חזרנו בצהריים, אכלנו, נמנמנו... ואז אחר הצהריים מה? אותו דבר.
וגם זה אגב דורש ממני המון מאמץ, לצאת כל יום מהבית ולהיות בחוץ ולפגוש אנשים זה לא האופי שלי. זה קשה לי פיזית ונפשית. אז הוא מאושר ואני מותשת ולא נהנית בחוץ. ואם נעשה מה שטוב לי (להיות בבית, בנחת, לבשל ביחד כשהוא במנשא, לעשות דברים רגועים) אז הוא יתחרפן...

יכול להיות שהקושי הוא שאת מאוד לבד איתו? את. אולי תחפשו יותר חברה או פעילות מחוץ לבית?

לא יודעת אם לטוב ביותר, פשוט מומחה לדבר אחר. נוירולוג למשל.

סגולה תודה.
אין ספק שמתעורר בי הרבה ואכן המציאות שונה מהדימיון. עם זאת, אני שואלת את עצמי האם יש טעם לגשת לעוד מטפל כאשר שני מטפלים כבר אמרו שאין כל בעיה. אולי אני עיוורת לכך שבאמת אין בעיה אמיתית והבעיה היא בפער בין הציפיות למציאות ולזה מלווה התפתחותית או מרפה בעיסוק לא תוכל להועיל אלא נדרשת עבודה מסוג אחר. ובהקשר זה אם התשובה היא שכן כדאי לגשת לאבחון נוסף ויש מטפלים מומלצים אשמח לשמוע. אם אני הולכת בפעם השלישית אז כדאי ללכת לטוב ביותר.

מותשת יקרה,אולי במקום לתת שמות ולהחליט שזאת בעייה,אפשר רק להתעורר למה הוא מעורר בך,
לראות שיש לו צורך פיזי שאת מתקשה לענות עליו,ואת הצורך הזה יש מי שיכול לעזור לך למלא,מרפאה בעיסוק או איש מקצוע אחר.
כולנו בשלב מסויים של ההורות מתפכחים מפנטזיית ההורות,המציאות תמיד יותר מאתגרת מהסרט עם גווני התכלת ורוד שדימיינו,אבל אם הפער הופך למועקה,שווה להתעורר ולבדוק מה קשה לנו ואיך אנחנו יכולים לקבל עזרה.
הילד שלך בטוח מתוק מאוד ומלא חיים,זה שיש קושי בתחום מסויים לא מעיד בהכרח על סבל,אבל זה יכול להעיד על משהו לא מאוזן.ושהוא יהיה מאוזן תהיה לכם רווחה גדולה יותר ואיכות חיים אחרת.

תמי,
לא שוללת את מה שאת מציעה, אבל נראה לי שאני סובלת בעיקר, ולא הוא. הוא מבסוט חבל על הזמן. כל ההתפתלויות, הנגיחות, המשיכות... בשבילו זה משחק. הוא לא ילד סובל. רוב הזמן הוא מחוייך ושמח וטוב לב. רק שזה בא עם מין שובבות על כזאת. שמכאיבה לי, שלא נעימה לי, שמעייפת אותי. למי שיש יותר אנרגיות (לדוגמה בעלי, או לסבים שאיתו זמן קצר, או לדודים), הוא נראה פשוט ילד אנרגטי מאוד מאוד ושובב. הוא לא בוכה הרבה. יש את העניין בהתעוררויות, וכשהוא נופל ונחבט ממשהו אז הוא גם בוכה, וחוץ מזה לעיתים רחוקות- כשרוצה משהו- נגיד על הידיים ולא שמתי לב. וגם ההתנהגות שלו מאוד שונה כשאנחנו מחוץ לבית- הוא רגוע יותר.
בכל מקרה אבדוק את רוני אנטן.

הרעלה.
אוי ווי.

באיזה גיל הייתם? אצל מי? אילו שיטות?
בערך בגיל חצי שנה וחודש אחר כך. מעדיפה לא לפרט אצל מי. גם שיטת צעד ראשון וגם שיטת שילהב. אני חשדתי בזקיפות יתר ובהיפרטוניות. אחת אמרה שאין בעיה כלל ואחת אמרה שיש קצת קצת היפרטוניות, לא משהו קריטי, ונתנה קצת תרגילים פשוטים. עשינו. בכל מקרה חוות הדעת הכללית היתה שהכל בסדר. אני גם הולכת איתו לבריכה פעם בשבוע וגם שם המורה אמר שהילד בסדר גמור ומה אני רוצה ממנו (מהילד הכוונה).

אני לא אומרת שאין בעיה אמיתית וסיבה אמיתית, אבל מצד שני גם חוששת שאני מחפשת בעיה כי הילד לא מתאים לי לפנטזיה מסוימת שהיתה לי על לגדל ילד. מבינות?

אני לא מקבלת את "פשוט אופי" בגיל תשעה חודשים, במיוחד כשה"אופי" גורם לכזה סבל אצל הילד. לא כי אופי זו לא אפשרות, הגם קלושה - לא מקבלת שסבל יכול להיות מצב טבעי אצל תינוקות. אם הם סובלים, משהו השתבש אצלם. וגם ובעיקר כי "אופי כזה" זו לא הנחת עבודה, אין מה לעשות איתה ואם מקבלים אותה עלולים להפסיק לחפש סיבה אחרת. אני מציעה להניח כהנחת עבודה שיש סיבה מעבר לכך ולחפש אותה.

מותשת, מזדהה עם חלק מדברייך. לי נשמע מאוד שלילד שלך יש בעיה פיסית - או כאב שמציק לו, או משהו שמשפיע נוירולוגית. גם ויסות חושי לקוי נובע הרבה פעמים מבעיה כזו. בנוסף להמלצות הטובות שקיבלת, אני ממליצה על רוני אנטן, יועצת תזונה שעובדת עם רופא הילדים הכי טוב שפגשתי - ד"ר ברגר. הם מהמקשיבים והמכבדים, והוא שם אינטואיציה אימהית במקום ראשון באיבחונים וההצעות שלו.
www.ronienten.com הוא האתר שלה, כמדומני. יש גירסה עברית וגירסה אנגלית.
כיוונים שאני יכולה לחשוב עליהם בשלוף:
רגישות סביבתית או למזון
אלרגיות
בעיות מעיים
בעיות שיניים
מחסור במינרלים
מחסור בוויטמינים
מחסור באור שמש
פחות סביר: הרעלה (לא להיבהל, בדרך כלל אפשר לטפל!)
<והייתי בודקת גם אותך>

לא אומרת שזה מה שאתן עשיתן,
זהו, שאני לא עשיתי, והיום אני מתבאסת שאף אחד לא אמר לי את זה אז.
באיזה גיל הייתם? אצל מי? אילו שיטות?

התנהגות אקסטנסורית._ _קושי בוויסות חושי.
היתה תקופה שחשדתי בזה- בכל מקרה הייתי אצל שני מלווים שעובדים בשתי שיטות שונות והם אבחנו שהכל בסדר עם הילד, ושאין שום בעיה. אם יש המלצה על איזשהו מישהו בתחום שהוא תותח על טייס חלל אז כבר לא אכפת לי לנסות שוב, אבל אני ממש לא בטוחה שבזה העניין וחוששת שאני פשוט מנסה למצוא איזה שם של בעיה שתסביר את זה שאני פשוט לא מסתדרת עם הילד שלי (לא אומרת שזה מה שאתן עשיתן, אלא שזה מה שאני עשיתי. כל כך רציתי שהמלווים יגידו לי שיש איזו בעיה כדי שאני אוכל להגיד "אוקיי, אז זה העניין, עם בעיה אני יכולה להתמודד, בבעיה אפשר לטפל") . נראה לי שזה פשוט אופי. אני מכירה מבוגרים כאלה. לא מכים חס וחלילה. אבל מין אנשי רוח וסערה שאין לי דבר וחצי דבר עם הקצב שלהם. לא מבינה אותם.
עיסוי עמוק? אין מצב. עשינו הרבה אבל מהרגע שהוא זוחל במרץ אין על מה לדבר. בורח ומזדחל לכל עבר.

לגבי זמנים לעצמי אז יש לי, אבל אני רוצה שתהיה לי חוויה טובה עם הבן שלי... ולא רק לאגור כוחות כדי להיות מסוגלת לשאת את השהייה איתו...

אמא, נשמע לי שכדאי לך לפנות למרפאה להתפתחות הילד לייעוץ ואיבחון. תגידי "ויסות חושי".
בהצלחה!

יכול להיות שיש לו קושי בוויסות חושי
רק עכשיו אני רואה
גם זה יכול להיות
מאוד מתחברת להמלצות של סגולה

לא בטוח שזה קשור רק לזה שהוא בן.
נשמע כמו התנהגות אקסטנסורית (את מוזמנת לעשות גוגל אם לא מכירה את המונח), הייתי לוקחת אותו לפיזיותרפיה / ליווי התפתחותי.

מותשת, נראה שהעניין הוא לא זה שהוא בן אלא פשוט הקושי שלך מולו,
יכול להיות שיש לו קושי בוויסות חושי או שהוא ילד עם המון אנרגיות, אבל בטוח שאת בדיוק האמא לה הוא זקוק,
איך אני יודעת? הוא הרי בחר להוולד דווקא אצלך !
נסי עיסויי עמוק, אפשר אחרי אמבטיה עם שמן שקדים,לפעמים שהצורך הפיזי למגע נענה הוא יוכל להיות יותר נינוח,
אפשר לגלגל אותו בתוך שמיכה עבה וללחוץ על הגוף,לראות אם הוא נהנה מזה.
כדאי להתייעץ עם מישהי שמבינה, יש כאן כמה מרפאות בעיסוק באתר, שווה לפנות.
ולמצוא זמנים בהם את נותנת לעצמך זמן שקט וטוב, שתוכלי לחזור למקום שלך.
בהצלחה!

מעלה את הדף מן האוב בתקווה לקבל עצות.
בחודשים האחרונים אני שואלת את עצמי יותר ויותר האם באמת כולן מתאימות להיות אמהות לבנים. לא יודעת לגבי כולן וגם לא לגבי כל הבנים אבל לי קשה מאוד מאוד להיות אמא לבן שלי. הוא רק בן תשעה חודשים וקשה לי מאוד. הוא באמת ילד חמוד ומקסים ומתוק ושובה לב ויש לו כל מיני שטיקים חמודים אבל...
הוא אוהב להיות בחוץ ולא תמיד זה אפשרי (למשל היום כשיורד גשם). וגם אם יוצאים לשעתיים שזה המון בשבילי- אז זה טוב רק לשעתיים האלה. אחר כך בבית זה לא שהוא ישן יותר או רגוע יותר אפילו שהתעייפנו בחוץ. הוא משתולל המון בבית, צועק, נוגח בי.
היום הייתי בטוחה שהוא שבר לי את האף, הוא נגח בי כל כך חזק ובכיתי מרוב כאב...
הוא רוצה מאוד מגע ולהיות הרבה על הידיים וכל הזמן דורש את זה- אבל כל הזמן מתפתל, נוגח, מרביץ לי עם היד, מושך לי בשיער, זורק את עצמו אחורה, מושך לי בפטמות בזמן היניקה, מתקשת ונעמד כשאני מפשפשת אותו (ושזה כשהוא צריך פיפי בוודאות! כלומר אם אגיד לעצמי שאני לא מפשפשת עדיין יהיה עצבני עד שישתין). לא נראה לי שתמיד אלו תנועות רצוניות אבל זה פשוט מוציא אותי מדעתי. לא נעים לי להחזיק אותו, לא נעים לי המגע איתו כי אני מרגישה מוכה וחבוטה, מעייף אותי להיות איתו. זה מעבר לכוחותיי להיות כל כך הרבה מחוץ לבית. לא יכולה לצאת איתו כל יום למשך שעות. ניסיתי לומר לא באסרטיביות כשהוא עושה משהו שלא נעים לי. זה לא עוזר. וזה לא שאני יכולה פשוט ללכת. הוא בן 9 חודשים. הוא תלוי בי לגמרי.
אני לא מצליחה למצוא בו שום רכות, שום עדינות, רק כשהוא ישן. כשהוא קם משינה זה תמיד תמיד בבכי ובעצבים עד שהוא מתחבר לציצי (והוא ישן איתי! זה לא שהוא בחדר אחר וצריך לזעוק כדי שאשמע אותו!)
אנחנו בבית בנים ובנות, ובהריון קצת התאכזבתי מזה שיש לי בן, אבל זה עבר. או ככה חשבתי. עכשיו אני בעיקר עצבנית, ומרגישה שאני כועסת עליו ועל היקום שקיבלתי ילד שלא מתאים לאופי שלי. אני כבר אולי אומרת שעדיף שיילך לגן וזהו, או שאקח מטפלת ואלך לעבוד, למרות שתכננתי להישאר איתו הרבה זמן בבית ואני יכולה להרשות לעצמי (מאוד רציתי/רוצה חינוך ביתי). בעלי גם רואה את הדברים האלה, אבל הם מפריעים לו פחות. גם כי הוא יותר חזק פיזית (אז למשל כשהילד מתקשת אחורה הוא מצליח לאחוז בו בחוזקה, ואני לא- וזה ממש מסוכן, הוא ממש עף לי מהידיים) וגם יש לו יותר כוחות ואנרגיות. וגם האופי שלו כזה יותר מתאים לזה. אבל הימים הארוכים ארוכים האלה עם הילד הם שלי ולא שלו. כשהוא חוזר הביתה מהעבודה אני פשוט זורקת עליו את הילד. ובעלי אחלה ואנחנו שותפים מלאים והוא מכין לי אוכל ומפשפש בלילה וקם עם הילד לפנות בוקר כדי שאני אשן עוד קצת אבל אני עדיין מותשת.
לא יודעת מה לעשות. כל יום שאני מעבירה אותי כל כך מתיש אותי, ואני כל הזמן עצבנית, ואני מרגישה שאין בטיפול טיפטיפת גמול בשבילי. הצילו.

לא להגיב באלימות, אלא בחיבוק מקבל, סופג ואוהב אפילו אם באותו הרגע האלימות שבתוכך עומדת להתפרץ
(קל להגיד, קשה נורא ליישם)
אתת האנרגיה לתעל החוצה, למרחבים, לקחת אותו כמה שיותר החוצה למגרשי משחקים רחבי ידיים, למגרש הספורט עם כדור ביד, לבריכה, לטיולים בטבע.

הקטן שלי אוטוטו בן שלוש. המלאך הופך להיות אריה רועם, וחתול כועס וטרקטור דורס. העוצמה והתוקפנות עוברות דרכו וכאילו עושות בו כבשלהן. אני מתבוננת מהצד ומוצאת עצמי משתאה לנוכח הצורך הבלתי מובן לתת למשהו מקל בראש או להזרק על משהו בעוצמה או לזרוק ולישבור וכל מיני חגיגות ונדליסטיות וכוחניות שכאלה.

אני מוצאת שזה מעלה בי כל מיני דברים וביניהם חוסר אונים. יש לי יותר סבלנות כשזה לא אני זאת שבמיקרה חטפה את המקל בעיין. לפעמים הלביאה שבתוכי יוצאת, לפעמים האישה שאומרת לא עוד! ולפעמים יכולת ההכלה וההבלגה האינסופיים מרגישים ללא הגבול.

איך להסביר? איך לא לענות לאלימות בעוד אלימות כשהשפה איתה מתנסים היא שפת הכוח? מה התפקיד של האמא ומה של האבא? האם אנחנו בכלל יכולות להבין מה עובר דרכם? איזה עוצמות? לאן אפשר לתעל את כל האנרגיה הזו?

מה שבטוח שגם זה יעבור. במיוחד מאתגר השלב שבו מבחינה התפתחותית הם לא מבינים מה זה אומר שכואב למישהו אחר. אני מניחה שבשלב הזה הם "מביאים אותנו לקצה" וככה אוספים לעצמם מלא חומר לגבי מי אנחנו ומכאן גם מי הם בתחום הזה.

אבל העיקר שבן-בכור-בן-זכר...

הבדיחה הקבועה שלי עם אבא של שפן היא שטוב שיש לו בן-בכור-בן-זכר_, שמטורף על נעליים, אוהב סושי, מניק את הבובה שלו, מחבק את כל מי שעובר בסביבה(אם הם רוצים או לא). אבל העיקר ש _בן-בכור-בן-זכר..

אני שמעתי שהסיבה לכפתורים ההפוכים היא שבתקופה ההיא גברים התלבשו לבד, ולנשים היתה משרתת שמלבישה אותן.

תודה לבשמת. אני חושבת שההתנהגות של הילדים שלי נובעת מזה שהגבולות ידועים וברורים מחד והאהבה של אמא ואבא (אנחנו מתמידים בלינה משפחתית ומרבים בנשיקות וחיבוקים) מורעפת ללא הרף מאידך. כאשר האהבה אינה מוטלת בספק, קל להציב גבולות וליצור מרחב התבטאות "מוגן" (ללא אלימות פיסית ומילולית). כאשר תפקידנו במארג עדין זה הוא לוודא כי הילדים לא ינצלו חיכוכים ביניהם ככלי לתשומת לב. לעיתים זה דורש מאיתנו הרבה אנרגיה, אך לדעתינו אין קיצורי דרך.

מותר להצטרף?

בני בן שלוש וחצי ולא "סיסי" בכלל, אנרגטי יחסית לבנות שאני מכירה, עם הרבה הרבה אמפטיה. לא הולך מכות ובכלל לא מגלה שום סימני אלימות, מה שהוביל אותי תמיד לחשוב שזה עניין של דוגמא אישית וחינוך.

הוא יכול להתרכז בבניה, במשחקים פיזיים, צפיה בכוכבים, משחק במכוניות הרבה זמן, והרבה פחות בציור/ מלאכת יד ודברים עדיניים כאלה.

העיניים שלו נוצצות כשהוא רואה שמלה יפה שלי, ומיד מכריז שהוא גם רוצה כזו, או תכשיט (מכין לעצמו צמידים), ותקופה ארוכה הוא התעקש להיות כלה ולא חתן... (כי השמלה וההנומה והטבעת הרשימו אותו ביותר)

אז מה יש לי: אנרגטי, שמעדיף לחיות בחוץ, כולל לינה, שמתלכלך עד כלות ומבקש להתרחץ בסוף היום, מעדיף כלי תחבורה על פני בובות, בעל חוש אסתטי, אמפתיה (על זה אני יכולה לכתוב מגילות) ושוחר שלום.

<גבר העתיד?>
<לא סותר את הכמיהה שלי לבת, נכון?>

הבנים שלי רגועים ושלווים, מלאי אהבה וחום ופשוט תענוג להיות איתם
נו, יש להם דוגמא אישית בבית, לא? (-; D-:

לי יש 3 בנים. מגיל מאוד צעיר הבהרתי כי לי חשוב שלא יהיו מכות בבית (כמובן זה כולל גם אותנו). אני הגעתי להחלטה כי הילדים שלי לא ירביצן בעקבות מקרה שהייתי עדה לו בו תוך כדי מריבה בין בנים של חברים (בני 5 ו-7), הילד בן החמש הוריד לאחיו אבן על הראש. בשיחה עם ההורים, הם העידו כי הילדים חופשיים להרביץ וזה טוב שהגדול ידע שהקטן יכול להחזיר...
אנחנו נגד חוקי ג'ונגל, וחושבים שאם ילדים רבים ע"מ לקבל תשומת לב, אז פשוט ניתן את תשומת לב עד שנמאס על הילד. אם ילד רוצה להוציא אנרגיות יש עוד שיטות חוץ מלהרביץ לאחים שלו. ככלל לדעתנו, צריך לעודד ילדים לתקשורת ורבאלית, שהיא יותר קשה, ולא לתת להם להגרר למגע פיסי, גם אם זה דורש יותר מאיתנו כהורים.

לשימחתי, הבנים שלי רגועים ושלווים, מלאי אהבה וחום ופשוט תענוג להיות איתם (ולרוב אני לא על עך פולניה ומתגאה בילדים שלי)

הכי הרבה הם ילמדו מהדוגמא האישית של הקשר בינינו_, ולכן לא כדאי _פה ושם להשתמש בכוח פיזי.

צריך פה ושם להשתמש בכוח פיזי (אצלנו זה פליק בישבן ולהכנס לחדר
לא מסכימה שצריך.
אף פעם לא "צריך" לתת פליק לשום ילד. אף פעם.
לשום ילד, גם אם הוא בן רחמנא ליצלן, לא מגיע לחטוף פליק. וגם "להכנס לחדר", אם הוא עונש, נראה לי אכזרי.
זאת בחירה שלך, או אולי יותר נכון לומר ברירת המחדל שלך כרגע, כי אולי לא למדת דרכים שהן גם יעילות וגם לא אלימות.
דווקא יש פה באתר המון דפים, והייתי מתחילה מכל אלה שהמלה "גבולות" נמצאת בכותרת שלהם, ומהדף כבד את ילדיך וגם חינוך ללא כפייה. יש עוד אבל לא זוכרת. יש דף לתת פליק לילד ?

יש לי ארבעה בנים.בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שיהיו לי ארבעה בנים.(דמיינתי כן שיהיו לי 4 ילדים).אני באה ממשפחה של בנות.לכל אחיותי יש רק בנות.הבנים שלי הם היחידים במשפחתי.(לא במשפחה של בעלי).אחרי הבן הראשון הייתי מאוכזבת עם כל ידיעה על בן נוסף.דעתי על בנים מעולם לא הייתה חיובית כלכך: הם מציקים לבנות בילדות הם פראיים ואלימים בבגרות (האנרגיה הזאת אצלם מתפרקת במלחמות איומות) הם לא וורבלים ולא מפותחים רגשית כבני-זוג בקיצור-על הפנים.לכן אני חושבת שקבלתי את המתנה הזאת מאלוהים.כי כנראה יש לי משהו ללמוד מהחיים עלידם ואיתם. ומה למדתי עד עכשיו? א.אין ברירה צריך לפעמים להפעיל את אבא שלהם ברוב סמכותיות.ב.צריך פה ושם להשתמש בכוח פיזי(אצלנו זה פליק בישבן ולהכנס לחדר) ג.יש תקוה אבל זה קשה. ד.הכי הרבה הם ילמדו מהדוגמא האישית של הקשר בינינו.אז כדאי לתת הרבה תשומת לב לזה.

יכול להיות... בהקשר של הדף הזה הרגשתי שבאופן אישי לא הרגשתי (כאמא) בהבדל, למרות שאני מניחה שקיים (גם אצלי). התחושה שהיתה לי שזה יותר קשור לתינוק/ת (אופי) ואלי כאמא באותו זמן.

והוא דווקא בן מאוד עדין ורגיש
ואולי יש לזה קשר להמון המגע שקיבל?

אה, או.קיי. בכל מקרה החוויה האישית שלי שונה מאוד. הבת הבכורה היתה פחות זקוקה למגע כתינוקת. היא אהבה להיות בעגלה, שנאה מנשא. הרבה פעמים היתה "מעיפה" לנו את היד כשלא רצתה מגע. היא כמובן גם היתה הרבה על הידיים ונרדמה גם בהנקה, אבל באופן כללי היתה תינוקת שאוהבת "אוויר" (אני מאוד מזדהה איתה). רק בשנה האחרונה היא זקוקה וגם מבקשת יותר מגע פיזי, וזה הכי כיף בעולם. לעומתה הקטן, נולד בלידה קשה, והיה זקוק להמון מגע וגם קיבל אותו. הצורך לגונן עליו היה הרבה יותר חזק ואני חושבת שבעקבות זה גם היחס הפיזי. כך שלפחות בחוויה שלי זה שונה.

היום - היא הפכה להיות "בת" לגמרי. משהו שלא ברור בדיוק איך הוא קרה (מגונדרת, מתלבשת וכו') והוא דווקא בן מאוד עדין ורגיש (לפחות דרך העיניים שלי). מאוד לא "בן" במובן הקלישאתי של המילה.

במבי, זהירות, בלבלת בין כמה מחקרים.
יש מחקר שבו נתנו למטפלים להתיחס אל תינוקות וראו שהם מתייחסים אחרת אל אותו תינוק, אם אמרו להם שזה בן ואם אמרו להם שזו בת.
פשוט אי אפשר לעשות מחקר כזה עם ההורים - הרי הם יודעים!
זה רק חושף תפיסות תרבותיות כלליות, וגם אומר משהו על מה שקורה לילדים ב"מערכת". יש המון מחקרים שמראים באופן עגום שבבתי הספר התפיסות שכופות על הילדים הבדלי ג'נדר במקום להתייחס אל הילד כאל אדם, מאוד חזקות. אני בכלל לא התחלתי לדבר על גילאים מעבר לתינוקות.
ויש מחקר אחר, בעצם שורה של מחקרים שנעשו באותו מרכז שבדי, שבדק התנהגות של אמהות עם התינוקות האמיתיים שלהן, וראה סדירות מאוד ברורה עם הבדלים מאוד מובהקים בין היחס לבנות לבין היחס לבנים, כאשר כל המשתנים האחרים נשקלו - אם זה ילד ראשון או לא, השכלה, גיל האם, כל מיני משתנים. כל המשתנים לא השפיעו. ההבדלים היו לחלוטין תלויי ג'נדר, מה שאמר שבתרבות שלנו יש מושגים מוטמעים שאנחנו בכלל לא מודעים להם שגורמים לנו להתייחס אחרת אל בנים ובנות מלידה , בלי לשים לב לזה בכלל, במקומות שאנחנו לא מתארים לעצמנו.

בשמת - משהו במחקר שעליו סיפרת מנקר לי בראש: המטפלים שנדבקו לא היו ההורים של התינוקות (שאם כן - היו יודעים את מין התינוק מין הסתם). יש לי הרגשה שכאשר זה התינוק שלך זה אחרת לגמרי. אולי לא נטול הבדלים שנובעים מג'נדר, אבל בכל זאת - אהבת אם או אב, זה משהו הרבה יותר יצרי וראשוני (אני חושבת ומרגישה)

בעקבות הדיון כאן היו לי הרבה מחשבות על זה, למה גילויי האהבה שלי אל בני כבן הם - ללא ספק - שונים מאיך שהיו לו הוא היה בת. הבנתי שזה אכן נעוץ בהיותו בן, אבל זה לא קשור אליו בשום צורה אלא רק אלי ולשריטה הפרטית שלי שעיצבה ומעצבת את יחסי אל כל הבנים בחיי. אני שמחה שחשבתי על זה ושהגעתי ללהבין את זה, כי עכשיו אני מקווה שאוכל להשתחרר מהערבוב הזה ולהרעיף עליו אהבה נקייה יותר.

קטני שלי בן ארבעה חודש אוטוטו (כבר??!!??),
מאוד אוהב להיות מנושק/ מעורסל/ מחובק/ מעוסה או כולם ביחד..

הדף המקסים הזה גורם לי לתהות איך זה יהיה בהמשך..

דבר אחד אני יודעת- במשך ההריון היו לי לא מעט רגעי צער על זה שאני נושאת בקרבי זכר, בן, ולא נקבה..
כמובן שכל אלה נגוזו כלא היו בשנייה בה הוא הגיח לאויר העולם,
אבל תוהה איך זה השפיע עליו, לספוג את המחשבה/ תדר הזה בהיותו ברחם הנשי הנפלא הזה שלי...

ולמה בכלל רציתי בת?
אני מניחה כי יש בתוכי מקום שלא "סגור על עצמו" עד הסוף בנוגע לנשיות שלי, ומאותו מקום נובע יחס שיפוטי מכליל כלפיי עולם הגברים.
ולמרות שהגבר שלי רחוק מרחק שנות אור מהסטריאוטיפ של גבר, היינו, מכוניות-ציצים-כדורגל וכן הלאה, עדיין מכלילה, בבסיס הדברים.
(בצד השכלתני יש בי הערכה רבה עד אפילו קנאה במיומנויות "גבריות" כמו חוש טכני, התמצאותי, בנייה וכו')

במילים אחרות, יש בי שיפוט כללי שגבר זה רע, אישה זה טוב. בגדול.
אבל כאמור, מקום כזה יכול להתקיים אך ורק מתוך חוסר, ולא מתוך מלאות או הכלה. ואלו הרי מהות הנשיות...
(חפירות בשעת ערב מוקדמת)

_הטענה לא היתה שהאמהות לא חיבקו או נישקו את הבנים.
הטענה היתה ש יחסית לבנות היה הבדל משמעותי כמותית._
מעניין. הבת שלי כל הזמן באה אליי, מתרפקת עליי, מחבקת, מלטפת ומנשקת. מאז שהיא התחילה לעשות את זה אני משתדלת להיות שם בשבילה, מבחינת החיבוקים. הבנים מעולם לא עשו כך, זה חדש עבורי. זאת אומרת, תמיד היו חיבוקים, נשיקות והרבה מגע. אבל אצלה זה ממש צורך. אני לא יכולה לומר בוודאות אם הצורך הזה הוא מתוך היותה נקבה, או מתוך היותה מי שהיא.

מראש אתן באות עם תפיסה לגבי חשיבות המגע הגופני וכו'.
כן, אבל אני לא מנשקת או שומרת על קשר עין עם הבן שלי כי אני חושבת שזה מאד חשוב להתפתחות שלו, אלא כי יש לי דחף בלתי נשלט לעשות את זה.

כמה הקדישה האם ל"שמירה על קשר אוהב וצמוד" לעומת כמה היא הקדישה ל"הוא עצמאי ויכול להסתדר לבד".
השאלה היא גם עד כמה התינוק הפגין רצון להיות צמוד או להיות עצמאי.

אני כל הזמן שמה לב כמה אומרים לאחיינית שלי שהיא יפה ושהבגדים שלה יפים והשיער שלה יפה
לאחיין אפ אחד לא אומר דבר כזה אבל כן משבחים אותו על מבנה יפה שהוא בנה או רובוט שהוא הרכיב . נאי מניחה שגם אם הם היו נולדים טאבולה ראסה תוך 3 4 שנים כבר ממלאים להם את הראש בשטויות.

אני מפנה את תשומת לבכן לכך שראשית, אתן אמהות באופניות. מראש אתן באות עם תפיסה לגבי חשיבות המגע הגופני וכו'.
שנית, המחקר בדק באופן אובייקטיבי. אף אחד עוד לא עשה מחקר כמה שניות קשר יצרתם עם הבן שלכן וכמה עם הבת.
הטענה לא היתה שהאמהות לא חיבקו או נישקו את הבנים.
הטענה היתה ש יחסית לבנות היה הבדל משמעותי כמותית.
כמו כן, אני מזכירה שחיבוקים ונשיקות היו רק חלק מהתמונה.
לא פחות חשוב היו דברים כמו קשר עין, שפת גוף "פונה אל" או "שומרת מרחק" ועוד. כמה הקדישה האם ל"שמירה על קשר אוהב וצמוד" לעומת כמה היא הקדישה ל"הוא עצמאי ויכול להסתדר לבד". יש פה עניינים מאוד מורכבים, מאוד מורכבים.

אני מנשקת וממזמזת אותו כל כך הרבה, שלפעמים הוא דוחף אותי שאפסיק להציק ואתן לו לשחק בשקט.
כן, גם אצלינו זה ככה. כמו שאמרתי, או ניסיתי לומר, זה לא עניין כמותי אלא איכותי. אלה לא אותם נישוקים שהייתי מנשקת תינוקות בנות שהייתי מטפלת שלהן לפני שהוא נולד. ביזארי, אבל גיליתי שככה זה.

נכון, קראתי, לפחות 20 פעם, ועובדה - לא הפנמתי...
טוב, האמת שגם אני לא הפנמתי, עד שהגעתי לדף הזה...

אני חושבת שאני לא הייתי מתאימה להיות אמא לבן, אבל נולד לי בן, ומאז אני מתאימה
גמני. אבל מאד התפלאתי לקרוא על ענין הנישוקים והחיבוקים- אני מנשקת וממזמזת אותו כל כך הרבה, שלפעמים הוא דוחף אותי שאפסיק להציק ואתן לו לשחק בשקט . גם אבא שלו, אגב, מאד בעניני נשיקות. הבנים הגדולים שלו כבר לא מוכנים לקבל נשיקות והוא נאלץ להרעיף את כולן על הקטן (שכאמור, כבר מראה סימנים שהוא הולך בדרכי אחיו הגדולים).

הבן הבכור שלי שובב גדול!
משתוללן מדופלם .
אבל הוא מת על חצאיות,
הוא יצור מלטף, מחבק, ואוהב .
רגיש כל כך.........

"האיש הקטן והעלמה הקטנה"
נכון, קראתי, לפחות 20 פעם, ועובדה - לא הפנמתי...
אולי חשבתי שזה משהו ששייך למציאות של גרמניה לפני שנולדתי או משהו...

אולי חמותך קראה ומשם הידע
אולי היא קראה, אבל תסמכי עלי שלא משם. מוסכמות חברתיות זה אצלה דת.

---

אני חושבת שאני לא הייתי מתאימה להיות אמא לבן, אבל נולד לי בן, ומאז אני מתאימה

---

התוצאה הראתה על הבדל כמותי מ-ד-ה-י-ם בין כמות החיבוקים, הנשיקות, קשר העין ועוד שקיבלו הבנות, לבין הכמות של אותם הדברים שקיבלו הבנים. האמהות שמרו על יותר מרחק פיזי, על פחות מגע פיזי, עם הבנים.
מאז שקראתי את זה, לשמחתי, אני (בלי לחשוב על זה יותר מדי או להשתדל) מנשקת יותר. גם אם לא יותר מספרית, אני יוצקת יותר תוכן, יותר חום לתוך הנישוקים והחיבוקים שלי.
נחשו מה? הוא נהיה נדיב יותר בנשיקות שהוא מחלק.
אני לא חושבת שזה פוגם בגבריות שלו וזה גם לא הפחית את שאר ההתנהגויות ה"בניות"...

אולי חמותך קראה ומשם הידע
<תזמורת>

אני מתרשמת מהידע של חמותך
בדברים כאלה (קטנים ולא חשובים, אך הרי גורל לגבי פולנים) אין עליה.

"האיש הקטן והעלמה הקטנה"
וואללה, לא קראתי במקרה

כפתורים משמאל לנשים, מימין לגברים.
כל מי שקרא את קסטנר אמור לדעת את זה...
<"האיש הקטן והעלמה הקטנה". רק אני קראתי את זה?>

<תזמורת הים>

אתן יודעות שעד השנה לא היה לי מושג על הקטע הזה?
אני מתרשמת מהידע של חמותך.
לי נודע על זה רק עכשיו, מקריאת הדף הזה...
(במשך שנים לבשתי חולצות גברים, בין אם כאלה ש"ירשתי" מגברים שלבשו אותן, ובין אם כאלה שקניתי בעצמי. אני מניחה שאם היה הבדל בצד של הכפתורים מעולם לא שמתי לב שהוא היה קשור למקור החולצה... ).

כפתורים משמאל לנשים, מימין לגברים.
אתן יודעות שעד השנה לא היה לי מושג על הקטע הזה? (נודע לי כשרציתי להלביש לבן שלי בגד שקיבלתי מחברה, וחמותי הזדעזעה כי "זה בגד של בנות", ואני טענתי שהצבע נייטרלי, והיא התעצבנה: "מה, את לא רואה שהכפתורים בצד הלא נכון?!")

כפתורים משמאל לנשים, מימין לגברים.
זכור לי במעורפל הסבר שקראתי בילדותי, שההבדל נועד לסיע מצד אחד לאשה הפורפת את חולצתה להניק כשהתינוק באחיזה ה"מקובלת" - ביד שמאל, ומצד שני להקל על הגבר להתלבש בעת מצוקה, כשהחרב בידו הימנית.
אבל יש לי תחושה שאלו הסברים בדיעבד, ושהמקור הוא רצון פשוט להבדיל בין בגדי גברים לנשים.

_גם הבן שלי.
הוא אוהב ורוד וסגול._ בחר בכדור ורוד וכו'
ובנוסף אם אני מורחת קרם אז גם הוא רוצה ואם אני מתאפרת אז בכלל..
אני אומרת לו שיש דברים שהם רק של אימהות ואז הוא לוקח את של אבא- אפטרשייב ,דורדורנט ,מברשת ואני אומרת שזה של אבות, זה פשוט גורם לו לפריחה בשניות בלחיים..
ואז הוא אומר תקני לי (איפור, קרם דורדורנט וכיוצא בזה) של שמנדריקואים -שמנדריק זה הכינוי שלו.. הוא גם מאוד אוהב צמידים מחרוזים שהוא עושה.
בשאר הזמן הוא כול מה שמכונה בן טיפוסי,מת על כדורים מגיל 0 ואוהב לקפוץ על הספה- לעשות גלגולים ועמידות ראש.. הוא בן 2.7

בשמת את מצחיקה אותי. תמשיכי D-:

לבחור בגדים ורודים
אה, זה גם הבן שלי.
הוא אוהב ורוד וסגול.
בבגדים כמובן. וגם בקישוטי שיער ועוד.
ומאוד מרוצה למשל שירש מאחותו אופניים ורודים. לא היה רוצה את הכחול כהה שירשה בת דודתו מאחיה...

האישה עשתה לעצמה תכשיטים זאת מקוקוס וזאת משיני כלבי ים ללא כל אינראקטיביות בין יבשתית שהיא...
ממה שאני יודעת בעבר, ואולי גם היום בתרבויות מסויימות, התכשיטים של האישה הם רכושה במידה והבעל מחליט לגרש אותה. מן תוכנית ביטוח ניידת D-:

מעולם לא היו לי חברות, אמנם גדלתי בבית של בנות אך הייתי הקטנה ותמיד שיחקתי עם הבנים, מאז הגן. כשגיליתי שאני בהריון קיוויתי שזה בן, לא היה לי מושג וחצי מה אני אמורה לעשות עם בת. כמובן שנולדה לי בת-חיפושעת. בת שמלידה גם נראת כמו בת, אין שום ספק. מארון הבגדים העלמתי כמעט לחלוטין את כל הורודים והמלמלות ועדיין לאנשים לא היה ספק שזו בת. בגיל שמונה חודשים החיפושעת גילתה את המכוניות והיתה זוחלת בבית כשמכונית אחת ביד ועושה קולות של מנוע. מאוד שמחתי. שמחתי אפילו עוד יותר כשהיא גילתה בובת ברבי בארגז הצעצועים אצל סבתא שלה וצרחה באימה עד שהוסר האיום. עם זאת ברור לי לחלוטין שיש לה דברים מאוד "בתיים" בהתנהגות שלה. היום כשאני נפגשת עם אמהות לבנים אני גם רואה את ההבדל, אמנם החיפושעת מאוד נהנת לשחק בבוץ ולסחוב מקלות ואבנים אבל יש משהו הרבה יותר מעודן בהתנהלות הכוללת שלה. לאחרונה היא גם התחילה להראות עניין בקישוטי גוף. אין לה מושג קלוש לגבי מוסכמות היופי ולכן אם היא שמה לעצמה כדור מפוצץ על ראש וזה נראה לה מאוד יפה בראי היא גם תסתובב איתו בבית ותשמור עליו בקנאות על הראש (גם תחתונים הולך יופי), לשים חתיכת בצק על פרק היד ולנופף ביד להראות שזה מיוחד לה ויפה בעיניה. לבקש מאמא מליון פעם לעשות לה קוקו ולפרק אותו שניה אחרי כי זה לא נוח אבל לבקש שוב מיד אחרי כי זה יפה... והכי חמור בעיני-לבחור בגדים ורודים (עכשיו בחרה לעצמה מגפיים ורודות רחמנא ליצלן!).
ואני כל הזמן חושבת לעצמי זה חייב להיות בגנום האנושי, שהרי לא לחינם בכל התרבויות שצמחו להן בעולם, אלו באפריקה, במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, בקוטב הצפוני-האישה עשתה לעצמה תכשיטים זאת מקוקוס וזאת משיני כלבי ים ללא כל אינראקטיביות בין יבשתית שהיא...
אז נכון, הילדה שלי היא קצת יותר שובבה מבנות אחרות שאני מכירה בגילה, ובניגוד למה שנאמר פה היא לא נחה לרגע חוץ מהזמן שהיא ממש ישנה, אין לה "לא" וכל דבר היא תנסה ותחקור והיא בטוחה שטרקטור זה הדבר הכי מגניב ביקום (טטור!) אבל אין שום ספק שהיא אישה קטנה ושום אמא כמוני לא יכולה לשנות את זה ולהתכחש לזה.

אצלו אין כמעט אמפטיה. אבל יש הרבה חום ואהבה וצורך במגע...
מהיכרות קרובה עם בנים רבים וקצת בנות (אחים/יות, בנים/ות ונכדים שלי) - אי אפשר להכליל. הרגישים ביותר והאמפטיים ביותר בין קרובי הנ"ל הם דווקא אחדים מהבנים. וגם זה בודאי מקרי. לא הייתי בונה על זה הכללות.

קראתי פעם, מזמן ואין לי דרך לשחזר את המקור, שמקור המנהג להלביש תינוקות ופעוטות בשמלות זהות היה ברצון להרחיק עין הרע בכך שלא ניתן יהיה להבדיל בין בת לבן. הטשטוש היה מכוון ונועד להגן על הבנים ע"י הסוואתם כבנות, אבל אולי גם להיפך.

הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין את מערכת ההפעלה של הבן שלי בניגוד לזו של הבת שלי . משהו כמו פי סי לעומת מקינטוש...

הוא מאוד שונה ממני. היא מאוד דומה לי. לקח לי זמן להבין שאני צריכה לשנות הרבה דברים בעצמי בהתמודדות איתו- דיבור קצר ועניני (יש מקום גם לשיחות נפש, אבל לא כשהוא בהיי), הרבה מגע פיזי. בדיחות. ולעיתים גם איומים ועונשים, עד כמה שזה לא התאים לי ולא התאים לדימוי העצמי שלי כאם.

כשלבן אני אומרת "לא" הוא מייד ינסה. אם האש באמת חמה, אם הכביש מסוכן.
כשלבת אני אומרת לא, היא עוצרת את הפעילות שלה ומסתכלת עלי. אם היא תנסה זה יהיה בזהירות תוך יצירת קשר עין איתי.
האמפתיה שלה זה משהו מדהים בעיני. היא שואלת אותי אם נוח לי, איפה אני רוצה להניק אותה, איפה כואב לי (אם אתמול שמעה אותי מתלוננת על כאב). היא בת שנתיים בלבד!

אצלו אין כמעט אמפטיה. אבל יש הרבה חום ואהבה וצורך במגע... לעיתים כשאני מדמיינת מה יהיה בעוד עשרים שנה נדמה לי שהיא תנדוד איפשהו הכי רחוק בעולם - אם זה מה שיתאים לה- בעוד שהוא יגור מטר מאיתנו (אם לא איתנו...).

לגבי עניין השמלות- אני לא חושבת שזו הנקודה. מה שחושב הוא שבכל הזמנים הבדילו בין גברים לנשים. כפתורים משמאל לנשים, מימין לגברים, כובע כזה לנשים אחר לגברים. אני מוכנה להתערב שהיו שמלות שונות לגברים ולנשים. יש לאדם צורך בסיסי (מולד?) להבדיל בין גברים לנשים.

שבנים בעולם המערבי לא מקבלים מספיק זמן אבא, מה שהכרחי לבניית הזהות המינית התקינה
אכן. נכון להיום.
אני רק רציתי להפריד את הטיעון המרכזי מהשמלות, שלא קשורות אליו ויש להן סיפור מעניין לעצמן.

בעבר היה נהוג אפילו להלביש בנים בשמלות. שמלות לילדים ממין זכר נמחקו מקטלוגים של חנויות הכול בו בארה"ב רק בשנות ה- 40
האמת שזו הייתה רק אנקדוטה, ולא כדי להצביע על איזושהי זהות מינית שהייתה נהוגה עד שנות ה- 40 (-:
העניין שעומד במרכז הוא, שבנים בעולם המערבי לא מקבלים מספיק זמן אבא, מה שהכרחי לבניית הזהות המינית התקינה....

בנסיבות האלה ילדים מתחילים לפתח זהות נשית ( בעבר היה נהוג אפילו להלביש בנים בשמלות. שמלות לילדים ממין זכר נמחקו מקטלוגים של חנויות הכול בו בארה"ב רק בשנות ה- 40
אין קשר בין העניינים.
הלבשת בנים בשמלות היתה מנהג מתקופות קודמות. זה היה קשור לעובדה שגם המבוגרים בחברה המערבית לבשו "שמלות" שנוהגים לקרוא להן "גלימות" ו"חלוקים" במאות הקודמות, וגם חצאיות (ראו תמונות מהמאות ה-15 וה-16, למשל סוחרים הולנדיים). המכנסיים הם המצאה חדשה יחסית לגברים בתרבות המערבית.
עד המאה ה-16, הילדים הולבשו בבגדים זהים לבגדי המבוגרים ברגע שיצאו מהחיתולים (בחודשים הראשונים התינוקות היו עטופים וכרוכים בחיתולי בד על כל הגוף).
מהמאה ה-16 התחילו להבדיל בין "ילדים" לבין "מבוגרים" וההבדל הזה, שהופיע לראשונה במעמדות העליונים בלבד והתפשט לאט לאט לשאר המעמדות בחברה, התחיל להתבטא גם בבגדים "מיוחדים" לילדים. אחד המאפיינים של הבגדים ה"מיוחדים" האלה היה, שהם שימרו אופנה מיושנת של המבוגרים. אז כשהגברים כבר לבשו אברקיים, הילדים הקטנים עדיין לבשו את השמלות. כשהגברים כבר עברו למכנסיים, אז האברקיים הפכו ל"בגדי ילדים". וכן הלאה.
בתקופות אלה לא היה בכך טישטוש מיני.
כמו כן, צריך לזכור שמרגע שיצאו מהחיתולים, מדובר בעצם בילדים שגדלים "בלי חיתולים" ולכן הם לבושים "שמלות" והתחתונים עדיין לא הומצאו - ללא ספק לבוש שהקל מאוד על עשיית הצרכים והעצמאות של הילדים בישיבה על הסיר.
מרגע שהתחילו להלביש לילדים תחתונים ומכנסיים (כל אחד מאלה ושניהם ביחד, בערך באותה תקופה) - התארכה תקופת החיתולים, וזה גם עלה בקנה אחד עם שינויים בתפיסות ההיגיינה והחזקת הגוף התינוקי, כך שהחיתולים הפכו למשהו שמכסה רק את אברי ההפרשה, מתחת לבגדים . זה על רגל אחת ממש בקצרה.

הגברים היו גם העוסקים בחינוך והילדים היו בחברה גברית בכל מיני הקשרים (בבית הספר היו לבנים מורים גברים, בחיי העבודה בבית כשלא היו בבית הספר הבנים היו עם הגברים).
במאה ה-20, עקב גורמים נוספים, החל משנות ה-40, באמת התרחבה ההפרדה בין הילדים לבין שאר החברה, וגם הנשים נכנסו לתפקידים שהיו קודם בשליטה גברית מוחלטת.

אגב, אולי "שמלות" לתינוקות בנים נמחקו מהקטלוגים, אבל לא כן "גלימות" ו"חלוקים" לתינוקות בנים. יש לי קטלוג אמריקאי עדכני של דברים אקולוגיים, ובהחלט יש שם בגד לתינוק שלא ראיתי בארץ ונראה פשוט כמו כותונת לילה ארוכה. לבנים ולבנות. באירופה ובארה"ב מקובלים בגדי תינוקות כאלה, והם ההמשך של השמלות.

אותי מעסיק משהו אחר, הדמות הדומיננטית בחיי כל תינוק ותינוקת זו דמות נשית (לרוב) לתינוקת זו דמות להיזדהות איתה כאשה , ולתינוק? גם התינוק הזכר מזדהה עם אמא בשלב הראשון ואח"כ הוא מתחיל להבין שיש הבדל בינהם,עדיין לא הגעתי לשלב הזה עם בני,אבל ברור לי שזה יוצר הבדל גדול בסוג הקשר, עד כמה העובדה הזו משפיעה על השוני בן המינים? על היחס לנשיות?...
גם אותי הסוגיה הזו מעסיקה.
הנקבות רואות לנגד עינן דגם התנהגות נשי ברור ונוח לחיקוי. הן רוכשות בהדרגה את הזהות שנחשבת מתאימה לבנות מינן.
הזכרים מתחילים את חייהם בסביבה נשית. מאחר שלרוב הגברים עובדים שעות ארוכות מחוץ לבית. הבנים לא רואים לנגד עיניהם דגם התנהגות גברי. בנסיבות האלה ילדים מתחילים לפתח זהות נשית ( בעבר היה נהוג אפילו להלביש בנים בשמלות. שמלות לילדים ממין זכר נמחקו מקטלוגים של חנויות הכול בו בארה"ב רק בשנות ה- 40 ). בשלב מסויים לומד הנער שעליו לשנות את זהותו מנשית לגברית. במובן מסויים עליו להתכחש לזהות הקודמת ולהוכיח גבריות. באופן כללי, לטענת הגורסים בגישה הזו, ככל שאביו של הילד רחוק יותר ( או בן זוגה של האם ), כך גוברת בילד תחושת חוסר הביטחון בזהותו הגברית ועימה הצורך להיראות גברי. לשם כך עליו לנסות להיות תוקפני ולהשליט את מרותו, בעיקר על נשים.
כאשר חקרו קבוצות של ציידים לקטים נמצא, שרבים מהקונפליקטים שבנים מערביים מתמודדים איתם, לא קיימים אצלם. הבנים נמצאים שעות רבות עם האב, ועם קבוצות גברים. החל מהשלב בו הוא נגמל מהנקה (גיל 3 בערך) האם מתחילה לצאת לעבודת הלקט, כאשר שליש מן הגברים נשארים במחנה עם הילדים.

הבן שלי קיבל ומקבל חיבוקים ופירגונים בלי סוף,יותר מכל אחיותיו,והוא כלכך בן! נכון שהוא רגוע ונינוח אבל גם נועז וחקרן ופעלתן וטכני מאד,וחזק פיזית,לי ברור שבנים ובנות שונים במהותם.
בת ההרים אני מסכימה איתך לגמרי,אבל גם נכון שהחברה מתייחסת בצורה שונה לבנים מאשר לבנות.
לדעתי,מבחינה פיזית גנטית-כמו שבגברים הם גבוהים יותר חזקים יותר ונשלטים ע"י הורמונים שונים לגמרי מנשים כך גם יש תכונות אופי מסוימות שאופיניות להם יותר.וכמובן שתמיד יש יוצאים מהכלל.
אותי מעסיק משהו אחר, הדמות הדומיננטית בחיי כל תינוק ותינוקת זו דמות נשית (לרוב) לתינוקת זו דמות להיזדהות איתה כאשה , ולתינוק? גם התינוק הזכר מזדהה עם אמא בשלב הראשון ואח"כ הוא מתחיל להבין שיש הבדל בינהם,עדיין לא הגעתי לשלב הזה עם בני,אבל ברור לי שזה יוצר הבדל גדול בסוג הקשר, עד כמה העובדה הזו משפיעה על השוני בן המינים? על היחס לנשיות?...

לא יכולה לראות שמרביצים לבני ולא להתערב.
השיטה שלי: להסתכל על העיניים ולא על הידיים. ככה אפשר לראות אם זה ריב או רק האבקות. וגם: זה יגמר בבכי

עוד לפני הלידה. כי הרי גם ברחם הם סופגים את הדיבורים עליהם והיחס אליהם.
עוד סיבה טובה שלא לדעת את מין העובר
כארכיטיפים.
נכון.אבל עדיין בייקום פועלים כוחות זיכריים וניקביים.

לאורך כל ההסטוריה האנושית מיוצגים הזיכרי והניקבי.
כן, כארכיטיפים. אשרינו שאנחנו לא ארכיטיפים מהלכים, אלא כל אחד מייצג באישיות שלו קצת מכל מיני דברים. זה לא סותר שבהחלט ייתכן __שוני מובהק בין בנים לבנות במספר פרמטרים עוד מהרחם (עוד לפני הלידה. כי הרי גם ברחם הם סופגים את הדיבורים עליהם והיחס אליהם).

אם זכר ונקבה היו נולדים טאבולה ראסה,זהים לחלוטין,הרי שיש כאן איזשהו פאק של הטבע.
הכוונה היא לא לטבולה ראסה. כל אחד נולד עם המטענים שלו, בלי קשר לזכר או נקבה.

מתכוונת שלדעתי יש שוני מובהק בין בנים לבנות + יש שוני (שאני מניחה שקיים) ביחס שלנו לבנים ולבנות. (גם וגם, ולא - או או)

אותי לא ישכנע שום מחקר.

גם אני חושבת כמוך, אבל זה כמובן (בעיניי) לא סותר את זה שאנחנו כהורים / מטפלים מתייחסים אחרת (גם שלא במודע) לבנים ולבנות. אני מתייחסת אחרת לילדים, ולדעתי זה בגלל שהם שונים וחוץ מזה יש בי גם שינויים כאמא, אבל אני בטוחה שיש לי גם יחס שונה שקשור לג'נדר.