למה את בטוחה שיש לך בעיה של שליטה? יכול להיות שיש, בטוח שה'בעיה' באה עם המון מתנות נלוות שלא היית מוותרת עליהן. ברגע שאת לא נלחמת או כועסת על חיפוש השליטה - יש פתאום המון מקום לכל מה שיש בך: אחריות, דאגה לכולם, יזמות. אם את לא עסוקה בלהילחם בשליטה, ויותר מקבלת אותה לאט לאט יש הרבה יותר משקל לכל נפלאותיך. (
ב דחילו)
אני מסכימה איתך לגמרי!
אני נוהגת להבחין בין שני סוגים של מקרים: מקרים בהם התכונה הזאת
משרתת אותי מול מקרים בהם היא
אינה משרתת אותי.
תראי, הנטיה לשלוט תמיד תהיה חלק מהחיים שלי, זה ברור.
גם היום, לאחר תהליך (שעוד לא הסתיים) היא קיימת. אמנם במינונים קטנים יותר, אבל קיימת.
והיא תמשיך להתקיים - זו מי שאני וזה חלק ממני.
אני לא מאמינה שאהפוך אי פעם ללוח חלק. אין דבר כזה.
ואני בהחלט אוהבת ומעריכה את הצדדים הטובים של התכונה הזאת אצלי ורואה איפה היא כן משרתת אותי - היא זו שהביאה אותי עד הלום, בזכותה אני (איך ידעת?
) אחראית, יוזמת, מדוייקת, מאורגנת. בזכותה הקמתי עסק מצליח, הרמתי הרבה פרוייקטים וכו'.
ויחד עם זאת אני שואפת לעשות שינוי במקומות בהם היא לא למשרתת אותי - וזה קורה בעיקר ביחסים עם אחרים, בעיקר הקרובים לי.
אני גם מסכימה איתך שההגדרה של תכונה כזאת כ'בעיה' לא עושה טוב ורק מקבעת אותה כ'בעיה'.
יש 'חוק טבע' או 'חוק אנרגטי' שאומר שככל שמתנגדים למשהו הוא מתחזק ומשתרש ואם מרפים ממנו הוא מתמוסס או נחלש.
הידיעה הזאת עוזרת לי להרפות, גם מול אחרים וגם מול עצמי.
שינוי משמעותי ועמוק מתחיל כאשר יש לי יחסים עמוקים עם מה שיש לי ולא עם מה שאין לי.
איך השיטות עוזרות לך? בעיקר נשימה-מעגלית. (
נועה נועה)
הנשימה המעגלית מאפשרת לי גישה ישירה לפצעים ישנים ולרגשות שמלווים אותם.
הרציונל הוא מצד אחד הצד החזק שלי, ומצד שני מהווה עבורי מגבלה, מכיוון שהוא מקשה עלי לגעת בפצעים הללו שלא באמצעות החשיבה, המודעות, והכלים שאני שולטת בהם כל כך טוב.
הנשימה היא בעצם צינור שעוקף בתחכום את הרציונל ולוקח אותי ישר לנקודות שדורשות ריפוי.
איך זה מתבצע: בתחילת הפגישה יוצרים כוונה ספציפית עליה רוצים לעבוד. אח"כ מתחילים לנשום. לפעמים הולכים עם הכוונה ולפעמים מגיעים למקוומת לא מתוכננים.
טכניקת הנשימה היא מאוד מעוררת (בניגוד לנשימה מדיטטיבית שהיא מרגיעה) ומציפה דברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם באמצעות חקירה מודעת.
היא מחברת בין הגוף הפיזי לגוף הרגשי ולגוף הרוחני.
זה באופן מאוד כללי. מקווה שהייתי בהירה. אם לא - תמשיכי לשאול.
היום כשאת בעיצומו של התהליך (הרי הוא לא יפסק לעולם ), איך את מגיבה לסיטואציות כמו שתיארת (אמא שכופה על ילד לאכול ועוד כאלה)? (
נועה נועה)
ברוב המקרים אני שיפוטית כלפיה, ואז מנסה "לרדת מזה".
לא תמיד אני שמה לב לזה ולא תמיד אני מצליחה "לרדת מזה" גם אם שמתי לב. לפעמים נוח ונעים לי להשאר עם ה"רווחים" של להיות שיפוטית (="אני יותר טובה ממנה").
אני עושה על עצמי הרבה עבודה ביום יום תוך כדי החיים, ולשמחתי גם חיה עם מישהו כזה.
לפעמים בזמן אמת, אני עוצרת רגע ומסתכלת. לפעמים אני מבקשת ממנו עזרה ואז הוא עוזר לי לראות משהו, לפעמים אני עוזרת לו לראות (ולפעמים אנחנו מביאים אחד לשני ת'סעיף עם העזרה ההדדית הזאת
).
בקיצור - זה דורש אימון ותרגול ותשומת לב מתמשכת.
גם אני פריקית של שליטה ואמהות כאלו משגעות אותי. מצד שני, בלי לשים לב, לעיתים גם אני מכתיבה לילדים שלי דברים או לחילופין מתעצבנת כשהדברים לא בשליטתי (כמו כשהקטנה לא נרדמת...) (
נועה נועה)
מול הבת שלי הפתעתי את עצמי לחלוטין. כל כך ציפיתי שהאישו הזה של שליטה יקפוץ מולה, אבל כנראה שעד שהיא באה הספקתי לעשות הרבה עבודה עם עצמי.
זה לא שאני לא רוצה שדברים יתנהלו בדרך שלי, אני כן רוצה, אבל אני משחררת מהר יחסית.
למשל, אני עייפה ומתה כבר לזמן לעצמי אבל היא לא נרדמת בזמן שחשבתי שזה יקרה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומשחררת. לפעמים אני ממש מרגישה בגוף את ההתנגדות שלי והתחושה הזאת מאותתת לי שקפץ לי כאן אוטומט.
נסי להתחיל בלהבחין מתי את "על טייס אוטומטי" ומתי את נוכחת. רק להבחין. בהתחלה אחרי שזה יקרה ולאט לאט תוך כדי. תתחילי משם.
[u]למה את בטוחה שיש לך בעיה של שליטה? יכול להיות שיש, בטוח שה'בעיה' באה עם המון מתנות נלוות שלא היית מוותרת עליהן. ברגע שאת לא נלחמת או כועסת על חיפוש השליטה - יש פתאום המון מקום לכל מה שיש בך: אחריות, דאגה לכולם, יזמות. אם את לא עסוקה בלהילחם בשליטה, ויותר מקבלת אותה לאט לאט יש הרבה יותר משקל לכל נפלאותיך.[/u] ([po]ב דחילו[/po])
אני מסכימה איתך לגמרי! :-)
אני נוהגת להבחין בין שני סוגים של מקרים: מקרים בהם התכונה הזאת [b]משרתת אותי[/b] מול מקרים בהם היא [b]אינה משרתת אותי.[/b]
תראי, הנטיה לשלוט תמיד תהיה חלק מהחיים שלי, זה ברור.
גם היום, לאחר תהליך (שעוד לא הסתיים) היא קיימת. אמנם במינונים קטנים יותר, אבל קיימת.
והיא תמשיך להתקיים - זו מי שאני וזה חלק ממני.
אני לא מאמינה שאהפוך אי פעם ללוח חלק. אין דבר כזה.
ואני בהחלט אוהבת ומעריכה את הצדדים הטובים של התכונה הזאת אצלי ורואה איפה היא כן משרתת אותי - היא זו שהביאה אותי עד הלום, בזכותה אני (איך ידעת? ;-)) אחראית, יוזמת, מדוייקת, מאורגנת. בזכותה הקמתי עסק מצליח, הרמתי הרבה פרוייקטים וכו'.
ויחד עם זאת אני שואפת לעשות שינוי במקומות בהם היא לא למשרתת אותי - וזה קורה בעיקר ביחסים עם אחרים, בעיקר הקרובים לי.
אני גם מסכימה איתך שההגדרה של תכונה כזאת כ'בעיה' לא עושה טוב ורק מקבעת אותה כ'בעיה'.
יש 'חוק טבע' או 'חוק אנרגטי' שאומר שככל שמתנגדים למשהו הוא מתחזק ומשתרש ואם מרפים ממנו הוא מתמוסס או נחלש.
הידיעה הזאת עוזרת לי להרפות, גם מול אחרים וגם מול עצמי.
שינוי משמעותי ועמוק מתחיל כאשר יש לי יחסים עמוקים עם מה שיש לי ולא עם מה שאין לי.
[u]איך השיטות עוזרות לך? בעיקר נשימה-מעגלית.[/u] ([po]נועה נועה[/po])
הנשימה המעגלית מאפשרת לי גישה ישירה לפצעים ישנים ולרגשות שמלווים אותם.
הרציונל הוא מצד אחד הצד החזק שלי, ומצד שני מהווה עבורי מגבלה, מכיוון שהוא מקשה עלי לגעת בפצעים הללו שלא באמצעות החשיבה, המודעות, והכלים שאני שולטת בהם כל כך טוב.
הנשימה היא בעצם צינור שעוקף בתחכום את הרציונל ולוקח אותי ישר לנקודות שדורשות ריפוי.
איך זה מתבצע: בתחילת הפגישה יוצרים כוונה ספציפית עליה רוצים לעבוד. אח"כ מתחילים לנשום. לפעמים הולכים עם הכוונה ולפעמים מגיעים למקוומת לא מתוכננים.
טכניקת הנשימה היא מאוד מעוררת (בניגוד לנשימה מדיטטיבית שהיא מרגיעה) ומציפה דברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם באמצעות חקירה מודעת.
היא מחברת בין הגוף הפיזי לגוף הרגשי ולגוף הרוחני.
זה באופן מאוד כללי. מקווה שהייתי בהירה. אם לא - תמשיכי לשאול.
[u]היום כשאת בעיצומו של התהליך (הרי הוא לא יפסק לעולם ), איך את מגיבה לסיטואציות כמו שתיארת (אמא שכופה על ילד לאכול ועוד כאלה)?[/u] ([po]נועה נועה[/po])
ברוב המקרים אני שיפוטית כלפיה, ואז מנסה "לרדת מזה".
לא תמיד אני שמה לב לזה ולא תמיד אני מצליחה "לרדת מזה" גם אם שמתי לב. לפעמים נוח ונעים לי להשאר עם ה"רווחים" של להיות שיפוטית (="אני יותר טובה ממנה").
אני עושה על עצמי הרבה עבודה ביום יום תוך כדי החיים, ולשמחתי גם חיה עם מישהו כזה.
לפעמים בזמן אמת, אני עוצרת רגע ומסתכלת. לפעמים אני מבקשת ממנו עזרה ואז הוא עוזר לי לראות משהו, לפעמים אני עוזרת לו לראות (ולפעמים אנחנו מביאים אחד לשני ת'סעיף עם העזרה ההדדית הזאת :-) ).
בקיצור - זה דורש אימון ותרגול ותשומת לב מתמשכת.
[u]גם אני פריקית של שליטה ואמהות כאלו משגעות אותי. מצד שני, בלי לשים לב, לעיתים גם אני מכתיבה לילדים שלי דברים או לחילופין מתעצבנת כשהדברים לא בשליטתי (כמו כשהקטנה לא נרדמת...)[/u] ([po]נועה נועה[/po])
מול הבת שלי הפתעתי את עצמי לחלוטין. כל כך ציפיתי שהאישו הזה של שליטה יקפוץ מולה, אבל כנראה שעד שהיא באה הספקתי לעשות הרבה עבודה עם עצמי.
זה לא שאני לא רוצה שדברים יתנהלו בדרך שלי, אני כן רוצה, אבל אני משחררת מהר יחסית.
למשל, אני עייפה ומתה כבר לזמן לעצמי אבל היא לא נרדמת בזמן שחשבתי שזה יקרה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומשחררת. לפעמים אני ממש מרגישה בגוף את ההתנגדות שלי והתחושה הזאת מאותתת לי שקפץ לי כאן אוטומט.
נסי להתחיל בלהבחין מתי את "על טייס אוטומטי" ומתי את נוכחת. רק להבחין. בהתחלה אחרי שזה יקרה ולאט לאט תוך כדי. תתחילי משם.