הכל שיעור, יש שיעורים שטובים ויש שיעורים שמטיבים, כל חוויה מלמדת אותנו, ברגע שאנחנו לא מחפשים את השיעור בחוויה אנחנו מפספסים, גם מה שנראה לנו כחויה לא טובה או לא ברורה. כדאי להשקיע ולהתרכז בחיפוש זה נותן לנשמה ולזכרון אפשרות להכניס את זה למיקום שלו ולבצע את התיקון

[u]אבל העובדה היא שאת לעתים נדירות יודעת בוודאות מה השיעור שלך, לאן הוא מוביל אותך, ואם את בכיוון הנכון[/u]
מתקנת:
לעתים נדירות אני יודעת במאה אחוז, כשאני באמצע התהליך וההחלטה. הרבה פעמים רבדים מסוימים של השיעור מתגלים יותר מאוחר, בדיוק אחרי שהמשבר חלף, או הרבה יותר מאוחר.
זה נכון שאין להכליל.

[u]אם הם ימשיכו לחיות, הם פשוט יהיו חייבים ללמוד את השיעור של נפרדות, מתוך הדבק הכי גדול בעולם.[/u]

מהסיפור של התאומים נשמע שעצם החוויה של הצמיחה ברחם כתאומים סיאימיים, ההתמודדות של האם והתקשור עם המורה זה שיעור בפני עצמו.
אפשרות נוספת היא שהם יוולדו ויעברו ניתוח להפרדה ביניהם. זה יהיה תיקון עוצמתי במיוחד כי הוא יגולם במימד הפיסי ולא רק הרגשי והרוחני. אבל רק האם תוכל לבחור את התגלגלות השיעור המדהים הזה.

לעיתים השיעור נחווה בשלב העוברי. מי אמר שכולם חייבים להיולד? מי קבע בכלל את אורך החיים הרצוי?
עם כל הכאב, הריון שנפסק הוא שיעור לא פחות קסום ומלמד משיעור של תקופת חיים באורך מסויים.

[u]אבל העובדה היא שאת לעתים נדירות יודעת בוודאות מה השיעור שלך, לאן הוא מוביל אותך, ואם את בכיוון הנכון.[/u]
אני לא בטוח שאפשר לומר את זה בכזו נחרצות, על כולם. לפעמים יודעים בוודאות ולפעמים לא.

_האם יש דרך לדעת אם זה השיעור הנכון שהיקום או האל מכוונים אותי אליו?
האם יש דרך לדעת שלמדתי? שבאמת עשיתי את התיקון? זה לא תמיד ענין של הרגשה ואני לא יודעת איך יודעים אם חוזרים לאיזון הנכון בעקבות השיעור שמחליטים ללמוד?_
שירית, זה קשה. שאלת שאלות קשות ומתבקשות, אבל העובדה היא שאת לעתים נדירות [b]יודעת[/b] בוודאות מה השיעור שלך, לאן הוא מוביל אותך, ואם את בכיוון הנכון.
אנשים יכולים לטעות. אנחנו יכולים להרגיש מאוד בערפל ולא בטוחים בעצמנו.

מצד אחד של הסיפור שלך, אמרת שהעובר עשוי להיות "לא תקין" ולא פירטת. בישראל יש איזו שהיא דחייה קולקטיבית מאוד גדולה של מומים, ורופאים ממליצים לאנשים להפיל עוברים מסיבות שלא תמיד היו מתקבלות בארץ אחרת. למשל, ילדים עם תסמונת דאון. ברור שיש מחלות ומומים גנטיים שכמעט לכולם יש הסכמה בקשר אליהם (כל מיני מחלות מזעזעות של מערכת העצבים, שהילד מידרדר בגיל שנה ומת בגיל חמש). אז כמובן שאני לא יודעת מה המקרה שלכם, ולא לי לשפוט, אבל חשתי צורך להזכיר שיש פרספקטיבה אחרת לדברים מסוימים. יש דברים שנחווים בצורה מאוד שונה במקומות שונים.

מצד שני, יש לי סיפור. סליחה על האורך.
מורה רוחנית אחת שאני מכירה קיבלה שאלה מתלמידה שלה, שנכנסה להריון וגילתה שיש לה תאומים סיאמיים. היא היתה בהתלבטות גדולה מאוד אם להפיל או לא, ומה המשמעות של כל זה.
המורה לא ידעה להשיב מיד. היא עשתה מדיטציה, ויצרה מגע עם הנשמות של העוברים. הם סיפרו לה שהם קשורים מאוד זה לזה כבר כמה וכמה גלגולים, וזה הגיע למצב מוגזם לחלוטין. הם החליטו שהם חייבים ללמוד להיפרד, להיזכר מחדש באינדיווידואליות ובנפרדות שלהם. אז הם בחרו להתגלגל כתאומים סיאמיים, מתוך מחשבה כזאת:
אם יפילו אותם, אקט ההפלה יחתוך ויפריד ביניהם. (לא הבנתי בדיוק את הנקודה הזאת, ואני מקווה שאני מצטטת נכון). יש סיכוי או סברה שהנשמות שלהם יתרחקו בעקבות זה.
אם הם ימשיכו לחיות, הם פשוט יהיו [b]חייבים[/b] ללמוד את השיעור של נפרדות, מתוך הדבק הכי גדול בעולם. הם יגלו שהם שונים ושיש להם רצונות וצרכים שונים, ויצטרכו ללמוד איך מתארגנים עם הצרכים השונים האלה, בסיטואציה של הידבקות פיזית.

המסקנה של המורה, וה"עצה" שלה לתלמידה שלה לא היו חד משמעיות. לא היתה, במקרה הזה, דרך אחת שהיתה נכונה בבירור יותר מהאחרות, ולמעשה ההחלטה (אם להפיל או לא) נשארה בידיה.

[u]אבל האם יש דרך לדעת אם זה השיעור הנכון שהיקום או האל מכוונים אותי אליו?[/u]
אני לא אדם דתי,אני אדם שמאמין שבכולנו ניצוץ אלוהי.
כשהיתי בהריון, ראשון,במצב כספי גבולי...אני גרה באזור בו יש מרחבי אין סוף מקסימים.בלי בושה,היתי הולכת לטייל עם הכלבה, כשאישי לא היה בבית, וכמו שרבי נחמן היה מציע,היתי פשוט זועקת לשמיים, ושואלת מה השיעור ,מה אני אמורה לילמוד מכל זה, אני מקבלת הכל באהבה, אבל מה?
למה?
והתשובות באו לי, באו אחרי, לא הרבה זמן.(כל אחד והשיעורים והתובנות שלו)
אבל מה שבא מיד, זה סוג של שיחרור מועקה. נתתי, לגיטימציה, לכאב שלי מול הניסיון,הרשתי לעצמי להיות חלשה וניזקקת.ולא חזקה ויודעת.
ולדעתי, כן.
כל דבר כימעט בחיינו הוא שיעור במסע ארוך ארוך שבסופו,אנו מתים טיפשים;-)

אחיטוהר - המון תודות! הקטע שהבאת בהחלט מתאים ומתאר את ההרגשה. אנחנו צריכים למצוא [b]בתוכנו[/b] את הכוח האלוהי שיתן [b]לנו[/b] את היכולת להתמודד ולהחליט את ההחלטה הנכונה. לפתע המילה [u]אחריות[/u] מקבלת משמעות אמיתית הרבה יותר מבכל מצב אחר בחיים.
אחיטוהר ונועה - שוב הרבה תודות על התמיכה והעידוד!!
אשמח לשמוע עוד מקורות רלוונטיים.

[u]ומה שבא הוה לטובה וכו'[/u]
אוי, יש כאן שגיאה(כרגיל) זה אמור ליהיות ..."הוא לטובה", ויצא הוה לטובה, כמו ...הווה לטובה...האומנם שגיאה;-)

[po]נועה בר[/po]
לא זו אינני אני. זו כניראה [b]שירית[/b] אחרת
<איזה יופי לי שאת זוכרת את שמי>
ואם אני כבר פה וגם קוראים לה(לי) שירית אז אני מרגישה מחויבות מוסרית;-) להתיחס
וואו, לרגע חשבתי שאני כתבתי את זה אבל בדקתי..ואני לא בהריון.
קודם כל קבלי חיבוק גדול!!!!
שאלות קשות את שואלת בתקופה כל כך חזקה בחיים.
לא עברתי חוויה כזו, אבל אני מאוד מיזדהה איתך.
תמיד אנחנו נאחזים בכך שכל דבר הוא שיעור, ומה שבא הוה לטובה וכו' מיני מישפטים, שמנחמים....רק שיש רגעים בחיים, שכל מה שבא לך ליזעוק זה
למה????
למה אני ?למה עכשו? מה כבר אפשר באמת לילמוד ?והאם הלמידה שאני "אמורה" לילמוד תשרת אותי, את מישהו?

[u]אני יודעת שהשיעור הוא מה שאני בוחרת ללמוד, אבל האם יש דרך לדעת אם זה השיעור הנכון שהיקום או האל מכוונים אותי אליו?[/u]
אני רוצה בירשותך להפנות אותך אל דבר אחרון שקראתי אתמול,
[spoiler=מתוך המרכז לקבלה]
ע"ב שמות

שש מאות אלף בני ישראל נעזבים לאנחות על חוף ים סוף. פרעה והצבא המצרי האכזרי במרדף רצחני אחרי בני ישראל, נחושים להרוג את המתנגדים ולהחזיר את השאר לעבדות. בני ישראל מודאגים. אין לאן ללכת, או לטבוע בים או להתעמת מול רכבי הברזל של פרעה .אין הרבה ברירות.

הם זקוקים לנס .מהר. ולכן הם זועקים לבורא הכל יכול, לאדון רב החסד של היקום, בורא העולם.
הם מבקשים את עזרתו. ומה עונה הבורא בתשובה לזעקותיהם?

[b]"מה תצעק אלי?"[/b]

לא בדיוק התשובה שהיית מצפה מבורא בעל חמלה אינסופית. אבל זה הוא, למעשה, מה שהתורה אומרת כאשר הבורא עונה. אבל זה לא הכול. התשובה הבאה מהבורא היא אפילו יותר מביכה.

אומר הבורא לנשמות האומללות והסובלות.
כאשר שאל ה' את בני ישראל המיואשים "מה תצעק אלי?" זה היה רק צופן.

הבורא בעצם אמר לאנשים שהם בעצמם בעלי הכוח לברוח מהמצב הקשה והמסוכן בכוחותיהם הם. הם לא היו צריכים את עזרתו של הבורא.

למעשה, הבורא לעולם אינו עונה לתפילות המופנות אליו. האנשים עצמם הם שעונים על תפילותיהם ע"י ידיעת הדרך איך להתקשר ולהשתמש באנרגיה האלוהית של הבורא ובכוח האלוהי שבתוך נשמותיהם פנימה}.
[/spoiler]

שירית ((-))
מצטערת שאין לי זמן להגיב . הייתי רוצה.

[u]נכנסת שאלה גדולה נוספת - האם יש מדד כלשהו למידת השינוי :אמיתי או לא,גדול או קטן,משמעותי יותר או פחות וכך הלאה[/u] ([po]עינת טל[/po])

למה בעצם למדוד שינוי?
מה זה נותן?

אני [b]כן[/b] רואה ערך בלהסתכל אחורה ולראות שגדלתי וצמחתי, שלמדתי, שהשתנתי, שיצרתי משהו חדש.
פשוט לראות את זה. לא בהכרח [b]למדוד.[/b]
פעם בשנה, ביום ההולדת שלי, אני עוצרת ומסתכלת מה השגתי והגשמתי בשנה האחרונה.
זה נותן לי המון אנרגיה ושמחה |בלונים|
כשאני מקדישה לזה את תשומת הלב הזאת אני מבחינה בהמון דברים שקרו בשנה הזאת, אבל שכחתי מהם או שלא שמתי לב.
כאשר אני שמה הכל יחד מול העיניים, הכל, גם את השינויים הכי פצפונים - אני נוכחת למה עברתי וזה מאוד ממלא.

אנחנו מעוצבים באופן אוטומטי לראות את מה שאין ולא את מה שיש.
השגנו משהו, עברנו תהליך - אנחנו לא עוצרים לרגע לטפוח לעצמנו על השכם, אלא מתמקדים במה שאין, במה שעדיין לא עובד.
כדי לשים את הפוקוס על מה שהשגנו צריך ליצור את זה באופן מכוון.

זה מתקשר גם לנושא אמירת התודה על מה שיש, שבשמת דיברה עליה.
כאשר ההקשר הוא מה שיש לי ולא מה שאין לי - הכל נראה אחרת.

תפיסת העולם הזאת לא רק ממלאת, אלא גם נותנת אנרגיה ותנופה להמשך תהליך הצמיחה.
באותה הזדמנות, ביום ההולדת, אני בד"כ גם מסמנת את מה שאני רוצה עבור עצמי בהמשך.

{@

עודד, :-).
אני אוהבת את איך שפתאום, תוך מצוקה של אחד הגורים כנגד משהו שהוא לא מקבל, עולה איזה רעיון כל-כך פשוט, שכל-כך עובד.

אצלנו, למשל, לפעמים הוא מתחיל לבכות שהוא רוצה, נניח, עוגיה, כשאין. ואני יכולה שעה להסביר שנגמר, ומחר נכין עוגיות חדשות, והוא בשלו. ואז אני מושיטה את ידי אל קופסת עוגיות מדומיינת, ואומרת: "הנה". והופ, הוא בולס עוגיות-כאילו והשקט שב למשכננו.

<מיצי סוטה מנושא הדף>.

אני רוצה לספר על משהו שקרה לי הבוקר, שבקלות היה יכול לעבור בלי שאני אשים לב שיכול להיות בו שיעור בשבילי.

לבני הגדול (בן 4) יש מכונית צעצוע שהתפרקה לו לשני חלקים. הבוקר הוא פתאום התעצבן על זה ובא אלי מקטר שהמכונית מפורקת. אני ראיתי שמשהו שם שבור ולכן לא ניתן להחזיר אותה למצבה המקורי ואמרתי לו את זה. הוא כמובן לא התרצה והמשיך לקטר לי שאני אתקן אותה.

בשלב מסויים פתאום עלה לי רעיון |רעיון| לחבר את שני החלקים עם "אזיקון". אמרתי לו מה אני הולך לעשות והכנתי אותו מראש שזה לא יהיה בדיוק כמו שזה היה, אלא תהיה לזה איזו תוספת קטנה, מה לעשות. חיברתי לו את האזיקון, וכשרציתי לחתוך את ה"זנב" המיותר של האזיקון, הוא עצר אותי ואמר בהתלהבות: לא, אל תחתוך, אני צריך את זה!

רק בדרך לעבודה חשבתי על השיעור שלי: הוא הראה לי איך אפשר בקלות ובאופן מיידי להעלות את ההתלהבות מחדש בצורה חיה ואמיתית, גם אם משהו קורה לא לפי התכנית המקורית. @}

בשבילי זה שיעור חשוב, תזכורת חשובה. אבל בקלות הייתי יכול לא לשים לב לזה.
אז אני לא יודע [po]האם כל דבר הוא שיעור[/po], אבל הסיפור הזה בהחלט כן היה.

[u]ופה יש לי שאלה ענקית לגבי אפשרות של שינוי אמיתי, אם אפשר להגדיר זאת כך, וכך גם, נכנסת שאלה גדולה נוספת - האם יש מדד כלשהו למידת השינוי: אמיתי או לא, גדול או קטן, משמעותי יותר או פחות וכך הלאה[/u]

[po]עינת טל[/po], תראי, בוודאי שלא ניתן למדוד שינוי באמת-מידה מערבית מוכרת, אבל אני חושבת שכל מי שעיניים בראשו יכול לראות שאנשים סביבו משתנים שינוי אמיתי כל הזמן.

האם לא קרה לך אף פעם, שפגשת מישהי שהיתה החברה-הכי-טובה שלך כשהייתן, נניח, בתיכון, ועכשיו אין לכן על מה לדבר, מרוב שהלכתן בדרכים אחרות ואתן שונות? או להיפך, מישהו שכשהייתם ביחד באיזה קורס, לא היה לכן מה לומר זה לזה, ופתאום היום יש שפע של מילים ביניכם, כי שניכם השתניתם במידה שתאפשר את זה?

נסי לחשוב קצת, ואני בטוחה שתצליחי להבחין בשינויים שחלו אצלך ואצל חברייך. אני יכולה לתת דוגמא על עצמי: פעם הייתי אחת כזאת שלא יודעת להגיד לא, מה שנקרא בפי העם פראיירית. היום, אם תשאלי חברים שלי, אני מניחה שעדיין ישתמשו בתכונות כמו טוב-לב ונדיבות כדי לתאר אותי, אבל אף אחד לא יגיד שאני פראיירית. כי אני לא. וזה כתוצאה של עבודה שלי. היום הרבה פחות קל לדרוך עליי, ואנשים שמכירים אותי רק מה - 5 שנים האחרונות, אפילו יאמרו שאני "יודעת לעמוד על שלי". לא אשכח כמה המומה הייתי כששמעתי שתי חברות שלי מתארות אותי כך, והבנתי איזו דרך עשיתי.
יש מישהו במשפחה שלי שאני מכירה הרבה שנים, ולפני שנים הוא היה אדם מאד נדיב למרות שמעולם לא היה עשיר. במהלך השנים הוא ספג מכות כלכליות כאלה, שעכשיו הוא הפך במובנים מסוימים לקמצן בצורה די מביכה (מביכה בעיני ובעיני אחרים, כמובן, לא בעיניו. בעיניו הוא פשוט זהיר).

עכשיו, מדד השינוי הוא כמובן סובייקטיבי. אני, למשל, עדיין מרגישה פראיירית לפעמים, ויותר קשה לי לעמוד על שלי במקום העבודה שלי (כשעבדתי) מאשר בין חברים. אבל הנה חברות אמרו שאני יודעת לעמוד על שלי.
יש אנשים שיחושו שעברו שינוי עצום בקשר למשהו, ואת תחשבי שחל בהם רק שינוי קטנטן. אולי עבורם הוא באמת עצום, ועבורך הוא טיפה בים, ואין מה לעשות.

[u]מה שאתה מתאר הוא בעייתי כי שיעור זה משהו שאתה יכול לקחת, ולא משהו שמישהו יכול להחליט לתת לך.[/u] ([po]עירית לוי[/po])
[u]זה בדיוק מה שהתכוונתי קודם כשאמרתי שאדם מתוחכם מספיק ע"מ לקחת רק מה שנוח לו.[/u] ([po]עינת טל[/po])
אם הבנתי אותך נכון, נשמע לי שנקודת המוצא שלך היא ששיעור זה משהו שהאדם חייב או [b]צריך[/b] לקחת על עצמו, והוא יעשה מניפולציות כדי להתחמק מזה.
אין כאן עניין של "צריך".
שיעור זה משהו שאדם צריך להיות בשל אליו. בשל כדי להעיז לצאת מ"איזור הנוחות", וזה העניין שלו עם עצמו.
אף אחד לא עומד לאף אחד עם סטופר או עם סרט מדידה :-)

המשפט שאני כתבתי ושהתייחסת אליו - היה בהקשר [b]אחר[/b] לגמרי והתייחס למצב כמו זה שמודי תאר -
כאשר אנשים מנסים להתנער מאחריות ולהלביש אותה בצורת "שיעור" על מי שעומד מולם. במקרה הזה זו מניפולציה.

[u]יהודי בא לעולם כדי ללמוד תורה, להשיג תיקון דרך התורה, ואין לו כל כוונה לקבל שיעורים מהמציאות. הפרשנות שהבאת היא מאוד מאוחרת, ומאוד לא מקובלת בעולם החרדי.[/u]
[po]מודי תאני[/po], האם אתה יודע אולי אם גם בזרמים אחרים ביהדות זה כך? או איפה בחיים המעשיים היהודיים בא לידי ביטוי האופי הלמדני הזה של התורה? האם היית מגדיר זאת למדנות או פיתוח יכולת שינון?

[u]מה שאתה מתאר הוא בעייתי כי שיעור זה משהו שאתה יכול לקחת, ולא משהו שמישהו יכול להחליט לתת לך.[/u] ([po]עירית לוי[/po])
זה בדיוק מה שהתכוונתי קודם כשאמרתי שאדם מתוחכם מספיק ע"מ לקחת רק מה שנוח לו, ופה יש לי שאלה ענקית לגבי אפשרות של שינוי אמיתי, אם אפשר להגדיר זאת כך, וכך גם,נכנסת שאלה גדולה נוספת - האם יש מדד כלשהו למידת השינוי: אמיתי או לא, גדול או קטן, משמעותי יותר או פחות וכך הלאה.

[u]ולדעתי לקוחים מעולם החסידות[/u] (שרית)
את יכולה לפרט ?

[u]ניתן ללמוד משהו ממנו ומההתמודדות איתו[/u] (שרית)
ניתנתלך ההזדמנות לפעול בסיטואציה לא פשוטה בעליל , ולהתבונן על איך שאת פועלת בזמן אמת.ההחלטות שלך ,הבחירות שלך , ילמדו אותך הרבה מאוד על עצמך ,הן מן הסתם כבר מלמדות ,זה דורש את ההתגייסות שלך כולך ,שיהיה לך בהצלחה.

אני מתחבטת בשאלות דומות בסיטואציה מעט שונה ומאוד אשמח לשמוע עוד דעות. מיצי, אם זה לא הכיוון שרצית לקחת אליו את הדף אבין אם תמחקי.
אנחנו בהריון ולאחר כמה בדיקות נאמר לנו שיש סיכוי גבוה שהעובר לא יהיה תקין. אנחנו בהמתנה לעוד בדיקות אבל לא נדע בוודאות אם הכל בסדר ולא ברור אם כל הבדיקות יהיו תקינות האם עדיין אנחנו בסיכון גבוה יותר משאר ההריונות. "נשלחנו" על ידי הרופאים להחליט אם ממשיכים את ההריון או לא.
כמובן שהלבטים גדולים והאחריות לכל כיוון קשה מנשוא, כמו גם ההמתנה וחוסר הידיעה שמלווים אותה.

[b]אני בתחושה שיש לי שיעור ללמוד מהענין ולעשות איזשהו תיקון[/b]
המושגים האלו צצו בתוכי מימים קודמים ולדעתי לקוחים מעולם החסידות.

אני יודעת שהשיעור הוא מה שאני בוחרת ללמוד, אבל האם יש דרך לדעת אם זה השיעור הנכון שהיקום או האל מכוונים אותי אליו?
האם יש דרך לדעת שלמדתי? שבאמת עשיתי את התיקון? זה לא תמיד ענין של הרגשה ואני לא יודעת איך יודעים אם חוזרים לאיזון הנכון בעקבות השיעור שמחליטים ללמוד? האם מישהו מכיר את התיקונים בעולם החסידות? האם יש הקבלה כלשהי בענין זה?

אני מאמינה באל ובכך שאין מקריות והכל בא כי צריך לבוא.
למעלה נכתב "אם קרה משהו רע, הוא רע רק לכאורה, בהתבוננות שטחית". אני חושבת שהוא יכול להיות רע מאוד ולא שטחי כלל, אבל ניתן ללמוד משהו ממנו ומההתמודדות איתו. האמונה לא הופכת את זה לקל יותר.

תודה.

_הבעיה שלי עם "כל דבר הוא שיעור" היא שאני שומע אותה בדרך כלל בסיטואציות כמו:
[list]
[*] "חיכיתי לך שעה. בזבזת את הזמן שלי. למה לא התקשרת להודיע"
[*] "מה אתה מתעצבן? כל דבר הוא שיעור".
[/list]
יש אנשים שרואים בבודהיזם/ניו אייג' רשיון להיות מניאק._ ([po]מודי תאני[/po])

אתה צודק. מה שאתה מתאר הוא בעייתי כי שיעור זה משהו שאתה יכול [b]לקחת,[/b] ולא משהו שמישהו יכול להחליט [b]לתת[/b] לך.
זה קורה כאשר אנשים תופסים טרמפ על הטרמינולוגיה הזאת על מנת לא לקחת אחריות, ועל מנת לנסות להטיל אותה על הצד השני.

כמה הערות

[po]בשמת א[/po]: למיטב ידיעתי, כל מה שאמרת על היהדות איננו חלק אינטגרלי מהיהדות. יהודי בא לעולם כדי ללמוד תורה, להשיג תיקון דרך התורה, ואין לו כל כוונה לקבל שיעורים מהמציאות. הפרשנות שהבאת היא מאוד מאוחרת, ומאוד לא מקובלת בעולם החרדי. (ודרך אגב, למה העלבת את [po]עינת טל[/po]? אסור לה לא לדעת משהו שאת יודעת?)

[po]ב דחילו[/po]: הקשר בין "נסתרות דרכי האל" ובין "כל דבר הוא שיעור" הוא האמונה שהאל נותן לנו תמיד את השיעורים שאנו צריכים, גם אם אנחנו לא מבינים. לעומת זאת, ניתן להבין את המפט "כל דבר הוא שיעור" כ "מכל דבר ניתן ללמוד", בלי שום קשר ל"בלה בלה רוחני" או איך שלא נקרא לזה.

הבעיה שלי עם "כל דבר הוא שיעור" היא שאני שומע אותה בדרך כלל בסיטואציות כמו:
[list]
[*] "חיכיתי לך שעה. בזבזת את הזמן שלי. למה לא התקשרת להודיע"
[*] "מה אתה מתעצבן? כל דבר הוא שיעור".
[/list]

יש אנשים שרואים בבודהיזם/ניו אייג' רשיון להיות מניאק.

_התפילה (אל מי היא באמת מכוונת, וכיצד היא בנויה) או המשמעות של ההודיה ואמירת ההלל (שימי לב שכל יומו של יהודי שומר מצוות רצוף ברכות שבהן מודים על מה שיש).
זה לא מקרי. יש לזה משמעות. ואם עושים את זה מתוך כוונה, זה משהו שעושה את החיים אה... אופס... מאירים? (מותר להשתמש במלה הזאת?)_ ([po]בשמת א[/po])
מותר ורצוי! :-)
|Y|

[u]המטאפורה של תהליך או דרך מאוד מרכזית בבודהיזם[/u] [po]נוסעת סמויה[/po] , מענין מאוד. מטאפורה של דרך, לימוד, מסע מדברות אלי יותר מ'שינוי'. עבודה שמבקשת שינוי ספציפי, בקשה ל'שיפור' במובן מסוים סוגרת את האופק של ה'דרך'. מעין טיפוס, הישגיות בלבוש אחר. מסע, לעומת זאת, הוא דבר פתוח. פתוח להישג, לכישלון, למפגש. פתוח לכך שיש לך תפקיד, שלצורך בשליטה יש תפקיד. במקום 'האושר מתחיל בתוכי', משהו כמו 'המשמעות מתחילה כשאני יוצאת מתוך עצמי'..

השינוי הפנימי התכליתי, של דגים נחושים שמבקשים לכבוש את החלל ;-) הוא קצת כמו המצווה 'שלא לשמה', אלא כדי לקבל פרס. ואני מצטרפת להמלצה על 'לדרוש אלוהים', ספר מרווה ומצמיא.

[u]באותו אופן גם לתפיסות שקיימות בתרבות היהודית.[/u]
גם אני.

[u]מה מבחינתי התוך ומה הקליפה[/u]
זה תמיד מומלץ (אומרת תלמידתו של פרופ' שלמה בידרמן לפילוסופיה הודית).

_הכוונה איננה רק לשנן פרקים או להתפלפל בנושאי הלכות, אלא לפתח "כוונה" (זה ביטוי יהודי) ומודעות עצמית ומודעות לבחירות שלנו, שיכלול התובנה והנפש שלנו, זיכוך הנשמה ועוד כיוצא באלה דברים.
למעשה, כשמעמיקים בכל מיני תפיסות זרות לגבי שינוי אישי ויחסינו עם העולם, מגלים שהיהדות כבר גילתה אותם זה מכבר (נגיד לפני יותר מאלפיים שנה...)._
בהקשר זה מתבקש להזכיר את יאיר כספי וספרו [url=http://psy.org.il/addMessageForm.asp?forum=25&id=1.]לדרוש אלוהים[/url]
[hr]
[u]אז זה לא חשוב "למה בדיוק הבודהיזם מתכוון". זה עסק שלהם. אנחנו, בינתיים, יהודים, ויכולים לבחור מהם רק מה שמשרת אותנו... מה שנקרא "רימון מצאתי, תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי"[/u]
לי זה דווקא כן חשוב. המפגש עם הרעיונות הבודהיסטיים מאוד משמעותי בשבילי, ואני רוצה להכיר ולהבין אותם יותר לעומק לפני שאני מחליטה מה מבחינתי התוך ומה הקליפה (אבל אולי הדף הזה אינו המקום המתאים לכך).

ואגב, בתור חילונית גמורה אני מתייחסת באותו אופן גם לתפיסות שקיימות בתרבות היהודית.

אשה במרחקים, הכוונה איננה רק לשנן פרקים או להתפלפל בנושאי הלכות, אלא לפתח "כוונה" (זה ביטוי יהודי) ומודעות עצמית ומודעות לבחירות שלנו, שיכלול התובנה והנפש שלנו, זיכוך הנשמה ועוד כיוצא באלה דברים.
למעשה, כשמעמיקים בכל מיני תפיסות זרות לגבי שינוי אישי ויחסינו עם העולם, מגלים שהיהדות כבר גילתה אותם זה מכבר (נגיד לפני יותר מאלפיים שנה...). למשל, המשמעות של התפילה (אל מי היא באמת מכוונת, וכיצד היא בנויה) או המשמעות של ההודיה ואמירת ההלל (שימי לב שכל יומו של יהודי שומר מצוות רצוף [b]ברכות[/b] שבהן [b]מודים[/b] על מה שיש).
זה לא מקרי. יש לזה משמעות. ואם עושים את זה מתוך כוונה, זה משהו שעושה את החיים אה... אופס... מאירים? (מותר להשתמש במלה הזאת?)
<אולי חשוב להגיד שאני בהחלט לא אדם שומר מצוות, אבל במובן מסוים אני בהחלט כן אדם מאמין - לא בממסד דתי או בהגדרה דתית כלשהי. זאת לא פרסומת לדת, לא לדת היהודית, ובוודאי לא לאף דת אחרת>

<אה, ותרשו לי עוד הערה: אני אישית מוכנה להתעניין מאוד בבודהיזם, אבל אני לא מייחסת לו חשיבות עליונה בדיון הזה. יש להם תובנות שיכולות לתרום לנו, אבל אני לא רואה אף אחד כאן נעשה בודהיסטי או רואה בתפיסות שלהם את חזות הכל או את בעלי המונופול על השיפור העצמי. אז זה לא חשוב "למה בדיוק הבודהיזם מתכוון". זה עסק שלהם. אנחנו, בינתיים, יהודים, ויכולים לבחור מהם רק מה שמשרת אותנו... מה שנקרא "רימון מצאתי, תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי" (-: )

[u]תנסי אחרת: אצלנו ה יהודים (סליחה על המלה הגסה ) אין שום דבר חדש ברעיונות האלה[/u]
לא ייאמן!
בדיוק קראתי הבוקר בעלון החדש של [po]באופן טבעי[/po] את המאמר של צליל אופיר "אחריות - סוף מעשה במחשבה תחילה".
הוא מתחיל בציטוט מעקביא בן מהללאל "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ומסביר את האחריות הזאת בין היתר כ"אחריות [של האדם] שביטויה הוא הצורך לחיות נכון ולהמשיך ולשפר את הנכון הזה" (בכלל כל המאמר מומלץ).

[u]אפשר להחליט באופן מכוון להתחיל להסתכל על מישהו בדרך מסויימת. למשל - "הוא סקרן" או "בעל שמחת חיים" או "נדיב" וכדומה, ואז זה יופיע עבורנו במציאות.[/u]
נכון מאוד. ובדיוק באותו אופן, כאשר בוחרים להתבונן על החיים כעל תהליך מתמיד של צמיחה והתפתחות, החיים נענים להתבוננות הזו @}.

[u]ממה שקראתי על בודהיזם ההתבוננות הפנימית מגלה ש'אני והעולם הם אחד', כלומר שאין הפרדה ביני לבין האחר וביני לבין העולם. יש מסך של אגו, אשליה של 'אני'. זה תהליך? לא יודעת. זו תובנה. לפעמים היא נוכחת ולפעמים מסתתרת.[/u] המטאפורה של תהליך או דרך מאוד מרכזית בבודהיזם. ככל שמתקדמים בדרך הראִייה מצטללת ומתרבים רגעי השחרור שבהם האדם רואה את המציאות נכוחה. אאל"ט, בפילוסופיות מזרחיות אחרות (למשל - זן-בודהיזם וטאואיזם) ההארה אכן מתוארת לעתים במונחים של insight - מעין אסימון שנופל ברגע מסוים.

[u]תנסי אחרת: אצלנו ה יהודים (סליחה על המלה הגסה ) אין שום דבר חדש ברעיונות האלה. התלמוד, המשנה, הגמרא, האגדה וכמובן - כמובן - הקבלה, מלאים בתפיסה הזאת, שבאנו לעולם הזה כדי ללמוד[/u]
טוב ,זה מניח את דעתי במקצת ,לחשוב ששני דורות לפני שיננו אבותי פרקים על פרקים,ואימצו את מוחם בקדחתנות בפילפולים אינסופיים.

[u]דגים לא אמורים להיות באקווריום. האם זה אישי? פנימי? ציבורי?[/u] ([po]ב דחילו[/po])
העובדה שהם באקווריום היא באמת מחדל תרבותי :-)
ההבדל בינם לבנינו הוא שאם אנחנו היינו בתוך אקווריום, היינו יכולים להוציא את עצמנו ממנו.
הם לא.

בשביל להוציא את עצמנו מהאקווריום היינו צריכים לעשות בו זמנית שינוי תרבותי ושינוי אישי פנימי.

אם היינו רק יוצאים מהאקווריום [b]ולא[/b] עושים שינוי פנימי - היינו ממשיכים לחיות [b]כאילו[/b] אנחנו עדיין בתוכו (אפרופו [po]תפישות שבי[/po]).

<ותודה :-]>

[u]האם לדעתכם בנאדם לא מתוחכם מספיק בכדי להערים על עצמו ולבחור ללמוד מה "שמתאים" ,"נוח" לו,בעוד שמורה יכול לכפות עליו שינוי שלא היה בוחר בעצמו?_ [po]עינת טל[/po] , למה את מתכוונת? למצב של השפעה שלילית של אנשי רוח 'מקצועיים' או מפוקפקים? אפשר להיות _בשלים[/u] גם לשינוי שלילי.

נזכרתי במשפט ששמעתי פעם, בהקשר של 'עבודה על עצמי': you're not the man you pretend not to be :-)

[u]מה שלומדים בתהליך הצמיחה וההתפתחות הוא לקבל את אי השלמות שלנו באהבה.[/u] אני מרגישה כך בעצמי.

[u]לא בדיוק מאושרים - מה זה בעצם "מאושרים"... פה השאלה היא כזאת: אם טוב לך כמו שאת, אז את מאושרת! ואם לא טוב לך כמו שאת, אז למה לא לשפר את זה?[/u] בתהיה שלי התכוונתי להתבוננות ב'חיפוש אחר האושר' כפסגה של תהליך. 'אם לא טוב, אז לשנות' הוא סיכום מצויין של מה שאני מנסה לערער. אני לא בטוחה שאושר הוא המדד, כמצב סטטי. קרוב יותר יהיה אולי 'חיפוש אחר משמעות'. ומשמעות היא לא 'עסק' פרטי.

[u]אני לא אומרת שלא צריך לשאוף לשינוי תרבותי - כן צריך, אבל במקביל לשינוי פנימי אישי[/u] קודם כל אני מצטרפת לבשמת בכך שהניסוחים שלך מעולים. תרבות היא לא משהו חיצוני לנו. כאשר את שוקלת בביקורתיות האם להשתתף במירוץ הצרכני או בוחרת איך לגדל את ילדיך זו בחירה תרבותית. העובדה (התרבותית) היא ש'כוווולם' עובדים על הפנימיות.. :-) הדגים הם דוגמא מצויינת - דגים לא אמורים להיות באקווריום. האם זה אישי? פנימי? ציבורי?

ממה שקראתי על בודהיזם ההתבוננות הפנימית מגלה ש'אני והעולם הם אחד', כלומר שאין הפרדה ביני לבין האחר וביני לבין העולם. יש מסך של אגו, אשליה של 'אני'. זה תהליך? לא יודעת. זו תובנה. לפעמים היא נוכחת ולפעמים מסתתרת.

[u]כל עבודה עצמית דורשת יציאה מ"איזור הנוחות". שינוי הוא לא נוח. עצם הבחירה ללמוד מעידה על מוכנות ובשלות לצאת מהמצב הנוח.[/u]
וואאאווווו |Y|

[u]האם לדעתכם בנאדם לא מתוחכם מספיק בכדי להערים על עצמו ולבחור ללמוד מה "שמתאים" ,"נוח" לו,בעוד שמורה יכול לכפות עליו שינוי שלא היה בוחר בעצמו?[/u] ([po]עינת טל[/po])
זה לא נשמע לי הגיוני.
אם מישהו הגיע למצב שהוא רוצה לעשות עבודה - הוא יעשה.
וכמו שחני אמרה - הוא יעשה אותה בקצב שלו. שינוי לא יכול לקרות כאשר מישהו לא בשל לאותו שינוי. אי אפשר לאלץ או לגרום בכוח לשינוי, מה גם שהוא בא מבפנים ולא יכול לבוא מבחוץ. לקבל השראה מבחוץ - זה כן. בהחלט. אבל כדי שהשינוי יקרה נדרשת עבודה אמיתית מבפנים.

בנוסף, כל עבודה עצמית דורשת יציאה מ"איזור הנוחות". שינוי הוא לא נוח. עצם הבחירה ללמוד מעידה על מוכנות ובשלות לצאת מהמצב הנוח.

[u]אני רוצה לחשוב שה'עבודה הזו' באה לתקן משהו לא מקולקל כלל ושכדאי להפנות את פנס החיפוש למקומות אחרים, מחוץ לעצמינו. או לפחות שאנחנו כאנשים איננו פגומים - התרבות שלנו חולה[/u] ([po]ב דחילו[/po])
עולים לי כמה דברים ביחס לזה:

[list=1]
[*] ההֵקשר שמתוכו אני מגיעה לעבודה העצמית הזאת הוא לא שיש בי משהו מקולקל, זה לא הקשר של [b]"בעיה",[/b] אלא הקשר של [b]"אתגר".[/b] אני לא מקולקלת ולא פגומה ולא צריך לתקן אותי - אלא אני נהדרת כמו שאני, ועכשיו אני מחפשת את הרמה הבאה. זו, אגב, אחת הסיבות שבגללן אני לא מאמינה בטיפול פסיכולוגי (כפי שפירטתי אי שם למעלה) - ההקשר בו נעשים רוב הטיפולים הוא שיש כאן בנאדם מקולקל, פגום, וצריך לתקן אותו :-P
[/list]

[list=1]
[*] בשבילי יותר מעצים לחפש בפנים מאשר בחוץ, מכיוון שבשינוי פנימי אני זו שמשנה את המציאות, זה בידיים שלי. אני לא מחכה לאיזו תרבות חיצונית שתשתנה ותהפוך אותי למאושרת, אלא אני זו שיוצרת את האושר שלי במו ידי.
[/list]

[list=1]
[*] אני לא אומרת שלא צריך לשאוף לשינוי תרבותי - כן צריך, אבל במקביל לשינוי פנימי אישי. בעיני רק שינוי תרבותי לא יצליח לעשות את העבודה. תארי לך שיש לך אקווריום עם דגים חולים באיזו פטריה (סתם בשביל הדימוי, כן? אין לי מושג אם לדגים יש באמת מחלות כאלה :-) ). עכשיו, את רואה שהמים בהם הם שוחים מלאים בפטריות האלה ואת מחליטה להחליף אותם במים נקיים. אבל מה - בדגים לא טיפלת והם עדיין נגועים בפטריות. תוך כמה ימים המים החדשים יתמלאו גם הם בפטריות הללו. וכל זה כדי להמחיש ששינוי תרבותי לבדו לא יספיק.
[/list]

[u]מה אם אנחנו לא מושלמים, לא מתפתחים ולא בדיוק מאושרים.[/u]
הייתי מפרידה:
לא מושלמים - זה דבר שה"שיעורים" לא מתקנים, בשום פנים ואופן. מה שלומדים בתהליך הצמיחה וההתפתחות הוא לקבל את אי השלמות שלנו באהבה.
לא מתפתחים - מה זה בעצם? רק מת לא מתפתח. כולנו מתפתחים כל הזמן, עם או בלי מודעות.
לא בדיוק מאושרים - מה זה בעצם "מאושרים"... פה השאלה היא כזאת: אם טוב לך כמו שאת, אז את מאושרת! ואם לא טוב לך כמו שאת, אז למה לא לשפר את זה?
טוב, יש אנשים שנהנים לסבול. הם באמת לא מעוניינים ללמוד. ולא חייבים.

כמו שפרח בר כבר ניסחה מעולה, כל דבר הוא שיעור רק למי שרוצה ללמוד...
דגש על "רוצה".

[u]האם אין אנו ה"מערביים" מאמצים רעיונות שבאים מתרבות אחרת שונה לחלוטין,ובעצם רק נמצאים בתרגום כל הזמן ?[/u]
תנסי אחרת: אצלנו ה [b]יהודים[/b] (סליחה על המלה הגסה (-; ) אין שום דבר חדש ברעיונות האלה. התלמוד, המשנה, הגמרא, האגדה וכמובן - כמובן - הקבלה, מלאים בתפיסה הזאת, שבאנו לעולם הזה כדי [b]ללמוד[/b] (-:

[u]ולא ממש הבנתי למה התכוונת בחלק הראשון של ההודעה שלך. אשמח אם תסבירי[/u] טוב, זו לא ממש כוונה יותר תהייה. באיזשהו מקום אני כמו הרשע מהאגדה: 'מה העבודה הזו לכם?' ;-) אין לי סבלנות (כנראה) לתהליכי התפתחות ארוכים ועמוקים.

אני רוצה לחשוב שה'עבודה הזו' באה לתקן משהו לא מקולקל כלל :-) ושכדאי להפנות את פנס החיפוש למקומות אחרים, מחוץ לעצמינו. או לפחות שאנחנו כאנשים איננו פגומים - התרבות שלנו חולה (קראתי פה באתר המלצה על ספר (נוסף) ששמו דיבר אלי: 'אינדיוידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי'), או התרחקה יותר מדי מהמקורות שלה, ממה שמתאים לנו (ול'עיצוב שלנו') כבני-אדם וכדאי לנו להתיחס לזה, אבל נקודת המוצא של עבודת תיקון אינדיוידואלית או 'ניתוח ההיפרדות מהסבל' ומהעול הקיומי - לא מדברת אלי. היא נראית לי קצת 'תלבושת אחידה', נו, מתאימה לכולם, דיקטטורה מסוג חדש, בעידן שבו כל אחד יכול, כביכול, להיות מה שיבחר והמציאות היא 'מה שאתה עושה ממנה' - במובן מסוים יש יותר אחידות.

מה אם איזו אובססיה טובה, מגלומניה משובחת, חרדת נטישה מלנכולית ושיכרות בלתי מזיקה. מה אם אנחנו לא מושלמים, לא מתפתחים ולא בדיוק מאושרים, בטח לא אושר יציב. יש מקום להפרעות של כולם וקודם כל של עצמינו.

[po]ב דחילו[/po]: [u]מאיפה באות התמונות של שינוי, של 'אני' אחרת, שמעולם לא היתה?[/u]
התמונות האלה באות ממקום מאד מוכר, מבפנים. של אני שכן היתה פעם ורוצה לשוב לעצמה. השינוי המדובר אינו חיצוני אלא פנימי . דיאטה זה לא כל הסיפור. (-:

[po]עינת טל[/po]
[u]האם לדעתכם בנאדם לא מתוחכם מספיק בכדי להערים על עצמו ולבחור ללמוד מה "שמתאים" ,"נוח" לו,בעוד שמורה יכול לכפות עליו שינוי שלא היה בוחר בעצמו?[/u]
אדם לא ילמד מה שעדיין הוא לא מוכן ובשל ללמוד. הוא לא יראה מה שהוא עדיין לא יכול לראות. מורה טוב ידע לשאול שאלה שתעורר את האדם לחשיבה ולגילוי עצמי ולהתקדמות בדרך שלו ובקצב שלו.

אולי משהו יודע מאיפה לקוחה המילה הזאת ?
העליתם בודהיזם - שם זה נקרא - שיעור ?
האם זה נקרא אחרת במקורות שונים ?
האם זו מטבע לשון ניואג'ית ?
האם לדעתכם בנאדם לא מתוחכם מספיק בכדי להערים על עצמו ולבחור ללמוד מה "שמתאים" ,"נוח" לו,בעוד שמורה יכול לכפות עליו שינוי שלא היה בוחר בעצמו ?
האם אין אנו ה"מערביים" מאמצים רעיונות שבאים מתרבות אחרת שונה לחלוטין,ובעצם רק נמצאים בתרגום כל הזמן ?
תודה

[u]תאהבי את השומנים - ואז תרזי ומה עם 'תאהבי את השומנים', או 'תאהבי אותך' וזהו?[/u] ([po]ב דחילו[/po])
את צודקת.
יש כאן אלמנט נוסף: הקבלה לא יכולה להיות "בשביל ש...", אלא אמורה להיות קבלה נקיה לשם קבלה.
לאהוב [u]את השומנים,[/u] [b]בשביל[/b] לרזות - לא עושה את העבודה :-P
אי אפשר לעשות מניפולציה עם זה.

ולא ממש הבנתי למה התכוונת בחלק הראשון של ההודעה שלך. אשמח אם תסבירי :-)

[hr]

[u]חשבתי על הדברים שכתבת בהקשר של היחסים שלי עם בתי דווקא[/u] ([po]נוסעת סמויה[/po])
נכון! זה עובד נפלא גם ביחסים עם אנשים אחרים, לא רק עם עצמנו.
כשמתנגדים לתכונה מסויימת אצל מישהו אחר שאנחנו נמצאים במערכת יחסים איתו (ילד / בן זוג וכו') אנחנו מעצימים את התכונה הזאת.
מעצם זה שאנחנו מתמקדים בה, אנחנו נותנים לה תוקף. כי כששמים על משהו את הפוקוס - הוא גדל ומתעצם.

איך זה קורה:
מרגע ששמנו תוויות על מישהו, נגיד - "הילד שלי אגרסיבי" - אנחנו מתחילים להסתכל עליו דרך "פילטר" של אגרסיבי.
הפילטר הזה הוא שלנו, לא שלו. זה כמו להרכיב משקפיים.
ובגלל שעכשיו אנחנו רואים אותו דרך פילטר של "אגרסיבי", כל מה שנראה במציאות, כל מה שנשים אליו לב, כל מה שיקפוץ לנו לעיניים - זה רק התנהגויות "אגרסיביות".
מתמקדים על האגרסיביות - והאגרסיביות מתעצמת. מרפים ממנה - והיא מתמסמסת.

מה שטוב בכל זה, זו העובדה שזה עובד ככה גם עם תכונות חיוביות :-)
לכן אפשר להחליט באופן מכוון להתחיל להסתכל על מישהו בדרך מסויימת. למשל - "הוא סקרן" או "בעל שמחת חיים" או "נדיב" וכדומה, ואז זה יופיע עבורנו במציאות.

זו עוד דוגמא לאיך אנחנו יוצרים במו ידינו את המציאות שלנו! {@

[u]לדעתי שינוי משמעותי יכול לקרות רק כאשר יש לי יחסים עמוקים עם מה שיש לי ולא עם מה שאין לי.[/u] בשבילי 'שינוי משמעותי' הוא טרמינולוגיה שקרובה ל'עבודה על עצמי', 'התפתחות אישית', 'שחרור מהסבל', אני מבינה שהן מאוד מעשירות אבל יש בהן משהו ליניארי: היה קשה, היה לא טוב, ובעקבות תהליך מסוים נהיה יותר טוב ואפילו מצויין. וזה שונה מ'כבר טוב'.

מאיפה באות התמונות של שינוי, של 'אני' אחרת, שמעולם לא היתה? משום מה אני נשמעת לעצמי כמו פרסומת לדיאטה. תאהבי את השומנים - ואז תרזי P-: ומה עם 'תאהבי את השומנים', או 'תאהבי אותך' וזהו?

[u]על פי הבודהיזם - אדם מואר, בודהה, יחווה רגשות כלשהם מלבד חמלה אינסופית?[/u]
מה עוד צריך חוץ מ [u]חמלה אינסופית?[/u]
בשבילי חמלה= אהבה והכלה.

[u]כדי לקבל את מה שאני מתנגדת לו נדרש ממני לשחרר, להרפות, להעיז, לא לפחד, ולאהוב את מה שיש.[/u]
הרעיון הוא שהדברים יקרו כאילו מעצמם. ללא מאמץ. "העבודה" היחידה הנדרשת היא העמקת ההכרות עם עצמנו.

[po]עירית לוי[/po], תודה!
חשבתי על הדברים שכתבת בהקשר של היחסים שלי עם בתי דווקא ([u]אם אני אקבל את החלקים [b]שבה[/b] שהכי קשה לי לקבל, שנראים לי "לא בסדר" ודורשים שינוי - אז יפתח הפתח לשינוי.[/u]) - והם נראים לי הגיוניים להפליא.

[u]על פי הבודהיזם - אדם מואר, בודהה, יחווה רגשות כלשהם מלבד חמלה אינסופית?[/u]
אני לא מסתמכת על הספרות, אלא על דעתי כרגע :-)
כל עוד האדם חי הוא חווה ומרגיש.
בתהליך ההתבוננות עולה הרגש, ואחריו אנו בוחרים איך להתייחס אליו. האדם המאומן בדרך להארה, יצליח "למוסס" רגש דרך הבנה והסכמה, ולהמשיך הלאה. לזרום [b]עם[/b] החיים כמו המים בנהר.
אני אישית לא מסכימה עם התיאור - להתנתק. ( לא דף פוליטי :-) )

[u]הבודהא מבקש להתבונן ולראות שאפשר להתנתק. לא עוד התחברות למה שאני מרגיש אלא [b]ההכרה "יש הרגשות"[/b]: לא שלי, לא אני, [b]אבל גם לא ניתוק והתעלמות[/b]. בסך הכל הרגשות. דמיינו כמה סבל היה נחסך במערכות יחסים אם בני הזוג היו חיים עם הכרה כזו.[/u]

[u]גם אני מוצאת שיש מתח בין השאיפה התמידית לצמוח ולהתפתח לבין היכולת לקבל את עצמי ואת החיים בדיוק כפי שהם עכשיו. האיזון בין השניים הוא עניין עדין ודינמי.[/u] ([po]נוסעת סמויה[/po])
אני דווקא רואה קשר ישיר בין השניים.
אני מאמינה שככל שאקבל את עצמי יותר כפי שאני כרגע, כך תנופת הצמיחה שלי תהיה גדולה יותר :-)

כתבתי כבר איפשהוא במעלה הדף שלדעתי שינוי משמעותי יכול לקרות רק כאשר יש לי יחסים עמוקים עם [b]מה שיש לי[/b] ולא עם [b]מה שאין לי[/b].
כלומר, אם אני אקבל את החלקים שבי שהכי קשה לי לקבל, שנראים לי "לא בסדר" ודורשים שינוי - אז יפתח הפתח לשינוי.
זה לא פשוט לעשות את זה, וגם נראה לכאורה פרדוקס -
איך אני אמורה לקבל משהו שאני לא אוהבת ורוצה לשנות?

מאחורי הקושי לקבל את הרעיון הזה קיים פחד.
פחד שאם אני אקבל את אותה תכונה, אז אני בעצם אתן לה לגיטימציה ופתח להשאר לתמיד.
גם כאן, אגב, משחק תפקיד האישו של שליטה (שוב אתה :-) )
כדי לקבל את מה שאני מתנגדת לו נדרש ממני לשחרר, להרפות, להעיז, לא לפחד, ולאהוב את מה שיש.

[u]לא שחרור מן הרגשות אלא שחרור מן הסבל.[/u]
נעמי, המטרה האולטימטיבית היא שחרור מן הסבל. על כך אין מחלוקת. אבל האם - על פי הבודהיזם - אדם מואר, בודהה, יחווה רגשות כלשהם מלבד חמלה אינסופית?

נראה לי שהדיון בשאלה זו ממתין למראי מקום רלוונטיים מהספרות.
בינתיים, הנה ציטוט של אחד המקורות שאסף פדרמן מביא במאמר המצוין שלו:
[u]מהרגע שנזיר לא מתייחס יותר אל הרגשות כאל אני, או אל האני כבלתי ניתן להרגשה, או אל האני כניתן להרגשה ובעל היכולת להרגיש, כשהוא לא מתייחס לכך יותר הוא לא אוחז דבר בעולם. כשהוא לא אוחז לא נכפית עליו ריגשה בשל דבר, כאשר הוא לא נירגש––הוא אישית זוכה בשחרור. (D II 68)[/u]

[u]אני שואלת 'התפתחות' לעבר מה? מה רע במה שעכשיו? אם הכל שלם עכשיו - באיזו התפתחות מדובר?[/u]
מתוך האפשור העצמי הזה והידיעה כי אנו שלמים מתאפשרת התפתחות אין סופית. <עם הרבה נשימות טובות תוך כדי> (-:

[u]אבל האידאל שבסוף הדרך הוא של שיחרור מוחלט ממעגל ההיתהוות המותנית. כמו שאני מבינה אותו, פירושו שיחרור מן הרגשות.[/u]

לא שחרור מן הרגשות אלא שחרור מן הסבל.


[u]אני שואלת 'התפתחות' לעבר מה? מה רע במה שעכשיו? אם הכל שלם עכשיו - באיזו התפתחות מדובר?[/u]

התפתחות היא האפשרות להגביר את האהבה. לעצמי, לזולת, למצב.


[u]גם אני מוצאת שיש מתח בין השאיפה התמידית לצמוח ולהתפתח לבין היכולת לקבל את עצמי ואת החיים בדיוק כפי שהם עכשיו.[/u]

אני לא רואה מתח או סתירה. היכולת לקבל (במובן של לאהוב) את עצמי ואת החיים בדיוק כפי שהם עכשיו, זאת התפתחות.

_כשאנו מתמלאים ברגש ומאפשרים לו להיות, רק אז יש לו סיכוי לכאוב פחות, או להיות פחות.
לא אכנס כאן לכל ההסבר על הראיה של הבודהיזם את האדם. אך בהחלט מוכנה להגיד שאין שום כוונה או המלצה לבטל רגשות או לנסות ולא להרגיש אותם. ממש ממש לא._

נועה, אני לא בטוחה שאת צודקת. נכון שבבודהיזם אין שום המלצה לבטל רגשות או לנסות לא להרגיש אותם. הטכניקה היא של [b]התבוננות[/b] ברגשות.
אבל האידאל שבסוף הדרך הוא של שיחרור מוחלט ממעגל [url=http://www.notes.co.il/assaff/6931.asp.]ההיתהוות המותנית[/url] כמו שאני מבינה אותו, פירושו שיחרור מן הרגשות.

[u]אני שואלת 'התפתחות' לעבר מה? מה רע במה שעכשיו? אם הכל שלם עכשיו - באיזו התפתחות מדובר?[/u]

גם אני מוצאת שיש מתח בין השאיפה התמידית לצמוח ולהתפתח לבין היכולת לקבל את עצמי ואת החיים בדיוק כפי שהם עכשיו. האיזון בין השניים הוא עניין עדין ודינמי.

מה שמזכיר לי סטריאוטיפ נפוץ (שכדרכם של סטריאוטיפים, יש בו שמץ אמת) על ההבדלים בין המינים: כשנשים מתבוננות על היבטים שונים של חייהן (החל מצבע הקיר בחדר הילדים וכלה ביחסים הזוגיים), הן נוטות לחשוב איך אפשר לשפר אותם. גברים, לעומת זאת, נוטים להתייחס בחשדנות להצעות לשפר דברים. אם זה לא מקולקל, למה לתקן את זה?

(וכל ההקדמה הזו היא תירוץ לספר בדיחה של חברתי חמוטל:
ילד בא לאבא שלו המהנדס ושואל, מה זה שהשמש זורחת בבוקר במזרח ושוקעת בערב במערב?
והאבא עונה:
עובד?
אל תיגע.)

[u]הרי כל אחד שהשתתף פה בדיון ,המילה שיעור נקשרת אצלו לקשת אסוציאציות שונה לחלוטין.לא?![/u]
אה, אז את בסך הכל רוצה להבין!!! (השתגעת, לא נפגעתי אישית בכלל)
אז למה לא כתבת, פשוט?
(התשובה לשאלה שציטטתי ממך: לא. יש לה משמעות ברורה לכולם. לא נקשרת לקשת אסוציאציות שונה לחלוטין).

כמו שבדחילו כתבה לך, כולם מבינים בדיוק למה הכוונה ב"שיעור". אני מקווה שההסברים האחרונים הבהירו לך.

_ההליכה ב'דרך' הבודהיסטית מאפשרת לקחת בהדרגה מרחק הולך וגדל מן הרגשות, להתבונן עליהם מבחוץ, להרגיש פחות ופחות הזדהות אִתם ([po]נוסעת סמויה[/po])
גם אני, כמו [po]נוסעת סמויה[/po] רואה בעייתיות בדרך שבה הבודהיזם מתייחס לרגשות.
אני לא מאמינה שנכון לבטל את הרגשות, לא להזדהות איתם, או לנסות לא להרגיש.
בעיני זה פיתרון מכני שמרחיק אותנו מעצמנו (ויסלח לי בודהה )._

פרח, אני חייבת לצאת להגנת הבודהיזם.
רעיון ביטול הרגשות פשוט לא בא משם והוא מצביע על חוסר הבנה.
בעולם שמתבונן בכל דבר, כולל כל רגש, ומאפשר לו [b]להיות במלואו[/b] ודווקא כן להתקיים, נמצא ההסבר לעובדה
שכולם סובלים.
כשאנו מתמלאים ברגש ומאפשרים לו להיות, רק אז יש לו סיכוי לכאוב פחות, או להיות פחות.
לא אכנס כאן לכל ההסבר על הראיה של הבודהיזם את האדם. אך בהחלט מוכנה להגיד שאין שום כוונה או המלצה לבטל רגשות או לנסות ולא להרגיש אותם. ממש ממש לא.
לא להזדהות איתם - זה סיפור אחר.

[u]המרחק מהרגשות מפחית את הסבל הקיומי ומאפשר לפעול ממקום נקי יותר, מפוכח ומלא חמלה. באידאל הבודהיסטי, בהחלט ייתכן שתצעקי על מישהו שעושה משהו רע. ייתכן אפילו שתלכי אתו מכות. אבל לא תעשי זאת מתוך חמת-זעם או רגש בוער אחר, אלא כי זהו הדבר הנכון לעשותו, מבחינה מוסרית ופרגמטית.[/u]
בגדול, אני אוהבת את ההסבר הזה, רק רוצה להגיד שלדעתי זהו לא המרחק מהרגשות שמאפשר לפעול ממקום נקי יותר, אלא דווקא ההכרות עם הרגש, וההבנה המלאה של [b]האדם[/b] בהיותו אדם.
[u]מפוכח ומלא חמלה[/u]
לא חי את הרגשות שלו, ( אין זה אומר שאינו מרגיש! ) הגיע למקום שקט ומלא חמלה @}

לדעתי לא כל דבר הוא שיעור אלא שאפשר למצוא בכל דבר [b]מסר[/b] או אינפורמציה רלוונטית לנו, להמשך הדרך.
למשל היום פגשתי מישהי ודיברנו על הרבה דברים, ופתאום היא אמרה משהו שהיה לי מאוד חשוב |נורה| היתה שם אינפורמציה רלוונטית לי :-) באותו הרגע הבנתי למה היתי צריכה לפגוש אותה היום, עכשיו.

כשאני בוחרת ללכת את דרכי ברחוב זה ולא ברחוב אחר יש לכך סיבה שאינה ידועה, או, אין לכך סיבה, עד שלא מצאתי אותה .
בשבילי העניין הוא לחפש את המסר, את האינפורמציה הרלוונטית כדי להתקדם, כדי להשתפר.
כמעט בכל סיטואציה אפשר למצוא פסיק קטן שמדבר אלינו ברמה אחרת, שיש לו חשיבות או עניין והוא מגיע אלינו דווקא עכשיו. אם לא "נקלוט" את המסר, לא יקרה אסון אבל אולי פיספסנו משהו שהיה חשוב לנו בדרכנו.
אולי אותו מסר יחזור שוב ושוב במילים אחרות, ואולי הוא גם לא יחזור שוב...... ( אז כנראה שהוא לא היה מספיק חשוב)
אגב, זה לא חייב להיות דווקא מסר מאוד רוחני, זה יכול להיות שם של מישהו שרלוונטי לנו, או חנות שבה אוכל למצוא דבר שאותו אני מחפשת.
העניין הוא שצריך להיות פתוח כדי לקלוט את המסר, אחרת אי אפשר ללמוד !
בכל דבר אפשר להתעניין ולחפש בו חשיבות עבורנו. כך אני מבינה את ה"שיעור" .

[u]עבורי שיעור הוא: חוויה המאפשרת התפתחות[/u] אהבתי מאוד, אם כי אני שואלת 'התפתחות' לעבר מה? מה רע במה שעכשיו? אם הכל שלם עכשיו - באיזו התפתחות מדובר?

[po]עינת טל[/po] , 'שיעור', 'תיקון' 'מה שאני צריך לעבור' הפכו למטבעות לשון שחוקים. היכן את במרחקים? :-)

איזה דף מצוין! אפילו גריינתי מפה את נועה ברקת ב"שיעור מתוך ש.ע.ר" אדיר!!!
בעייני, כל תמונת עולמו של האדם הוא שיקוף של פנימיותו הוא,ולכן אפשר ללמוד מכל מה שאנחנו רואים וחווים על עצמנו.אנחנו מזמנים לעצמנו סצינות וחוויות כמו התאהבות,אלימות(אפילו כשזה מישהו אחר ברחוב,ישנם אנשים שיראו זאת ואנשים שלא יראו כאלה דברים כלל).קצת קשה להבין את השיעור בד"כ בזמן שבו אנו מוצפים ברגשות ונימצאים ממש בתוך הסיטואציה כי אז הלב פעיל יותר מהמח ולמידת השיעור דורשת מידה מסוימת של ריחוק למען התבוננות פנימה.
כולנו כאן בשביל תיקון,כך אני מאמינה והשיעורים האלה הם אבני הדרך שלנו,לנסות ולהגיב אחרת בפעם הבאה או בהמשך הסיפור(במידה והוא מתמשך).אני יכולה לספר מתוך חוויה אישית שאין דבר יותר מספק מלהגיב סוף סוף אחרת לסיטואציה שבה אין ספור פעמים הגבתי בצורה מסוימת לפי פטרנים שטבועים בי עמוק.לדוגמא בריב עם אמא שלי הצלחתי פעם אחת לא להגיב כמו ילדה קטנה ומתגוננת אלא כמו אישה,שרואה אותה במצוקתה ומשדרת לה אמפטיה.זהו מהותו של תיקון לדעתי-לימוד השיעור,הפנמתו ושינוי דפוסי ההתנהגות שלנו שמזמנים לנו שוב ושוב חוויות מאותו הסוג עד שנילמד.

אוי ואבוי [po]בשמת א[/po],לקחת את הדברים לכיוון פגיעה אישית ממש.
זאת בטח לא היתה הכוונה,
אולי רק לעורר כמה סימני שאלה על האופן שבו מתדיינים על משהו.
אל תשפטי אותי כ"כ בחומרה ,באמת !
אני לא מבינה מה הכוונה בשיעור ואין לי כל כוונה להכנס לדיון שדווקא מעניין אותי מאד,בלי להבין למה לעזאזל אנשים מתכוונים כשהם אומרים שיעור.את מבינה אני קראתי את הכל ולא הבנתי,מדוע לסגור את הדף ולשמור את חוסר ההבנה הזאת לעצמי ?אולי יש כאן סיכוי שאני אבין למה מתכוונים וזה יפתח לי פתח למשהו חדש ? (אפרופו שיעור...)

[u]משהו מרגיז אותי בזה שכולם מתייחסים למילה "שיעור" כאילו יש לה מובן אחד ידוע לכולם...הרי כל אחד שהשתתף פה בדיון ,המילה שיעור נקשרת אצלו לקשת אסוציאציות שונה לחלוטין.לא?![/u]

עבורי שיעור הוא: חוויה המאפשרת התפתחות.

[u]אני ישר רואה איזה מורה עומדת עם האצבע שלופה בתנועה של נו נו נו, או, אמרתי לך, או, לחילופין איזה מר חיוכי-אני-בשליטה-מלאה-הכל-אצלי-בר-הסבר-וניתוח.[/u]
מה שאני לומדת מזה הוא, שכנראה לא יצא לך לקרוא אף ספר שעוסק בשיפור המודעות העצמית, ולא ללמוד שום דבר שעוסק בשיפור המודעות העצמית. פשוט, לא יצא לך. אולי גם לא מתאים לך.
לכן מה שמדברים פה הוא סינית בשבילך.
אל תתעצבני, אשה במרחקים יקרה. אולי זה פשוט לא הדיון בשבילך.
אותי לעומת זאת קצת מצחיק לקרוא פתאום בדיון משתתפת שמתעצבנת שהדיון עוסק ב"בלה בלה רוחני".
זה נראה לך בלה בלה? שוין. אז למה את מכריחה את עצמך לסבול פה בדף הזה? אני באמת שואלת מתוך סקרנות ידידותית (האמת שתמיד מחדש אני מתפלאת למה אנשים יושבים וקוראים דף ובסוף מודיעים שהכל בו קישקוש וממש מעצבן אותם. אולי השיעור שלך הוא לצאת מהאמונה שלך ש"החיים הם סבל" וש"אם נכנסים לדף אז כבר צריך לקרוא אותו"? סתם, תוהה).

מהזוית שלי, של אחת שעובדת, אני לא רואה בזה שום בלה-בלה ושום "רוחניות".
פרקטי לגמרי, מעשי לגמרי, פועל לגמרי, משפר את החיים לגמרי.
בלי שום "בלה בלה", ממש עבודה כמו תרגילי קורה או לחילופין מעבדה לשונית.
משפר את איכות החיים, את הבריאות, את היחסים עם האנשים האהובים עלי, את היחסים עם העבודה שלי, את היחסים שלי עם אוכל (-; ועוד כמה דברים (תזכירו לי בהזדמנות, אולי באוקטובר כזה-כאילו).

[po]עודד המחפש[/po],
[list=1]
[*] הוא שאמרת,זה משטח את הדיון.
[*] אני אוהבת להתעצבן...
[/list]
נראה לי שזה מה שקורה בתרבות המהירה שלנו שבה לוקחים איזה משפט מאיפשהו,מצטטים אותו,בלי קשר להקשר המקורי,בונים על זה איזו תאוריה אישית נחמדה,ומתקשרים עם אחרים על בסיס משהו סתמי לחלוטין.
למה להשאיר את הדברים ברובד ה"בלה בלה הרוחני הזה" ?

[u]למה את מתכוונת? לכינוי ההיתולי שנתתי לזה, או לזה שזו נקודת המוצא של הסרט?[/u]
לזה שזו פרשנות סבירה לממצאים הפיסיקליים ולא בלה-בלה רוחני.
(טרם ראיתי את הסרט, אבל אני מכירה קצת את ההשקפות של קן וילבר ואחרים שמופיעים בו)

המילה שיעור באה מהשורש ש.ע.ר ולכן, כמו הרבה מלים בעברית היא לאין שיעור הרבה יותר מורכבת ממה שנראה במבט ראשון.
אולי כל התנסות יכולה להיות גם שער למשהו אחר, הזדמנות, זאת כמובן רק השערה שלי....
<נועה מנסה ללמד שיעור קטן בעברית, רגע לפני שהיא זזה לירושליים>

עודד, תודה! :-) סקרנית כבר לראות את הסרט.
< [u]לא שאני זוכרת איך נראה קולנוע מבפנים[/u] >
< מחכה לגירסת ה- DVD>

[u]הבלה-בלה הרוחני הזה_ ו _תורת הקוונטים[/u] הם אחד שהוא: אנו יוצרים את המציאות של עצמנו.
[u]בליפ .....יגיע להקרנות מסחריות[/u]
|יש|
הולכת להזמין כרטיסים

ואם כבר מזכירים את האתר של הסרט אז במיוחד הקטע הזה:
http://www.whatthebleep.com/create/

[u]עם זה לא כולם יסכימו...[/u]
למה את מתכוונת? לכינוי ההיתולי שנתתי לזה, או לזה שזו נקודת המוצא של הסרט? כמו שאני מבין את זה, הסרט בהחלט יוצא ממחקר של תורת הקוונטים תחילה, ומגיע למסקנות האלה משם, ורק אז זה מתחבר לדברים רוחניים. את הבנת את זה אחרת?

בליפ "http://go.walla.co.il/bleep/" - נרכש ע"י סרטי שני / רשת בתי הקולנוע לב, ויגיע להקרנות מסחריות.

(לא שאני זוכרת איך נראה קולנוע מבפנים :-))

[u]הנקודות האלה הזכירו לי סרט נפלא שראיתי לאחרונה שנקרא What the Bleep Do We Know.[/u]
www.whatthebleep.com

[u]שנקודת המוצא של הסרט היא לא הבלה-בלה הרוחני הזה[/u]
עם זה לא כולם יסכימו...

[po]עירית לוי[/po]

_אני אחראית לחיי, מי שיוצר אותם זו אני ולא הנסיבות.
כן, יש נסיבות ודברים קורים, אבל אני זו שבוחרת איך להתייחס אליהם, מה לעשות איתם ולאן לקחת אותם מרגע שהם קרו._

[u]באופן טבעי אני מכוונת לעבודה עצמית שמפעילה את הרציונל ושמשתמשת בכלים של חשיבה. זה הצד החזק שלי, שם אני שוחה כמו דג במים.[/u]

[u]יש 'חוק טבע' או 'חוק אנרגטי' שאומר שככל שמתנגדים למשהו הוא מתחזק ומשתרש ואם מרפים ממנו הוא מתמוסס או נחלש.[/u]

כל הנקודות האלה הזכירו לי סרט [b]נפלא[/b] שראיתי לאחרונה שנקרא [b]What the Bleep Do We Know[/b]. אני חושב שהוא עוד לא הגיע "לאקרנים" אבל מי שמתאפשר לו לראות: [b]חובה![/b] הסרט עוסק בדיוק בנקודות האלה של ה"נסיבות" או ה"מציאות". האם בכלל קיימת מציאות אובייקטיבית? או שאנחנו יוצרים אותה? והמפתיע הוא שנקודת המוצא של הסרט היא לא הבלה-בלה הרוחני הזה (סליחה על הביטוי :-) ) אלא... תורת הקוונטים! פיסיקאים בכירים מתייחסים לשאלות האלו בצורה מאוד מפתיעה מהכיון המדעי. לכן חשבתי על זה כשקראתי את [po]עירית לוי[/po].

[po]עינת טל[/po]
[u]משהו מרגיז אותי בזה שכולם מתייחסים למילה "שיעור" כאילו יש לה מובן אחד ידוע לכולם[/u]

אולי זה השיעור שלך :-P
למה זה [b]מרגיז[/b] אותך? זו באמת נקודה מעניינת וחשובה לדיון, וטוב שהעלית אותה. היא עשויה לקדם את הדיון. אבל מעניין אותי למה זה מרגיז?

משהו מרגיז אותי בזה שכולם מתייחסים למילה "שיעור" כאילו יש לה מובן אחד ידוע לכולם... הרי כל אחד שהשתתף פה בדיון, המילה שיעור נקשרת אצלו לקשת אסוציאציות שונה לחלוטין. לא?!
אני ישר רואה איזה מורה עומדת עם האצבע שלופה בתנועה של נו נו נו, או, אמרתי לך, או, לחילופין איזה מר חיוכי-אני-בשליטה-מלאה-הכל-אצלי-בר-הסבר-וניתוח.

[u]למה את בטוחה שיש לך בעיה של שליטה? יכול להיות שיש, בטוח שה'בעיה' באה עם המון מתנות נלוות שלא היית מוותרת עליהן. ברגע שאת לא נלחמת או כועסת על חיפוש השליטה - יש פתאום המון מקום לכל מה שיש בך: אחריות, דאגה לכולם, יזמות. אם את לא עסוקה בלהילחם בשליטה, ויותר מקבלת אותה לאט לאט יש הרבה יותר משקל לכל נפלאותיך.[/u] ([po]ב דחילו[/po])
אני מסכימה איתך לגמרי! :-)
אני נוהגת להבחין בין שני סוגים של מקרים: מקרים בהם התכונה הזאת [b]משרתת אותי[/b] מול מקרים בהם היא [b]אינה משרתת אותי.[/b]
תראי, הנטיה לשלוט תמיד תהיה חלק מהחיים שלי, זה ברור.
גם היום, לאחר תהליך (שעוד לא הסתיים) היא קיימת. אמנם במינונים קטנים יותר, אבל קיימת.
והיא תמשיך להתקיים - זו מי שאני וזה חלק ממני.
אני לא מאמינה שאהפוך אי פעם ללוח חלק. אין דבר כזה.
ואני בהחלט אוהבת ומעריכה את הצדדים הטובים של התכונה הזאת אצלי ורואה איפה היא כן משרתת אותי - היא זו שהביאה אותי עד הלום, בזכותה אני (איך ידעת? ;-)) אחראית, יוזמת, מדוייקת, מאורגנת. בזכותה הקמתי עסק מצליח, הרמתי הרבה פרוייקטים וכו'.
ויחד עם זאת אני שואפת לעשות שינוי במקומות בהם היא לא למשרתת אותי - וזה קורה בעיקר ביחסים עם אחרים, בעיקר הקרובים לי.

אני גם מסכימה איתך שההגדרה של תכונה כזאת כ'בעיה' לא עושה טוב ורק מקבעת אותה כ'בעיה'.
יש 'חוק טבע' או 'חוק אנרגטי' שאומר שככל שמתנגדים למשהו הוא מתחזק ומשתרש ואם מרפים ממנו הוא מתמוסס או נחלש.
הידיעה הזאת עוזרת לי להרפות, גם מול אחרים וגם מול עצמי.
שינוי משמעותי ועמוק מתחיל כאשר יש לי יחסים עמוקים עם מה שיש לי ולא עם מה שאין לי.

[u]איך השיטות עוזרות לך? בעיקר נשימה-מעגלית.[/u] ([po]נועה נועה[/po])
הנשימה המעגלית מאפשרת לי גישה ישירה לפצעים ישנים ולרגשות שמלווים אותם.
הרציונל הוא מצד אחד הצד החזק שלי, ומצד שני מהווה עבורי מגבלה, מכיוון שהוא מקשה עלי לגעת בפצעים הללו שלא באמצעות החשיבה, המודעות, והכלים שאני שולטת בהם כל כך טוב.
הנשימה היא בעצם צינור שעוקף בתחכום את הרציונל ולוקח אותי ישר לנקודות שדורשות ריפוי.
איך זה מתבצע: בתחילת הפגישה יוצרים כוונה ספציפית עליה רוצים לעבוד. אח"כ מתחילים לנשום. לפעמים הולכים עם הכוונה ולפעמים מגיעים למקוומת לא מתוכננים.
טכניקת הנשימה היא מאוד מעוררת (בניגוד לנשימה מדיטטיבית שהיא מרגיעה) ומציפה דברים שאני לא מצליחה להגיע אליהם באמצעות חקירה מודעת.
היא מחברת בין הגוף הפיזי לגוף הרגשי ולגוף הרוחני.
זה באופן מאוד כללי. מקווה שהייתי בהירה. אם לא - תמשיכי לשאול.

[u]היום כשאת בעיצומו של התהליך (הרי הוא לא יפסק לעולם ), איך את מגיבה לסיטואציות כמו שתיארת (אמא שכופה על ילד לאכול ועוד כאלה)?[/u] ([po]נועה נועה[/po])
ברוב המקרים אני שיפוטית כלפיה, ואז מנסה "לרדת מזה".
לא תמיד אני שמה לב לזה ולא תמיד אני מצליחה "לרדת מזה" גם אם שמתי לב. לפעמים נוח ונעים לי להשאר עם ה"רווחים" של להיות שיפוטית (="אני יותר טובה ממנה").
אני עושה על עצמי הרבה עבודה ביום יום תוך כדי החיים, ולשמחתי גם חיה עם מישהו כזה.
לפעמים בזמן אמת, אני עוצרת רגע ומסתכלת. לפעמים אני מבקשת ממנו עזרה ואז הוא עוזר לי לראות משהו, לפעמים אני עוזרת לו לראות (ולפעמים אנחנו מביאים אחד לשני ת'סעיף עם העזרה ההדדית הזאת :-) ).
בקיצור - זה דורש אימון ותרגול ותשומת לב מתמשכת.

[u]גם אני פריקית של שליטה ואמהות כאלו משגעות אותי. מצד שני, בלי לשים לב, לעיתים גם אני מכתיבה לילדים שלי דברים או לחילופין מתעצבנת כשהדברים לא בשליטתי (כמו כשהקטנה לא נרדמת...)[/u] ([po]נועה נועה[/po])
מול הבת שלי הפתעתי את עצמי לחלוטין. כל כך ציפיתי שהאישו הזה של שליטה יקפוץ מולה, אבל כנראה שעד שהיא באה הספקתי לעשות הרבה עבודה עם עצמי.
זה לא שאני לא רוצה שדברים יתנהלו בדרך שלי, אני כן רוצה, אבל אני משחררת מהר יחסית.
למשל, אני עייפה ומתה כבר לזמן לעצמי אבל היא לא נרדמת בזמן שחשבתי שזה יקרה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומשחררת. לפעמים אני ממש מרגישה בגוף את ההתנגדות שלי והתחושה הזאת מאותתת לי שקפץ לי כאן אוטומט.
נסי להתחיל בלהבחין מתי את "על טייס אוטומטי" ומתי את נוכחת. רק להבחין. בהתחלה אחרי שזה יקרה ולאט לאט תוך כדי. תתחילי משם.

נראה לי שזה המקום להכניס את המשפט- הכל צפוי והרשות נתונה.
בשבילי הוא גם מכיל פן אחד מהקונפליקט הנדון.
מה המקום שלי ביצירת החיים שלי,
איפה הגבול בין לקבל את מה שיש לבין לעשות דברים שישנו את המציאות בה אני נמצאת.
האם הרצונות שלי לשינוי הם בעצם אי קבלת המציאות
ומה משנה בעצם מה אעשה אם הכל צפוי ודברים קורים לפי איזשהו צו עליון

פרח תודה על השיתוף.

[u]האם תומך בך יותר לומר: 'כל דבר הוא שיעור', על פני (למשל): 'נסתרות דרכי האל'. יש לי הרגשה שבמהות הם לא כלכך רחוקים.[/u]
אני מרגישה, שאכן 'כל דבר הוא שיעור' (בהנחה ואנחנו רוצים ללמוד אותו). אולי אנחנו לא יודעים את הסיבה לשיעור הספציפי ולכן 'נסתרות דרכי האל'. כך ששני המשפטים גם משלימים האחד את השני, ולא בהכרח סותרים.

ופרח יקירה, אם את מסכימה, אמשיך לשאול (ברגע שימאס לך/לא יתאים לך, תעצרי אותי!!!!).
איך השיטות עוזרות לך? בעיקר נשימה-מעגלית.

_נקודה רגישה אצלי זה הצורך לשלוט.
ובהתאם, אנשים שתלטנים ישר מקפיצים לי._
היום כשאת בעיצומו של התהליך (הרי הוא לא יפסק לעולם ;-) ), איך את מגיבה לסיטואציות כמו שתיארת (אמא שכופה על ילד לאכול ועוד כאלה)?
גם אני פריקית של שליטה ואמהות כאלו משגעות אותי. מצד שני, בלי לשים לב, לעיתים גם אני מכתיבה לילדים שלי דברים או לחילופין מתעצבנת כשהדברים לא בשליטתי (כמו כשהקטנה לא נרדמת...)

[u]והאם שיעור הוא רק תוצאה של רגשות שנחשבים לשליליים?[/u]
לדעתי, גם רגשות חיוביים יכולים להיות שיעור. או יותר נכון השיעור הוא ללמוד לקבל גם רגשות חיוביים, כמו שמחה, אושר...
אופציה אחרת, יש אנשים שלא מתמודדים כלל עם רגשות שליליים. תמיד הכל טוב ושמח אצלם. מה שגם לא מאוזן.

מקווה שהייתי ברורה, יצא לי קצת מבולבל.

[u]אם את לא עסוקה בלהילחם בשליטה, ויותר מקבלת אותה לאט לאט[/u]
זו בדיוק הדרך כפי שאני מתבוננת בה. לקבל באמת את כל מה שאנחנו. כאשר יש בנו מקום לעצמנו, אנו מכילים גם את מי שבסביבתינו. כך, יש לנו פחות ופחות צורך לשמור ולשלוט.

[po]עירית לוי[/po] , תודה על השיתוף. תפיסה של 'כל דבר הוא שיעור' היא גם (קצת) רציונאל של שליטה, יחסית ל'נסתרות דרכי האל' שמשוחרר לגמרי מהבנה אנושית ל [u]נסיבות.[/u] אני אומרת את זה מאותו מקום, כי גם אני מחפשת את ה'שיעורים', או לפחות מסבירה ומנתחת לעצמי אירועים.

מה שאני מרגישה הוא שאנחנו מחפשים הסבר או סיפור מסגרת שירככו עבורינו את חוסר המשמעות ודברים קשים (שלא תמיד נתונים לשליטתנו) בחיים. עבורי יש בזה קצת מילכוד, מבחינת היעילות שבזה. בזמן האחרון ניסיתי לסגל לעצמי הרגל אחר. מתוך הנחה ש [u]יש רק את המשמעות שאני בוחרת להעניק[/u] לדברים (תודה, [po]נוסעת סמויה[/po]) אני בודקת עם עצמי למה או איך קורה שאני (אנחנו?) שופטת כל כך מחמירה של עצמי.

למשל, במקרה תיארת, למה את בטוחה שיש לך בעיה של שליטה? יכול להיות שיש, בטוח שה'בעיה' באה עם המון מתנות נלוות שלא היית מוותרת עליהן. ברגע שאת לא נלחמת או כועסת על חיפוש השליטה - יש פתאום המון מקום לכל מה שיש בך: אחריות, דאגה לכולם, יזמות. אם את לא עסוקה בלהילחם בשליטה, ויותר מקבלת אותה לאט לאט יש הרבה יותר משקל לכל נפלאותיך
@}

אני חייבת להוסיף חוויה אישית על "שיעור" כשהתגרשתי כולם אמרו לי - זה התיקון שלך, זה השיעור שאת צריכה ללמוד ,
אז לפעמים אני חושבת לעצמי שכל הניחומים האלו הם בשביל שנוכל לעכל טוב יותר את מה שקרה ולהתמודד טוב יותר עם משברים
ובגלל זה הומצא המונח "שיעור" ובאותה תקופה ששמעתי על "שיעור" זו נראתה לי התייפיפות - כי מי רוצה לסבול בשביל ללמוד-
והאם שיעור הוא רק תוצאה של רגשות שנחשבים לשליליים? היום אני מתייחסת שיעור אחרת וכמו כל דבר בחיים גם שיעור הוא בחירה

[u]<מיצי תכתוב במחברת 100 פעמים: כל דבר יכול להיות שיעור!>[/u]
:-D

[u]ההליכה ב'דרך' הבודהיסטית מאפשרת לקחת בהדרגה מרחק הולך וגדל מן הרגשות, להתבונן עליהם מבחוץ, להרגיש פחות ופחות הזדהות אִתם.[/u] ([po]נוסעת סמויה[/po])
גם אני, כמו [po]נוסעת סמויה[/po] רואה בעייתיות בדרך שבה הבודהיזם מתייחס לרגשות.
אני לא מאמינה שנכון לבטל את הרגשות, לא להזדהות איתם, או לנסות לא להרגיש.
בעיני זה פיתרון מכני שמרחיק אותנו מעצמנו (ויסלח לי בודהה :-) ).

[u]מענין אותי, [po]עירית לוי[/po] , האם תומך בך יותר לומר: 'כל דבר הוא שיעור', על פני (למשל): 'נסתרות דרכי האל'. יש לי הרגשה שבמהות הם לא כלכך רחוקים.[/u] ([po]ב דחילו[/po])
המממ. שאלה מעניינת :-)
אני מתחברת יותר לרעיון הראשון, של 'שיעור' מאשר ל'נסתרות דרכי האל'.
אמנם בשניהם קיימת ברקע האמונה ש'דברים לא קורים סתם', אבל ברעיון של 'שיעור' אני מרגישה שהמסר העיקרי הוא שהכל בידיים שלי, וזה יותר מדבר אלי.
אני אחראית לחיי, מי שיוצר אותם זו אני ולא הנסיבות.
כן, יש נסיבות ודברים קורים, אבל אני זו שבוחרת איך להתייחס אליהם, מה לעשות איתם ולאן לקחת אותם מרגע שהם קרו.

[u]האם לכולם אותו השיעור?[/u] ([po]נועה נועה[/po])
אני מסכימה עם מה ש [po]נעמי בן שיטרית[/po] כתבה.
וגם:
אנשים כדוגמת הבוס שלך, גם אם הם לוחצים להרבה אנשים על הכפתורים שלהם, זה לא תמיד יהיה על אותם הכפתורים.
הגדרת אותו כאיש [u]רע._[/u]
מתחת ל"רע" הזה יש כפי הנראה מכלול גדול של תכונות, שכל אחת מהן "מקפיצה" למישהו אחר. וגם אם אותה תכונה "מקפיצה" כמה אנשים, יכול להיות שלכל אחד זה קורה מסיבה אחרת.

[u]אני גם דואגת לעבור תהליך שירפא את נקודת התורפה הזאת ועוד אחרות.[/u]
[u]פרח, אם בא לך לספר אשמח לשמוע.[/u] ([po]נועה נועה[/po])
כרגע אני משלבת בין כמה שיטות: נשימה מעגלית, חותמ-מרפא ואייפק. את השניים הראשונים אני עושה מזה תקופה. עם האייפק התחלתי רק עכשיו.

בטיפולים פסיכולוגיים אני פחות מאמינה (וסליחה מראש על ההכללה). מנסיוני (ויש כזה) [b]חסרה[/b] בהם גישה פרקטית שמעניקה כלים ושמבססת תחושת אחריות אישית.
השניים האחרונים אגב (כלים ואחריות), נרכשים בסדנאות דוגמת 'מהות' וה'פורום של לנדמרק' (בו השתתפתי לפני כמה שנים). כדי שהם גם יחלחלו נדרשת עבודה לאורך תקופה.

באופן טבעי אני מכוונת לעבודה עצמית שמפעילה את הרציונל ושמשתמשת בכלים של חשיבה. זה הצד החזק שלי, שם אני שוחה כמו דג במים. בשלב מסויים הבנתי שכדי לעקוף את הרציונל ולהגיע עמוק יותר לנקודות שזקוקות לריפוי, אני צריכה להשתמש בטיפולים שמשלבים את הפן הפיזי, כמו שלושת אלו שאני עושה כרגע.

בנוסף, בן זוגי ואני עוברים לנו יחד לאט לאט תהליך של ריפוי הדדי מעצם זוגיותנו, בהשראת הנדריקס ו [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po]. (תקציר: בני זוג מתאהבים באופן לא מודע באלו שלוחצים להם הכי חזק על הנקודות הרגישות, על פצעי הילדות. מתוך כך הם גם אלו שאחר כך יאפשרו ריפוי של אותם פצעים. על פי הנדריקס זוגיות היא השיעור הכי גדול וגם המרחב הכי טוב לצמיחה).

[u]האם תומך בך יותר לומר: 'כל דבר הוא שיעור', על פני (למשל): 'נסתרות דרכי האל'. יש לי הרגשה שבמהות הם לא כל כך רחוקים.[/u]

אני אנסה:
[po]ב דחילו[/po], יש אנשים שאומרים 'כל דבר הוא שיעור' ומתכוונים ל- שום דבר לא קורה במקרה. אם קרה משהו רע, הוא רע רק לכאורה, בהתבוננות שטחית. בעצם טמון בו שיעור עבורי, בדיוק השיעור שהייתי צריך, ולכן אלוהים / היקום / הגורל / הטבע זימן לי את השיעור הזה. אמירה כזו די דומה ל"נסתרות דרכי האל".

אבל התפיסה שהציגה [po]עירית לוי[/po] אומרת 'כל דבר הוא שיעור' במובן קצת אחר. דברים רעים בהחלט קורים. החיים לא תמיד הוגנים או הגיוניים. אין לאירועים משמעות אינהרנטית - יש רק את המשמעות שאני בוחרת להעניק להם. אבל אם כבר קרה משהו לא נעים, לפחות אנסה להפיק ממנו משהו חיובי. ללמוד ממנו משהו. בחוכמה עממית - להפוך את הלימון החמוץ ללימונדה.
ההבדל המהותי בין שתי התפיסות הוא שהתפיסה הראשונה מדגישה את השליטה של כוחות חיצוניים בגורלו של האדם, ואילו התפיסה השנייה מתמקדת באותו מרחב שבו יש לאדם שליטה על חייו.

[u]<מיצי תכתוב במחברת 100 פעמים: כל דבר יכול להיות שיעור!>[/u]
:-D

[u]בהחלט ייתכן שתצעקי על מישהו שעושה משהו רע. ייתכן אפילו שתלכי אתו מכות. אבל לא תעשי זאת מתוך חמת-זעם או רגש בוער אחר, אלא כי זהו הדבר הנכון לעשותו, מבחינה מוסרית ופרגמטית.[/u] כמו ה'טוב' במערבון. הכל אצלו ממש רגוע, עד שמשהו מעצבן אותו :-)

יש לנו חבר (בן חמישים) שנולד פחות או יותר בשלג בסיביר. אמו הזקנה נהגה לומר: 'החיים הם מה שאתה אומר, אז תגיד משהו טוב'.

מענין אותי, [po]עירית לוי[/po] , האם תומך בך יותר לומר: 'כל דבר הוא שיעור', על פני (למשל): 'נסתרות דרכי האל'. יש לי הרגשה שבמהות הם לא כלכך רחוקים.

טוב, טוב, אני רואה שאני לא יוצאת מזה :-). כל דבר יכול להיות שיעור.
<מיצי מרימה ידיים>.
<מיצי תכתוב במחברת 100 פעמים: כל דבר יכול להיות שיעור!>

[u]תמיד כשאני מתעצבנת זו בעצם אני, ולא מי שהתעצבנתי עליו?[/u]
_לא קורה לפעמים שמתרגזים פשוט כי משהו מרגיז?
ונניח שקיבלתי את כל ה"שעורים" שלי כבר, אני אהפוך לאיזו אשת-זן עם שלווה פנימית שכלום לא מרגיז אותה ולא מעורר בה רגשות שליליים?_

ממליצה לך בהקשר זה על [b]בודהיזם[/b] של לידיה ארן. יצא בסדרת מה-דע. ספר מבוא בהיר וקריא שמציע את התשובות הבודהיסטיות לשאלות שהעלית.

אם לתת תשובה פשטנית על רגל אחת - כן. לפי תפיסת העולם הבודהיסטית, נכון שיש מעשים שהם שליליים ופסולים באופן מוחלט, אבל הכעס הוא תמיד שלך. אין מעשה מרגיז, יש רק רוגז שמתעורר איפושהו.
ההליכה ב'דרך' הבודהיסטית מאפשרת לקחת בהדרגה מרחק הולך וגדל מן הרגשות, להתבונן עליהם מבחוץ, להרגיש פחות ופחות הזדהות אִתם. המרחק מהרגשות מפחית את הסבל הקיומי ומאפשר לפעול ממקום נקי יותר, מפוכח ומלא חמלה. באידאל הבודהיסטי, בהחלט ייתכן שתצעקי על מישהו שעושה משהו רע. ייתכן אפילו שתלכי אתו מכות. אבל לא תעשי זאת מתוך חמת-זעם או רגש בוער אחר, אלא כי זהו הדבר הנכון לעשותו, מבחינה מוסרית ופרגמטית.

[u]זה לא יעשה אותי משעממת נורא?[/u]
גם לי יש בעיה עם האידאל הבודהיסטי, מכל מיני סיבות. הבודהיזם, למיטב הבנתי, רואה בעיקר את הצד השלילי של הרגשות, ובעיניי יש לרגשות תפקידים חיוניים בחיי הנפש.
יחד עם זאת, נראה לי שהיכרות עם הרעיונות הבודהיסטים והתקדמות בדרך שהבודהיזם מתווה יכולות להעשיר כל אחד. הרי ממילא לא נגיע להארה בגלגול הנוכחי, אז אין צורך לדאוג מזה כרגע :-).

<לא שאני כזו מבינה גדולה בבודהיזם.>

מיצי אני חושבת שאני לא אחזור על מה שנאמר, מסכימה מאוד עם פרח בר, ואני חושבת שכל דבר בחיים הוא שיעור ואני בוחרת אם ללמוד ממנו או לא.
ולמרות זאת לא תמיד אנחנו לומדים ולפעמים נהנים מהפשט - כן לפעמים מתעצבנים בלי למצוא את הסיבה, ולפעמים שמחים בלי לחשוב למה.... אין לזה סוף

[u]האם לכולם אותו השיעור?[/u]

ישנם שיעורים קולקטיביים. שיעור שהאנושות ברמת הכלל בחרה ללמוד.
ואם היא לא למדה יבואו שיעורים נוספים. (אותה גברת בשינוי אדרת)
ברמת הפרט לכל אחד השיעור הפרטי שלו. בהקשר לחוויה הפרטית שלו באירוע.

שאלה/תהיה.
פעם עבדתי בחברה גדולה. את אחד המנהלים שם כולם, טוב נו רק 95% מכולם, לא אהבו אותו (ותאמינו לי לא אהבו זה עדין). הוא פשוט איש [b]רע[/b] . מתעלל בחלשים, צבוע, שתלטן, בקיצור טיפוס חרא (סליחה על הביטוי, הוא אחד האנשים היחידים שמעוררים בי חלחלה).

האם לכולם אותו השיעור?

<אם תרצו אפשר ללכת רחוק יותר, לשיעורים אוניברסליים - היטלר, סאדאם ושאר פושעי עולם>

[u]אני גם דואגת לעבור תהליך שירפא את נקודת התורפה הזאת ועוד אחרות.[/u]
פרח, אם בא לך לספר אשמח לשמוע :-) אם לא בא לך אפשר למחוק.

[u]נניח שאני רואה ברחוב אם סוטרת לבנה. אין לי ספק שזה ירגיז אותי מאד[/u]
ברגע שאת מתרגזת את מאבדת את היכולת לעשות שינוי בעולם, לעשות משהו שאולי יגרום לזה שהדברים שאת חושבת שלא צריכים לקרות יקרו פחות.
אני אנסה לתת דוגמא קצת אחרת. נניח שזו לא סתם אמא ברחוב אלא מישהי שאת מכירה, אם תתרגזי, לא תוכלי לדבר איתה ככה שהיא תקשיב לך, את תהיי שיפוטית ו [b]צודקת[/b] (לא כאמת אבסולוטית, אלא כמי שתהיי באותו רגע). ואם לא תתרגזי, ותשאלי את עצמך מה אני יכולה לעשות כדי שהילד הזה לא יקבל יותר סטירות יכול להיות שתמצאי דרך אליה.

וגם כל מה ש [po]חני בונה[/po] ו [po]עירית לוי[/po] אמרו.

[u]האם תמיד (כפי שנדמה לי שרוב האנשים שמשתמשים בביטוי הזה חושבים) כשמתעוררות בנו תחושות כאלו, צריך לחפש את השיעור?[/u] ([po]מיצי החתולה[/po])
צריך - לא.
אפשר - בהחלט כן.
וזה תלוי הֵקשר. אם את בוחרת לראות בכל אירוע הזדמנות לגדול, אם זה ההקשר שלך לחיים - את כבר תמצאי את השיעור.
ואת ההקשר הזה צריך לבחור באופן מכוון.

[u]תמיד מדברים על זה שמאחורי הכעס/עלבון וכו' מסתתר משהו, שהאדם שמעורר את התחושות הללו לוחץ על כפתורים כאלה ואחרים. ואני תוהה, האם אין אנשים שהם פשוט מגעילים ומעצבנים?[/u] ([po]מיצי החתולה[/po])
מעצבנים את מי?
נכון שיכול להיות שמישהו יעצבן אותי מאוד ואותך בכלל לא?
זה כמו להגיד "זה מעליב". אם אני אומרת שמשהו או מישהו הוא מעליב, זה בגלל שהוא העליב [b]אותי,[/b] כלומר המילים שהוא אמר נחתו על נקודה רגישה שלי.

בואי נחזור לדוגמא שנתת של אם שמכה את בנה ברחוב.
השאלה היא האם התגובה שלך למראה הזה קופצת [b]מיד[/b] ובאופן אוטומטי ולא רציונלי?
אם כן - אז זוהי נקודה רגישה אצלך, או "כפתור", כמו שקראת לזה.
ואם זו נקודה רגישה - אז יש מה לרפא, יש איפה לגדול, ויש שיעור.

עכשיו תשאלי - אפשר לא לקפוץ למול מחזה שכזה?
כן, אפשר.
אפשר לא להסכים, אפשר לחוש חמלה וצער, וכדומה. תגובות כאלה אינן באות ממקום אוטומטי.

כשמישהו עושה משהו שמעצבן אותי, אני יכולה, ככלל, לבדוק שני כיוונים:

[list=1]
[*] הוא מצביע לי על תכונה [b]שיש[/b] אצלי ואני לא אוהבת, ועסוקה בלהסתיר אותה מעצמי ומאחרים.
[/list]

[list=1]
[*] הוא מצביע על תכונה [b]שאין[/b] לי והייתי רוצה שתהיה לי.
[/list]
*
אני אתן לך דוגמא על עצמי (כדי לא להשאר תיאורטית :-) ):
נקודה רגישה אצלי זה הצורך לשלוט.
ובהתאם, אנשים שתלטנים ישר מקפיצים לי.
אם אני רואה למשל אמא שמנסה לכפות על הבן שלה לאכול כשהוא לא רוצה, או אמא שמכריחה את הבן שלה לומר תודה - משהו אצלי בפנים מתקומם מאוד.
את יכולה לומר - הרי כל אחד יכעס למראה מחזה שכזה.
נכון, אבל אצלי זה דורך על נקודה רגישה.
ולא שאני חס וחלילה מתנהגת כך לבת שלי, להיפך, אני מאמינה שלניסיון לעצב ילדים יש מחיר כבד, ואני מקפידה מאוד לתת לבתי חופש לצמוח ולהיות מי שהיא.
זה השיעור של החיים שלי מאז שנישאתי ומאז שבתי נולדה. שניהם, גם הוא וגם היא מזמנים לי ה-מ-ו-ן הזדמנויות לצמוח :-)
מעבר להזדמנויות היומיומיות הללו אני גם דואגת לעבור תהליך שירפא את נקודת התורפה הזאת ועוד אחרות.

גם בדברים חיוביים השאלה קיימת. אם קרה לי משהו טוב, גם זה יכול להיות שיעור: למה זה קרה לי, האם ואיך הבאתי את זה על עצמי, ואיך אני יכול לגרום לדברים טובים לקרות גם להבא.
אבל בעצם, זה מפריע ליכולת שלי פשוט להנות מהדבר הטוב.

להגיד שכל דבר הוא שיעור זה בעצם במקום להתעצבן ממשהו מתעצבן ואז להתעצבן על עצמך שהתעצבנת מזה....

[u]מאחורי הכעס/עלבון וכו' מסתתר משהו.[/u]
תמיד מסתתר. גם למתעצבן וגם למעצבן. השאלה היא האם בוחרים ומוכנים לראות זאת.
באופן אישי מאד אוהבת ללמוד, <במיוחד ב-3 שנים אחרונות >
שבתשלום

[po]עירית לוי[/po], אני מסכימה עם השיעורים שאת מצאת בסיטואציה שתיארתי, אבל לא לזה התכוונתי.
אני נתקלת הרבה בביטוי "זה שיעור בשבילך" כאשר מישהו מתאר תחושות כעס, עלבון, זעם ואיבה שמתעוררים בו. מה שאני מנסה להבין, זה האם [b]תמיד[/b] (כפי שנדמה לי שרוב האנשים שמשתמשים בביטוי הזה חושבים) כשמתעוררות בנו תחושות כאלו, צריך לחפש את השיעור? אני מתכוונת לשיעור שקשור ישירות לתחושות הללו, לא לשיעור "עקיף" כמו שאת מתארת.

כלומר, תמיד מדברים על זה שמאחורי הכעס/עלבון וכו' מסתתר משהו, שהאדם שמעורר את התחושות הללו לוחץ על כפתורים כאלה ואחרים. ואני תוהה, האם אין אנשים שהם פשוט מגעילים ומעצבנים?

חני ו [po]מתחילה לפרוח[/po], שמח גם לחוות דעתכן @}.

אני מניחה שהשאלה - האם כל דבר הוא שיעור דומה לשאלה- האם לכל דבר יש משמעות.
התשובה שאני מצאתי- שמשמעות ניתנת למה שאני אתן לו משמעות, ואני אשתמש בדוגמא שהבאת על האם שמכה את ילדה - אם אני אראה כזו סיטואציה - כמובן שיתעוררו בי כעס על האם וחמלה כלפי הילד, אם אני אחפש את המשמעות של המעשה אז זה אולי יהיה שיעור. אם אני אמשיך בחיי בלי לשאול שאלות על המקרה הזה אני מניחה שהוא לא יהווה שיעור.

אני חושבת ששיעור כמו כל דבר בחיים הוא בחירה , ואנו בוחרים אם ללמוד או לא

מיצי, אני חושבת שזה טבעי לכעוס ולהתקומם מול מחזה כזה, וברור שאת לא צריכה לשאוף לכך שאירוע כזה לא "יגע" בך או לא יזיז לך.
את יכולה ללמוד מזה אם תחליטי שזה מה שאת רוצה, אם תהיי מכוונת לזה.

במקרה כמו שתיארת אפשריים לדעתי [b]שיעורים מסוג אחר.[/b]
הנה דוגמאות:

[b] אם למשל מי שעדה לאירוע כזה היתה בעצמה ילדה מוכה והדברים מכעיסים אותה, אבל גם מכאיבים לה מאוד כי הם לוחצים על פצע פתוח מהעבר - במקרה כזה האירוע יכול להוות עבורה [/b]הזדמנות* לגעת בפצע ולהחליט לעבור תהליך של ריפוי.

[b] אם אותה אשה שצופה באירוע היא מישהי שנוטה לא להתערב, שמפחדת מתגובות לא אוהדות ומעימותים, [/b]ההזדמנות* בשבילה יכולה להיות ליצור משהו חדש באותו רגע: אומץ, תעוזה מסוג "לא אכפת לי מה יגידו" ולהתערב לטובת הילד.

[b] אם אותה אשה נוטה לזלזל באנשים, להסתכל עליהם מלמעלה ולרחם עליהם ולחזק באמצעותם את תחושת הערך העצמי שלה, [/b]ההזדמנות* בשבילה יכולה להיות ללמוד להחליף את הרחמים בחמלה לאותה אשה, לראות אותה יותר בגובה העיניים, ולבסס את ערכה ללא צורך בהשוואה לאחרים.

יש עוד הרבה דוגמאות. כל אחד והשיעור שלו :-)