[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בדיוק בדילמה מאוד דומה. אני לא בת 22 אלא 30+ בזוגיות עם מישהו כבר מעל שנתיים וגרים ביחד.
מתלבטת מאוד לגבי המשך הקשר.
הקשר בינינו משופע בחיבוקים ונשיקות וליטופים ומחוות קטנות של אהבה, מחמיא כל הזמן, מאוד גאה בי ובהישגים שלי ובאופן כללי מזדהה אם הרבה ממה שמיכלי כתבה

_למדתי ממנו לחבק, בהתחלה הייתי מאוד סגורה מבחינה פיסית, והיום אני יותר מסוגלת לחבקת, לפחות בנות משפחה.
חשבתי על עצמי כאדם קר, לא כל כך אמפטי, והוא אמר לי שאני אישה אוהבת ותומכת ויש לי יכולות נתינה גדולות. ואלו תכונות שהתפתחו בי הרבה במהלך הקשר איתו.
עכשיו אני הרבה פחות צינית. בתחילת הקשר, הוא היה כל פעם נדהם מחדש שאני תמיד "חושבת שלילי", היה מסב את תשומת ליבי לזה, והיום אני כבר לא "חושבת שלילי" אוטומטית.
למדתי שזה בסדר לבכות, לפחות בנוכוחותו.
הוא אומר שאני יפה, וגאה להיות חבר שלי.
הוא אוהב אותי ולא רוצה לשנות אותי, וגם אני אוהבת אותי ולא רוצה לשנות את מי שהוא.
הוא תמיד תומך בי, ומעודד אותי לעשות דברים, הוא מקשיב כשאני רוצה לשתף.
הוא לא מפחד לחשוף פגיעות וכאב, נותן לי לתמוך בו._

למרות כל אלה יש לא מעט דברים שקשה לי להתמודד איתם.
בדומה למיכלי אחד מהם הוא האינטליגנציה שלו, הוא רחוק מלהיות טיפש אבל משהו בסיסי בשיחות בינינו חסר. אני דווקא לא בנאדם מאוד אינטלקטואלי, לא בהכרח מחפשת שיחות עומק אבל לא פעם זה חסר לי. מה גם שלפעמים שהוא אומר שטויות מוחלטות וכשזה קורה עם המשפחה או חברים שלי זה גם מאוד מביך אותי.
הוא די חרדתי והדבר מביא אותו לזהירות יתרה שלא תמיד ברורה לי - על מה הוא אוכל, כמה ספורט הוא עושה, כמה כסף הוא מוציא וככל שאנחנו נכנסים יותר ויותר לקשר אני צריכה גם לעמוד באמות המידה שלו.
לדוגמא, אני מתאמנת פעמיים בשבוע עם קבוצת אימון ומשלמת 60 ש"ח לשיעור. לטענתו זה יקר ולא ברור לו למה אני לא עושה אימונים לבד. הוא גם לא מניח לנושא, כל כמה שבועות אני שוב שומעת על זה ושוב צריכה להגן על ההחלטה הזו.
אם אנחנו אצל ההורים שלי ואני אוכלת עוגה (ובמיוחד אם יותר מאחת) אז מידי פעם ישאל אם באמת אני צריכה לאכול את זה כי זה מאוד לא בריא.
יש כל מיני דברים כאלו שמאוד מקשים עליי בלהתחייב סופית ומצד שני אני אוהבת אותו, רוב הזמן נהנית מהזמן המשותף שלנו. חושבת שלמדתי וצמחתי לא מעט בזכות הזוגיות איתו וקשה לי להגיע להחלטה אם כן או לא.
אני יודעת שהוא רוצה להתחתן ורק מחכה לאיתות סופי ממני כדי להציע ואני מתקשה.
מודה שאני מתלבטת ומתחבטת בכל הנושאים בחיי לא רק בזוגיות (מה ללמוד, איפה לעבוד ועוד).
כמעט תמיד מחליטה להישאר עם המוכר והבטוח.
לא רוצה שככה גם תהיה ההחלטה אם להתחתן ולהביא איתו ילדים.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

האמת אני מאוד נעצבת לשמוע שהבחור שחרר אותך. אני כרגע נמצאת במצב דומה. אני סטודנטית באוניברסיטה וחבר שלי מזה חמישה חודשים הוא סטודנט במכללה. המשפחה שלי חושבת שהוא "לא ברמה שלי" בגלל כמה וכמה דברים כמו המוזיקה שהוא אוהב (מזרחית) או סטטוסים שהוא מפרסם בפייסבוק (ציטוטים של רבנים).אומנם זה גורם לי לחשוב הרבה על זה אבל אני נלחמת להתעלם מכל זה כי אני באמת אוהבת אותו וכי הוא בן אדם מקסים שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל החיים. מעבר לזה הוא מאוד אוהב אותי ואני מרגישה שמדובר באהבה שלא תלויה בדבר.
אז אני מקווה שהסיבה בגינה הבחור שחרר אותך היא לא בגלל הספקות שלך כי אם כן, יהיה לי מאוד חבל לשמוע. כמובן שאם מדובר בסיבה אחרת כמו זה שלא הסתדרתם או שרציתם דברים שונים בחיים אז זה בסדר גמור. אבל כשאת גורמת לבן אדם, בגלל הספקות שלך, להרגיש שהוא נחות ממך - בוודאי שהוא ילך ויפנה את הדרך כדי שאת תמצאי מישהו טוב יותר.

תודה על העדכון :-)

אחרי עוד שנתיים מייסרות של ספקות, הבחור שחרר אותי... היה קשה... אחרי זמן לא ארוך הכרתי את מי שהיום בעלי. אנחנו הורים לילדים נפלאים. לפעמים אני נזכרת באהבה ובנתינה הבלתי נדלים של החבר לשעבר ומתפללת שיהיו לי מעט מהיכולות הללו בשביל בעלי והילדים.

תלוי מותק מה את מבקשת לעצמך מהיקום (ממליצה שהבעל יהיה חבר :)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני מתביישת. למה זה קורה אבל אני מתגברת על עצמי

נראה לי שזה לא משנה מי נמצא באיזו רמה או משלב. בסך הכל אי אפשר באמת לחלק את האנשים בעולם לפי רמות, וגם לא כדאי לעשות את זה.
מה שחשוב הוא זה שאת צריכה למצוא מישהו שאת שלמה ומאושרת איתו, ומרגישה שהוא טוב לך. לא טוב לשאר העולם, ולא יפה על פי שאר העולם, אלא טוב ויפה ושלם לך ובשבילך. מתוך מקום כזה זה פחות יעניין אותך כמה הוא או את באותה רמה, כי את תדעי בינך לבין עצמך שאת שלמה והאיש שבחרת הוא מספיק יפה וחכם בשבילך.
מנסיוני, מערכות יחסים שיש בהן היסוסים ובעיות בסיסיות, ובמיוחד אם הן כבר מתחילת הקשר, ולא נעלמו אלא נשארו, הן ימשיכו להיות בקשר ולהשפיע עליו, לרוב עד הפרדה. אבל זה רק מתוך הניסיון שלי, אני יודע שזה דבר די "חותך" לומר.
שיהיה לך בהצלחה, זה יפה שאת בכלל שואלת את השאלות האלה באופן מודע, הרבה אנשים, גם יותר מבוגרים, לגמרי מדחיקים אותן.

לא יודע מה להגיד לך. אני אנסה עוד כיוון. זה באמת הדבר היחיד שמפריע לך? חוץ מזה את שלמה לגמרי איתו ורואה בו את גבר חלומותייך? שאת רואה אותך איתו עוד 10 שנים, את רואה אישה מאושרת? אולי יש דברים נוספים שמפריעים לך, ואת נתפסת לצד הפיזי כי קשה לך לשים עליהם את היד? אני מנסה לעזור, סליחה אם משהו שאני כותב לא נראה לך... סתם, היו לי בעבר קשרים עם בעיות דומות שגורמות לי להזדהות איתך.

אני מתכוון להימשכות פיזית. מהניסיון שלי בלבד -- צריך להיות שלמים עם מי שנמצאים איתו גם מבחינת המשיכה הפיזית. זה חלק לא פשוט, בעיקר כי הוא יותר נתון מאשר משהו שאפשר לעשות איתו משהו, ובגלל זה הוא לא ממש יכול להשתנות או "להשתפר". יש אנשים שאנחנו נמשכים אליהם ויש כאלה שלא. כדאי לבלות את חיינו לצד מישהו שבקבוצת הכן...:) ונראה לי גם שאת צעירה -- יש לך זמן למצוא את מי שבאמת מתאים לך. אני יודע, אולי זה נשמע "שטחי", אבל זה חלק מהחיים, והצד הפיזי-מיני הוא חלק מהחיים. וזה לא הכל כמובן, חשוב שמי שתמצאי, נוסף להיותו מושך יהיה גם מעניין חכם ורגיש.

מעבר לעניין ה"יופי" -- את נמשכת אליו?

היכרתי אשה מכוערת להפליא, שהיתה אחת הנשים המקסימות ביותר שפגשתי. והיתה אהובה על כל יודעיה.
בנעורי פגשתי פעם קרוב משפחה, צעיר שמן, מכוער ודוחה. ההורים ישבו לשוחח בסלון, ואותנו - "הילדים" - שלחו לחדר אחר לשוחח, כי היינו קרובים בגיל.
בתחילה נחרדתי - על מה אני אדבר עם המכוער הזה?
הוא התחיל לשוחח אתי, ותוך שלוש דקות שכחתי איך הוא נראה. הוא היה מעניין, נעים, איש שיחה מרתק - בקיצור, מקסים!
אז נכון, בשני המקרים לא הייתי במצב שלך, ולא עמדה השאלה אם להחליט לחיות עם האדם הזה או לא, אבל הם מרמזים שלפעמים המראה החיצוני אינו אומר כלום והאישיות היפה מחפה עליו.
לשאלה "מה יש לך לחפש בו" ענית בעצמך: [u]הוא בחור מפנק אוהב ותמיד לצידי בזמנים הקשים כדי לעודד אותי[/u]
נראה לי שזה מה שחשוב.
אבל בסופו של דבר, מי שיודע - זו את.

[po]מיכלי אחת[/po] אם את עדיין מסתובבת באתר - מה החלטת בסוף? איפה את/ם היום?

טוב נו החלטת, סעי אל השקיעה (רצוי בהודו).
או
תקשיבי , הייתי בקשר כזה בדיוק (כד שהיה נדמה לי שיצאת עם החבר לשעבר שלי, אבל הוא לא היה בצבא). קיבלתי ממנו הרבה טוב אבל גם הרבה רע- מרוב שהייתי מוקפת בתמיכה ואהבה "זורמת" הפכתי לאגואיסטית מטורפת, למסחטה רגשית ומינית שלא נותנת כלום בתמורה מלבד את ה"זכות להיות בנוכחותה הקסומה". אפילו כשנפרדנו מינפלצתי אותו לתמוך בי על שאני כל כך מסכנה שאני מפרקת את הקשר ועכשיו אהיה לבד אומללה ואולי אף פעם לא אמצא מישהו בלה בלה, והכל כי הוא לא מתאים (מזכיר לך מישהי ? :-) ) .
עכשיו אני נשואה באושר+2 במערכת יחסים שוויונית. בעלי גורם לי לרצות להיות טובה יותר, לעזור, ולתרום בבית ובחוץ. אני גאה בו והוא גאה בי.אני נמשכת אליו מאוד ובטוחה שכל החברות שלי מקנאות בי על שהתחתנתי עם חמוד אמיתי.
או
הלו, את רק בת 22, יאללה יאללה - לחיות!

אם היית בת 30, הייתי משקיעה זמן בלהסביר לך קצת יותר על זוגיות, על כך שאין בנזוג שיוכל למלא את כל הצרכים שלך במלואם (והוא גם לא אמור לעשות כן...). אבל את לא אז לא אכביר מילים.
את צריכה ללכת רק כדי ללמוד להבין מה ומי באמת את צריכה. כן, ייתכן שתפסידי אותו אבל זה עדיף מלחיות כל החיים עם ספק מנקר.

_יכולה לצאת לדרך נוספת, במקביל או בפרידה, מבלי להחליט לאן תשוט הספינה מכאן והלאה.
האם התכוונת ללהיות עם אנשים אחרים במקביל, גם באופן מיני? זה יכאיב מידי לגבר שלי, ולכן יכאיב גם לי, הלא כן?_
כאן, לא יכולה הנפש להתנסות בפרידה מבלי להיפרד, גם אם מתחבטת בתוך עצמה.
כאשר יוצאת למסעותיה, גם במובן המיני, נפרדת זמנית לשם התנסויות נוספות.

כאשר מפליגה הספינה אל לב הים, נמצאת מתרחקת מנמל הבית. במקרה הזה, בברכת נמל הבית.
לכן, אם מחליטים על פרידה זמנית, לוקחים בחשבון שאפשר שיהיה מעניין יותר או פחות אבל בכל מקרה גם יכאב.

_בהחלט יודעת בלבה שבסופו של המסע הזה, תמצא את עצמה, ספינתך, חוזרת אל נמל הבית, וגם אם לא תמצאהו שם, הרי שספינתו גם היא תגיע אל אותו נמל, שעדיין במסעותיו.
מאין לכך הבטחון המוחלט בכך?_

במובן הזה, שאין צורך לחפש את האותות, כך יודעת בלבה, כך עולה מדמותה.

כאן, הסתברות זו איננה הבטחה. ובכל מקרה טוב לא לצאת לדרך עם הבטחות.

לכן, העניין איננו האם אכן כך יקרה, אלא אותה ידיעה שזה בהחלט אפשרי, היא שמניחה עוגן ניתן לומר וירטואלי, בעבור ספינותיכם בעת יציאתן למסע.

תודה רבה.
<שלם>

ל [u][po]צפריר שפרון[/po][/u] ,

תודה על מילותייך,
יש כמה נקודות שאני לא בטוחה שהבנתי:

[u]יכולה לצאת לדרך נוספת, במקביל או בפרידה, מבלי להחליט לאן תשוט הספינה מכאן והלאה.[/u]
האם התכוונת ללהיות עם אנשים אחרים במקביל, גם באופן מיני? זה יכאיב מידי לגבר שלי, ולכן יכאיב גם לי, הלא כן?

[u]בהחלט יודעת בלבה שבסופו של המסע הזה, תמצא את עצמה, ספינתך, חוזרת אל נמל הבית, וגם אם לא תמצאהו שם, הרי שספינתו גם היא תגיע אל אותו נמל, שעדיין במסעותיו.[/u]
מאין לכך הבטחון המוחלט בכך?

וגם אם נחזור, עצם זה שהוא היה עם אחרות, בזמן המסע, לא יעיב על המשך הקשר? יהיה שם צל של אחרות שיפריע לי.

בשאר הנקודות קלעת בול. אני באמת צריכה את ההתחבטות הזאת. ולמרות שהיא נמאסה עליי כבר, אני לא מצליחה לעזור כוחות ולהגיע להחלטה.
והגבר שלי באמת באמת אוהב אותי מתוך [u]שותפות גורל מובנת מאליה, שהוא האיש שלך ואת שלו[/u]

מיכלי אחת,
ביקשת התייחסות, ונראה על פניו ממילותייך שהעניין איננו החבר והבעל, הריגוש והקידוש, העניין איננו אפילו הנטיה שלך להשתמש בתמרונים ילדותיים.
העניין הוא, הצורך שלך בהתחבטות.
שנמצאת הודפת כל מה שירחיק אותך מהתחבטות.

עומדות לפנייך אינספור אפשרויות, נתברכת בקשר שהוא מתנה, שמכיר בהמתנה, ונמצא נאמן אלייך עד מעבר ליכולתך להכיל.
את יכולה להעלות רצון בלתי מוסרי בעליל, ותקבלי על זה גיבוי מוחלט, מהאיש הזה, באהבתו.

ואין אהבתו הערצה, אלא, שותפות גורל מובנת מאליה, שהוא האיש שלך ואת שלו.
וזה מה שמפחיד אותך כל כך, ומטלטל את נפשך בסערות החיבוט האינסופי.

הדף ניכר עובר דרכך. זה מתבטא בתשוקות, פנטזיות, פנטזיות לממש פנטזיות, אי שקט המצביע על נפש סוערת.

קחי לך את החירות לטעום ממנעמי החיים, לברוח מהטוב הזה, העוטף - אל סערות הרגע, שיצרבו בתודעתך כארועי תודה גדולה לבריאה, ולאיש שלך, ולעצמך, על ההתנסות.

אין ההחלטה העומדת לפתחך מחייבת צעדים עתידיים ידועים מראש. יכולה לצאת לדרך נוספת, במקביל או בפרידה, מבלי להחליט לאן תשוט הספינה מכאן והלאה.

בהחלט יודעת בלבה שבסופו של המסע הזה, תמצא את עצמה, ספינתך, חוזרת אל נמל הבית, וגם אם לא תמצאהו שם, הרי שספינתו גם היא תגיע אל אותו נמל, שעדיין במסעותיו.

הניחי לעתיד וצאי במחולות ההווה.
חיי את חייך מבלי מוראות העתיד. זה מגיע-מגיח בכל מקרה. מבלי משאות העבר, זה כבר נגמר.
וכשמניחה ידייך על העונג של שמחת הגיל בו נמצאת עכשיו,
זוכרת, שבתוך לבך, במרכזו, נמצא הברבור היפה מכולם, שלבו זהב, ומילותיו זהב, גם אם מתעתע כיעור לעולם.

תודה רבה.

<שלם>

אוף, כתבתי לך תשובה, ואז עף האתר והכל הלך )-:

בגדול, רציתי לומר לך שנתנו לך פה עצות מצויינות.
גם אני חושבת שהגבר שאת מתארת נדיר ביותר מבחינת האיכויות שלו, לא משהו שמוצאים בכל חור.

גם אני חושבת שקודם כדאי שתלמדי לאהוב את עצמך, ותתחילי כבר עכשיו להפסיק להקטין את עצמך בנוכחותו או בנוכחות כל אחד אחר - ואז תראי מה קורה. אני ממליצה בחום על הדף [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po] , שאת יכולה לעבוד עליו כבר בנוגע לזוגיות הקיימת, ואז תראי.
כי ממה שאת מתארת, קשה לדעת אם הרצון שלך להיפרד נובע משריטה שרק תחזור שוב ושוב גם במערכות היחסים הבאות שלך, או מהרגשה נכונה ואמיתית שהוא לא הגבר בשבילך לחיים.
{@

ועוד פרט קטן, מיכלי, אם תסתכלי על זוגות ברחוב, סתם זוגות כשאת מטיילת ברחוב או בקניון, הבדלים בין נשים וגברים קיימים גם במראה החיצוני וגם בחשיבה וגם ביכולת התקשורתית.... לכן קשה לחזות איך יראה העתיד....
אם תחליטי להישאר איתו, אני ממליצה לכם לחיות יחד באותה דירה... לראות איך החיים המשותפים נראים יחד כזוג "מוצהר" לכל דבר .
גם אני חייתי הרבה שנים עם בעלי לפני הנישואים, ביססנו הקשר לפני הנישואים, החיים אחרי הנישואים הם הרבה יותר טובים, יש עליות ויש ירידות בחיים אבל הקשר עומד יציב, כל אחד למד לתת מרחב לשני.
קצת מוזר לומר אבל לרוב עם השנים זוגות הופכים להיות דומים זה לזה.

שלום מיכלי, גם לי נראה משום מה שאת כבר יודעת את התשובה....
מתוך נסיוני (נשואה ואמא לשתיים) אני יודעת שכשמתחתנים לא מתחתנים אמנם עם ההורים, אבל חשוב להבין שהתמיכה הריגשית של ההורים היא מאוד רלוונטית בקשר.
לפעמים יש דברים שאת לא רואה כי את נמצאת בתוך מערכת היחסים הזו, אולי במקרה שלך, תנסי לדבר על המצב בכל זאת עם חברה טובה שמכירה את שניכם, אולי היא תראה את הדברים ותשקף לך אותם בצורה שונה.
בנישואים יש עוד כמה דברים מאוד חשובים שצריכים להיות הדדיים כמו: תקשורת, יחסים של כבוד והערכה (ויחס שאינו מתנשא), שותפות והבנה, יחס עמוק שיצית שוב ושוב את האהבה מחדש גם אחרי כמה שנים, ומאוד חשוב שיהיה מקובל גם על חברותייך ובעיקר על משפחתך. הכל צריך להיות הדדי ועל זה את צריכה לחשוב.

האם את מסוגלת לתמוך בו (ריגשית כמובן) כמו שהוא מסוגל לתמוך בך?
האם את מסוגלת לפרגן לו כמו שהוא מפרגן לך?
האם את מסוגלת לראות אותו בגובה העיניים באופן שווה?
האם את מרגישה שהפשרות שלך הן גדולות מדי? (הרי כולנו מתפשרים בחיים, השאלה היא עד כמה??)
ואלו כמובן שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך ולהיעזר בתשובות על מנת להחליט באופן סופי.

כואב לי רק שאת מיידעת אותו על כל הפרטים הללו שעלולים מאוד לפגוע בו ובהערכה שלו כלפי עצמו וכלפייך בעתיד, גם במידה ולא תישארו יחד.

לי נראה שיש בינכם תקשורת מעולה והוא מתייחס אלייך בכבוד רב (שוב, רק ע"פ הכתוב כאן בדף) - אלו דברים שעלולים מאוד לעזור במערכת יחסים טובה, אבל הכל חייב להיות הדדי. מראה חיצוני לרוב משתנה אחרי כמה שנים אבל לא אינטיליגנציה.

המון דיעות, המון התלבטויות. יש משפט של אושו שאני מאד אוהב : "החיים אינם חידה שיש לפתור אותה אלא מסתורין שיש לחיות אותם" , נבנתה כאן אחלה דרמה, לעזוב או לא לעזוב, לטעמי ההחלטה צריכה להתבצע בלי כל קשר למחשבות עתידיות, מי יודע מה צופן העתיד, ולכן הדבר החשוב הוא לבסס את ההחלטה על כאן ועכשיו. האם עכשיו את רוצה להמשיך לחיות עם החבר, האם עכשיו את רוצה לנסות אנשים אחרים, מערכות יחסים אחרות. מסופר על פילוסוף אחד שאשה הציעה לו נישואים, הוא החל כדרכם של פילוסופים לנתח את הנושא ויצר רשימה של בעד ונגד. לבסוף הגיע ל1000 טעונים בעד ו-1000 נגד, לכן החליט "להמר" וללכת על חתונה. כשפנה לחפש את האשה בבית הוריה, ענה לו אביה : אני חושב שפספסת , היא כבר נשואה עם 2 ילדים....

[u]מהניסיון שלי חשוב מאוד שבן הזוג יהיה חבר במלוא מובן המילה, מישהו שאת רוצה לשתף אותו במה שעובר עלייך ושיש בידיו הכלים לנהל איתך את הדיאלוג הזה.[/u]
בשביל זה יש לי חברות. עם זוגי אני חיה. א5ין לי ציפיות שיבין ויהיה ער לכל הניואנסים הדקים של רגשותי ומצבי רוחי. הוא אדם טוב, עוטף ואוהב ואבא נפלא.

רציתי קצת לדייק את דברי, חשוב שתקבלי אותו ותאהבי אותו לא פחות משהוא אותך.. חוסר הערכה של בן הזוג הוא אויב גדול מאוד בתוך קשר .ולפי נסיוני קשה לשנות ולהשתנות. שיהיה לך בהצלחה בכל מה שתחליטי..

מיכל אחת, אני קוראת אותך וחושבת קצת על החיים שלי. אני יכולה לספר לך רק מתוך המקום שלי.התחתנתי מאוד צעירה יחסית,(בת 23). הייתי לחוצה להתחתן מהסיבות הלא נכונות הייתי תלותית , חרדתית, וזקוקה לקשר על מנת לשרוד. התחתנו אחרי שנה של מגורים משותפים. לא היתה לי בעיה עם המראה שלו, אך כן היתה בעיה עם ההערכה שלי כלפיו. גם הוא גבר מלא אהבה ונתינה, שיוריד בשבילי את הירח (וזה מה שהייתי צריכה בתור אדם לא מפותח מספיק כדי לעמוד ברשות עצמו ולאהוב את עצמו). אבל, התקשורת בינינו מאוד בעייתית. אני לא יכולה לדבר איתו באמת על הפרטים הקטנים של החיים על שלל הרגשות העמוקים בניואנסים הקטנים, הוא לא שם. זה לא בלקסיקון שלו, הוא חי בעולם מאוד שטוח, מאוד לא פנוי לכל העולם הרגשי הזה, עמוס מאוד בעבודה. אז כן, כשדברים מאוד בוערים בי, כמובן שאני משתפת אותו, הוא לא יודע מה לעשות עם זה בדרך כלל. יש פער מאוד גדול בינינו בעניין הזה. הוא למשל, לא ממש מרגיש חרד כלפי הילדים כאשר הם חולים, ולא יכול להתחבר לדאגה שלי וזה משאיר אותי לבד עם הדאגה והקושי. אין לי פרטנר שהוא חבר שאפשר בכל רגע לחלוק איתו ולדעת שהוא שם. הוא כן שם בעזרה פיזית, לא בהקשבה ובקשר.יש תקופות יותר טובות שאז הוא יותר פנוי ואני פחות עמוסה רגשית. מהניסיון שלי חשוב מאוד שבן הזוג יהיה חבר במלוא מובן המילה, מישהו שאת רוצה לשתף אותו במה שעובר עלייך ושיש בידיו הכלים לנהל איתך את הדיאלוג הזה. לבן זוגי יש כוחות עשיה אדירים (בניגוד אלי), הוא מפרנס ודואג לכל הדברים הפרקטיים של החיים. אני לא מזלזלת בזה כלל וכלל, אך מרגישה שמשהו בסיסי חסר. כשכתבת שאת מתביישת להכיר אותו לחברותייך, האם זה רק בגלל המראה החיצוני שלו? או גם בגלל האופן שבו מתקשר עם הסביבה ? חשוב שתשימי לב גם לדברים הללו שאחר כך ישפיעו על חיי החברה שלכם. אם הוא יוצר קשר נעים, יש לו טקט, ובקיצור יחסי אנוש זורמים ונעימים זה חשוב להמשך החיים יחד, אם זה לא כך, חישבי גם על הנקודה הזאת.

[u]זאת נקודה שאני לא בטוחה לגביה, שמציקה לי כל-כך. היום טוב לי אתו, אבל לא ממקום לגמרי שלם. אם אני אמשוך את זה , ובסוף כן נגיע לחתונה וילדים, ואז אני ארגיש שפספסתי משהו מהותי בחיים שלי[/u]

י שאיזו אימרה שצוטטה מפיו של קשיש (לא יודעת את השם) שאמר שכשהוא הסתכל אחורה על חייו הוא לא הצטער על טעויות שעשה, אלא על דברים שלא ניסה מחשש לטעות.



אגב, את גם תוכלי לצמוח מחוץ לקשר. אולי אז כשהכרת אותו נזקקת למישהו שהוא "מתחת לרמה שלך" כפי שטענת כי היית חסרת בטחון וכו'. היום את אחרת, אולי תגלי שזה מפרה באופן אחר לצאת עם מישהו שהוא יכול ליותר לספק אותך במישורים אינטל' ואחרים.
מה שאני אומרת זה שכיום נדמה שאין לך בכלל מידע על עצמך ובנוסף אין לך מספיק נסיון בזוגיות אחרת על מנת להחליט אם זה מתאים.
עולה מכאן תחושה גדולה של חסר. חסר בידע ובחוויות רבות. ולכן בנוסף לחסר הספציפי עם הבחור - יש חסר בסיסי שלך כאדם. אני במקומך הייתי הולכת למלא "את עצמי" בחוויות אחרות, לצמוח מעבר - ואז לראות מה החיים יכינו לך.
אם היית אומרת שאת מרגישה איתו מעולה, שלמה,זה משהו אחר. אבל נשמע שממש לא. ומה שהיה היתרון הגדול בעבר - האינטלגנציה הרגשית הגדולה שלו - כבר לא מספיק היום. אגב, סביר שתפגשי בחורים שהם לא ברמה כזו גבוהה של אינטלגנציה רגשית, אבל שיש שם דברים אחרים.
את ההחלטה את תוכלי לקבל, אבל נדמה לי בהתייחס לכך שבאמת לא חווית שום דבר אחרמצד אחד, ומצד שני יש בך הרבה ספקות לגבי הקשר הזה - התחושה שלי היא שזה יהיה עוול לעצמך אם לא תנסי עוד דברים, עוד קשרים, .
נראה לי שלהישאר מפחד לאבד, זה הרבה יותר גרוע מאשר לצאת החוצה לנסות שוב ושוב ואולי במקרה הכי קיצוני - להבין שטעית. סביר שתהיי אדם שונה ממה שאת היוםף, אז אני בספק אם תרגישי שטעית. אבל גם אם כן את הולכת כצפוי בגלל סערת הרגשות על התסריטים הגרועים ביותר. למשל, שתפרדו ולא תוכלו להחזיר את הגלגל אחורה. זה לא נכון. מעט מאוד אנשים נפרדים ויומיים אחרי זה מוצאים את אהבת חייהם ונישאים לה - לטוב ולרע. בדרך כלל צריך זמן להתבשל, להכיר אחד או שניים או שבעה שפחות מתאימים, אחרים שיותר מתאימים וכו'. אני מאמינה שגם את וגם הוא אם תיפרדו תחוו עוד כמה דברים, עוד זוגיות או שתיים לפחות (בהשערה, כמובן שאי אפשר לדעת), ואולי תחזרו, אולי לא. מה שסביר שיקרה (שוב, בהסתייגות אי אפשר לדעת) זה שדברים רבים בך גם ישתנו וגם דעותייך תתגבשנה באופן יותר ברור. מאותה נקודה תוכלי להחליט לגבי מי שיהיה איתך אז, או לגבי הנוכחי אם זה יהיה רלוונטי (ויש סיפורים לא מעטים שעושים קאמ באק).

בקיצור למצוא את עצמך נשואה למישהו שכבר בגיל 22 היו לך ספקות לגביו, וספקות לגבי מי את וכמה את בשלה להחליט מבלי להתנסות מעט יותר - זה חתיכת תיק.

מיכל אחת, זו אכן התלבטות קשה ורק את יכולה לבחור אם להשאר או להפרד. על פי דעתי קשר זוגי טוב קשור לא רק להתאמה בין בני הזוג אלא בעיתוי המתאים. כלומר כששני בני הזוג בשלים לקשר. ואת טוענת שבהנחה שזה לא בן הזוג שמתאים לך את בכלל לא בטוחה שתבחרי בפעם הבאה מישהו שכן יתאים לרמתך. על כן נראה לי שעל מנת שתוכלי לקבל החלטה את צריכה לעשות עבודה עם עצמך, להתנער מהציפיות של המשפחה שלך ממך וגם לציפיות שלך מעצמך שהן ציפיות חברתיות חיצוניות לאישיות שלך. רק אחרי שתאהבי את עצמך בגלל מה שאת ולא בגלל ציפיות חיצוניות לאישיותך האמיתית תוכלי להתחבר לאינטואציה שלך ולקבל החלטות מהבטן. ורק אז תוכלי לדעת באמת מהו הקשר המתאים לך. מניסיון שלי כדאי במצב כזה לקבל עזרה מקצועית פכיסולוג או כל שיטת טיפול אחרת שנראית לך. אני מציע לך לקרוא את לשמור על האהבה הזו של הנדריקס (יש דף באתר על הספר), יכול לעזור מאוד להבין לאילו בני זוג את נמשכת והאם בן זוג זה הוא הבחירה המתאימה עבורך.

והאמת שאני חושבת שמה שקובע בסוף במי מתאהבים הוא הריח של בן הזוג. האם את אוהבת את הריח שלו? אם לא אז תפרדו.

_ כשאני מגיעה אליו, אז נושאי השיחה שלנו מוגבלים יחסית, ואני מרגישה שאני לא יכולה לנהל איתו שיחה ברמה שאני יכולה עם ידידים אחרים שלי.
אני מרגישה שכשאני איתו אולי אני קצת מקטינה את עצמי_
אז תתחילי להיות מי שאת ואל תחסירי מעצמך. אם זה ילך-יש תקווה. אם לא-חבל לסחוב... הייתי בקשר דומה וארוך וגם לי היה טוב. אבל אני מודה לאל ולעצמי שקמתי והלכתי. אוי לנו אם היינו מקימים משפחה.

[u]אולי אפשר להחליט על תקופת בירור ,פרידה לצורך חשיבה ,אם באמת נועדתם זה לזו -תחזרו[/u]
לדעתי זה סתם אכזרי, אם אני אדע שהפרידה היא לא באמת סופית, אני אהיה רק עסוקה כל היום בלהתגעגע ובלחשוב כמה רע שהוא לא כאן לידי. אם אני רוצה לחשוב על פרידה , אז פרידה לצורך פתיחת דף חדש, ולא לצורך חזרה. פרידה שבה אני מנתקת לחלוטין את הגוף והנפש ממנו. רק מהגישה הזאת לדעתי אפשר להמשיך הלאה, ולא רק למרוח את הכאב עד הפעם הבאה שאני אראה אותו.

[u]לדעתי, הדרך היחידה להחליט היא לשאול את עצמך אם טוב לך כאן ועכשיו- לא לדמיין את עצמך בעוד 10 שנים ולהגיד לעצמך שאתו כן או לא תהיי מאושרת.[/u]
זאת נקודה שאני לא בטוחה לגביה, שמציקה לי כל-כך. היום טוב לי אתו, אבל לא ממקום לגמרי שלם. אם אני אמשוך את זה , ובסוף כן נגיע לחתונה וילדים, ואז אני ארגיש שפספסתי משהו מהותי בחיים שלי (כמו למשל בדף [po]ייסורי בגידה[/po] ), אז יהיה כל כך הרבה יותר מה להפסיד. ככל שיותר זמן ביחד הרי אח"כ הרבה יותר קשה להתנתק. ותחושת הפספוס לא נהית קלה יותר.

אולי אפשר להחליט על תקופת בירור ,פרידה לצורך חשיבה ,אם באמת נועדתם זה לזו -תחזרו,
ואם לא? מפחיד לחשוב על ההתמודדות שמצפה לכם,אך האמת לפעמים כואבת.
כמובן שאת חייבת לשתף אותו בתחושות שלך.
פעם יצאתי עם בחור וסחבתי את זה קצת יותר מידי,הוא היה מתוק ובסה"כ היה בסדר,ואז שהבנתי ש"בסדר" זה לא מספיק בשביל לבנות בית,אמרתי לו שאני רוצה להפרד-"מה?? הייתי בטוח שאנחנו מתאימים כמו סיר ומכסה!" היה בהלם ,ממש אמללתי אותו.היום אני מצטערת על כך,הייתי יכולה לשתף אותו יותר בתחושות שלי לגבי הקשר ביננו.
מקווה בשבילך שתקבלי החלטה טובה שתיקח אותך בסוף למקום טוב באמת.

אני חושבת שבשורה התחתונה מה שקובע היא תחושת הבטן שלך.
אבל אם את מחפשת נימוקים רציונלים בעד או נגד להפרד מהחבר שלך, אז לדעתי יש לו תכונות נדירות וחשובות מאד בקשר זוגי, כמו
_למדתי איתו את נושא המיניות באופן מאוד טבעי, הדרגתי ובקצב שהתאים לי ולו, בלי לחץ. יש לו גישה מאוד בריאה כלפי הגוף שלו, וזה השליך על כל הקשר המיני, למדנו ביחד את הגוף שלי ושלו. הוא נתן לי זמן ללמוד את שיטת המודעות לפוריות, ככה שאני לא צריכה להשתמש בגלולות או קונדומים, שאלו אמצעי מניעה שאני לא חושבת שמתאימים לי.
למדתי ממנו לחבק, בהתחלה הייתי מאוד סגורה מבחינה פיסית, והיום אני יותר מסוגלת לחבקת, לפחות בנות משפחה.
חשבתי על עצמי כאדם קר, לא כל כך אמפטי, והוא אמר לי שאני אישה אוהבת ותומכת ויש לי יכולות נתינה גדולות. ואלו תכונות שהתפתחו בי הרבה במהלך הקשר איתו.
עכשיו אני הרבה פחות צינית. בתחילת הקשר, הוא היה כל פעם נדהם מחדש שאני תמיד "חושבת שלילי", היה מסב את תשומת ליבי לזה, והיום אני כבר לא "חושבת שלילי" אוטומטית.
למדתי שזה בסדר לבכות*, לפחות בנוכוחותו.
הוא אומר שאני יפה, וגאה להיות חבר שלי.
הוא אוהב אותי ולא רוצה לשנות אותי, וגם אני אוהבת אותי ולא רוצה לשנות את מי שהוא.
הוא תמיד תומך בי, ומעודד אותי לעשות דברים, הוא מקשיב כשאני רוצה לשתף.
הוא לא מפחד לחשוף פגיעות וכאב, נותן לי לתמוך בו._
כל אלו דברים כל כך לא טריויאליים, כל כך נדירים וכל כך חשובים, שממש מוזר לי לקרוא שמטריד אותך הגובה שלו (אבל זו אני).
תארי לעצמך את עצמך עם בחור גבוה, אינטלקטואל ורוחני, שאי אפשר לבכות בנוכחותו. שיחות אינטלקטואליות אפשר לנהל גם עם חברים וידידים, אבל בעיני אין תחליף לבן זוג שאפשר לבכות לו על הכתף.

[u]אני חוששת שאם אני אפרד ממנו, אני אמצא את עצמי די מהר עם מישהו שאני ארגיש שהוא פחות ממני, ואז כל הסיפור יחזור על עצמו. יכול להיות שאלו סתם פחדים, ואני כן עברתי תהליך, ואני כן כבר מספיק בטוחה בעצמי עכשיו כדי להכנס למערכת זוגית עם אדם שאני אהיה מלאת הערכה כלפיו.[/u]
אולי לפני שאת מחפשת אדם אחר שתהיי מלאת הערכה כלפיו, נסי למצוא בעצמך הערכה כלפי האדם שאת אתו עכשיו. נשמע שלצד חסרונותיו יש מספיק מה להעריך בו. הכל ענין של להסתכל על החלק המלא של הכוס.

לדעתי, הדרך היחידה להחליט היא לשאול את עצמך אם טוב לך כאן ועכשיו- לא לדמיין את עצמך בעוד 10 שנים ולהגיד לעצמך שאתו כן או לא תהיי מאושרת. טוב לך אתו היום? השארי אתו. רע לך? לכי.

היי,

אני וחברה שלי נמצאים עכשיו במצב דומה של פחד מהעולם שמחוץ לקשר ולתלות כי טוב כשביחד.
גם קשר ראשון במשך ה5 שנים האחרונות. הראשון לשנינו.
אבל לנו אין את בעיית הדימוי החברתי כי אנחנו ממש מתאימים כמו כפפה גם במשפחות חברים ובכלל...

אנחנו עשינו הפסקה והיינו מדוכאים לבד אז חזרנו.
רצינו להיפרד כדי לצאת מהתלות ולהפסיק להיות זוג נשוי בני 22... פחדנו אבל לפספס כמו שאמרת את העתיד שאחד מאיתנו יילך וימצא אהבה אחרת ואז השני ירגיש שפיספס את הזדמנות חייו.

מה אגיד לך אין ברירה ולפעמים צריכים לשים קץ ללבטים ולהחליט ואם הוא יילך לאחרת אז זה מה שקרה ואם יתגלגלו דברים אחרת אז יתגלגלו.
אי אפשר להיות מרותקים לכיסאות השגרה בגלל הפחדים שלנו.

אז בכל מה שתבחרי - אאחל לך אושר, ושתנסי למצוא אותו גם אם את נשארת עם הבחור ואז לקחת אחריות על העניינים ולטפל בבעיות גם אם זה קשה

אזהרה- השבועות הראשונים לאחר פרידה ממישהו שהיה בנשמה שלך מלא זמן הם מאוד קשים - תתכונני בהתאם והכי חשוב להיות אופטימיים.
אז זה מה שניסיוני הדל יכול ומסה לעזור
להתראות

[po]ג'ינ ג'ית[/po] , מה שכתבת מאוד נכון ונוגע.

[u]יצא לכם לדבר על מהות הקשר? אם כן, מה הוא חושב על זה?[/u]
הוא יודע שהדברים שכתבתי מפריעים לי, ולא מאפשרים לי להיות איתו בלב שלם. זה פוגע בו, אבל הוא יודע שזו החלטה שאני צריכה לקבל.
הוא מוכן ללכת איתי לאיזה כיוון שאני ארצה. אם אני ארצה להשאר אז נעבוד על זה שאני מרגישה לא נוח איתו בחברה. הוא אמר שאם אני לא מרגישה בנוח להיות איתו בחברת ההורים, אז נלך להכיר את סבתא שלי, נלך לבני משפחה אחרים, שכן מוכנים לקבל אותו.
אם אני רוצה ללכת, אז הוא לא יחזיק אותי בכוח.
זה הגיע למצב שהוא שואל אותי "מה את רוצה, את רוצה שאני אהיה זה שיפרד ממך?"
אם הוא היה אומר לי את המשפט הזה בתחילת הקשר אז התשובה שלי הייתה ללא היסוס "כן", אבל עכשיו אני משתתקת.
מאוד כואב לי שאני פוגעת בו.
מלכתחילה התכונות האלו הפריעו והקשר לא היה מובן מאליו, אבל התכונות האחרות שלו פיצו על זה בגדול, וחשבתי שעם הזמן אני אלמד לקבל אותו כמכלול וזה לא יפריע. אבל עברו שלוש שנים וזה עדיין שם.

סיפור ההכרות שלנו יכול בקלות להכנס לדף סיפורים קוסמיים,ההתחלה הייתה מאוד לא זורמת, אבל שנינו התעקשנו, למרות שבסיטואציה דומה עם מישהו אחר, הייתי מוותרת הרבה יותר מהר. היו הרבה שיחות והרבה דמעות, והקשר נבנה מאוד באיטיות, ממש לבנה על לבנה.

[u]חשבי עם עצמך האם לא יקרה שגם בקשר אחר תתלבטי? האם ההתלבטות קשורה לצורך או לדפוס שלך להתלבט או שאת יודעת שהקשר לא מתאים אך את חוששת לשנות?[/u]
אני מרגישה שעד עכשיו גם עם אנשים שאיתם יצאתי לפניו, יש דפוס מסויים שחוזר. אני מרגישה יותר בנוח, ויותר קל לי הפתח לגברים (ובדר"כ גם נשים), שאני מרגישה קצת מעליהם במשהו. כשמתחיל איתי מישהו שלדעתי הוא "ברמה שלי" או קצת מעל, אני די מהר מנפנפת אותו. יכול להיות שזה דפוס שאני מכירה מהבית , שהנשים במשפחה חושבות שהן יותר מהגברים שלהן.
אני חוששת שאם אני אפרד ממנו, אני אמצא את עצמי די מהר עם מישהו שאני ארגיש שהוא פחות ממני, ואז כל הסיפור יחזור על עצמו. יכול להיות שאלו סתם פחדים, ואני כן עברתי תהליך, ואני כן כבר מספיק בטוחה בעצמי עכשיו כדי להכנס למערכת זוגית עם אדם שאני אהיה מלאת הערכה כלפיו.

[u]אם האינטיליגנציה הרגשית (הגבוהה) שלו מתגמדת לנוכח האינטיליגנציה המוערכת שאת מכירה מהבית, אז באמת חבל על הזמן[/u] , אני יודעת שהאינטליגנציה הרגשית שלו זה משהו שעוד יקח לי כמה שנים טובות להגיע אליו.

[u]ומה שבעצם עוצר אותי הוא הפחד שאני בסוף ארצה לחזור אליו בחזרה, אבל הוא כבר יהיה עם מישהי אחרת, וגם אם אולי אח"כ נחזור להיות ביחד עדיין יהיה צללים של אנשים ונשים אחרות שאתן הוא יחלוק חוויות אינטימיות, מגע, קדושה של איחוד.[/u]
אני חושבת שזה הפחד של כולנו. האם לוותר על המוכר והידוע, לטובת הבלתי מוכר והלא ידוע, והאם נוכל לחזור אחורה, אחרי שנגלה שבחוץ אין משהו יותר "שווה"....
הענין הוא שזה שיקול שרק את יכולה לעשות. רק את יכולה לשקול את הטוב ואת הרע ולהחליט האם הסיכון שהוא לא יהיה שם כשתרצי לחזור שווה את הניסיון שלך לפרוש כנפיים. זו החלטה לא פשוטה

ל [po]מיכלי אחת[/po]
_האמת שאני כן רוצה ללכת, לחפש. אבל תהיה חסרה לי התמיכה שלו, האהבה הגדולה שבה הוא עוטף אותי.
ומה שבעצם עוצר אותי הוא הפחד שאני בסוף ארצה לחזור אליו בחזרה, אבל הוא כבר יהיה עם מישהי אחרת, וגם אם אולי אח"כ נחזור להיות ביחד עדיין יהיה צללים של אנשים ונשים אחרות שאתן הוא יחלוק חוויות אינטימיות, מגע, קדושה של איחוד._

אני כמעט ולא מכירה מישהו שלא מרגיש את הדילמה הזו בייחוד בקשר או בקשרים ראשונים, ולפעמים מעבר להם.
העניין הוא שלהישאר מהסיבה הלא נכונה -פחד, נוחות, הרגל, תלות - אלו סיבות שבדרך כלל, לא רק בזוגיות - מקבעות, תוקעות אותך במקום שמזמן מיצית. עם הזמן כבר עלולים ממש להתנוון.

בהתאם לציטוט [u]האמת שאני כן רוצה ללכת, לחפש. אבל תהיה חסרה לי התמיכה שלו, האהבה הגדולה שבה הוא עוטף אותי.[/u]
לי יש תחושה שאת כל כך מחוברת אליו וחוששת להסתדר שם בחוץ לבד או לאבד אותו במידה ותטעי. אבל מעבר לכך את כל כך מחוברת אליו, סימביוטית אפילו, שאפילו את ההחלטה להיפרד ממנו רוצה להעביר אליו. בגלל זה אולי חשוב לך שהוא יקרא את הדף. את רוצה להתחלק איתו בעול ההחלטה או הביצוע של הפרידה... אני חושבת שזה ממש לא נכון לעשות את זה. יש מקום אחד שבו את צריכה להיות לבד לחלוטין - בהחלטה להיפרד, אי אפשר לדרוש ממנו להיות שותף שלך לפרידה ממנו, פרידה שלפי איך שזה נשמע הוא ממש לא רוצה .שלא לדבר על תמיכה אח"כ.

אני גם חושבת שדי הגעת להחלטה, בהתחשב בכך שיש פה סיבות מהותיות שנבחנו אחרי תקופה ארוכה של קשר : החוכמה בעיקר, העניין, הגובה, חוסר הנוחות שלך מהמראה שלו .

בנוגע לגובה אני חייבת לומר שאם הייתם יוצאים חודש וחצי והיית מקטרת על הגובה, אז הייתי מייעצת לחכות ולראות כמה זה אקוטי מבחינתך ואולי עם הזמן תלמדי לראות אותו מעבר לגובה. אבל גובה יכול להיות מאוד מהותי, תלוי את מי שואלים. אם גובה מייצג אצלך דמוי מסויים לגבי הבן זוג שלך - שעדיין לא השתחררת ממנו אחרי 3 שנות חברות אני לא חושבת שאת צריכה עוד להילחם בעצמך. לכל אחד יש דברים שהם מאוד מאוד מאוד חשובים וייהרג ובל יעבור וכנראה זה אחד מהם אצלך. זה שמדובר במימד חיצוני לא מצמצם את החשיבות שיש לכך אצלך כרגע.

מה שכן, [b]אני ממש, אבל ממש לא הייתי מראה לו את הדף הזה[/b] . ההתלבטות פה מאוד כנה וחושפנית ולמרות שהיא מצויינת לך, היא יכולה לפגוע בו בגדול.
לדעתי, גם כשיש כנות גדולה וענקית יש מקום לעדינות בייחוד כשמדברים על מגרעות, ובייחוד כשמדובר במגרעות שהוא לא יכול לשנות אותן.
תחשבי עליו, שהוא יקרא משפט כזה:

[u]אחת הסיבות היא שאני משתדלת לא לכתוב דברים שיכולים לפגוע בו, כי אני רוצה להראות גם לו את הדף הזה.[/u]
הממ, אז יש עוד דברים מלבד גובה וחוכמה שלא כתבת?
הרי אם תחליטו להיפרד הוא יסחוב את התחושה שהוא לא היה מספיק חכם, או בגובה ראוי בשבילך. ומאחר ואת מישהי שהוא מאוד מאוד אוהב - זה יכול לפגוע עמוק עמוק בדימוי העצמי בייחוד בגיל צעיר יחסית, כמו שלו.
לא רק שאלו תכונות שהוא לא יכול לשנות, אלא שהוא מן הסתם יחשוב לעצמו שאחרי 3 שנים, סביר שגם אם תכונה כזו או אחרת לא משהו - אז תכונות אחרות שלו אמורות לחפות. ואם התכונות האחרות לא מחפות - עם מה זה משאיר אותו?
ומה לגבי זה שאת כותבת שאת מתביישת להציג אותו בפני חברותייך (גם כיום אחרי 3 שנים) , זה פוגע.
ומה לגבי שם הדף? בינך לבין עצמך על הכיפאק שאת כנה עם עצמך, אבל לא נראה לי שהוא צריך לראות את זה:
[po]האם לעזוב חבר כדי למצוא בעל[/po] ?
כמה מעליב זה יכול להישמע. נכון שהוא יקר לך וכדומה. אבל את כותבת פה לא מעט דברים נוקבים לגביו. לפי הניסוח שלך אותו ואת מה שאת מצפה מבעל לעתיד, המשפט הזה וחלק מתכני הדף יצביעו על כך שאת לא מוצאת שהוא ראוי לדברים העמוקים יותר... שוב, זה מעליב. למרות שכך את חושבת וזה בסדר, ואני מגבה מאוד את התכונות שציינת שלא מתאימות לך - אבל זה לא אומר שאת צריכה [b]לספר לו[/b] מילה במילה את כל המחשבות הללו, בייחוד, כאמור שהן בהן שום יתרון מבחינתו - אלא רק פוטנציאל לפגיעה עמוקה. היתרון היחידי הוא מבחינתך שאת רוצה לחלוק איתו וזה באמת צורך שאמור לשרת אותך על חשבון פגיעה בו וחבל.
אם את מחליטה לא להיפרד, עצתי לך - לא לשתף אותו בבלבול הזה ברמה כזו של פרוט.
אם את מחליטה להיפרד - אחת כמה וכמה.בכל פרידה יש משהו שלא אוהבים או לא מסתדר עם הצד השני, אבל דווקא פה נבחנת האהבה שלך והרגישות שלך אליו - היכולת לסנן את מה שיפגע הכי פחות כי גם ככה פרידה שלא מרצונך עלולה להיות פגיעה רצינית.




אני אישית הייתי נחנקת אם בן זוג שהיה איתי 3 שנים היה אומר לי שהוא נפרד ממני כי אני לא חכמה מספיק, שקשה לו להציג אותי בפני חברים שלו, שהוא רואה בי חברה ולא פוטנציאל לכלה ושהוא לא יכול לקבל את הגובה שלי - גם אחרי 3 שנים... :-S


אני גם חושבת שמאוד התרגלת לכך שהוא נמצא בעמדה שהוא מחזק אותך תמיד. הוא גרם לך להכיר בהרבה תכונות טובות אצלך ותמך ועודד אותך לפתח תכונות אחרות. באיזה מקום הוא היה על תקן (זו רק השערה שלי ממה שאת כותבת) לא רק של בן זוג ושותף לחוויי הזוגית אלא ממש תרפיסט. הצלחת להשתחרר מהרבה מחסומים חברתיים (הקרירות שציינת, מגע עם אחרים, נינוחות עם הגוף) דווקא היום כשאת אחרת, את כבר פחות זקוקה למימד הזה הטיפולי. ודווקא מעמדה כזו שאת אחרת, את יכולה לשמור לעצמך דברים (בייחוד פוגעים) ולא לחשוף אותו אליהם רק בשביל להקל על עצמך.
שוב הכל בהתחשב בעובדה שאת מכירה בזה שאלו משפטים פוגעים ששיתוף בהם - מיועד בעיקר להקל עלייך.

אם תחליטי להיפרד את יכולה לומר את האמת באופן פחות כואב. להשאיר את כל הפנינים שכתבת פה בינך לבין החברות שלך. אפשר לומר לו שאת מרגישה שהפכת לאדם אחר מהיום שהכרתם, ושזו היתה אהבה ענקית וגדולה ומפרה ואת כל הדברים הטובים שכתבת שקיבלת ממנה וכרגע נראה לך שאת צריכה להיפרד. קצת לבדוק עם עצמך דברים (לא הייתי אומרת לומר לו שאת מרגישה שאת צריכה לבדוק "בחורים אחרים" כי זה יכול לעלות את החלסטרה, לשמוע על "אחרים" בדיוק ברגע שנפרדים ממך. הגופה צריכה עוד להתקרר קצת... ).

נבוכדנאצר, קצת הרבה נסחפת. היא כותבת שיש בו הרבה תכונות טובות, כולל היחס שלו אליה וכולל מי שהוא. אבל יש גם תכונות שפחות מתאימות לה. (זה לא אומר אגב שהן לא תתאמנה לאחרת).
על מה רוב הפרידות מבוססות? על חוסר התאמה שנוצרה /נתגלתה עם הזמן. פעם זה מאוד התאים, וכיום כבר לא.

[u]את מפחדת שתחזרי אליו והוא יהיה מטומא מנשים זרות. סליחה על הבוטות, את קצת אגוצנטרית. את מתכוונות לעזוב אותו וללכת למנזר או לחפש אהבה. אולי אם תחזרו יהיה מעליכם ענן של הגברים שאיתם את תחלקי רגעים אינטימיים ?[/u]

גם פה, לא מבינה את הגישה שלך. ברור כשנשנפרדים אתה חושב קודם כל מה אתה תפסיד מהסיפור ואחר כך מה הצד השני. ההתלבטות בנוגע לפרידה המתוארת היא לא מחוסר אהבה אלא מחוסר התאמה מספקת, מפרה. הבחור הזה מאוד מאוד יקר לה, ברור שהיא תרצה שהוא ישמור לה אמונים גם אחרי הפרידה, גם אם המציאות וההגיון אומרים שאין מקום לזה. האזור הלא רציונלי באישיותש לנו היה רוצה, בייחוד אם הוא חבר ראשון שלה - שהוא ייכנס למנזר מיד אחרי הפרידה וייצא ממנו אם היא תחליט שהוא מתאים לה. שהוא לעולם לא יכיר מישהי אחרת ושהוא יהיה שם תמיד בשבילה. היא יודעת שזה לא עובד ככה, כולנו יודעים את זה, אבל זכותה לבטא את התחושות האלה!

[u]אני נעלב בשמו. הוא משקיע בך, תומך ובסוף את רוצה להשליכו כי הוא נמוך, רזה וטיפש.[/u]


[u]האמת שאני כן רוצה ללכת, לחפש. אבל תהיה חסרה לי התמיכה שלו, האהבה הגדולה שבה הוא עוטף אותי.[/u]
הוא יודע על ההתלבטויות שלך?
אני נעלב בשמו. הוא משקיע בך, תומך ובסוף את רוצה להשליכו כי הוא נמוך, רזה וטיפש.
את מפחדת שתחזרי אליו והוא יהיה מטומא מנשים זרות. סליחה על הבוטות, את קצת אגוצנטרית. את מתכוונות לעזוב אותו וללכת למנזר או לחפש אהבה. אולי אם תחזרו יהיה מעליכם ענן של הגברים שאיתם את תחלקי רגעים אינטימיים ?

[u]מה למדת ממנו?[/u] (שאלה מצויינת, לגבי כל אדם שאת פוגשת...)

[u]למדתי איתו את נושא המיניות[/u]
[u]למדתי ממנו לחבק[/u]
_חשבתי על עצמי כאדם קר, לא כל כך אמפטי, והוא אמר לי שאני אישה אוהבת ותומכת ויש לי יכולות נתינה גדולות. ואלו תכונות שהתפתחו בי הרבה במהלך הקשר איתו.
עכשיו אני הרבה פחות צינית._
[u]למדתי שזה בסדר לבכות, לפחות בנוכוחותו.[/u]

_האמת שאני כן רוצה ללכת, לחפש. אבל תהיה חסרה לי התמיכה שלו, האהבה הגדולה שבה הוא עוטף אותי.
ומה שבעצם עוצר אותי הוא הפחד שאני בסוף ארצה לחזור אליו בחזרה_

לדעתי, למדת ממנו את מה שהיית צריכה (מתנות נפלאות!!!), והגיע זמנך להמשיך הלאה. (מוזר לי לכתוב את זה לאשה שאני לא מכירה, על איש שאני לא מכירה. אבל זאת התחושה שאני מקבלת מדבריך... אז אני ממשיכה)
לדעתי, כל אדם וכל מערכת יחסים מלמדים אותנו משהו: על עצמינו, על בן הזוג, על מערכות יחסים, ועל מה אנחנו רוצים וצריכים.
בכל פעם שאני מזכירה חבר לשעבר ואישי מתחיל לקנא, אני מזכירה לו שהם הסיבה שאני איתו היום, שבזכותם למדתי ש[b]הוא[/b] זה שאני רוצה, ולא מישהו כמוהם. היה לי טוב עם כל אחד מהם בזמנו, ולמדתי מהם המון. והם הובילו אותי לאישי, חבר-נפשי.

עצתי לך... אל תפחדי! קחי אתך את המתנות שלו, את מה שלמדתם ביחד, את הזכרונות של האהבה שלו; והחזיקי אותם כנר שיאיר את דרכך בחיפושייך אחר האיש שישלים את חייך.

[u]אני מרגישה שהוא מתנה גדולה בשבילי. שהוא לימד אותי הרבה ולמדנו הרבה ביחד, התפתחנו , גדלנו[/u]

מה שאת מרגישה כלפיו נראה לי חלק כל כך חשוב בקשר זוגי. בהחלט מתנה.

לעומת זאת נראה לי שההתלבטות שלך היא מאוד טבעית כי הוא חבר ראשון שלך ואת עדיין צעירה ללא התנסויות זוגיות אחרות. (האם את גם החברה הראשונה שלו?) נראה לי שההתנסות שלך מאוד בריאה וטובה. חשבי עם עצמך האם ההתלבטות קשורה לעצם העובדה שאת רוצה להתלבט או לטיב הקשר שלך איתו. חשבי האם טוב לך המצב כיום בו את נמצאת בקשר שיש לך התלבטיות וספקות לגביו. קשר שהבחירה שלך ריתו לא שלמה. מה את צריכה לעשות כדי להשלים עם הקשר?
חשבי עם עצמך האם לא יקרה שגם בקשר אחר תתלבטי? האם ההתלבטות קשורה לצורך או לדפוס שלך להתלבט או שאת יודעת שהקשר לא מתאים אך את חוששת לשנות?

יצא לכם לדבר על מהות הקשר? אם כן, מה הוא חושב על זה?

[u]לי אגב, יש הרגשה שכבר החלטת[/u] , המשפט הזה גרם לי לחייך :-)
האמת שאני כן רוצה ללכת, לחפש. אבל תהיה חסרה לי התמיכה שלו, האהבה הגדולה שבה הוא עוטף אותי.
ומה שבעצם עוצר אותי הוא הפחד שאני בסוף ארצה לחזור אליו בחזרה, אבל הוא כבר יהיה עם מישהי אחרת, וגם אם אולי אח"כ נחזור להיות ביחד עדיין יהיה צללים של אנשים ונשים אחרות שאתן הוא יחלוק חוויות אינטימיות, מגע, קדושה של איחוד.

האמת שהוא נשמע מדהים...

הכנות שלך מדהימה בעיניי. נראה לי שבכלל לא משנה מהן העצות שיכתבו כאן עבורך. מה שכן משנה זה שעצם קיומו של הדף גורם לך לחשוב ולבטא בצורה ברורה דברים שבדרך כלל משוטטים בחוסר סדר בראש (לכולם).

לי אגב, יש הרגשה שכבר החלטת ואת כרגע רק מעבירה את ההחלטה השחמה סופית בתנור.

מאחלת לך שתהיי שלמה עם מה שתחליטי. את נשמעת אינטילגנטית וצלולה, נראה לי שיהיה בסיידר :)

תודה לכן בנות על ההתיחסויות,
_אני מאוד מעריכה יכולות חשיבה גבוהות (לא יודעת אם אינטלגנציה זה בדיוק זה) . אחד הדברים האהובים עלי הוא שיחות ברמה גבוהה, בהן הנוכח/ת/ים מבינים אותי... לא הייתי יכולה לדמיין את חיי עם בן זוג שלא יכול להיות שותף שווה (לא זהה) בשיחות כאלו.
אני זקוקה שיבינו אותי, גם מבחינה שכלית_

[u]אני לאוו דווקא מדברת על השכלה שרוכשים באוניברסיטה או בבתי ספר אלא על אופקים נירחבים,ידע כללי ובכלל על תחושה של הפריה הדדית מבחינה אינטלקטואלית-רוחנית.[/u]
זה בדיוק מה שכל-כך חסר לי בקשר הזה.


[u]מה למדת ממנו? (על עצמך)[/u]
היו לי שלוש שנים טובות איתו ולמדתי הרבה.
מבחינת חבר ראשון הוא היה כמעט אידאלי.
למדתי איתו את נושא המיניות באופן מאוד טבעי, הדרגתי ובקצב שהתאים לי ולו, בלי לחץ. יש לו גישה מאוד בריאה כלפי הגוף שלו, וזה השליך על כל הקשר המיני, למדנו ביחד את הגוף שלי ושלו. הוא נתן לי זמן ללמוד את שיטת המודעות לפוריות, ככה שאני לא צריכה להשתמש בגלולות או קונדומים, שאלו אמצעי מניעה שאני לא חושבת שמתאימים לי.
למדתי ממנו לחבק, בהתחלה הייתי מאוד סגורה מבחינה פיסית, והיום אני יותר מסוגלת לחבקת, לפחות בנות משפחה.
חשבתי על עצמי כאדם קר, לא כל כך אמפטי, והוא אמר לי שאני אישה אוהבת ותומכת ויש לי יכולות נתינה גדולות. ואלו תכונות שהתפתחו בי הרבה במהלך הקשר איתו.
עכשיו אני הרבה פחות צינית. בתחילת הקשר, הוא היה כל פעם נדהם מחדש שאני תמיד "חושבת שלילי", היה מסב את תשומת ליבי לזה, והיום אני כבר לא "חושבת שלילי" אוטומטית.
למדתי שזה בסדר לבכות, לפחות בנוכוחותו.
הוא אומר שאני יפה, וגאה להיות חבר שלי.
הוא אוהב אותי ולא רוצה לשנות אותי, וגם אני אוהבת אותי ולא רוצה לשנות את מי שהוא.
הוא תמיד תומך בי, ומעודד אותי לעשות דברים, הוא מקשיב כשאני רוצה לשתף.
הוא לא מפחד לחשוף פגיעות וכאב, נותן לי לתמוך בו.

אני מרגישה שהוא מתנה גדולה בשבילי. שהוא לימד אותי הרבה ולמדנו הרבה ביחד, התפתחנו , גדלנו.

מנסיון, על חוסר בתקשורת או תחושה שהבן זוג לא חכם מספיק קשה להתפשר.
אני לאוו דווקא מדברת על השכלה שרוכשים באוניברסיטה או בבתי ספר אלא על אופקים נירחבים,ידע כללי ובכלל על תחושה של הפריה הדדית מבחינה אינטלקטואלית-רוחנית.
יכול להיות שאם תיפרדו כל כך תתגעגעי אליו ושום דבר לא יעניין אותך...גם זה יכול להיות אבל כמו שזה נראה,לא הייתי בונה על זה.

כמה הרהורים (לא יודעת מה הקשר ביניהם...)

אני מאוד מעריכה יכולות חשיבה גבוהות (לא יודעת אם אינטלגנציה זה בדיוק זה) . אחד הדברים האהובים עלי הוא שיחות ברמה גבוהה, בהן הנוכח/ת/ים מבינים אותי... לא הייתי יכולה לדמיין את חיי עם בן זוג שלא יכול להיות שותף שווה (לא זהה) בשיחות כאלו.
אני זקוקה שיבינו אותי, גם מבחינה שכלית.

האם החיים איתו מאתגרים אותך? האם את מרגישה שהוא מכיר בערכך (לו אישית ובכלל)? האם הוא מכיר בערכו?
(לא חייבים להיות "אינטלגנטים" בשביל לעשות את זה...)
מה למדת ממנו? (על עצמך)

בעניין מראה חיצוני. אני מבינה אותך, גם מזה לא כדאי להתעלם. זה לחלוטין לא אומר כלום על איך יראה בעלך, רק שזה (אולי) עוד סימן שזה לא זה.

עוף-חול יקרה, שמחתי לקרוא את התגובה שלך.
אני יודעת למה ההורים שלי חושבים שהוא לא מתאים לי. לדעתם, ואולי במקום מסויים, גם לדעתי, הם חושבים שהוא לא ברמה שלי. לא ממקום של התנשאות אלה יותר ממקום שהגענו מרקע שונה ואנחנו ממשיכים להתפתח לכיוונים שונים. אני לומדת ונמצאת בסביבה של אנשים מאוד אינטילגנטים, וגם הגעתי ממשפחה שמאוד מעריכה אינטליגנציה. הוא עדיין בצבא, וגם מתכוון להשאר שם, בתפקיד של איש טכני. כשאני מגיעה אליו, אז נושאי השיחה שלנו מוגבלים יחסית, ואני מרגישה שאני לא יכולה לנהל איתו שיחה ברמה שאני יכולה עם ידידים אחרים שלי.
אני מרגישה שכשאני איתו אולי אני קצת מקטינה את עצמי.
ולגבי המראה החיצוני, הוא פחות מממטר שישים, על-פני קצת יותר מארבעים ק"ג. שזה לא בדיוק הגנים שהייתי רוצה להעביר לילדים שלי.

את כותבת שהוא אדם אוהב ומתחשב. הוא עונה על הצרכים שלך וטוב לך איתו.
מצד שני את מרגישה שהוא לא עונה על הדימוי החברתי שלך ואולי גם של הוריך.
לו אני במקומך הייתי יושבת עם הורי (אם את מעריכה את דעתם) ושואלת אותם ברצינות מדוע לדעתם הוא לא מתאים לך. אולי הם יוכלו להאיר דברים שאת אולי מרגישה ולכן את חשה שלא בנח להציג אותו בחברה.
גובהו של אדם הוא לא סיבה לפסול אותו, גם לא מראה חיצוני (ובטח שלא אחרי שאת כבר נמצאת במערכת יחסים ארוכה איתו).
חישבי עם עצמך ועשי רשימה כתובה מהם הדברים החשובים לך בבן זוג לחיים? מהן התכונות שנראות לך משמעותיות על מנת לחיות עם אדם ולהקים ולקיים איתו משפחה? בדקי אם התכונות האלה נמצאות בבן הזוג הנכחי שלך או חסרות.
ואם את מתקשה אולי כדאי ללכת ליעוץ מקצועי. כמה פגישות עם מטפל או מטפלת משפחתיים טובים שיודעים לשאול את השאלות הנכונות יכולות לעזור מאד בהתלבטויות כאלה.

שלום,
אני בת 22, סטודנטית. חברה כבר יותר משלוש של שנים של בן-אדם מקסים, אוהב , מתחשב, שהוא החבר הרציני הראשון שלי.
תמיד היו לי חלומות על להתחתן צעירה ולהביא הרבה ילדים משותפים לעולם.
הבעיה היא שאני לא חושבת שזה יכול להתגשם איתו, אני לא רוצה לבהתחתן איתו, ולא רוצה להביא איתו ילדים לעולם.
שאנחנו בעולם של שנינו, מתחת לשמיכה, הכל טוב וכלום לא כואב, ובא לי להשאר ככה לתמיד.
אבל כשאני חושבת יותר מהראש, אני מתביישת לצאת איתו, יש דברים במראה החיצוני שלו שמפריעים לי (הגובה שלו בעיקר), וגם זה שהוא לא מספיק חכם.
ההורים שלי לא הכי אוהבים אותו, ואני צריכה לעשות הרבה עבודה פנימית לפני שאני מצליחה להציג אותו לחברות שלי.

כשחשבתי על האם לפתוח את הדף הזה, רצו לי מגילות ארוכות בראש על מה אני אכתוב בו. אבל עכשיו מול המחשב אני מתחילה לגמגם. אחת הסיבות היא שאני משתדלת לא לכתוב דברים שיכולים לפגוע בו, כי אני רוצה להראות גם לו את הדף הזה.

יכול להיות שאני סתם משליכה עליו את רגשי הנחיתות שלי, ויכול להיות שאני סתם גוררת קשר שלא נועד להיות.