את לא חושבת שאת מגזימה?
הלוואי. הייתי מתה שזה לא יהיה אפשרי
, שלא יהיה סיכון כזה.
צריך להבדיל פה בין שני דברים: כוונת הנותן וחוויית המקבל.
אני מדברת על סיטואציה שבה יש תום לב מלא מצד הנותן. הם רוצים לטפל בך כי את חולה.
אבל, אם הדברים לא נעשים כהלכה, אם אין רמה נאותה של תקשורת ויצירת תנאים לשיתוף פעולה, אם יש כפייה או הפעלת לחץ פיזי, אם נוצר כאב, או אם אי-הנוחות של הפרוצדורה מתלבשת על כאב קיים (למשל, ממחלה או טיפול רפואי אחר), או אם לפני הפרוצדורה הזאת כבר היתה כפייה או חווייה טראומטית אחרת, אם הבודק הוא זר -
עלולה להיווצר חווייה של אונס.
לי זה קרה. ולקח לי שנה וחצי של התמודדות עם הפרעה פוסט טראומטית (שנגרמה כתוצאה מכמה חוויות רפואיות באשפוז אחד), לפני שהוצאתי את המילה הזאת מהפה. כי זו באמת מילה חמורה מאוד.
אבל זה לא רק אני. תראי את אחת התגובות שנכתבה במעלה הדף:
_כשקראתי את הדף, נזכרתי איך בילדותי שמו לי נר כשהיה לי חום.
זה היה משהו מובן מאליו.
אף פעם לא התנגדתי, לפחות לא עד כמה שזכור לי.
בהחלט הורי עשו את זה בעדינות.
אבל כשקראתי את הדף, נזכרתי איך התכווצתי.
איך היה לי ממש ממש קשה.
איך השקעתי את כל הכוחות שלי ב - לא להרגיש.
איך השקעתי אנרגיה אדירה ב - להתנתק מהגוף שלי.
ופתאום, כל הכאב על התחושות האלה ועל האובדן הזה נזכר בי.
וחשבתי על כל המאמצים שאני משקיעה היום כדי להחזיר לעצמי את התחושות שלי_
מה שמתואר פה זה דיסוציאציה - ניסיון להתנתק מהגוף ולחסום את התחושות, שזו תגובה אופיינית למצבים של סכנת חיים, תקיפה פיזית, ניצול מיני או אונס.
והנה מה שאבא שלי אמר לי לא מזמן, לגמרי מיוזמתו, כשדיברנו על הנושא:
_אני זוכר את עצמי בתור ילד. זה היה מאוד לא נעים.
ואני זוכר, כשהייתי יותר גדול וכבר יכולתי למדוד תחת בית השחי, ראיתי את זה קורה לילדים אחרים, וזה היה קשה לראות. כעסתי מאוד. הילדים בדרך כלל בכו. ואני זוכר פעם אחת, אצל דוקטור אופנהיימר, היה שם ילד קטן, לפחות בן שנתיים, כי אני זוכר אותו קם ומתרוצץ אחר כך, הם עשו את זה ממש בכוח. אחות אחת החזיקה את הרגל, זו החזיקה מפה, זו משם, ואני כעסתי עליהן כל כך, שנאתי את האחות הזאת. אמרתי לסבתא שהאחות הזאת היא מכשפה.
לא ידעתי אז שיש מונח כזה "אונס", אבל ככה זה הרגיש. ככה זה נראה._
יום אחד פגשתי חברה אחת. היא שאלה מה שלומי. לא רציתי להיכנס לסיפור הזה אבל חשבתי שהיא תבין על מה אני מדברת. סיפרתי לה בקיצור.
היא הסתכלה עלי בעיניים קרועות ואמרה: "אני מבינה
בדיוק על מה את מדברת"
ותוך שניה עלו בה זכרונות הילדות שלה והיא התחילה לצעוק:
"למה עשיתם את זה? מה לעזאזל חשבתם לכם כשעשיתם את זה? למה לא הפסקתם עם זה? מטומטמים! לא יכולתם לחשוב על דרך אחרת? אידיוטים!" וכן הלאה וכן הלאה.
אני התמוגגתי, ובשלב מסוים אמרתי משהו על תחושת חוסר הישע, על הצורך לשכב ולא לזוז כי אם תזוזי זה יכאב, והיא הרימה אלי עיניים רדופות ואמרה לי: "את לכודה.
את לכודה".
וסיפרה לי איך אחרי הלידה הראשונה היה לה איזשהו יזהום או חשש לזיהום והגינקולוג שלה התעקש למדוד לה חום בישבן, ועל זה, היא אמרה לי, היא לא תסלח לו בחיים.
עכשיו זה נראה לך סביר יותר?
למה שזה יקרה אם לא מדובר באנשים עם בעיה נפשית?
בגלל:
- חוסר מודעות לסיכון
- חוסר מודעות ו/או מיומנות בעבודה עם חסרי ישע (ילדים וזקנים, בייחוד זקנים עם דמנציה) ותקשורת מתאימה לגיל ולרמה הקוגניטיבית
- עבודה בלחץ זמן, רצון "לתקתק" את המשימה ולהמשיך הלאה
- קוצר רוח זמני, "יום רע"
- נורמה תרבותית שלפיה מדידת חום אחורית ונר אקמול הם "נורמליים" ונורמטיביים, ועל כן "את מגזימה" ו"מה הסיפור הגדול, שתי דקות וזה נגמר, תפסיקי לעשות מזה עניין".
אני אומרת לך, הרופא שלי (אדם מתון וזהיר בדרך כלל) אמר לי שלדעתו זה מזעזע. ולא מבין מי צריך את זה בכלל כשיש אלטרנטיבות.