על ידי הגבירה_בחום* » 12 אפריל 2009, 17:27
מחשבות על גדילה...
זה כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב, ולא מצליחה לגבש מילים.
כבר כתבתי בפוסט הקודם שאני כותבת משפט ומוחקת ולא ממש מצליחה לשחרר אמירה קוהרנטית לגבי נושא מסויים, למרות שיש בתוכי המון אמירות במשך היום.
לפעמים אני מרגישה תחושה מסויימת בבוקרו של יום ומתחילה לגבש סביבה מילים שאני רוצה לחלוק, ואז כיוון הרוח משתנה ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה לעמוד מאחורי המילים של הבוקר כי אני לא שם. ואני רוצה לכתוב על איך אני משייטת ממקום למקום, מתחושה לתחושה, על הנדודים המנטליים האלה, וגם סביבם נרקמות מילים חסרות צורה שאני לא מצליחה לתפוס ולהכניס לתוך תיבת כתיבה.
הבוקר, ריצדו בתוכי מחשבות על שקט פעיל. על התקופה הזו שמלאה בצמיחות קטנות כאלה, מקרוסקופיות.
כמו גלעין האבוקדו שאני מגדלת בכוס, שרק מי שעוקב אחריו באובססיביות כמוני, יכול להרגיש איך כל חצי שעה עגולה, הוא נראה קצת אחרת, הפלומה שלו משתנה, העלים פונים לכיוון אחר, ומה שאתמול היה זיף על הגבעול, היום מתגבש לכדי ניצן, למרות שבמבט מרחוק הוא נראה כאילו הוא תקוע כבר שבוע באותו המצב.
אז כך גם אצלי, אני מרגישה איך כל יום יש ניצנים חדשים שאין לדעת מתי יפתחו, ומה יצמח מהם ובמבט מבחוץ נראה שלא קורה שומדבר. אלה דברים שמעסיקים אותי תקופה ארוכה, אבל מה שחדש ומייחד את התקופה הנוכחית הוא סוג של שקט שמלווה את הכל. אין פניות חדות, שומדבר קיצוני לא קורה, ואולי הדבר היחיד שיכול להוציא אותי עדיין משלוותי הוא הפער בין החוץ לפנים, והעובדה שהתשובה שלי לשאלות "מה נשמע? מה חדש?" - היא עדיין כלום (-:
לפעמים אני נהיית חסרת סבלנות. אני רוצה דרמות! שאוכל להגיד שזכיתי בפיס, שקפצתי מדרגה ענקית, שהבאתי שלום עולמי.... - בפנים אני יודעת שבאמת זכיתי בפיס, בכ"כ הרבה מובנים.
זה היה בבוקר, כשישבתי בגינה עם ערימה של ספרים, נושמת את האוויר החמים ולפעמים זבובונים. ישבתי בשקט, פותחת ספרים וסוגרת. מלקטת תשובה שנשאלתי לגביה בשיעור הקודם, עוברת לספר אחר וקוראת פרק מסויים על נושא אחר שרציתי לחדד לגביו את הידע, ולכל דבר היה המקום והזמן שלו ובאותם רגעים זה היה לי ברור כשמש וגמלתי בליבי לכתוב על זה כאן, אבל אז נכנסתי הביתה אל יום העבודה שלי שנכון להיום כלל פרוייקט צילום שאני מצלמת מהבית שכולל טבע דומם. ליתר דיוק קריסטלים. נכנסתי אל המצב הזה שבו אני מרוכזת כ"כ בזוויות ותאורות, בצללים ודחיסויות של צבע.
מצד אחד זו עבודה מופלאה לעבוד עם הגבישים המדהימים האלה, להתעמק בשברים ובגבישים הפנימיים, מצד שני, כ"כ התעייפתי שאחרי 4 שעות פשוט עצרתי את הצילומים ואת שאר התוכניות שהיו לי ונכנסתי למיטה, ככה כשהבית הפוך ומלא פלשים ומטריות, וקריסטלים וחצובות. פשוט בבת אחת הרגשתי שאני לא יכולה לעשות שומדבר. ומייד, ציינתי לעצמי בראש, שהלך הפוסט שתכננתי לכתוב בבוקר על השקט והזרימה וההתחדשות הזו, "תראי, את הרי שבר כלי" אמרתי לעצמי.
אחרי שקמתי והצלחתי איכשהו להחזיר את הבית למצבו הרגיל, עלתה בי מחשבה. שבעצם, העייפות הזו לא סותרת שומדבר, אלא רק מחזקת את התחושה.
חשבתי על תינוקות שמגדלים שיניים חדשות ועל התקופה הקשה וה"הפוכה" שהם עוברים, חשבתי על כאבי גדילה בגיל ההתבגרות ועל זה שלגדול זה בעצם נורא מעייף, ודורש תעצומות נפש. וכרוך בד"כ בכאב או באי נוחות.
חשבתי על איך אני שבויה בתמונת ה"התחדשות" השגויה שלי שבה הכל כל הזמן צריך ללבלב ולהיות מוקף ציפורים ובמבים, שלגיה סטייל.
תמונה שחסרים בה הרגעים שבהם הגוף אוגר כוחות, או נח, או זקוק להתכנסות הזו פנימה כדי להזין את עצמו, כדי להתאושש, או סתם לא מצטלם זוהר ורענן.
ותחת אורה של ההבנה הזו, סלחתי לעצמי גם על המילים שלא נכתבות, על המחשבות שלא מתגבשות לכדי פוסט ועל ה"כלום" שאני עונה בכל פעם כשאני מתבקשת לאמוד מה התחדש בחיי.
מחשבות על גדילה...
זה כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב, ולא מצליחה לגבש מילים.
כבר כתבתי בפוסט הקודם שאני כותבת משפט ומוחקת ולא ממש מצליחה לשחרר אמירה קוהרנטית לגבי נושא מסויים, למרות שיש בתוכי המון אמירות במשך היום.
לפעמים אני מרגישה תחושה מסויימת בבוקרו של יום ומתחילה לגבש סביבה מילים שאני רוצה לחלוק, ואז כיוון הרוח משתנה ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה לעמוד מאחורי המילים של הבוקר כי אני לא שם. ואני רוצה לכתוב על איך אני משייטת ממקום למקום, מתחושה לתחושה, על הנדודים המנטליים האלה, וגם סביבם נרקמות מילים חסרות צורה שאני לא מצליחה לתפוס ולהכניס לתוך תיבת כתיבה.
הבוקר, ריצדו בתוכי מחשבות על שקט פעיל. על התקופה הזו שמלאה בצמיחות קטנות כאלה, מקרוסקופיות.
כמו גלעין האבוקדו שאני מגדלת בכוס, שרק מי שעוקב אחריו באובססיביות כמוני, יכול להרגיש איך כל חצי שעה עגולה, הוא נראה קצת אחרת, הפלומה שלו משתנה, העלים פונים לכיוון אחר, ומה שאתמול היה זיף על הגבעול, היום מתגבש לכדי ניצן, למרות שבמבט מרחוק הוא נראה כאילו הוא תקוע כבר שבוע באותו המצב.
אז כך גם אצלי, אני מרגישה איך כל יום יש ניצנים חדשים שאין לדעת מתי יפתחו, ומה יצמח מהם ובמבט מבחוץ נראה שלא קורה שומדבר. אלה דברים שמעסיקים אותי תקופה ארוכה, אבל מה שחדש ומייחד את התקופה הנוכחית הוא סוג של שקט שמלווה את הכל. אין פניות חדות, שומדבר קיצוני לא קורה, ואולי הדבר היחיד שיכול להוציא אותי עדיין משלוותי הוא הפער בין החוץ לפנים, והעובדה שהתשובה שלי לשאלות "מה נשמע? מה חדש?" - היא עדיין כלום (-:
לפעמים אני נהיית חסרת סבלנות. אני רוצה דרמות! שאוכל להגיד שזכיתי בפיס, שקפצתי מדרגה ענקית, שהבאתי שלום עולמי.... - בפנים אני יודעת שבאמת זכיתי בפיס, בכ"כ הרבה מובנים.
זה היה בבוקר, כשישבתי בגינה עם ערימה של ספרים, נושמת את האוויר החמים ולפעמים זבובונים. ישבתי בשקט, פותחת ספרים וסוגרת. מלקטת תשובה שנשאלתי לגביה בשיעור הקודם, עוברת לספר אחר וקוראת פרק מסויים על נושא אחר שרציתי לחדד לגביו את הידע, ולכל דבר היה המקום והזמן שלו ובאותם רגעים זה היה לי ברור כשמש וגמלתי בליבי לכתוב על זה כאן, אבל אז נכנסתי הביתה אל יום העבודה שלי שנכון להיום כלל פרוייקט צילום שאני מצלמת מהבית שכולל טבע דומם. ליתר דיוק קריסטלים. נכנסתי אל המצב הזה שבו אני מרוכזת כ"כ בזוויות ותאורות, בצללים ודחיסויות של צבע.
מצד אחד זו עבודה מופלאה לעבוד עם הגבישים המדהימים האלה, להתעמק בשברים ובגבישים הפנימיים, מצד שני, כ"כ התעייפתי שאחרי 4 שעות פשוט עצרתי את הצילומים ואת שאר התוכניות שהיו לי ונכנסתי למיטה, ככה כשהבית הפוך ומלא פלשים ומטריות, וקריסטלים וחצובות. פשוט בבת אחת הרגשתי שאני לא יכולה לעשות שומדבר. ומייד, ציינתי לעצמי בראש, שהלך הפוסט שתכננתי לכתוב בבוקר על השקט והזרימה וההתחדשות הזו, "תראי, את הרי שבר כלי" אמרתי לעצמי.
אחרי שקמתי והצלחתי איכשהו להחזיר את הבית למצבו הרגיל, עלתה בי מחשבה. שבעצם, העייפות הזו לא סותרת שומדבר, אלא רק מחזקת את התחושה.
חשבתי על תינוקות שמגדלים שיניים חדשות ועל התקופה הקשה וה"הפוכה" שהם עוברים, חשבתי על כאבי גדילה בגיל ההתבגרות ועל זה שלגדול זה בעצם נורא מעייף, ודורש תעצומות נפש. וכרוך בד"כ בכאב או באי נוחות.
חשבתי על איך אני שבויה בתמונת ה"התחדשות" השגויה שלי שבה הכל כל הזמן צריך ללבלב ולהיות מוקף ציפורים ובמבים, שלגיה סטייל.
תמונה שחסרים בה הרגעים שבהם הגוף אוגר כוחות, או נח, או זקוק להתכנסות הזו פנימה כדי להזין את עצמו, כדי להתאושש, או סתם לא מצטלם זוהר ורענן.
ותחת אורה של ההבנה הזו, סלחתי לעצמי גם על המילים שלא נכתבות, על המחשבות שלא מתגבשות לכדי פוסט ועל ה"כלום" שאני עונה בכל פעם כשאני מתבקשת לאמוד מה התחדש בחיי.