על ידי פרח* » 10 יולי 2012, 12:02
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
קואלה,
קראתי אותך בנשימה עצורה (ובעצם כל הלילה.. גם אצלי נדודי שינה)
רציתי לומר שאני נפעמת ממך
כל מה שקראתי ממך עורר בי רק אמפטיה וכבוד, ואף לא רגש שלילי אחד
שימי לב שלמרות שאת מתארת שבחיים שלך קשה לך להציב גבולות ולשמור על עצמך, פה בבלוג את מציבה גבולות ושומרת על עצמך פעם אחר פעם, גם כשזה לא מובן מאליו, גם כשמבחוץ מערערים על השיפוט שלך. זה כל כך יפה.. זה אומר שהאינטואיציה שלך קיימת וחזקה, שאת מסוגלת לסמוך על עצמך ולעשות את מה שהקול הפנימי שלך אומר לך.
ומה שבעצם הכי רציתי לומר לך, זה שמתוך כל הסיפורים, הנוירוזה, החרדות, ההרס העצמי, סף הרגישות הנמוך כל כך, המעבר הקיצוני בין מצבי רוח, המאבק להישאר בחיים שלך ובחיים בכלל בזמן שאת חולמת על חיים אחרים.. מה שבולט לי הכי חזק ועולה וזורח מתוך כל זה, זה שיש לך נשמה אמיתית של אמנית. שהעולם הפנימי שלך כל כך מלא שלפעמים הוא עולה על גדותיו ומציף את המציאות. שלפעמים את כל כך עסוקה בלהכיל אותו שאת לא יכולה להכיל גם את המציאות באותו הזמן.
אני רואה איך את כותבת - כמו אמנית של מלים, משוררת. מביאה לכתיבה את כל העוצמות של הרגש, אבל מצליחה גם לעשות שימוש ספרותי במלים. לנשמה אמנותית אין גבולות - גם בחיים וגם באמנות. אני לא יודעת אם את עוסקת באמנות בחייך (קולנוע?) אבל בטוחה שבכל ענף אמנותי שתבחרי בו, את תעשי דברים מדהימים.
אמניות חוות הרבה פעמים את הקשיים שאת מתארת - הקושי להחזיק בבת אחת עולם רוחני מאד עשיר ועולם גשמי שאפשר לשרוד בו, הקושי לווסת את החושים.. (ראי את יונה וולך, דליה רביקוביץ'..)
אבל מצד שני את יכולה להשתמש באמנות שלך - כתיבה, ציור, צילום, משחק, מה שתבחרי - כמנוף, כמפלט, כמקלט. כחיבור לחיים במקום ניתוק. ואולי בהמשך גם כפרנסה. ה"קללה" הזאת שלך, הקושי הכל כך גדול, הוא גם המתת הנדיר שלך..
אני לא יודעת אם את מתחברת למלים האלה עכשיו, ואם לא את מוזמנת כמובן להתעלם או למחוק. יודעת גם שאת סולדת מכתיבה אנונימית - מתנצלת, אבל אין לי דף כאן באתר, קוראת הרבה אבל לרוב לא כותבת.
גם הפעם לא תכננתי לכתוב כל כך הרבה, אבל יש בי משהו שרוצה להגיע אליך.
@}
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
קואלה,
קראתי אותך בנשימה עצורה (ובעצם כל הלילה.. גם אצלי נדודי שינה)
רציתי לומר שאני נפעמת ממך
כל מה שקראתי ממך עורר בי רק אמפטיה וכבוד, ואף לא רגש שלילי אחד
שימי לב שלמרות שאת מתארת שבחיים שלך קשה לך להציב גבולות ולשמור על עצמך, פה בבלוג את מציבה גבולות ושומרת על עצמך פעם אחר פעם, גם כשזה לא מובן מאליו, גם כשמבחוץ מערערים על השיפוט שלך. זה כל כך יפה.. זה אומר שהאינטואיציה שלך קיימת וחזקה, שאת מסוגלת לסמוך על עצמך ולעשות את מה שהקול הפנימי שלך אומר לך.
ומה שבעצם הכי רציתי לומר לך, זה שמתוך כל הסיפורים, הנוירוזה, החרדות, ההרס העצמי, סף הרגישות הנמוך כל כך, המעבר הקיצוני בין מצבי רוח, המאבק להישאר בחיים שלך ובחיים בכלל בזמן שאת חולמת על חיים אחרים.. מה שבולט לי הכי חזק ועולה וזורח מתוך כל זה, זה שיש לך נשמה אמיתית של אמנית. שהעולם הפנימי שלך כל כך מלא שלפעמים הוא עולה על גדותיו ומציף את המציאות. שלפעמים את כל כך עסוקה בלהכיל אותו שאת לא יכולה להכיל גם את המציאות באותו הזמן.
אני רואה איך את כותבת - כמו אמנית של מלים, משוררת. מביאה לכתיבה את כל העוצמות של הרגש, אבל מצליחה גם לעשות שימוש ספרותי במלים. לנשמה אמנותית אין גבולות - גם בחיים וגם באמנות. אני לא יודעת אם את עוסקת באמנות בחייך (קולנוע?) אבל בטוחה שבכל ענף אמנותי שתבחרי בו, את תעשי דברים מדהימים.
אמניות חוות הרבה פעמים את הקשיים שאת מתארת - הקושי להחזיק בבת אחת עולם רוחני מאד עשיר ועולם גשמי שאפשר לשרוד בו, הקושי לווסת את החושים.. (ראי את יונה וולך, דליה רביקוביץ'..)
אבל מצד שני את יכולה להשתמש באמנות שלך - כתיבה, ציור, צילום, משחק, מה שתבחרי - כמנוף, כמפלט, כמקלט. כחיבור לחיים במקום ניתוק. ואולי בהמשך גם כפרנסה. ה"קללה" הזאת שלך, הקושי הכל כך גדול, הוא גם המתת הנדיר שלך..
אני לא יודעת אם את מתחברת למלים האלה עכשיו, ואם לא את מוזמנת כמובן להתעלם או למחוק. יודעת גם שאת סולדת מכתיבה אנונימית - מתנצלת, אבל אין לי דף כאן באתר, קוראת הרבה אבל לרוב לא כותבת.
גם הפעם לא תכננתי לכתוב כל כך הרבה, אבל יש בי משהו שרוצה להגיע אליך.
@}