אם הדף עלה שוב, אז אני שואלת
איך מקבלים באופן הטוב ביותר את הזדקנות ההורים.
גרים לידם, כי עד לא מזמן הם היו אלו שעזרו לנו עם כל הקטנים שנולדו ברצף, אבל עכשיו אנו רוצים לפרוס כנפיים ולעוף , בעיקר אישי רוצה. אבל אני רואה אותם. את הורי. ורואה כמה הם זקוקים לנו היום . לפרוק קניות, להגיע לקופת חולים. סתם לקפוץ עם הנכדים ועוד.........
וחושבת שממש לא מסוגלת לעזוב אותם עכשיו. .
נכון לא בת יחידה.
אבל מרגישה שזו אחריותי. וגם מרגישה שאם נעבור ארגיש נורא.
לא כל כך יודעת ............

הורי גרים בסמןך אלינו, אבי מבוגר מאוד מטפל באימי , שזקוקה לעזרה חלק משעות היום.(ויש עזרה חיצונית למס שעות ביום)
כבת שגרה בסמוך אני עוזרת תומכת מביאה לוקחת ועוד ועוד....
אך...כשאמי שומעת שאני לא במיטבי מיד מתקשרת -לבשל לך -( היא לא מבשלת 5 שנים בגלל קשיים) אבי - לבוא לעזור- וכו....
חלק מהיופי שבזקנה שלהם זה שהם לרגע לא עוצרים מלהיות הורים דאגנים שרוצים לעזור ולתמוך וזה מרגש כל פעם מחדש.
לפני שנים רבות גרתי אצל סבתי, ומקרוב ראיתי ועברתי את קשייה של אמי לקבל את הזדקנותה של סבתי ,דבר שהכשיר אותי לקבל את הזדקנותם של הורי.
לקבל זקנה של הורה לא פשוט ומעלה המון שדים קימיים וכאלה שלא קימיים.

זה מתחיל להיות כמו עוד ילד שצריך תשומת.

כנ"ל. @}

כך כשאני בסביבות הארבעים, מבינה שהטיפול אינו רק בילדים אלא גם בהורים.
וההבנה הזו כורכת בתוכה גם עצב.\כן, הם מסתיימים החיים,
וכואב לראות את הסבל.
וכואב לדעת שהם לא נשארים צעירים לנצח.
ופתאום מבינה שיותר חשוב עכשיו להיות עם אבא מאשר עם הצעיר בן ה- 3.
ופתאום מבינה שלא אוכל לעזוב לאן שרוצה. צריכה רוצה להיות קרוב ולעזור.
הזדקנתי צעירה.
הלוואי והזקנה של כולנו תהיה קלה.

[u]הם רק רוצים להיות בריאים וקשה להם מאוד להתמודד עם תשובה אחרת. הם רוצים את הגוף שלהם בחזרה ולשם הם שואפים. כל דבר אחר לא מתקבל כרגע.[/u]
האם הם רק מזדקנים או גם חולים? לא ממש היה ברור ממה שכתבת. אולי זה לא ממש משנה אבל הטיפול סביב מחלה דורש דברים מסויימים, בהתאם.
האם הם אנשים פתוחים שמדברים על דברים, על הזיקנה ועל הקושי, או מאלה ששומרים לעצמם בפנים, מתכנסים פנימה ונכנסים לדיכאון.
השאלה גם מה הם האפשרויות לעזור להם - כספית וגם פיזית. ( איזה ביטוחים יש...? )
כמה הם לבד, האם יש חברים?
בקיצור, הייתי אוספת את כל הנתונים - מה יש להורי מבחינת הסביבה, מה הם מבקשים לעצמם קדימה
( מעבר ללהיות בריאים, שזה מובן ) ומה היכולת שלהם ושלנו.
לדעתי סביבה תומכת זה הדבר הכי חשוב, אנשים קרובים שיהיו סביבם. וכמה שיותר להישאר מחוברים לחיים שהם אוהבים ( תיאטרון, ברידג', או כל דבר אחר שהוא חלק מחייהם ). כמה שיותר הפוקוס הוא על
ה ח י י ם. לשמר אותם.

[u]וזה קשה כשאתה צריך שיעשו בשבילך דברים שבדרך כלל היית עושה בעצמך, במיוחד דברים פרטיים.[/u]
יש אנשים שקל להם לדרוש... ואין להם בעיה עם זה, תלוי במערכת היחסים במשפחה.
בנוגע לדברים הפרטיים צריך לשאול אותם, אם אפשר בשיחה רצינית וגלויה מהם הקשיים ובהתאם לתשובתם לראות מי הכי מתאים לעזור להם, מה יהיה להם הכי נוח, ומהן האפשרויות שישנן.

נראה לי שקשה להיות תלוי באחרים, ושאנשים זקוקים להרגשה שאינם נטל.
כמובן שזקוקים לכבוד עצמי, וזה קשה כשאתה צריך שיעשו בשבילך דברים שבדרך כלל היית עושה בעצמך, במיוחד דברים פרטיים.
חשוב למצוא רופא שמתייחס בכבוד כשצריך אותו.

כן טרה רוסה צריך לשאול את ההורים את לגמרי צודקת ואעשה זאת תודה.
משיחות שלי איתם הם רק רוצים להיות בריאים וקשה להם מאוד להתמודד עם תשובה אחרת. הם רוצים את הגוף שלהם בחזרה ולשם הם שואפים. כל דבר אחר לא מתקבל כרגע. גם אני הייתי רוצה בשבילם בדיוק אותו הדבר, מאוד!
אז אני שואלת גם את עצמי, וגם אותך..... האם יש דברים שחשובים לכל אדם לסיים עמו את חייו ? אהבה למשל - עושה רושם שהיא מזון הכרחי. כשאנשים עסוקים עם העולם החיצוני (הולכים, עובדים, רואים והכי חשוב נותנים) ישנו זרם של אנרגיה אשר חוזרת אליהם ממעשיהם. כאשר אין להם יכולת לייצר זרם זה יחד עם הכוחות המלווים אותו הוא פוסק. נראה שהאהבה והשותפות עוזרות לפצות על האובדנים האלה.

נראה לי שלכל אדם יש דברים אחרים שמשמעותיים, לא? כלומר, אני הייתי שואלת את האדם המדובר מה הוא רוצה.

תודה לכן על ההפניות, על התמיכה ועל הרחבת הדעת והשיקולים
וטרה רוסה, עד כמה שזה מוזר כן, הידע על חיות כן מפרה את סיר השיקולים ומוסיף עוד פרספקטיבה.
רציתי להפנות את השאלה למי שירצה לענות. אני מתחילה בחיפוש ואשמח לשיתוף התומך ולדעתכם :
מה לדעתכם חשוב בגיל הזה ? מה חשוב בפרק הסיום ? כאשר אדם חושב על ימיו, חודשיו, שנותיו האחרונות.... מה משמעותי ?
בתחושה שלי אם יהיו לי יותר תשובות לשאלה הזו תהיה גם הנחיה למה נכון לעשות.....

_מה המחוייבות של ילד להוריו ? האם היא צריכה להיות הדדית לגמרי ?
כי בטבע אצל החיות טיפול בוולד הינו חד סיטרי - מטפלים בו עד שהוא מסוגל לטפל בעצמו_

זה לא נכון.

אני יודעת כי בתצפיות שנעשו על זאבים טלואים, שהם בעל חיים חברתי, מצאו כי פרט זקן יכול להישאר עם הלהקה גם אם כבר אינו יכול לצוד. הוא בדרך כלל נשאר במאורה עם הגורים, ומשמש כבייביסיטר. כשהלהקה חוזרת למאורה (הלהקה כוללת גם זאבים שאינם ההורים של הגורים), הזאבים שיצאו לצוד מקיאים מזון לגורים, וגם לזאב המבוגר מותר לאכול ממזון זה.

אני מאמינה שגם אצל בעלי חיים חברתיים אחרים (כמו קופים) זה כך, אבל אני לא מספיק מתמצאת. אולי מישהו אחר יודע ? (לא שזה משנה לדילמה שבדף, אבל מילא :-) )

גם הורי מבוגרים ולא בריאים, מבינה מאוד לליבך, אצלי הסיטואציה קצת שונה וישנם אנשים אחרים מסביבם שמהם אני יכולה 'לדרוש' שידאגו להורי. זה בור עמוק שכן הם לא יכולים לעשות הרבה, כמו שאת, וגם אני - באותה סיטואציה, ולבור הזה מתנקזים הרבה כעסים, תיסכולים, ציפיות ואכזבות.
בעיקר למי שמסרב לעזרה.. היתי מנסה להניח. זה בד"כ נתפס כביקורת כלפיהם שהם אינם מצליחים להיסתדר ןגורם להם להרגיש רק רע יותר.
לי עזרו מילים של [po]צפריר שפרון[/po] כשענה למישהי אחרת ( מקווה שיורשה לי לצטט )
_על מנת שאת תרגעי יהיה עלייך לשנות גישה ולשחרר
עלייך לשחרר את חבלי הדאגה והדאגנות ולשחרר את אמך. פשוטו כמשמעו.
להניח לה בבחירותיה ולגבות את בחירותיה עד כמה שניתן - במובן זה גם בחירתה במוות ראויה לקבל גיבוי.
שהרי יום אחד תבחר במוות.
הניחי לה והביעי כלפיה אך ורק הסכמה, אהבה, קבלה, שמחה ונכונות לאפשר שמחה._

(()) זה לא קל בכלל.

תודה בת ונכדה.
השותפות מורגשת והערותייך נכונות ומביאות הרבה תהיות.
מה המחוייבות של ילד להוריו ? האם היא צריכה להיות הדדית לגמרי ?
כי בטבע אצל החיות טיפול בוולד הינו חד סיטרי - מטפלים בו עד שהוא מסוגל לטפל בעצמו
וכמו ששואלים במה מותר האדם מן הבהמה ?
והתשובה - בזכות הבחירה גורמת לי לשאול .... האם אנו חופשיים לבחור ? אם אחפש בתוך עצמי ואגלה שאינני מוכנה להקדיש מחיי חלק משמעותי (אולי רב), האם זה לא אנושי ?
כמה מחיר אני מוכנה שלם או יכולה לשלם בעד המחוייבות האין סופית של הוריי אלי ?
ובינתיים אין לי תשובות - רק נסיון ראשון להיות לגמרי כנה עם עצמי - ומקום לכתוב ולראות אולי אקבל עוד חוכמה שתעזור לפתוח את הנושא ולהגיע לאמת.
חושבת

רק הזדהות: אצלינו זה כך עם הסבתא, ואני מוצאת את עצמי עושה שמיניות באוויר כדי להקל על הורי שבעצמם אינם צעירים, את ההתמודדות.
סבתי אישה קשה ואף לא אחד מילדיה מוכן היה לקחת אותה הביתה לעת זקנתה הבודדה. היא חיה בבית אבות כבר יותר מ-10 שנים ולאחרונה חלה הדרדרות במצבה ואין ברירה אלא להעבירה למחלקה הסיעודית המדכאת עד מאוד.
הלוואי שאם הורי או הורי בנזוגי יגיעו למצב כזה יהיה לי (ולבנזוגי, ולילדינו) אומץ וכוח לקחת אותם אלינו, לביתנו, ולהנעים עליהם את שנותיהם האחרונות. והלוואי שלהם תהיה הנכונות לבוא בצל קורתנו. והלוואי שזו תהיה הנורמה במדינה הזו, שכ"כ עוכרת זקניה.

אשמח לעצתכם ולעזרתכם.
הוריי הזדקנו מאוד בזמן האחרון.
אבא שלי ניהל את כל העולם וכעת הוא יכול פחות ופחות לנהל את חייו.
אמא חלשה מלעזור לו ואני ואחותי גרות במרחק של 3 שעות נסיעה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל לעזור.......ולא לכל עזרה אמא מוכנה.
יש כאן גם עניין מסויים של חדירה לפרטיות. כשהיינו בביתם עשינו כביסה ואז גילינו שלמישהו מההורים היתה תאונה וכמו ילד הוא ניגב במגבות וזרק לכביסה.
ואז עולה השאלה : איך לגרום לפרק זה של חייהם - פרק הסיום - להיות מכובד ? איך לעזור לו להיות עם רווחה, ואולי אפילו עם שמחה כשהיום יש בעיקר סבל וכאב ?
למי לפנות ? עם מי להתייעץ ?
אני מסתכלת על התאריך : זאת שאלה לכבוד יום הולדתו ה - 72 ואולי האחרון של אבא. האם אוכל לתת לו מתנה משמעותית לחייו ?

[sup][po]אבא שלי בבית אבות ולבי שבור[/po], [po]אל תשליכני לעת זקנה[/po], [po]הורי עוברים לגור אצלנו[/po][/sup]