על ידי חלוקית_נחל* » 17 אוגוסט 2009, 08:07
גם אצלנו, לאמא שלי חשוב שאכין, ולא סלט כמו אחותי או חס וחלילה אקנה בקבוק יין כמו השנייה,
חשוב לה שאתאמץ עבורה,
זה מאפיין את הקשר ביננו,
בפועל, גם אם מגישה לשולחן, זה נבלע בין המוני מאכלים,
ואין בכך שום צורך,
היא גם לא מאפשרת לאף אחד לטעום ודורשת שיאכלו ממה שהיא הכינה...
מאידך היא משתמשת באוכל ככלי לפגוע, לדוג' לא להביא עוגת יומהולדת מסורתית שהיא מכינה עבורי.
היא ניצולת שואה, ואני מודעת לחשיבות של אוכל בחייה, ולצורך שיהיה הרבה, לא חשוב מה ואיכותו, העיקר שיהיה מלא.
מסכימה מאוד עם רוקדת שניתן ללמוד דרך זה על המהות של יחסים, של קשרים, של אהבה.
ממש מרתק.
שמתי לב, שבתי אוהבת לחלוק איתי את האוכל מהצלחת, לשתות אתי מהכוס בתורות, היכולת שלי לחלוק איתה את האוכל, מבטאת עבורה את האהבה שלי, ככה, מההתחלה. אני שמחה בכך. זוכרת שגם אני אהבתי לבקש מאמא שלי, אבל תמיד היה שם משהו קורבני ברקע, האוכל סיפק גם אפשרות למריבות וליבוי סכסוכים במסווה של דאגה, כעס על מי שלא השאיר לאחר, מי שאכל בשוגג יותר מידי וכו',
אני נלחמת בעצמי בהתנייה הזו, שלא להעיר לזוגי, מי שרוצה שיאכל, לכול אחד מגיע להנות, לא לפעול מתוך המחסור, יש בשפע, אם נגמר משהו אחד, תמיד ימצא משהו אחר וכו'.
אחד מזכרונות הילדות הצרובים, הוא שאמא שלי מושיבה אותי בצהריים מול צלחת כבד, שלא יכולתי לשאת, מצמידה את הכיסא לשולחן ומורה לי לא לקום עד שאסיים. בנתיים הולכת לנום את שנת הצהריים, ואני יושבת מול הצלחת, כנועה, לא מסוגלת לאכול אבל גם מפחדת לקום, מחכה שתתעורר ותשחרר אותי.
גם אצלנו, לאמא שלי חשוב שאכין, ולא סלט כמו אחותי או חס וחלילה אקנה בקבוק יין כמו השנייה,
חשוב לה שאתאמץ עבורה,
זה מאפיין את הקשר ביננו,
בפועל, גם אם מגישה לשולחן, זה נבלע בין המוני מאכלים,
ואין בכך שום צורך,
היא גם לא מאפשרת לאף אחד לטעום ודורשת שיאכלו ממה שהיא הכינה...
מאידך היא משתמשת באוכל ככלי לפגוע, לדוג' לא להביא עוגת יומהולדת מסורתית שהיא מכינה עבורי.
היא ניצולת שואה, ואני מודעת לחשיבות של אוכל בחייה, ולצורך שיהיה הרבה, לא חשוב מה ואיכותו, העיקר שיהיה מלא.
מסכימה מאוד עם רוקדת שניתן ללמוד דרך זה על המהות של יחסים, של קשרים, של אהבה.
ממש מרתק.
שמתי לב, שבתי אוהבת לחלוק איתי את האוכל מהצלחת, לשתות אתי מהכוס בתורות, היכולת שלי לחלוק איתה את האוכל, מבטאת עבורה את האהבה שלי, ככה, מההתחלה. אני שמחה בכך. זוכרת שגם אני אהבתי לבקש מאמא שלי, אבל תמיד היה שם משהו קורבני ברקע, האוכל סיפק גם אפשרות למריבות וליבוי סכסוכים במסווה של דאגה, כעס על מי שלא השאיר לאחר, מי שאכל בשוגג יותר מידי וכו',
אני נלחמת בעצמי בהתנייה הזו, שלא להעיר לזוגי, מי שרוצה שיאכל, לכול אחד מגיע להנות, לא לפעול מתוך המחסור, יש בשפע, אם נגמר משהו אחד, תמיד ימצא משהו אחר וכו'.
אחד מזכרונות הילדות הצרובים, הוא שאמא שלי מושיבה אותי בצהריים מול צלחת כבד, שלא יכולתי לשאת, מצמידה את הכיסא לשולחן ומורה לי לא לקום עד שאסיים. בנתיים הולכת לנום את שנת הצהריים, ואני יושבת מול הצלחת, כנועה, לא מסוגלת לאכול אבל גם מפחדת לקום, מחכה שתתעורר ותשחרר אותי.