חיבוק גדול גם ממני. זהו דף חדוב.

[po]אמא לחמישה פלוס 2[/po],
חיבוק גדול. תודה על השיתוף. בטח שזה מתאים לדף!
שבת שלום ושלווה ובריאות ושמחה!

אשמח לרשום את סיפורי כאן, אם זה לא מתאים, אפשר להעביר לדף אחר
מזדהה מאוד עם [po]הריון לא רצוי[/po]...חיבוקים ממני
לפעמים אנחנו אפילו לא מדמיינות שנגיע להחלטה כזו או שנצטרך להחליט בכלל...אז אני אמא לחמישה שהגדול שלי נולד כשהייתי בת 18...והקטנה שלי כרגע בכיתה א' ואני ממש אוהבת ילדים תינוקות והריון...תמיד ממליצה להנות מכל רגע..ילדתי את שני הקטנים בלידה ביתית, אבל על כך בדף אחר..לפני כ4 שנים נכנסתי להריון לא מתוכנן ובסוף החלטנו להשאיר..אבל בתוכי ידעתי שזה לא יהיה טוב וכך היה, הפלה טבעית בבית בשבוע 17....על כך אספר בדף אחר.
כרגע רוצה לספר על הריון נוסף ולא רצוי שלי, זה שקרה ממש עכשיו וחשכו עיניי לנגד 2 פסים ורודים על הבוקר (האמת שחשבתי שאני כבר לא בגיל המתאים...בשנות ה40 פלוס שלי ושנות החמישים פלוס של בעלי..)
אבל זו היתה עובדה ומה אני עושה עם זה עכשיו...ממש לא מתאים, פיזי, נפשי, ממש לא...אז החלטתי להקשיב רק לעצמי, מחליטה על הפלה יזומה. ביקשתי סליחה מהגוף שלי, הבטחתי לעצמי לשמוע בקולי, ביקשתי סליחה מהנשמה שהחליטה לבוא אלי והרגשתי ששנינו יודעים שזה לא מתאים. פונה על הבוקר לבדיקת דם בטא, בקופה, כדיי להיות בטוחה ולקבל הפניה, האחות היתה ממש נחמדה ועדינה ועשתה בדיקות דם שצריך לעשות לפני הפלה והפנתה אותי לבצע אולטרסאונד אצל רופא פנוי, שגם הוא היה ממש עדין וזריז ללא שאלות מיותרות...( זה היה לי מאוד חשוב, הייתי ממש הורמונלית ונמאס כבר לבכות מכל מחשבה ומכל מצב שמתחילים לשאול שאלות..יישר הדמעות מופיעות למרות שאני כבר שלמה עם החלטה, עצם העובדה שזה היה ממש טיפשי, כאילו אנחנו בני 16, כבר חשבתי שאני קרובה לגיל המעבר ובגלל זה המחזור לא מופיע) הרופא קובע לפי האולטרסאונד שהעובר בן 6 שבועות שזה מתאים מאוד לחישוב שלי ונותן הפניה ומסביר למי לפנות.
בבית החולים הקרוב לא עונים בכלל לטלפון לקביעת תורים לוועדה לבקשת הפלה. השארתי הודעה שיחזרו אלי וישבתי ברכב איזה חצי שעה המומה בכלל מכל הסיטואציה. בסוף החלטתי לאסוף כוחות ולנסוע הביתה, הרגשתי מרוקנת מכוחות לגמרי. הכרחתי את עצמי לשתות מים ולאכול קצת פירות כדיי לא להתמוטט
לאחר מכן נסעתי לאסוף את ילדיי מהמסגרות וחזרנו הביתה לשגרה של חוגים.
בערב שוב חשבתי, מה אני עושה, עדיף שיהיה כמה שיותר מהר, עכשיו, חיפשתי רופא פרטי או מרפאה פרטית שיכולה לקדם את זה, אין לי כוח שוב לבכות מול הוועדה, מול העובדת סוציאלית, אחות...אוףףף... והתהליך של הניירת וגם בטח עד שיקבעו לי תור להליך עצמו ובנתיים התחילו כל התופעות הידועות של הריון, בחילות בוקר, גודש בשדיים, התכווצויות קלות בבטן, אין תיאבון ומצד שני- אם מגיע פתאום רעב-מייד צריך לאכול, עייפות... מצאתי רופא גינקולוג פרטי שהיה נחמד בשיחה וקבע לי תור ליום למחרת בערב לבדיקה ויעוץ. הוא היה ממש מהמם, הקליל את האווירה והציג בפנינו (נסענו יחד עם בעלי) את כל האפשרויות, אפילו צחקנו יחד. המליץ לחשוב עוד קצת, אני החלטתי להקשיב לעצמי ואמרתי את ההחלטה שלי. הבין ויעץ בכל זאת לעשות את התהליך דרך הקופה בבית חולים איפה שהוא עובד וכך הוא ישתדל לזרז את העניינים ולתמוך בי גם שם. ממש נחמד מצידו, יישר בפגישה, מולנו כבר רשם אותי לוועדה להפסקת הריון, הסביר על כל התהליך ורשם המלצה והפנייה. יום למחרת, על הבוקר נסעתי לוועדה יחד עם חברה. התהליך של הועדה מייגע אבל לפחות כבר הייתי עם מצב רוח אחר, לא בכיתי, גם כולם היו ממש נחמדים ומתחשבים. נכנסתי לכל בעלת מקצוע בנפרד, היו לי את כל הניירות שהייתי צריכה ובדיקת אולטרסאונד בבית חולים נחסכה ממני בשלב זה. גם הרופא היה בסביבה ועדכנתי אותו פעמיים על מקומי ותמונת מצב והוא דיבר עם הצוות וקידם עניינים.
העברתי חצי יום בבית חולים, בעיקר בהמתנה, קיבלתי אישור מהועדה כי אחרי גיל 40 זה בכלל לא שאלה מבחינתם ונסענו להתפנק קצת במסעדה עם חברה. הוזמנתי ליום למחרת, מוקדם בבוקר לקבל כדורים (בחרתי בהפלה תרופתית).
נסעתי הביתה ונחתתי על הספה ללא כוחות עד הערב... יום למחרת, ממש מוקדם, נסעתי לבית חולים סוף סוף להתחיל את ההליך.נפגשתי שם עם חברה שליוותה אותי גם ביום זה. הבאתי איתי קצת דייסת קוואקר על בסיס מים עם טיפה דבש כדי שלא יהיו לי בחילות ואשתדל להימנע מהקאות. מומלץ לקחת את הכדורים אחרי ארוחת בוקר. אכלתי בזמן המתנה ממש שתי כפות קטנות והרגשתי שזה מספיק לי. מאוד פחדתי ממפיג'אן ( תרופה שמקבלים בשלב הראשון כדי להפסיק הריון) בגלל פחד מדימום יתר (מה שקרה לי בהפלה טבעית) וגם להקיא לא בא לי. אחרי עניינים בירוקרטיים של ניירת אצל הפקידה הוזמנתי לרופא ( אותו רופא פרטי שהייתי איתו בקשר) והוא כבר ידע הכל, רשם לבד כל מה שצריך, היה נחמד ביותר ואחריו האחות הזמינה אותי ולאחר שיחה קצרה והסבר על תופעות לוואי אפשריות ונקודות עליהם צריך לשים לב, קיבלתי 3 כדורים לבליעה. בנתיים לא הרגשתי כלום, הייתי צריכה להשאר להשגחה כ40 דקות. התבקשתי לא לצאת מבית החולים ולחזור להשתחרר אם הכל עובר טוב. לא היה לי תאבון, אבל הלכנו קצת להתאוורר ובכל זאת אכלתי קצת ממאפה תפוחים לא מתוק מדיי ומים קרים שעשו לי טוב, בחוץ היתה רוח נעימה ושמש. לאחר מכן חזרנו למחלקה ובדרך קניתי אדוויל ואקמול לכל מקרה -בהמלצת האחות.
הגענו למחלקה, הרגשתי טיפה מסוחררת אבל לא לגמריי, כאילו יש משהו שונה אבל לא בדיוק יכולה להצביע על מה השתנה...הרגשה קצת מוזרה וחוץ מזה כלום. לא כאבים, לא בחילות... הוסבר לי שדימומים היום לא יהיו, אולי קצת מחר או בכלל לא. חשבתי לעצמי שיש מצב שעלי זה לא בדיוק משפיע...מוזר.... השתחררתי ונסעתי הביתה. בבית פשוט הלכתי לישון. ייחסתי את ההרגשה שלי לסטרס שעברתי לפני כן, הפחד, האי הידיעה איך ישפיע עלי...כשקמתי הרגשתי מסוחררת קצת, כאליו הראש מלא באוויר או אולי ככה מרגיש הערפל בראש וחולשה קצת, הכנתי לעצמי לאכול, שתיתי מים ישבתי עם הילדים בסלון, ניסיתי לעשות מינימום. הילדים הכינו ארוחת ערב להנאתם בהשגחה שלי מהספה וכולם היו מרוצים ושמחים, אכלתי פירות ושתיתי מיץ רימונים כדיי לתת לגוף קצת כוחות, לאט לאט הכוחות התחילו לחזור :-) . שמחתי, עשיתי מדיטציה לניקוי האוויר או הערפל שהיה בראשי והתחלתי לעשות קצת הכנות לשבת (יום חמישי בכל זאת) עם הפסקות למנוחה.
הכל עבר טוב והלכנו לישון בראש שקט.
בבוקר הערתי את הקטנה לבית הספר ורגע לפני היציאה לדרך הרגשתי זרם כמו מחזור... הבנתי שהגיע הרגע, רצתי להחליף ויצאנו לדרך. הכל בסדר, אין כאבים ואין זרמים חזקים.
חזרתי , המשכתי בארגון הבית ושטיפת כלים ופתאום הרגשתי יוצא ממני ומתפזר ממש חם.....הרגשתי שהפד לא יספיק כנראה....רצתי לשרותים ויצא ממני גוש בגודל של כדור טניס גדול.ללא כאב.אולי טיפה, כמו של מחזור סביר לגמרי.. חשבתי לעצמי שזה זה ועדיין זה מוזר, כי עדיין לא לקחתי את השלב השני שאמור להוציא את ההריון החוצה, זה רק לאחר 48 שעות ( שוב צריך לחזור לבית החולים ולהיות בהשגחה ל3 שעות מוכנה לדימום והתכווצויות). מוזר שיוצא ממני כבר עכשיו, מודה לגופי שיודע את העבודה, שלא כואב...אחרי כמה גושים גדולים, הדימום פחת...לאחר כמה שעות שוב היו כמה גושים קטנים ודימום קצת יותר אבל לא משהו מבהיל. שומרת על השגרה, בישלתי לשבת, נחתי צהריים...המשכתי לבשל והרגשתי כבר כמעט לגמרי עצמי..חוץ מדימום...שכבר ממש פחת...נראה מה יהיה בהמשך..ומה יהיה ביום ראשון...תוהה אם צריך פיטוצין אם כבר הכל יצא והאם הכל יצא ביוזמת הגוף שלי. בנתיים עד הערב החלפתי 9 פדים של לילה בתדירות שונה תלוי בדימום שמגיע בגלים. מבינה שהגוף צריך להתנקות..נותנת לו לעשות את העבודה באהבה..
שבת לפנינו. הדימום סביר, תכף הולכים לישון.
עכשיו חזר לי התיאבון הרגיל שהיה לפני ההריון...
אולי אפילו אצליח לשתות שתיה חמה, נהיה קצת קריר.
מחכה ליום ראשון, אנסה לבקש בדיקה אם הרחם ירגיש לי מרוקן. מעניין אם יש מקרים שלא מצריכים המשך לשלב שני. שהגוף מתנקה לבד. סומכת על עצמי.
מעניין, אעדכן על ההמשך ובתובנות למען כל המעוניינת לדעת.

עומדת לקראת תהליך דומה, פשוט ידעתי שבבית הזה אני אמצא את התשובה הזו.
תודה לך מכל כולי.
תודה לכולם וכולן והכל.
תודה.

[u]סיפור אנושי מקסים ואמיץ[/u]

(())

תודה על השיתוף (())
הזכרת לי את החוויה האישית שלי שהיתה כל כך אחרת...
תודה.

דומעת,מצומררת, נפעמת, מחבקת, מבינה כל כך,
מזדהה איתך מאותו המקום ומחזקת
מאמינה שעשית את ההחלטה הכי נכונה עבורכם
בטוחה ומאמינה שתתראו אי שם
תנוחי לך ותתחבקי עם הארבעה ועם האיש
שולחת הרבה כוחות
תודה על השיתוף
ליאש

_איזו אמיצה.
לא הפסקתי לבכות...._
תודה על השיתוף
(())

(()) |L|

((-))
_איזו אמיצה.
לא הפסקתי לבכות...._

[u]תודה לרחם. תודה לעובר שבחר בי. נתראה בפעם אחרת[/u]
בטוח שתתראו. בזמן הנכון. |#|

[u]איזו אמיצה.[/u]
תודה ששיתפת.
{@

איזה סיפור מרגש! כולי דמעות
סיפור אמיץ ומדהים!

סיפור אנושי מקסים ואמיץ
הרבה כוח, אושר ואהבה לך ולכל בני ביתך

התאוששות טובה.תהני מהמנוחה.את מאד רגישה ואמיצה.

נעתקה נשימתי (אפרט בשעה שפויה יותר) בינתיים המון |L| |L| |L| מכולנו

(())
איזו אמיצה.
לא הפסקתי לבכות....

כל כך ריגשת אותי...
אני עברתי שתי הפלות רצויות בחיי הצעירים יותר ומרגישה כל כך הרבה הזדהות
תנוחי
גם אני מאמינה שעוד תתראו
(())

(())

אני נזכרת במשפטים שרציתי להגיד תוך כדי ההפלה וגם אחרי כדי להיפרד יפה מהעובר.
תודה לרחם שהכיל את ההריון.
תודה לרחם שיעבור את תהליך ההחלמה על הצד הטוב ביותר.
תודה לעובר שחשב שזה זמן מתאים.
נתראה בפעם אחרת כאן או בגלגול אחר.

אני נושמת את הגז. מתחיל דגדוד קל בלשון, בבית החזה, בידיים, ברגליים. אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. הרופא מדבר אליי כל הזמן: לחשוב מחשבות טובות, את נושמת יפה, נשימות עמוקות, יופי, את נושמת טוב. כל הזמן ברקע. מסביר לי מה הוא עושה.

אני חוזרת על ההרפיה שתרגלתי ביומיים האחרונים בבית. לוקחת את עצמי למקום נעים. חוף הים שהייתי בו לפני שבוע, יושבת על חוף הים, מציירת עם אצבע או מקל את הספרות מ 10 ועד 1. אני זוכרת שעוד התלבטתי מאיזה כיוון לצייר את השש. יותר אני לא זוכרת במדוייק. הייתי מטושטשת לגמרי. שומעת ברקע את הרופא שלא מפסיק לדבר אליי. שומעת ברקע את הנשימות שלי. האחות שנמצאת בחדר לא מוציאה הגה מהפה. אבל הנוכחות שלה נעימה. אני חושבת שהיא בגיל של אמא שלי למרות שלאמא שלי לא סיפרתי.
מרגישה צינורית מוחדרת לגוף שלי, שומעת את הואקום עובד, וחוסר נוחות. נושמת נשימות עמוקות, אפילו יותר מזה. הרופא אומר ברקע שאני נושמת מעולה. אני שומעת את הואקום נכבה, הצינורית מוצאת מהגוף שלי, כבר לא מרגישה חוסר נוחות. באמצע רציתי לצחוק שזה סוטול נחמד מאוד. בעיקר עם מחשבות כאלו טובות ונוכחות כזו נחמדה של רופא כזה בסדר. באמת אנושי. אבל לא העזתי לצחוק כי זה היה מעמד מאוד רציני. מסיימים שם חיים עכשיו. או שפשוט לא יכולתי לצחוק בגלל הגז צחוק.
אמרתי את המשפטים שתכננתי. תודה וכו'. המוח חושב לו לאט לאט, וגם המשפטים נאמרו בלב לאט לאט. ממש התאמצתי להגיד אותם.
הוא אומר לי שסיימנו.
פתאום נוזלות לי דמעות. חשבתי לעצמי, באיזו קלות חיים פיזיים מסתיימים.
הרופא אומר לי "בוקר טוב, איך את מרגישה? עפת טוב? היה כיף לטוס?"
האמת שכן.
פותחת את העיניים.הוא מחדיר חמצן במקום הנייטרו. נושמת עמוק ונושפת עם פה פתוח ככה החומר יצא מהר מהגוף שלי.
לאט לאט מתארגנת לקום, הרופא עוזר לי, והאחות מעבירה אותי בהליכה לחדר הצמוד להתאושש.
כל התהליך פחות מ 10 דקות.

נשכבת על המיטה. האחות מכסה אותי בסדין ונותנת לי פד ליד. היא שואלת אותי לשם של בנזוגי ובין הדמעות הצלחתי להגיד לה בקול שבור.
הרופא נכנס כעבור שתי דקות. אומר לי: "שירות חדרים" ומכניס לחדר את הבגדים שלי. מניח עליי את היד שלו ומרגיע אותי ואומר לי שהוא נותן לי להיות לבד כמה דקות ושבכוונה לא מכניס את הבנזוג.
הודיתי לו בלב. באמת היו לי עוד כמה משפטי פרידה שלא אמרתי.
עוד קצת בכיתי וזהו.
אחרי כמה דקות מכניסים את הבנזוג עם הפעוט. הוא מיד מבקש לינוק. מתחבקת עם הבנזוג, הקטנצ'יק מטפס צ'יק צ'ק על המיטה, ומחפש ציץ.
דיברנו קצת, והוא יצא שוב לשחק כדורגל.
אחרי 10 דקות התיישבתי, התלבשתי והרופא נכנס ומבקש שאפנה את החדר כדי שאשה אחרת תוכל לשכב על המיטה אחרי התהליך שלה ושלא אברח בלי מכתב שחרור.

יצאתי החוצה, ישבתי על כסא, מרגישה טוב. זה מאחורי.

אחרי 5 דקות האשה שאחרי יוצאת כאילו כלום. האחות מבקשת ממנה לשבת ולנוח והיא אומרת: "לא, אני ממהרת לעבודה".

הרופא קורא לי כעבור 10 דקות, לשיחה, מסביר לי מה יעבור עליי בקרוב: דימום, וביקורת אצל רופא. ישר ביקשתי להגיע אליו, והוא נתן לי את הפרטים.
נתראה עוד שבועיים.
קיבלתי אנטיביוטיקה למניעה.

ניגשתי לבית המרקחת, קניתי אותה, אחרי זה הייתי צריכה לנוח כי הרגשתי שהכוח נעלם. כשהתאוששתי נסענו הביתה.

ב 10 בבוקר כבר הייתי בבית כאילו רק יצאתי לקנות משהו בסופר.
נשכבתי על הספה ליד הילדים.
חברה טובה הביאה אוכל.
אח שלי משחק עם הילדים והם פשוט מקסימים.

מנוחה מלאה. קיבלתי 4 ימים ואני מתכוונת לנוח גם מחר. מגיע לי.

תודה לרחם. תודה לעובר שבחר בי. נתראה בפעם אחרת.
סוף סיפור.

יותר סקס, כי ככה זה כשפתאום הסלון פנוי מאחותי ובכלל אפשר יותר.
הבית שלנו קטן. קטנטן. 3 חדרים, לא גדולים. 60 מ"ר, ללא חללים בין החדרים. יש חוץ גדול. אז מה לעשות, פתאום כשמוציאים את העז מרגישים שהבית מאוד מרווח.
ארבעה ילדים. מתשע ועד שנתיים.
אני הצהרתי שאולי ארצה עוד ילדים. פעם. עוד 4 שנים. כרגע זה ממש לא בשבילי. חינוך ביתי מעל הראש. אנחנו עסוקים מאוד ועוד תינוק זה לא רלוונטי בשום תחום בחיי כרגע. אולי אפילו לא התאוששתי מהגעתו של הרביעי למשפחה. הוא דורש אנרגיות רבות. ילד אנרגטי ומתוק להפליא. נראה כמו חבילת קש קטנה. כשהיינו בים לפני שבוע, ללא בגדים הוא היה ממש מוסווה.... למרות המתיקות שלו, זה פשוט לא מתאים. יש לי תוכניות לשנים הקרובות, וילד לא מסתדר שם באמצע. גם כלכלית לא. אפילו שכל תינוק מביא את הפרנסה שלו.

עובר שבוע, עוד שבוע וכבר ברור שאין מה להתחמק ממנו.
כבר הסברתי לבנזוג מה עמדתי בנושא. הוא אומר שזה הגוף שלי, ואני אחליט, אבל בסך הכל מה זה משנה אם עכשיו או בעוד כמה שנים? והוא בכלל חשב שרק עוד שנתיים ולא עוד ארבע. טוב, הוא לא בתוך הגוף שלי ובתוך הראש שלי.

קבעתי תור לרופאה בעיר קרובה. כזו שיש לה בקליניקה אולטראסאונד כדי שמיד תוכל לבדוק מה המצב ולתת לי את ההפניות הדרושות, ולא הפניה למכון אולטראסאונד והכל יימשך עוד יום ועוד אחד.
השארתי את הילדים אצל חברה יחד עם עוד חברה, ונסעתי להיפגש הם הבנזוג אצל הרופאה. הסברתי לה מה אני חושבת, והיא בדקה אותי. עברתי לצד של הוילון להתפשט והבנזוג אחרי. הרופאה מזדעזעת מהרעיון שהוא יהיה בבדיקה. שואלת אותי למה הוא צריך להיות בבדיקה. אני מזועזעת ממנה. מה הוא לא שותף? גם אם זו טעות? רק בהריונות רצויים שנגמרים בתינוק? בגלל שהייתי צריכה הפניות, ולא היה לי כבר זמן לחכות, לא הלכתי מיד. היא עשתה את הבדיקה כשהבנזוג לידי לבסוף.
רואים שק עוברי קטן. קטנטן. ביקשתי ממנה לומר לי שאין דופק, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה להגיד לי את זה. אצלי, כשיש הריון הוא חזק. נתפס. לא זז לשום מקום.
טוב, הפניות. היא כמובן מצפה ממני לחשוב יום יומיים, לשבת או לשכב על זה בשישבת. בסוף אמרתי טוב-טוב ולקחת את ההפניות, את הבדיקות והלכתי משם.
הלכנו. אכלנו פלאפל ונפרדנו כל אחד לדרכו. הוא לעבודה ואני לילדים.
שם פרצתי בבכי, והחברות שלי חיבקו אותי. האמת, למה בכיתי? אולי כי זה פשוט לא מתאים לחיי כרגע? ואולי לא. לא יודעת.

הגעתי הביתה בערב, אחרי שהאוטו נתקע בדרך והיינו שעתיים על הכביש מחכים לחילוץ...

בשישבת הפכתי ברעיון וכל פעם הגעתי למסקנה שזה פשוט לא מתאים.

היינו בים ביום שישי וסיפרתי לחברים מה קורה. קיבלתי תמיכה גדולה. אפילו מחברים דתיים. זו אני, זו הבחירה שלי.

חברה סיפרה לי על ההפלה שהיא עברה, ועל הרופא המקסים שליטף אותה עד שנרדמה. דיברתי עם הרופא, קיבלתי את כל הפרטים על התהליך וקבענו להיפגש ביום שישי בהפלה.
ביום שני, ועדה. רמת מרפא.
נפגשים בכל פעם עם חבר אחר מהוועדה. עובדת סוציאלית. מקסימה. התפעלה מכך שאני רווקה, ומזה שאני עם הילדים בבית. אחר כך רופא נשים שמיד הוריד את גיל ההריון בשבוע וחצי. לטובתי. אחר כך פסיכיאטר שלא נתן לי לדבר, אמר לי שאני מקבלת אישור אוטומטי מכיוון שאני רווקה. אם חיפשתי יתרונות להיותי רווקה, אז זה אחד מהם. במדינת ישראל, אשה רווקה מקבלת אישור אוטומטי של הועדה להפסקת הריון. גם אם הרווקות לא ממש רווקות. גם היא מגיעה עם אבי ארבעת ילדיה לוועדה יחד עם התינוק והתינוק קורא למלווה "אבא"...

יום שישי מתקרב.
העייפות גדלה מיום ליום, אני פשוט ממוטטת. לא מסוגלת לבשל אוכל לילדים. אוכלים לחמניות מקמח לבן, אוכלים בחוץ, חרא של אוכל... זה לא עוזר לנקיפות המצפון שלי. מתה כבר להיות אחרי ושכל התחושות שלי יעברו ויחזרו להיות כמו של אשה שמיניקה שני פעוטות ולא כמו הריונית בתחילת דרכה.

אני לא מתביישת לספר לחברות. יודעת שאקבל מהן תמיכה. ואכן מקבלת.
חברה מתקשרת ביום רביעי לשאול אם אפשר לפלוש לשטח הפרטי שלי לגבי מה שאני עומדת לעבור ביום שישי. התלבטתי אם לשמוע או לא. הם בתהליך של חזרה בתשובה ופחדתי שהיא תדבר איתי על ההפלה מהכיוון הדתי. אבל לא. חכמה ועדינה שכמותה, מספרת לי שבגיל 18, עם מי שהיום אבי ילדיה, נכנסה להריון. הם החליטו להפיל את התינוק, בתהליך שנעשה כנראה בגרידה. הפצע פתוח עד היום. אצל כל אחד מהם באופן פרטי ואצל שניהם כזוג.
דיברנו ארוכות, ואפילו סיפרתי לה מה היה החשש שלי בתחילת השיחה. היא היתה עדינה ומופלאה.
כל היום חשבתי על השיחה איתה והגעתי למסקנה שהיא היתה בלתי-ביקורתית ובלתי-שיפוטית. היא פשוט סיפרה לי את הסיפור האישי שלה. התקשרתי בערב להודות לה שוב על השיחה.

ביום חמישי בערב הבאתי את אח שלי שישן אצלנו כי התור להפלה מוקדם בבוקר. הודעתי לילדים שאני עוברת טיפול רפואי קטנטן ואני אחזור עד הצהריים.
לקחנו את הקטן עם הכדורגל הנצחי שלו.
אין בי כל פחד. החלטה ברורה וממוקדת. משננת לעצמי שזו ההחלטה הטובה ביותר שיכולתי לקבל באותם ימים. הפחד היחיד שלי הוא מהטשטוש בגז צחוק. אני לא רגילה להתמסטל משום דבר. לא סמים, לא אלכוהול.
הגענו מוקדם, הייתי שניה בתור. בדיקת לחץ דם, חום, שאלון קצר אצל האחות.
הרופא קורא לי לחדר. איש גבוה, שיער כסוף, משקפיים, נעים ורגוע.
הצגתי את עצמי בתור זו שדיברה איתו בתחילת השבוע בטלפון והוא זוכר אותי. מלביש אותי בעצמו, חלוק סקסי עם פתח מאחור. אחר כך מורידה מכנסיים, תחתונים ומניחה על הכסא בצד. עולה על הכסא והרופא עוזר לי להתארגן עם הגוף. מסביר לי מה הוא עומד לעשות. בדיקה וגינלית, בדיקת אולטראסאונד, חיטוי פנימי, חיטוי חיצוני, ושאיבה.
מניח על האף מסכה קטנה ומסביר לי שעליי לנשום עמוק, רק דרך האף. הוא הסביר לי שאשמע אותו כל הזמן ברקע. מניח עליי את הידיים שלו ומרגיע אותי.

[po]דף סיפור הפלה[/po]

טוב.
מתחילים.
הריון לא רצוי.
ידעתי. כשמיד אחרי הביוץ היה היובש הזה בנרתיק שאני מכירה אחרי שני ההריונות האחרונים שלי. זה ברור. לא השתמשנו באמצעי שלנו. משכנו יותר מדי ימים אחרי הווסת. נו נו.
לקראת מועד הווסת ביוני הכנסתי את הגביעונית לתיק, שלא יתפוס אותי לא מוכנה רחוק מהבית. לא תפס.
עבר הירח המלא. בחודשים האחרונים כשאחותי גרה אצלנו הסתנכרנתי איתה לירח המלא. זה החודש הראשון שהיא לא גרה איתנו והכל השתבש.