[po]דף לאינדוקס[/po]

גם אני מסכימה.

[u](לא הפכתי לסנגור של האקמול אבל לא הכל שחור לבן..)[/u]
מסכימה איתך. :-)

אני חושבת שחברתי התכוונה לגבי הסבל של הילד/המבוגר, לסבול מכאב ראש זה דבר קשה ולעיתים בלתי נסבל ועדיף לקחת אקמול ולחסוך את הסבל הזה. לכשעצמי, בעבר, כשהיו כאבי ראש בד"כ לא לקחתי אקמול אבל היו מצבים שהגעתי לכאב ראש נוראי ובסוף לקחתי וכבר היה עדיף לקחת כמה שעות לפני. זו כוונתה - אם הילד סובל - לתת לו אקמול, אם יש לו חום אבל אינו סובל, אז לא. כשמשופעים למשל ומרגישים נורא, האקמול באמת משפר את ההרגשה (לא הפכתי לסנגור של האקמול אבל לא הכל שחור לבן..)

תודה לשגית רי שפירטה את מה שרציתי להגיד בנימוס במלים "תיאוריה מעניינת".

(יצאתי מהארון, אני האלמונית.)
[u]שעדיף לקחת אקמול על פני לסבול, כי כשהגוף סובל, הוא כאילו משחרר רעלים/חומרים לא פחות גרועים מהתרופה עצמה ולכן כדאי לקחת.[/u]
אני לא ממש מבינה את המשפט הזה.
גוף בריא שנלחם בוירוס/חיידק, למה שיפגע בעצמו ויקשה על תפקודו (ועוד בזמן של התגייסות כללית מול גורם עוין, סליחה על מיליטנטיות..) על ידי [u]משחרר רעלים/חומרים לא פחות גרועים מהתרופה עצמה[/u]
ואם כבר מדברים, מהבחינה ההולסטית, זמן מחלה הוא בעיקר זמן שחרור והוצאה של רעלים פיזיים או נפשיים/מנטלים/רוחניים וכו'. אקמול הוא רעל לא טבעי לגוף. איך הוא יכול להיות עדיף לגוף על משהו שהגוף מייצר?
ואני לא מדבר על מחלות קשות, כרוניות, הרעלות קשות מכדי התמודדות ללא עזרה חיצונית וכו'.

יש איזושהי הנחת יסוד ששמתי לב אליה בהקשר של ההנקה והמילה והיא עולה גם כאן. ההנחה היא שהגוף לא יודע מה הוא עושה, שאין שום סדר, מחשבה או הגיון בטבע/גוף ומזל שיש את הממסד הרפואי שיבוא לעזור.
מין יהירות מדהימה שגורמת לאנשים לחשוב שהחלב אם (שהתפתח לרמת התאמה מושלמת כבר מיליוני שנים) לא מספיק מזין, שהעורלה (שהיא חלק מהגוף) מיותרת וללא חשיבות ויותר מזה "עדיף להוריד אותה" ושהגוף (שעובר מבחני תפקוד ויעילות כבר מיליוני שנים ובתנאים קיצוניים ומחמירים) עושה דברים מיותרים ומרעילים.....

וסליחה על ההתפרצות, הייתי חייבת לפרוק.

[u]שעדיף לקחת אקמול על פני לסבול, כי כשהגוף סובל, הוא כאילו משחרר רעלים/חומרים לא פחות גרועים מהתרופה עצמה ולכן כדאי לקחת.[/u]
תיאוריה מעניינת.
מבחינה רפואית גרידא, "חומרים לא פחות גרועים מהתרופה עצמה"???
ומסכימה עם פלוני אלמונית לגבי ההבדל בין ה"סבל" של הקטנים לזה של הגדולים בחום.

בשמת, חברתי האחות כנראה שבוייה בעניין התרופות אבל היא מסבירה זאת מנקודה אחרת, מנקודה של ראיית מקרים, מזה שהיא יודעת שיש דברים שצריך להילחץ מהם וכו'. אני, כאמור, לא ציפיתי לשמוע ממנה את התשובה שהיא היתה רצה מייד לרופא כי היא מה שנ'קרא, בראש של "באופן " אבל באופן כללי, כבן אדם, היא לחוצה והיסטרית ולכן מצד שני זה היה צפוי שגם בעניין זה היא תגיב כך. לגבי אקמול היא פעם אמרה לי, וקיבלתי את דעתה/הסברה, שעדיף לקחת אקמול על פני לסבול, כי כשהגוף סובל, הוא כאילו משחרר רעלים/חומרים לא פחות גרועים מהתרופה עצמה ולכן כדאי לקחת. (היא גם בעד אפידורל על מנת לא לסבול כך שהיא עקבית בדעותיה..)
טוב, מקווה שהפעם הבאה תהיה רחוק באופק כך שעד אז אהיה מגובשת...
אני שמחה לקרוא על העניין מכמה נקודות מבט, זה מבלבל אבל גם מעשיר... תודה לכן

כן אבל מה עם הכאבים?
כשיש חום יש כאבים.
עדיין לא מוצדק לדעתי.

[u]ואני יכולה להגיד לך שזה ממש סבל , ומאוד קשה היה לי לתפקד עם חום (38 ) שזה יחסית נמוך שלא לדבר על 40 מעלות.[/u]
שני דברים:
[list=1]
[*] למבוגרים הרבה יותר קשה לשאת חום (ומחלות בכלל) מלילדים. אנרגיות אחרות. ילדים בריאים מעלים חום הרבה יותר בקלות וליותר גבוה. אז זה שאת סבלת מאד ב38 מעלות, לא אומר מה מרגיש ילד עם 38 מעלות. (כמובן שבכל מקרה חום זה לא נעים ולא ממשיכים כאילו כרגיל..)
[*] החום הוא הדרך של הגוף להתמודד עם המחלה. הרבה פעמים אנשים מציעים לי להוריד את החום כאילו שבזה תגמר המחלה. "הנה, אין חום"
[/list]
ובעצם יש גם 3. הרבה פעמים, אחרי שנותנים לילד אקמולי והוא מרגיש יותר טוב, אין מה שישמור אותו במנוחה או אפילו בבית. ואז, למרות שהגוף שלו עוד נלחם בוירוס/חיידק וצריך את המנוחה, הילד חוזר לתפקד כרגיל.

[u]זה ממש סבל , ומאוד קשה היה לי לתפקד עם חום[/u]
כשאני עם חופ גבוה, קשה לי לתפקד. ובאמת, כשהיה לי חום ולא יכולתי לקחת הפסקה מהעולם ולנוח לבדי, לקחתי כדור להורדת חום.
לא מצפים מילד לתפקד עם חום. הוא נח, מחובק, בוהה, הוזה, ישן.

סליחה שאני נדחפת, אבל בנוגע לאקמול רציתי להגיד את דעתי שלי.
אמא לשתיים מתי בפעם האחרונה היה לך חום גבוה?
לי היה לא מזמן, ואני יכולה להגיד לך שזה ממש סבל , ומאוד קשה היה לי לתפקד עם חום (38 ) שזה יחסית נמוך שלא לדבר על 40 מעלות. אני לא חסידה של כדורים ואולי לקחתי תרופה או שתיים ב-4 שנים האחרונות, אבל מייד כשלקחתי אופטלגין וירד לי החום יכולתי לנשום לרווחה והרגשתי הרבה יותר טוב. החום עושה כאבים בגוף, בגפיים וחולשה וזה ממש לא נעים.
לפעמים צריך תזכורת עצמית בכדי להבין מה עובר על הילדים כאשר הם חולים. לכן אני לבני אתן אקמול או משהו כשיהיה לו חום ולו רק מתוך התחשבות שלא יסבול את מכאובי החום למיניהם. תחשבי על זה. עדיין פעם פעמיים ביום אקמולי לא הורס את הכבד. זה לא שאת נותנת לילדה כל יום תקופה ממושכת נכון?

[u]שהיא אחות במקצועה[/u]
האם את מצפה מנציגה של הרפואה הקונבנציונאלית בישראל שתחשוב אחרת? שלא תהיה בעד מתן תרופות וריצה מהירה לרופא?

אילו היית מדברת עם אחות הולנדית, היית מקבלת תשובה אחרת P-:

בקיצור: תקראי, תחשבי, ותגבשי את הדיעות שלך. האחות לא סמכות יותר ממך. יש לה פשוט תפיסה של עולם התרופות.

מוסיפה הפנייה ל [po]חום גבוה[/po]. אם הבנתי נכון - כשהילדה תשושה וישנה כל הזמן כדאי לתת אקמול. כנראה שאני מתחילה להתרחק מ [po]אמא רגועה מדי[/po] שעכשיו קראתי...

טוב, הנה חדשות מעשיות: דיברתי עם המחנכת של בתי ואמרתי לה שתמחק את הטלפון של הסבתא כי היא נלחצת ונכנסת להיסטריה. פשוט גאוני, אם כי אני בהחלט הייתי צריכה עזרה ובדיעבד לא יכולתי להסתדר עם שלושה לבד כשאחת מהם חולה. אבל תמיד אפשר להתקשר ולבקש שתבוא...
דיברתי עם חברה טובה שהיא אחות במקצועה, והיא אמרה שכן הייתי צריכה לתת לבתי אקמול כבר בחום של 38.5כי היא במשקל כמו ילד יותר קטן ולדעתה פחות מסוגלת להתמודד עם מחלה כמו ילד גדול יותר, כלומר שאתייחס אליה לא לפי הגיל הכרונולוגי אלא לפי גודלה הפיזי. דבר נוסף היא אמרה, שהיא מייד היתה הולכת עם בתה לרופא עקב חום גבוה כדי לשלול דברים. הייתי בטוחה שהיא תמשיך את הקו שנאמר פה והיא דווקא צידדה בחמותי, כך שפתאום אני לא כל כך בטוחה במה שעשיתי/חשבתי. עד שכבר גיבשתי דיעה וחוזקתי פה אני שוב מתחילה להרהר ולערער את בטחוני.

[u]ואני צריכה, לטענתו, לקבל גם את הצדדים הטובים שבה וגם את הרעים ושזו עסקת חבילה[/u]
זה נכון, ואת גם לא יכולה לשנות אותה. אבל את בהחלט יכולה להקטין את השפעת הצדדים הרעים שלה עליך :-) ולפתח שמיעה סלקטיבית.

מצטרפת לאנהטה.... ובשמת, תודה על ההתייחסות המהירה..
ביום שישי לקחו תרבית אבל הרופא אמר שתתחיל אנטיביוטיקה ואכן התברר שיש לה סטרפטוקוק. לי ככל הזכור לא היה אף פעם סטרפטוקוק, פעם פעמיים בשנה אכן כואב לי הגרון וזה עובר (גרגור עם מי מלח וכו') ואולי זה קשור לכך שאני משתמשת הרבה בקולי.
מאחר ואני רגילה להיסטרייה של חמותי, אז ניסיתי לקחתאת זה באיזי ובאיזשהו שלב אמרתי לשתי הסבתות שאולי כדאי שיקחו את רגליהן וילכו אם הן מתחילות כל כך לבלבל לי במוח. הייתי עם בטחון עצמי מצויין, כל עוד היה לי גיבוי מהרופאה ומזכרוני שגם בפעם הקודמת היה לבתי סטרפט' וזה לווה באותם סימפטומים אבל כאמור, ברגע שהיא קמה והיה נדמה לי שאולי היא קצת אפטית - כל הבטחון העצמי נעלם....
עם בעלי - לפעמים הוא תומך בי, כשנראה לו שאני צודקת ולפעמים הוא תומך בה אבל אין לו בעייה לריב איתה. נדמה לי שבעניין הזה נעשתה לו כל כך שטיפת מוח והוא חושב שזה חוסר אחריות מצידי היה לנהוג כך ונכנס גם עניין ההכרת תודה לחמות, שעוזרת לנו הרבה ואני צריכה, לטענתו, לקבל גם את הצדדים הטובים שבה וגם את הרעים ושזו עסקת חבילה, אם אני לא מוכנה להיענות לה, לא לגרום ל ה את הלחץ והעצבים שהיא יצאה מביתי, אז אני צריכה לוותר גם על הדברים הרבים שעושה לי... ואכן היו תקופות שעזרה לי הרבה (כלים, בייביסיטר וכו').
תבשיל קדרה, ממש עיצה לעניין, אני באמת מורידה אותה מדף הקשר אצל המורה.
תודות לשתיכן, אני זקוקה לזה... אין לי עם מי לשתף בעניין כי הפעם הבעל בצד האמא....ואני יוצאת כפויית הטובה....

אוי. איך אני אוהבת את האבחנות החדות של בשמת

אוי, ווי.
לדעתי, המסקנה העיקרית לעתיד:
את לא רוצה את חמותך אצלך בבית במצבי משבר.
בפרט - הייתי מבקשת מבית הספר שימחקו את הפלאפון שלה מרשימת ה"למי קוראים במצב חירום".
אם חייבים, תני מספר של שכנה או חברה.

אוי, קשה.
קודם כל, בעניין האקמול: אני מבינה שחמותך ומשפחתה באסכולה מסויימת, אבל באמת, מבחינה רפואית, האקמול לא מרפא שום מחלה.
אז מי שחושש מחיידק טורף, מה זה קשור לאקמול?
אם הילדה סובלת, ונראה לך שמנה אחת של אקמול תקל עליה, אז אם את רוצה את יכולה לתת. ואם את לא רוצה את לא חייבת לתת.
לא הייתי מוציאה מכלל אפשרות קשר בין ההחמרה במצב הילדה לבין ההיסטריה של חמותך והלחץ שהגיע גם אלייך.

מעניין שיש הטוענים לקשר בין דלקת בגרון לבין חסימה בביטוי רגשות. למשל, עצירת ביטוי של כעס, רק בתור דוגמא.
איך הגרון שלך?
איפה את חוסמת את הכעס שלך על הפלישה וההתערבות וההלחצה, המיותרות כל כך?

אני תוהה, איך אפשר להגיד לחמות שאת מודה לה מאוד ומעריכה את עזרתה, אבל את מבקשת שהיא תלך הביתה עכשיו, כי את והילדה זקוקות לשקט ורגיעה כדי להחלים?
כרגע, במצבך עכשיו בחיים, את לא מסוגלת להתמודד עם ההתקפות שלה. והתנהגותה היתה התקפה מההתחלה ועד הסוף.
כרגע, במצבך עכשיו בחיים, את גם לא מסוגלת להתמודד עם ההתקפות של בעלך, והתנהגותו היתה התקפה בדומה לאמו.

אני תוהה, איך אפשר לקחת את הבעל לייעוץ זוגי לגבי חוסר התמיכה שלו. אני מתקשה למצוא את המלה להגדיר את ההתנהגות הזאת, אבל לצאת נגדך במאבק כוחות כשהוא, שאמור להיות בן זוגך והשותף שלך בחיים, מצדד באמו נגדך - זו לא זוגיות. זו בגידה בך.
ובשורה התחתונה:
לילדה לא היה חיידק טורף.
סתם דלקת גרון.
כל ההלחצה והביקורת עלייך היתה סתם.
אקמול לא עוזר לסטרפטוקוק, אז גם פה, כל הלחץ בכיוון היה סתם.
ודרך אגב, מי איבחן סטרפטוקוק? אפשר לראות דלקת בגרון, אבל את שם החיידק מגלים רק בבדיקת מעבדה, וזו תרבית שלוקחת כמה ימים. האם עשו תרבית? או שהרופא אמר סטרפטוקוק רק על סמך הבדיקה הקלינית?

אגב, לא נתתי אקמול מפאת ידיעתי שזה מזיק לכבד. הרופא אמר לבעלי שאין נזק אם המינון נכון. מה ידוע לכם לגבי זה? פתאום נראית לי די דבילית ההתעקשות שלי לא לתת אקמול כשילד סובל , דווקא מתוך אותו מקום של קריאה מרובה וידיעה שגופנו מתמודד עם מחלה דרך החום לא רציתי לתת אבל תיאוריה לחוד ומעשה לחוד?

זה שוב קרה!!! אני הייתי רוצה לשמוע את חוות דעתכם, ובעיקר של [po]בשמת א[/po]...
השבוע התקשרו מביה"ס שבתי לא מרגישה טוב ולבוא לקחת אותה. לא תפסו אותנו אז השיגו את חמותי בפלא' והיא תפסה אותנו (בבית, הנקתי..). בעלי אמר שיקח אותה אבל חמותי אמרה שהיא גם מגיעה. בתחושת בטן אמרתי לבעלי שהיא לא צריכה לבוא, היא בטח תנדנד לי לגבי הילדה ואני אסתדר ובכל זאת היא הגיעה.
כשבתי הגיעה בסביבות 11היא ישר נכנסה למיטה ונרדמה. התעוררה, הקיאה (יותר ליחה מאשר הקאה) וחזרה לישון. היא ישנה כמה שעות עם הפוגות קצרות של עירות. לקראת 16אחרי שאני נכנסתי גם לנוח, חמותי באה אליי בהיסטריה שהילדה בוערת ושאמדוד לה חום.
היה לה 39.6אבל שמתי לב שהיא ישנה עם גרביים והיה לה חם מהשמיכה. מייד חמותי ביקשה שאתן לה אקמול ושזה לא נורמלי שהיא ישנה כל כך הרבה. אני מצידי עניתי ש40מעלות זה לא סוף העולם והגוף מתמודד עם המחלה (כאב לה הגרון) ולישון זה הכי נורמלי בזמן מחלה, ביום יומיים הראשונים. חמותי הלחיצה אותי מאד להתקשר לרופא וכו'. התקשרתי לביקורי בית של רופאים, ביקשתי להתייעץ ושאלתי אם ארבעים מעלות זה דבר שצריך להלחיץ אותי והאם לתת אקמול וכו' וציינתי שהיא הקיאה, הרופאה ענתה שאין צורך להילחץ ולא חייבת לתת אקמול (גם שאלתי את בתי איך היא מרגישה, כואב לה הראש וכו', על מנת לדעת אם היא סובלת או לא, ונראה לי שהיא היתה פשוט קווצ'ית אבל בלי כאב ראש). חמותי, כששמעה את תשובת הרופא פשוט התפוצצה, איזו מן רופאה זו, איזה אחריות היא לוקחת על עצמה, היו מקרים שמארבעים חום הגיעו לבתי חולים ושלא נדע, ושהבן של השכן שלה התחרש בגלל חום גבוה, ושילד אחר קיבל פרכוסים עקב חום גבוה וכו' וכו'. במקביל היא לקחה מגבת ושמה לה כל הזמן על המצח עם מים וחומץ. את זה דווקא אימצתי וגם אני המשכתי לשים לה את הקומפרס של החומץ.
אני לא זוכרת אם הערתי את בתי או שהתעוררה לבד ושאלתי מה שלומה, היא נראתה בדקות הראשונות אפטית משהו, אישונים מוגדלים (כי הסתכלתי לה בעיניים והיא לי?) ולא ענתה לי. מה זה נלחצתי, הלכתי להתעלף, ממש. ניסיתי לשמור שלא אתעלף ולקחתי אותה על הידיים שלי, בעלי כבר הגיע (שעה 19) ואמרתי לו שמייד יזמין אלינו רופא (שכחתי, גם אמא שלי היתה וגם לחצה עליי שאקח אותה לרופא או למר"מ).
לאחר רגעים אחדים בתי ענתה לי ודיברה, (לא זוכרת מתי אבל נתתי לה אקמול וכמובן מצב רוחה השתפר). ביטלנו את ביקור הרופא ולקחנו אותה למחרת לרופא ילדים שלה. היתה לה דלקת בגרון (סטרפטוקוק), (זו הפעם השנייה בחייה, והיא בת שש וחצי).
לא יודעת מה להסיק מהאירוע, רק אני יודעת ש:
א. כל כך נלחצתי, הלכתי להתעלף כשחשבתי שמשהו לא בסדר איתה, ולאחר מחשבה אמרתי לעצמי שכל זה לא היה קורה אילולא הסיפורים המפחידים של חמותי. מצד שני, היש צדק בדבריה? האם הייתי שאננה מדיי? איך לקחתי על עצמי אחריות לא לתת אקמול ורק בלחצה נתתי וזה שיפר את מצב רוחה של בתי. האם סיכנתי אותה?
ב. ילד חולה מן הסתם ישן הרבה וכך הוא מתגבר על המחלה. האם זה לא היה סביר שהיא תישן מ11 בבוקר עד 16-17? זה יותר מדיי? האם היא צריכה אקמול על מנת לצאת מהקווצ'יות?
ג. מתי יודעים שהמצב דחוף?
ד. בעלי התייצב לצד אמו ואמר ששיקול הדעת שלי היה שגוי. הייתי צריכה לתת לה מייד אקמול ואולי גם לקחת אותה במהירות לרופא, כי ידוע על מקרים שנגמרו לא טוב (חיידק טורף וכו').
בקיצור, נשארתי עם טראומה. בפעם הבאה שהחומ יעלה ל-40מעלות נראה לי שאני נותנת לה אקמול.

אני חוזרת עוד פעם לדף הזה , התפתח כאן דיון מענין .
אני חושבת ש:
1) זה לא תמיד ענין של חיים ומוות .
יש מצבים שבהם כל דחיה היא בלתי הפיכה מבחינת מצבו של הילד , אבל לא כולם . עד פה ידוע לכולם .
2) כאמהות אנחנו מבססות את בטחוננו העצמי . זה כלי חשוב מאוד באמהות .בהורות .
3) ילד יודע אם לאמא יש או אין ביטחון עצמי . ומתנהג בהתאם .(לאמא שרועדת מכל משב רוח אפשר לעשות כל מעשה שיגרום לה סוף כל סוף להגיד "עד פה !) .
4) כבר מישהו אמר : שכשהתלמיד מוכן , בא המורה .
לדעתי , שכשהחולה יודע שהוא חולה בא הרופא .
כשהחולה רוצה לעזור לעצמו הוא ישתף פעולה ברצון ובנחישות לטיפול .

לא לכל אחד שיש לו "נורות אדומות " , אני מתיחסת . צריך גם לדעת לנמק , להסביר . אני ממש לא מעונינת שיעירו לי הערות לגבי הבריאות של הילד ויכניסו אותי ואותו לאי -שקט .

ברור שבמחוזותנו (פולניה , אלא מה ) זה ענין של ימות המשיח ...

מסכימה עם [po]אם פי 3[/po]. יש דברים שאנחנו לא רוצים לראות. או לא מצליחים. אני הגעתי עם הבת שלי למצב קריטי, כשהיו המון סימנים מקדימים קודם לכן, שמתי לב לכולם ולא עשיתי כלום.

אה - ושיהיה ברור - מה שכתבתי לא מתכוון ל"תתני אקמול" וכדומה - באלו - אני סומכת ידיי על דברי בשמת במאה אחוז. כן מתייחסת למישהו שמתבונן בילד, ומפנה את תשומת ליבנו (חשוב כמובן גם איך עושים את זה) שמשהו לא נראה בסדר.
חיוורון למשל, זה משהו שקשה להורה שחי עם הילד לראות. בתי הפכה כחולה-אפורה ולא קישרתי את זה לחוסר בברזל, עד שהפנו את תשומת ליבי בגן שהיא מאד עייפה, עד כדי ויתור על פעילויות שהיא אוהבת, כמו טיול (בבית לא הרגשתי את העייפות הזאת) - בדיקת דם אישרה את הנתון, ורק אז קלטתי את שינויי הצבע.
אז לפעמים זו באמת הערה "פולנית", אבל לפעמים גם יש בזה משהו.

[u]בשמת, איפה היית לפני 5 שנים.[/u]
במקום אחר, יקירתי. במקום שאת היית: עם לב אכול, עם "אין עם מי לדבר", עם "להתמודד".

בשמת, איפה היית לפני 5 שנים?!!!! באמת כיום, אחרי שתי בנות, אני כבר אסרטיבית ויודעת איך להתמודד (בדרך כלל) אבל אוסיף לסטטיסטיקה שה"עזרה" מסביב, והדיבורים של המשפחה (סבתא רבא - הילדה נראית חיוורת, אמא- הילדה לא אכלה כלום וכו' ) גרמו לי בעבר למשבר רציני. התמודדתי לבד עם מצב נפשי לא פשוט, ובמיוחד בגלל אותן "נשמות טובות" שפשוט אכלו לי את הלב ובמקום לעזור ולהקל הקשו עליי מאד. אפילו בשלב מסויים חשבתי שאולי יש לי דיכאון לאחר לידה..... צריך עצבים של ברזל או - לגור רחוק...
הכי הרגיז אותי זה שאני יודעת שאני קוראת יותר מהן, יודעת את החדשות האחרונות לגבי מחלות, אכילה וכו', אבל כאילו אין עם מי לדבר... דברים שהשתרשו במשך שנים (כמו לתת אקמול מייד כשיש חום כדי להוריד אותו ולא משנה שהגוף נלחם במחלה דווקא יותר טוב עם חום ועוד ועוד)
אני מתארת לעצמי שאם אז היתה לי נגישות כזו לאתר כזה ולייעוץ/תמיכה כזו לא הייתי מגיעה למשברים כאלה שהגעתי (מֵעבר למשברים הטבעיים של לידת ילד ראשון וכו')
תודה לכן! (())

אני מבינה, ומסכימה.
אבל כל פעם גם שומעת סיפורים על [po]אמא רגועה מדי[/po] ודברים דומים. מכירה מישהי שהיא אשת מקצוע בתחום, ובכל זאת לא ראתה שלבנה יש בעיה אמיתית עד שלב מאוחר יותר (למרות שאמרו לה) ועוד.
גם אני עצמי, ידעתי שלא הכל רגיל עם בני (בכורי), אבל רק לאחר זמן (כשכבר לא היה רלוונטי) הבנתי את עומקה של הבעיה הפוטנציאלית. אצלנו, הכל בסופו של דבר היה בסדר, ולכן טוב שלא הייתי מודעת, אבל זה ממש לא היה ברור. לאנשי המקצוע שעבדו איתו היו נורות אזהרה מהבהבות (עד היום, אחת מהן מתלהבת כשהיא רואה אותו, וטוענת שבחלומות הטובים ביותר שלה היא לא האמינה שיגיע למצב כזה...).
אז אני לא טוענת שמשהו לא בסדר - אין לי שום סיבה לחשוב ככה, במקרה הספציפי.
רק שצריך לשים לב, אם לא מתוך שלילת הלחץ הסביבתי ומתוך העיוורון ההורי שלנו (רוברט היינלין: דמיונות שווא ממלאים לעיתים תפקיד חשוב. דעותיה של האם על יופיים, שכלם, כשורנם וכד' של ילדייה, מונעות ממנה להטביע אותם עם לידתם ( * ) ) אנחנו מפספסים משהו.

( * ) מתוך הספר די זמן לאהבה - שהוא סיפורת/מד"ב. לקרוא בהומור המתאים.

[u]וחמותי כבר יודעת את הטריק הזה, היא יודעת שאני אומרת לה כך רק לרַצות אותה[/u]
D-:
גם על זה מחייכים ואומרים בשלווה: "כן"...
(שלא תהיה לך טעות: אני לא מושלמת ואני לא מצליחה ליישם את העצות שלי כל הזמן ובכל מצב, אבל כל פעם שאני נופלת בפח ולא עושה את מה שאני מציעה כאן, אני "אוכלת אותה"...).

[po]אם פי 3[/po], אין הכוונה לאטימת אוזניים, עיוורון, חרשות והיסגרות.
הכוונה ליצירת תחום הגנה סביב האם, שמאפשר לה שקט ועוצמה.
היא יכולה להקשיב - למען האמת, אמא מודעת, קשובה ואינטואיטיבית [b]תמיד[/b] מקשיבה לכל האחרים, וזו בדיוק הבעיה. זה מערער אותה והיא מטילה ספק בעצמה, ספק [b]לא טוב[/b] ולא נכון.
השאלה כאן היא - איך לשמוע אותם בעזרת מסננים, בעזרת פילטר שמשאיר אותה רגועה, שלא מחליש אותה, שמשדר "להם" את מקומם ומעמדם במובן זה שמאפשר להם לדבר אבל לא להשתלט, להציע בעדינות - לא לפלוש.
הסברתי יותר?

תודה לך בשמת על החיזוקים והפירוט הסבלני שבתשובתך.... אני כבר אסתכל בהפניות
אגב, את התשובה "כן" ולעשות מה שאת רוצה זה אני מזמן מיישמת, וחמותי כבר יודעת את הטריק הזה, היא יודעת שאני אומרת לה כך רק לרַצות אותה...(ולכן אחר כך מגיעים כמה טלפונים לגבי עניין מסויים, בד"כ בריאותי, כדי לבדוק מה קורה...)
אני כל כך שמחה ש"גיליתי" את האתר הזה, באמת אני יוצאת יותר מחוזקת בדברים, מרגישה שהדברים פה הם בראש שלי, ובאמת אפסיק עם בןזוגי לגבי הפניות לכאן (אפילו ניסיתי להפנותו בקשר [po]ליורדים לסיני[/po] ולא הצלחתי...)

[po]אמא לשתיים ועוד אחד[/po]
גם אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת ומרגישה כך.
קראי מה שכתבתי ב- [po]איפה הגברים[/po].

בשמת,
מאמצת את דברייך, נשמע לי טוב ונכון.

מסכימה עם הנאמר, אבל רוצה להשאיר גם פתח לספק: לפעמים דווקא מתוך ההיכרות והאהבה, אנחנו "עיוורים" לגבי הילדים שלנו. לפעמים כדאי שעיניים חיצוניות יעיפו מבט, לראות אם אנחנו לא שבויים באיזו קונספציה שגויה, ומתעלמים מסימני האזהרה.

קראתי אותך וכל כך הזדהיתי, שלא תאמיני (אפילו עם הקטע המעצבן הזה, שכל החכמולוגים קופצים לי עם איזה מידע מסעיר וחדש - בשבילם - רק כדי לגלות שאני כבר יודעת מקודם, וגם יותר מידע, וגם יותר לעומק ולא שטות שטחית מהעיתון).
כבר מאוחר, אני עייפה, אבל אני רוצה להגיד לך רק כמה דברים קטנים:
א. (())
ב. האינטואיציות שלך נכונות. הבעיה היא, שסביבתך, שלא מאמינה בך, מערערת לך את הביטחון בעצמך, מפני שאת זקוקה לאישור, להערכה ולתמיכה.
ג. את הסביבה אינך יכולה לשנות בשום מהלך מודע. רק את עצמך. תמשיכי לקרוא כאן באתר ותמצאי הרבה מאוד פטנטים לשינוי התגובה שלך באופן כזה, שתרגישי אחרת, תשדרי משהו אחר, תגיבי אחרת. הרבה פטנטים לשינוי התגובות שיוצרות בהמשך שינוי בסביבה אפשר למצוא בכל הדפים על הכעס. כמו כן, יש מאמר שלי באתר אחר, [url=http://www.leida.co.il/page.asp?id=99015]להקדים תקשורת אסרטיבית לחיבוק הדוב המשפחתי[/url] .

[u]אני מנסה שבן זוגי יקרא באתר[/u]
ד. ואחרון: אני גיליתי במשך הזמן, שככל שהתאמצתי יותר ש"הוא" יקרא, יכיר, יבוא, יבין וכן הלאה - כך הזמנתי רק התנגדות, אנטי, ריב, והתרחקות. גם איתו וגם עם כל השאר, הדבר היחיד שעוזר הוא לשתוק.
להיות נעימה ונחמדה, לחיות לפי דרכך ואמונתך (ממילא את אחראית על הכל, אז למה בכלל לריב - כמו שאמרת, הוא לא יילך לרופא ואם הוא יקנה את התרופה הוא לא ייתן אותה, אז למה לריב על זה?), ולשתוק.
לא צריך להוכיח לאף אחד שאת "כבר יודעת" ושאת "מכירה את הילדות שלך".
לא צריך להוכיח לאף אחד נקודה.
לא צריך להוכיח.
זה מזמין מאבק כוחות, במיוחד עם הבעל.
לחייך, לחיות בשקט, לפזר אהבה, וכך, גם אם הוא לא יימשך למה שהופך אותך לכל כך רגישה וקשובה, לפחות לא יהיה יותר המאבק הזה.
הערות? ביקורת? הלחצה?
לשתוק ולחייך.
"מה זה, יש לה חום?! את צריכה לקחת אותה לרופא!"
את מחייכת, ועונה: "כן". וזהו. עוד נסיון מהצד השני?
את מחייכת, ועונה: "כן". וזהו.
איך נאמר במשלי: "מענה רך ישיב חימה". מה יגידו לך על תשובה רכה ומסכימה כזאת? ואת, תעשי מה שאת יודעת, ואת יודעת. אני מאמינה לך לחלוטין. את יודעת.

תודה על תשובתך, וזה מה שציפיתי בסתר ליבי לשמוע...
אגב אני מנסה שבן זוגי יקרא באתר זה אבל הוא, נראה לי, פיתח קצת אנטי, כי להרבה דברים יש לי כאילו "גיבוי" מהאתר וזה מרגיז אותו....

אמא לשתיים,
כבר ביום שישי ישבתי וכתבתי לך תשובה ארוכה, אך המחשב החליט דווק אז לשווק חיים...
בכל מקרה, אני עונה לכותרת הקודמת של הדף:
לא !!!! את לא מגלומנית !!! את אמא מפלאה לבנותייך, שמחוברת אליהן באיטואיציות חזקות ובריאות. ברור שלסביבה קשה לקבל את זה ואולי אפילו לבן הזוג שלך. זה לא קל לחיות עם מישהו שכל הזמן צודק או יודע באמת מה יותר טוב להן. לגבי כל שאר הסביבה (סבתות וכו') - הם באמת לא מעניינים אותך. מי שחשוב כאן זה את, בעלך ובנותייך. אוליחשוב שתנסי להסביר לבעלך כל מיני דברים, לא בהכרח בדיוק מתי שהם קורים, אולי קצת אחרי, לנסות להראות לו את הדברים מנקודת מבט אחרת. לנסות לתת לו לקרוא חומר רלבנטי (כמו האתר של באופן טבעי...). ברגע שהוא יבין שאין כאן משחקי שליטה או משחקי "אמא לשתיים" נגד כל העולם וכו' וכו', יהיה לו יור קל לשתף איתך פעולה.
מכל מה שאת מתארת, נשמע שאת מאד מחוברת עם בנותייך ומצליחה לתת להן הורות מאפשרת ולא מלחיצה או משליכת פחדים. אני חושבתשאין דבר טוב מזה !!!
בהצלחה !

אילה, קודם תודה על התשובה הרגישה....
אבל עדיין לא התרציתי.... האם אני לא אחראית? האם זה שאני לא מראה שאני נבהלת מכל דבר הוא חוסר אחריות? האם אי-התייעצות עם רופא, כי אני מכירה את הילדה שלי, ולא רצה איתה על כל שטות לרופא, זה לא בסדר במקרה הקל והזנחה במקרה הגרוע?
ולמה שכתבת אילה, זה בדיוק הענין, לבני הזוג היקרים אין את הזמן הזה, ומצד שני הם מעוניינים שאת היא זו שתלכי ואם הוא כבר הולך, הוא מקסימום יקנה את התרופה, אבל את היא זו שתהיי אחראית לתת את התרופה, כי הוא בטח ישכח או שזה ילך בכח/בסמכותיות (אני - אם היא לא רוצה אני לא אדחוף לה, רק אם זו אנטיביוטיקה שהבנתי שאין כל מנוס מזה). יוצא שהאחריות בסופו של דבר היא עלייך, כי את נמצאת שם במשך היום, והוא מקסימום שואל בטלפון...
(אם אני אומר שמאחר והוא לקח לרופא למשל הוא גם יהיה אחראי על מתן התרופה זה יראה כחלום באספמיה, הוא פשוט שוכח (עשיתי נסיונות עם הזבל, סליחה על ההשוואה, הרבה פעמים הוא שוכח ואני צריכה להזכיר בבוקר לקחת אותו, למרות ש"האחריות" על הפח זבל היא שלו.. אני גם ארוקן את שאר החדרים מהפחים הקטנים, מה שזה בכלל לא יעלה על דעתו...)
ראיתי את הדף [po]מנוחת אחריות[/po] לאחר שפתחתי דף זה, והוא גם דן בעניין מזויות שונות, אני לוקחת ממנו (כבר החלטתי על כך לפני) את זה שצריך לתת אחריות גם למין השני, וזה עובד כמו היצע וביקוש, כשאני אקח פחות אחריות, מישהו אחר יצטרך למלא את המקום החסר, אבל, אני לא רואה איך אפשר "להאציל סמכויות" כשאת נמצאת פיזית במהלך היום עם הילדים ("את" הכוונה לכל אחת מאיתנו). טוב, אני מרגישה שלא על זה רציתי לכתוב וזה אכן שייך לדף שהזכרתי לעיל.

הדף שונה לשם שלמעלה לאחר שבתחילה קראתי לו "האם אני מגלומנית?" כי לבן זוגי יש הרגשה שאני כאילו יודעת כל דבר, או שלכל דבר יש לי תשובה, שלא בהכרח מתאימה לראש שלו, ורציתי לדעת אם זה באמת משהו שבעייתי בי, השליטה הזו, הרצון שהכל ייעשה כמו שאני רוצה, ובין היתר, ההרגשה שכמעט כל מה שקשור בילדות אני יודעת (מה טוב בשבילן, מה הן אוהבות לאכול, מה מעליב אותן וכו' וכו') בקיצר, האם זה קורה גם לכן, או שבאמת יש כאן משהו סובייקטיבי.

אמא לשתיים יקרה ,
את לא לבד ! כל אחת למדה משהו , ניסיון , או תיאוריה . את רוצה את הטוב ביותר לילדייך, אין ספק . תאמיני בזה בעצמך . תחזקי את עצמך עוד יותר בכך שתעמיקי את המידע שברשותך . שתפי עוד אנשים בנסיונך ברפואה אלטרנטיבית והקשיבי לנסיונם של אחרים .
אני חושבת שאין שום הצדקה לקנות תרופות בשביל לא להשתמש . שמרי את המרשם ובררי איפה יש בית מרקחת תורן .
אני אחות במקצועי ,ולכן אלף פעמוני הזהרה מצלצלים בראשי מפני ה"מל פרקטיס " שכאן אני כותבת לך .

נשימה .
אם בן זוגי היקר ואב בני , חושב שצריך לקחת את הילד לרופא , אני לא תמיד מסכימה עם זה . מצד שני חשוב לטפח אחריות אבהית (או סבתאית ) ולכן אני מאפשרת לו להתקשר לקבוע תור , להתארגן עם הילד (לזכור לקחת מסמכים , בגדים להחלפה ,חיתולים וגם שקית לחיתולים - מעניין לדעת שכמה מהרופאי ילדים הקונבנ. לא מעונינים שיזרקו בקליניקה חיתול ואפילו כזה שיש בו פיפי בלבד )... ואז שכבר יראה איך הוא נותן לילד סירופ מטומטם נגד שיעול x4 ביום בלי עזרתך . חוץ מזה שזה עולה 20 ש"ח .

אגב [b]אחריות[/b], אני נתפסת כלא אחראית והלא בטיחותית בבית (מה שלדעתי לא נכון כמובן, זו שאלה של השקפה) והנה אני מוצאת היום דף שממש מתאים לענין: [po]זהירות מובנית אצל תינוקות[/po] ואומרת, וואלה, זה הראש שלי... ובאמת - שתי הילדות אף פעם לא הכניסו משהו קטן לפה, הקטנה כעת למשל אוהבת להחזיק חפצים קטנים כמו סוכריות, כסף, וכו' והיא אף פעם לא מכניסה לפה אלא מבקשת "להחזיק" וחוזרת ואומרת "רק להחזיק". גם הבכורה היתה כזו, אף פעם לא הייתי צריכה לרוץ אחריה ולהוציא לה איזה משהו מסוכן מהפה. הקטנה למשל אוהבת להחזיק אגוזים ושקדים בזמן שאני "טוחנת" לה אותם (אצלי בפה), והיא שואלת עשר פעמים אם אפשר להכניס לפה וכעת היא יודעת שזה מסוכן ולא מכניסים והיא יכולה להסתובב עם זה שעות, עד שזה נהיה דביק ומפורר, אבל לא מכניסה לפה...

טוב, איך להתחיל? לפני שנולדה ביתי הבכורה ידעתי בדיוק מה אני רוצה, איך אלד אותה, איך אניק אותה, איך אחזיק אותה.. . הייתי בלידת האחיין שלי (למרות שלא ילדתי הכניסו אותי כשאמרתי שאם לא אעמוד בזה אני אצא) .
היה לי בטחון במה שאני עושה או אעשה: לא רציתי עזרה, קראתי הרבה עיתונות וספרים, בהמשך התייעצתי בפורומים. לאחר הלידה עשיתי הכל לבד - רחצתי את התינוקת, לא הלכתי לשבועיים לאמא (אני שומעת את הנשים שמייד לאחר הלידה האמא מתייצבת אצלן 24שעות במשך זמן מה או שהן הולכות אליה להתפנק ואפילו לפעמים לא קמות לתינוק אלא האֵם) בקיצור, הרגשתי שאני יודעת, אם זה מאינטואיציה ואם זה מקריאה כמו שכתבתי. אמנם התרגשתי מאד להחזיק, לרחוץ, אבל עשיתי את כל הדברים לבד. במיוחד זכורות לי האמבטיות שעשיתי ביחד עם הקטנה, כשמסביבי נתנו את התינוק לאמא או לדודה שירחצו ואילו אני השתכשכתי איתה במים... ובסיום האמבטיה כמובן לא נעזרתי במישהו שיביא מגבת או יחזיק אותה עד שאני אתנגב וכו', פשוט ה כ ל לבד.
זו כל ההקדמה כדי להסביר שהרגשתי שאני יודעת דברים.
עכשיו פירוט לדוגמאות שבסופן אולי אדע היכן אני עומדת:
דוגמא לייעוץ או דבר מה אחר, שגרמו לי לעקם פרצוף:
חמותי מתקשרת ואומרת לי "מהר מהר תפתחי ערוץ2" כדי לראות שמדברים שם על כך שלא לתת דבש לילד מתחת לגיל שנה. אבל אני יודעת את זה.....
הילדה חולה, יש לה חום, אז מה... אני בפנים מתרגשת אבל לא ממהרת לתת לה אקמול, שוב - "מה את רופאה?" "חום זה דבר מסוכן"..אני לא רצה איתה ישר לרופא, אני מעדיפה שתנוח בבית ולא תצא (במיוחד אם זה יום חורפי וגשום) - "למה את לא ניגשת לרופא"? גיסתי - "טוב, שכחנו שאת רופאה"...
הילדה נמוכה לגילה (ורזונת מאד) - אני לא נלחצת, יודעת שגם אני לא אולסי פרי, אז היא תהיה כמוני, אז מה? (גם אבא שלה לא בדיוק ארוך כמו שרוך), אבל מתחילים שוב הגישושים - "ביררת אצל הרופא?" "היא גדלה בסדר?".. אני מנסה לא להתעצבן ואומרת שהכל בסדר ובסוף.... הולכים למומחה, עושים בדיקות דם (ואני כל כך לא רוצה שידקרו אותה סתם, ואני מרגישה שזה מיותר, אבל יש ל ח צ י ם).
לא אלאה בעוד דוגמאות, אבל הנה שורת המחץ (מבן זוגי) - [b]"הכל את יודעת"[/b] בנימה אירונית (מה שגרם לי לפתוח דף זה).

האם לדעת מה טוב לילד שלך, מה לצפות ממנו (שמעתי ממישהי שאמרה ש"ילדים לא צפויים" או עושים "דברים לא צפויים", אבל לי יש הרגשה שאני כאילו יודעת אותן, שאני יודעת למשל שהיא מחזיקה משהו קטן אבל לא תכניס אותו לפה)
לסמוך עליהן (למרות שאני משקשקת בפנים) זה מוגזם?
זה מצטייר מגלומני לדעת דברים רבים הקשורים בענייני בריאות, תזונה, חינוך וכו'? מה לעשות שאני מתעניינת, קוראת, ורוב הדברים שאומרים לי לא מחדשים לי (דוגמאת הדבש).
לאחר שלמדתי ארומתרפיה, אז בכלל, יישמתי כל מיני דברים על הילדות (למשל בזמן אבעבועות הרוח שהיה להן ולא נתתי להן את המשחה שהרופא נתן, ובעצם, הרבה פעמים כשרופא נותן לי מרשם אני בדרך כלל לא נותנת את התרופה ורק קונה אותה, שיהיה..) , ואני יודעת שבתחום האלטרנטיבי יש הרבה [b]שרלטנות[/b], ועוד יותר גרוע, שיש כאלה שמאמינים למה ש"מוכרים" ללקוח, אבל האם אני מצטיירת ככזו? אני מאמינה בתמציות, לבעלי זה נראה לא מספיק בשביל לטפל בזה.

אני מרגישה שצברתי הרבה נסיון בחיי, הרבה שעות מסך/דף/... אבל אני נמצאת בסביבה, שכל דבר שקורה לילדות צריך ישר לרוץ לרופא, כדי לאשש או בעיקר להפריך, לודא שהכל בסדר. ואני מרגישה עצמי נגררת לזה בעל כרחי ונעלבת קמעה על כך שלא סומכים עליי וההיפך, שמרגישים ש"הנטייה" הזו ( או "הידענות" הזו) היא בעוכרי.