על ידי ב_דחילו* » 28 מאי 2005, 23:48
עברנו להורי, לרגל שיפוצים בבית. יש עם זה כל מיני קשיים. לראות את הורי כבני-אדם כל-כך מקרוב, לכאוב דברים ישנים ולחוות קצת מחדש את חוסר האונים שבילדות, עם חופש מתעתע - אני לא באמת 'שם', בילדות, אבל היא גם לא עוזבת אותי.
אבי, ספק בשעשוע, ספק בחוסר סבלנות ועיפות מיום ארוך פגע בבני. סיומה של השיחה היה שהוא אמר לו 'אתה סתם בנאדם'. ההקשר הכללי יכול היה להתפרש כהומור, אבל בני הגיב בצורה קשה - זרק את עצמו על המיטה וסרב להתנחם. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שסבא הוא האדם שהוא סומך עליו הכי בעולם, ואם הוא אומר עליו שהוא סתם בנאדם הוא כנראה באמת סתם בנאדם.
הבטן התהפכה לי. הרגשתי זעם וחוסר-אונים. בתוך הקושי שמחתי שבני יודע לבטא את רגשותיו כל כך מדויק ויפה. שמחתי גם שהוא זועם ובועט וצועק את עצמו - למרות שהיה לי קשה עם זה. ניחמתי אותו ואמרתי לו שהוא לא סתם, שהוא הילד הנפלא והיקר ביותר בעולם. אבי לקח את זה קשה וניסה להסביר ולהתנצל. אמנם הסבריו היו רציונליים, לוגיים, לשוניים. הוא סיפר לבני על בן-גוריון ועל כך שהוא לא השתמש במילה 'את' בנאומיו, כי ביידיש אין 'את' ועל המילה סתם. הדגשתי לבני שסבא לא התכוון ונתתי לו להסביר. אבל הכעס לי עלה מאוחר יותר, אחרי שכביכול הענינים שכחו.
הכעס עלה בי על אבי, על חוסר התואם ביננו, על דברים שנראים לו מוגזמים ושונים מדרכו, והוא מרשה לעצמו להתיחס אליהם בביטול שגובל בהשמצה. על כך שלא כעסתי עליו.
לקח לי ערב ובוקר והירגע, ועדין קצת כועסת על עצמי שנרגעתי. לא מול אבי, אני לא רוצה לחנך אותו - אבל אני מרגישה שיש לי דרך אחרת, הרבה יותר מכבדת ילדים. אני רוצה לצעוק - אני לא מפנקת אותם, אני מכבדת אותם - אם משהו חשוב להם, אני מאמינה להם, אני לאחושבת שצריך להסית אותם מדרכם בכל פעם כי אחרת הם 'לא ילמדו'. מזל שבבוקר היתה לנו הזדמנות להביע בו אמון, במשהו שחשוב לו.
בסופו של דבר הרגשתי חמלה על אבי, שגדל אחרת וגידל אחרת ואני רוצה להכיל גם אותו, אבל חסרה לי ה'בעיטה' שלי. אבל בעיטה במי?
עברנו להורי, לרגל שיפוצים בבית. יש עם זה כל מיני קשיים. לראות את הורי כבני-אדם כל-כך מקרוב, לכאוב דברים ישנים ולחוות קצת מחדש את חוסר האונים שבילדות, עם חופש מתעתע - אני לא באמת 'שם', בילדות, אבל היא גם לא עוזבת אותי.
אבי, ספק בשעשוע, ספק בחוסר סבלנות ועיפות מיום ארוך פגע בבני. סיומה של השיחה היה שהוא אמר לו 'אתה סתם בנאדם'. ההקשר הכללי יכול היה להתפרש כהומור, אבל בני הגיב בצורה קשה - זרק את עצמו על המיטה וסרב להתנחם. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שסבא הוא האדם שהוא סומך עליו הכי בעולם, ואם הוא אומר עליו שהוא סתם בנאדם הוא כנראה באמת סתם בנאדם.
הבטן התהפכה לי. הרגשתי זעם וחוסר-אונים. בתוך הקושי שמחתי שבני יודע לבטא את רגשותיו כל כך מדויק ויפה. שמחתי גם שהוא זועם ובועט וצועק את עצמו - למרות שהיה לי קשה עם זה. ניחמתי אותו ואמרתי לו שהוא לא סתם, שהוא הילד הנפלא והיקר ביותר בעולם. אבי לקח את זה קשה וניסה להסביר ולהתנצל. אמנם הסבריו היו רציונליים, לוגיים, לשוניים. הוא סיפר לבני על בן-גוריון ועל כך שהוא לא השתמש במילה 'את' בנאומיו, כי ביידיש אין 'את' ועל המילה סתם. הדגשתי לבני שסבא לא התכוון ונתתי לו להסביר. אבל הכעס לי עלה מאוחר יותר, אחרי שכביכול הענינים שכחו.
הכעס עלה בי על אבי, על חוסר התואם ביננו, על דברים שנראים לו מוגזמים ושונים מדרכו, והוא מרשה לעצמו להתיחס אליהם בביטול שגובל בהשמצה. על כך שלא כעסתי עליו.
לקח לי ערב ובוקר והירגע, ועדין קצת כועסת על עצמי שנרגעתי. לא מול אבי, אני לא רוצה לחנך אותו - אבל אני מרגישה שיש לי דרך אחרת, הרבה יותר מכבדת ילדים. אני רוצה לצעוק - אני לא מפנקת אותם, אני מכבדת אותם - אם משהו חשוב להם, אני מאמינה להם, אני לאחושבת שצריך להסית אותם מדרכם בכל פעם כי אחרת הם 'לא ילמדו'. מזל שבבוקר היתה לנו הזדמנות להביע בו אמון, במשהו שחשוב לו.
בסופו של דבר הרגשתי חמלה על אבי, שגדל אחרת וגידל אחרת ואני רוצה להכיל גם אותו, אבל חסרה לי ה'בעיטה' שלי. אבל בעיטה במי?