מהם הגבולות המתאימים להורים להתערב בכתיבה חזותית של ילדים ומהם הפעולות המתאימות להם כדי לסייע לילדים לפתח את מיומנות הכתיבה החזותית בצורה עצמאית?

[u]צווחני-נרגז שנולד אצלי בגיל 12-13 ונשאר אצלי עדיין[/u]
סיפור חיי.

לא קראו לי אז באתי.
ואם אני לא אגיד - מה יהיה? הרי אתן לא מסוגלות לתפקד בלי שאני אתן לכן הוראות! טוב לא הוראות הנחיות, טוב לא הנחיות, המלצות. העיקר שתעשו מה שאני אומרת.

[u]היא ריססה עם חומר חריף איזה משהו בחדר בו התארחתי.[/u]

עכשיו זה בטוח שאנחנו מדברים על אמא שלי...

קיי 300 שלם היא מסוגלת לרסס לנו בחדר כשאנחנו מגיעים להתארח כדי שחס וחלילה לא יהיו יתושים

[u]לעיתים נדמה לי שגם אם אגור במנזר בטיבט עשרים שנה, אשלים עם האם הפנימית והילדה הפנימית שבי, ואחזור צחה ומזוככת ארצה- תוך עשרים דקות (שניות?) מרגע שאפגוש את אמא שלי- הקול הזה יחזור...[/u]

מזדהה כל-כך.

התקופה האחרונה חלשה אצלי, עייפות, פיזור, וככה.
בביקור אצל אמא שלי, מתוך רצון טוב שיהיה לי נקי, היא ריססה עם חומר חריף איזה משהו בחדר בו התארחתי. ביקשתי ממנה שתפסיק כי זה חומר מחניק ורעיל.
יצאתי מהחדר לארגן משהו בהנחה שהיא תרפה, אלא שהיא בשלה. כשחזרתי והיא עדיין בשלה, צעקתי ממש בחוסר אונים-
תפסיקי כבר, את לא יודעת להקשיב למה שאני מבקשת? למה את חייבת לעשות הכל בידיוק איך ומתי שמתאים רק לך?
והיא עדיין בשלה- מה קרה? אני רק רוצה שיהיה לך נקי. מה יש לך, יאללה... איזה התנהגות! ויוצאת מהחדר נעלבת.
ככה.
חשבתי שאני חותכת ורידים.

[u]אם היה אפשר לענות לאמא בקול כזה אז כל הבעיות היו נפתרות[/u]
אפשר.
אבל זה דורש [b]אימונים[/b].
אימונים ותירגולים רבים-רבים.
זו הסיבה שתיארתי את הדיאלוג בדף הזה, וגם תיארתי את הטון הרצוי.

אף אחד לא טוען שאנחנו מסוגלים לעשות את זה בעצמנו, בלי שום הדרכה.

גם אף אחד לא טוען שנוכל לעשות את זה בניסיון הראשון.
בדרך כלל עוברות כמה שנים שבהן "אני רוצה לענות ככה אבל איכשהו כל פעם זה לא יוצא לי",
אחרי זה כמה שנים שבהן את נזכרת באמצע אבל לא מוצאת את הקול שלך (רק חושבת על מה שהיית יכולה לעשות, תוך כדי טון-צווחני-נרגז),
ורק אחרי זה קורה מדי פעם שאת נזכרת בטון הנכון תוך כדי שיחה ומצליחה פעם ראשונה אחרי עשר שנות תירגול - להגיד משפט אחד כמו שצריך!
התהליך מובן? (-;

אגב, התהליך לא נעזר בהתנתקות למנזר טיבטי. אין שם אפשרות לתרגל! התירגול הוא לב העניין.
אה, ואחרי עשרים שנות תירגול פחות או יותר, כשאת כולך נכונה-ומזומנה להגיב סוף סוף כראוי - מה עושה אמא שלך? באה אלייך ומתנהגת בנחמדות ולא נותנת לך אפילו הזדמנות אחת קלה שבקלות להוכיח את לימודייך! 0-:

אבל אם תמשיכי להתנגד ותגידי שאין סיכוי שאי פעם תצליחי, אזי אין כל ספק שאין לך סיכוי P-:

[u]בטון אנתרופולוגי ואמפתי כאחד[/u]

אם היה אפשר לענות לאמא בקול כזה אז כל הבעיות היו נפתרות. הבעיה היא שבד"כ התערבויות של אמא מהסוג שמתוארות בעמוד הזה מוציאות ממני טון צווחני-נרגז שנולד אצלי בגיל 12-13 ונשאר אצלי עדיין, שמור במיוחד לאמא שלי. משהו מסוג ה אמא-די-אני-כבר-לא חלק-ממך-אני-ישות-בפני-עצמי (להקריא בטונים עולים ויורדים). איך זה יכול להיות שבגיל 37 אמא שלי עדיין מצליחה להפחיד אותי שאני אבלע בתוכה?
לעיתים נדמה לי שגם אם אגור במנזר בטיבט עשרים שנה, אשלים עם האם הפנימית והילדה הפנימית שבי, ואחזור צחה ומזוככת ארצה- תוך עשרים דקות (שניות?) מרגע שאפגוש את אמא שלי- הקול הזה יחזור...

[u]אשמח לשמוע עצות איך להתאפס.[/u]
יש על זה דווקא הרבה דפים באתר, וכאילו להכעיס, שכחתי את כולם!
אולי תחפשי דפים עם המלה "כעס" בכותרת, יש כמה.
ויש עוד.
אגב, [po]פרחי באך[/po] ו [po]הגדרות פרחי באך[/po] טובים לאיפוס.

מא, תודה על
[u]איזו מקסימה אמא שלך[/u]
אני יודעת עמוק בלב שהיא כזאת , אבל לפעמים קשה להבחין בכך...

[u]היא כל הזמן לא שולטת בעצמה... אבל אני צריכה להיות בשליטה מלאה כי כשמעירים לה היא נעלבת.[/u]
:-D
בדיוק בדיוק.
כנראה באמת לכולנו אותה אמא.

[u]וכל פעם שאני לא מאופסת, הדם החם שלי רותח, אני לא מפוקסת, הופ - העולם "תוקע" לי ואני נכנסת לתגובתיות ושוכחת את כל העצות הטובות...[/u]
אשמח לשמוע עצות איך להתאפס.

[u][po]אום אל קיצקיצ[/po], חזקי ואמצי![/u]

_[po]אום אל קיצקיצ[/po], חזקי ואמצי! אני מתארת לעצמי שזו הרגשה איומה, ואני לא יודעת איזה דבר חכם ומעודד יש לי לומר,
אבל אני חייבת להביע הערצה כלפי היכולת שלך לדבר ככה עם אבא שלך (בפתיחות ובבטחון)!!
אני מקווה שזה בכל זאת קצת מנחם שאת יודעת שברור לו שאת יודעת מה את עושה, ואת שלמה ובטוחה עם זה,
אפילו שזה לא מוצא חן בעיניו. אז אולי הוא לא אוהב את הדרך שבה את מגדלת את הילדה שלך,
אבל זה נראה כאילו הוא מבין שזו דרך עצמאית שלך ואין לו מה לנסות ולהתערב או לשנות... זה גם משהו, לא? בהחלט מעורר קנאה.._
(()) @}

[u]האם כולכן בטוחות שהילדים שלכן לא מרגישים כבר עכשיו בדיוק כמו שאתן מרגישות כלפי האמהות שלכן?[/u]
בעצם זה מה שרציתי להגיד :-) תמיד נדחפנו, אבל בגיל מסויים נשאר בעיקר זה.

וואו, זו הפעם הראשונה שאני נתקלת במקרה של "אולי עדיף לשתוק וזהו"..
[po]אום אל קיצקיצ[/po], חזקי ואמצי! אני מתארת לעצמי שזו הרגשה איומה, ואני לא יודעת איזה דבר חכם ומעודד יש לי לומר,
אבל אני חייבת להביע הערצה כלפי היכולת שלך לדבר ככה עם אבא שלך (בפתיחות ובבטחון)!!
אני מקווה שזה בכל זאת קצת מנחם שאת יודעת שברור לו שאת יודעת מה את עושה, ואת שלמה ובטוחה עם זה,
אפילו שזה לא מוצא חן בעיניו. אז אולי הוא לא אוהב את הדרך שבה את מגדלת את הילדה שלך,
אבל זה נראה כאילו הוא מבין שזו דרך עצמאית שלך ואין לו מה לנסות ולהתערב או לשנות... זה גם משהו, לא? בהחלט מעורר קנאה..

אני ברשותכם רוצה לשתף דוקא במשהו עצוב. שיחה עם אבא שלי היום בעקבות הכתבה במוסף של ידיעות על הזוג התל אביבי עם הלידת בית שהסרט שלהם מציג בסינמטק השבוע.
הוא: נו קראת?
אני: לא, אתה?
הוא: כן. דוקא הכתבה היתה אוהדת, אבל הם זוג טומטומים. מגדלים את הילדה שלהם בדיוק כמוכם.
אני: אז אתה אומר שגם אנחנו טומטומים.
הוא: בכל מה שקשור לגדול של הילדה אתם הרבה יותר גרוע מזה, אבל אני לא רוצה להשתמש במילים כדי לתאר מה אני חושב על זה.
אני: בוא נפרוט את זה לפרוטות. מה בדיוק מפריע לך?
הוא: עזבי, לא רוצה. הרי על כל דבר יש לך מה לענות.
אני: אם יש לי מה לענות סימן שהושקעה מחשבה בכל דבר.
הוא: עזבי.
אני: להשאיר את הדברים ככה זה עוד יותר גרוע.
הוא: מצידי שישאר ככה, בגרוע.
וכך הסתיימה השיחה. זה היה ממש ממש לא משעשע. אפילו השאיר מחנק בגרון. שאבא שלי יחשוב עלי דברים נוראיים?!

[u]יפה. קל לדבר, קשה לעשות בזמן אמת. במיוחד אם יש לבת דם חם כמו שיש לי.[/u]
מוכרחה מוכרחה מוכרחה לספר לכם מה קרה היום:

א. הכנתי את עצמי להשתמש בזה עם אמא שלי. ואז אמא שלי באה, ולשם שינוי לא אמרה שום דבר מהסוג הזה! היתה במצב רוח נחמד, לא נתנה לי שום הזדמנות לנצל את החלטתי הנחושה לבצע בזמן אמת!
מה אני אגיד לכם, ככה עובדות האנרגיות! כל פעם, כל פעם העולם מוכיח לי! כשאני מוכנה ומזומנה, מפוקסת וברורה - העולם מתנהג איך שמתאים לי!
וכל פעם שאני לא מאופסת, הדם החם שלי רותח, אני לא מפוקסת, הופ - העולם "תוקע" לי ואני נכנסת לתגובתיות ושוכחת את כל העצות הטובות...

ב. ברגע אחד מסוים אמא שלי ניסתה לפצוח בסיפור "מעצבן" מהסוג שמתיש אותי (אבל לא קשור אלי או למשפחה בכלל). אמרתי מייד: עצרי! אני לא רוצה לשמוע! היא כרגיל המשיכה, ואני חזרתי: עצרי! אני לא מסוגלת לשמוע! תסתכלי לי בעיניים! אין לי כוח לזה!
והיא באמת הפסיקה. בלי תלונות.
(אצלי זה פשוט שודד אנרגיות. והקטע עם הלהסתכל בעיניים - משהו שהבנתי שהופך את המלים שאני אומרת לחומר שנכנס למי שאני מדברת איתו, לא עובר ליד האוזן וזוכה להתעלמות).

_אמא שלי: "אני יודעת שאת מסתדרת בלעדיי אבל את חושבת שאני שולטת על מה שאני אומרת?"
אני: "אבל גם אני צד" תרגום: נמאס לי!!!
אמא: "אני אומרת ואת לא חייבת להתייחס, אבל אני לא יכולה בלי להגיד, את לא מבינה שזה בלתי נשלט?"_

שיבולת,
איזו מקסימה אמא שלך :-)
גם אמא שלי אומרת את זה בסוף.
מכניס את הדברים לפרופורציה ושם אותי במקום של הזדהות.

_אז מה עושים?
הסבתא: למה היא.....?!
האמא (הבת של הסבתא)(קובעת עובדה בנחת): מפריע לך שהיא...
הסבתא: בלה בלה בלה בלה בלה
האמא (בטון אנתרופולוגי ואמפתי כאחד): אהה.
איך מבטאים את האהה?
זה צריך להישמע משהו כמו:
הקשבתי לך, הבנתי את מצוקתך הקשה, אני באמת ובתמים מבינה שבשבט ה(שם פרטי שם משפחה -ים, לדוגמא: הבלה ליפשיצים, המזל עמרנים, הרינה שפיראים) זו מצוקה קשה מנשוא, זה אכן נתון אנתרופולוגי מעניין שמשך את תשומת לבי, ואני מכירה בו, אבל מעבר לזה אני מאמינה שזה לא יהיה נבון מצדי להוסיף אף מלה.
את כל זה צריך לדחוס ב"אהה".
ולא להוסיף אף מלה!
אותו דבר בשלב הבא:
הסבתא: למה היא... (הבא בתור)?!
האמא (חוזרת לתרגולת): מפריע לך ש...
הסבתא: (לא חשוב מה היא אומרת)
האמא: אהה.
בשלב הבא, שיכול להופיע מייד או לאחר ניסוי אחד שלא הפיק את התוצאה המבוקשת (התוצאה המבוקשת: התגוננות/התקפה של האם-הבת, שמעידות על רגשי אשמה, ולכן נחוצות כאוויר לנשימה לסבתא).
אם אין רגשי אשמה כשלוחצים על הכפתור - הסבתא מתחילה להיחנק.
אז מה היא עושה בשלב הבא?_
יפה. קל לדבר, קשה לעשות בזמן אמת. במיוחד אם יש לבת דם חם כמו שיש לי.

[u]זה באמת אמיתי?[/u]
לחלוטין.

אבל 'תאמת? עודד צודק. גם אני נדחפת. כבר שמעתי "אני לא רוצה לספר לך" (אז מה אם אחרי חצי דקה/שעה סיפרו לי?)

בטוח יש אמהות בשמות האלה. תירגעו, אין קשר למישהי אמיתית.

[u]הבלה ליפשיצים, המזל עמרנים, הרינה שפיראים[/u]
את מכירה את רינה שפירא?

ורק לי לא היה מובן מאליו שמדובר באמהות שלנו ולא בנו?
אמא שלי לעולם לא נדחפת לחיי. כל המשפטים מעלי אני מכירה מבדיחות, לא מהחיים. (זה באמת אמיתי?)

[u]האם כולכן בטוחות שהילדים שלכן לא מרגישים כבר עכשיו בדיוק כמו שאתן מרגישות כלפי האמהות שלכן?[/u]
אני בטוחה.
רואים לפי התגובה של הילדים...

לפי השם של הדף ידעתי שזה יהיה מצויין! :-D

תיאורים נחמדים ומצחיקים...
אבל:
האם כולכן בטוחות שהילדים שלכן לא מרגישים כבר עכשיו בדיוק כמו שאתן מרגישות כלפי האמהות שלכן?
(לא צריך לחכות ל-[u]איזו נודניקית אני אהיה כשהקטנות שלי יהיו אמהות[/u]

אני בטוח שכולנו כהורים נתפסים כנדחפים במידה זו או אחרת. רבים מאיתנו מנסים למתן את זה עד כמה שניתן, אבל אני משוכנע שזה לא משנה כמה ננסה - אנחנו עדיין נדחפים. ואני לא מדבר רק על דברים שנתפסים אצלנו בגדר חינוך (ובעיניי הילדים הם נידנוד) אלא גם סתם ככה, שאנחנו נדחפים לילדים שלנו באמצע החיים (דוגמא: התינוק מתעניין באיזה צעצוע, פתאום בא הורה ומחליט לנגב לו את האף הנוזל. איזה נדחף!)

_סבתא לאמא של נכדה מתבגרת: למה היא לא מסורקת?
אמא: לא יודעת תשאלי אותה
סבתא: אבל איך נתת לה לצאת ככה מהבית
אמא: לא נתתי היא יצאה לבד
סבתא: למה את לא עושה עם זה משהו?
אמא: (מעוצבנת) היא כבר מספיק גדולה להסתרק לבד
סבתא: מפריע לי שהיא לא מסורקת
אמא: (עוד יותר מעוצבנת) אז תגידי לה שתסתרק מה את רוצה ממני?_
אני סוף סוף לומדת איך באמת מנהלים דיאלוגים כאלה.
ומה באמת צריך לענות.
נשבעת שאני כבר אתחיל לתרגל היום! ברגע שאמא שלי תגיע! ובתנאי שאני אזכור בזמן אמת, בלי נדר! D-:

אז מה עושים?
הסבתא: למה היא.....?!
האמא (הבת של הסבתא)(קובעת עובדה בנחת): מפריע לך שהיא...
הסבתא: בלה בלה בלה בלה בלה
האמא (בטון אנתרופולוגי ואמפתי כאחד): אהה.

איך מבטאים את האהה?
זה צריך להישמע משהו כמו:
הקשבתי לך, הבנתי את מצוקתך הקשה, אני באמת ובתמים מבינה שבשבט ה(שם פרטי שם משפחה -ים, לדוגמא: הבלה ליפשיצים, המזל עמרנים, הרינה שפיראים) זו מצוקה קשה מנשוא, זה אכן נתון אנתרופולוגי מעניין שמשך את תשומת לבי, ואני מכירה בו, אבל מעבר לזה אני מאמינה שזה לא יהיה נבון מצדי להוסיף אף מלה.
את כל זה צריך לדחוס ב"אהה".
ולא להוסיף אף מלה!
אותו דבר בשלב הבא:
הסבתא: למה היא... (הבא בתור)?!
האמא (חוזרת לתרגולת): מפריע לך ש...
הסבתא: (לא חשוב מה היא אומרת)
האמא: אהה.

בשלב הבא, שיכול להופיע מייד או לאחר ניסוי אחד שלא הפיק את התוצאה המבוקשת (התוצאה המבוקשת: התגוננות/התקפה של האם-הבת, שמעידות על רגשי אשמה, ולכן נחוצות כאוויר לנשימה לסבתא).
אם אין רגשי אשמה כשלוחצים על הכפתור - הסבתא מתחילה להיחנק.

אז מה היא עושה בשלב הבא?
הסבתא: אי אפשר לדבר איתך על כלום? / כבר אי אפשר להגיד לך כלום?
תשובה: אפשר לדבר, ברצון. להעביר ביקורת - אי אפשר.
(יש עוד הרבה אפשרויות)

[u]"הלבשת אותו ארוך?"[/u]

חחחחח. לי יש תמיד תחושה שכשאומרים לי כזה דבר (אין לי ילדים עדיין אבל משהו בסגנון), זו סוג של השבתת שמחה. מעצבן מאוד. מצחיק לקרוא אצל מישהו אחר אבל כשזה קורה אצלי זה מדליק אותי. (במובן השלילי של המלה).

[u]תזכירו לי למה הדף הזה לא המשך ישיר של [po]פולניות כאן ועכשיו[/po] ? או של [po]חמותי ואני[/po] ?[/u]
למה הוא צריך להיות המשך ישיר? למה תמיד כשפותחים כאן דף חדש מיד יש מי שצץ ומבטל את חשיבות קיומו או רוצה לאחד אותו עם דף אחר?
let it be

מה יש להגיד - אני כבר מבינה איזו נודניקית אני אהיה כשהקטנות שלי יהיו אמהות :-)
נראה לי שזה תחליף לחיבוק-מגע-אהבה מפני שיש איזו חומת מגע בגיל מסויים בין אמהות לבנותיהן ואמהות נורא רוצות להראות שהן אוהבות אז הן מנדנדות במקום.

(: אהבתי את הדף

סבתא לאמא של נכדה מתבגרת: למה היא לא מסורקת?
אמא: לא יודעת תשאלי אותה
סבתא: אבל איך נתת לה לצאת ככה מהבית
אמא: לא נתתי היא יצאה לבד
סבתא: למה את לא עושה עם זה משהו?
אמא: (מעוצבנת) היא כבר מספיק גדולה להסתרק לבד
סבתא: מפריע לי שהיא לא מסורקת
אמא: (עוד יותר מעוצבנת) אז תגידי לה שתסתרק מה את רוצה ממני?


נ.ב אחרי שהסתיימה סאגת הסירוק זה מתחיל מחדש עם, למה היא יחפה?

[u]היא דווקא נשמעת מאוד פולנית.[/u]
הדף הוא על הורים, בעיקר אמא, נדחפים. פולניות זה כל קרציה שהיא, לאו דווקא אמא.

[u]"הלבשת אותו ארוך?"[/u] שימי לו גרביים!
[u]אם לסכם את רשימת הנושאים שהופכים אותי לאמא בעייתית מאד, מבחינתה.[/u] גמני

[u]תזכירו לי למה הדף הזה לא המשך ישיר של [po]פולניות כאן ועכשיו[/po] ? או של [po]חמותי ואני[/po] ?[/u]
א.כי היא לא פולנית
ב. כי היא [b]אמא שלי[/b] ולא חמותי.

עכשיו הבנתי, (-:

[u]לא הבנתי...[/u]

שיבולת,

כל מה שכתבו פה פשוט נשמע כל כך דומה ומוכר, שבאמת התחושה היא שלכולנו יש את אותה האמא..
וכשכתבת
[u]היא סבתא מעולה[/u]
גם זה היה תיאור מדוייק של אמא שלי, אז הרשיתי לעצמי להצטרף...


[u]"הלבשת אותו ארוך?"[/u]
למשל.

סירוק, ניקיון, ביגוד מתאים לעונה (והעונה היא תמיד חורף, כמובן), אוכל (כלומר העובדה שיש להם אפשרות בחירה לגבי כמויות האוכל שהם מכניסים לפה)- אם לסכם את רשימת הנושאים שהופכים אותי לאמא בעייתית מאד, מבחינתה.

_היא סבתא מעולה
בהנחה שאנחנו מדברות כולנו על אותה אחת,
אז כן. בהחלט._
לא הבנתי...
התכוונתי שאמא שלי היא סבתא מעולה. אמא שלכם- אין לי מושג...
בכל אופן,
[u]"הלבשת אותו ארוך?"[/u]
זה משפט קלאסי של אמא שלי!

_היא סבתא מעולה
בהנחה שאנחנו מדברות כולנו על אותה אחת,
אז כן. בהחלט._
אז מה, זה לא סותר :-)

אני: "היום בילינו נהדר אני וקטינא, הלכנו ל... ופגשנו את.. ועשינו... ואכלנו... והוא כל כך נהנה".
היא: "הלבשת אותו ארוך?"

[u]זה ה תרגיל הכי טוב למצוא סליחה בליבנו. יש נדמה לי דף על בירון קיטי פה.[/u]
אכן אני עכשיו בעיניין של ביירון קייטי :-)
מן הסתם הפנמתי משהו...
[u]<אבל לא יקחו לנו את כיף הקיטורים>[/u] אין מצב !

[u]תמר?? נראה לי שיש לנו אותה אמא[/u]
פריחה, פעם כשכתבת בלוג כבר סיכמנו שאת אחותי האבודה. באמת אולי תחזרי לכתוב?

טרי טרי:
אני שמה את הפיצפונת בקובבה.
אמשלי (שמעולם לא לבשה מנשא) שולחת יד לקשור לי שם משו.
"אמא עזבי, זה בסדר"
טוב. תוקעת יד לסדר לפיצפונת את הראש.
"אמא עזבי, זה בסדר"
טוב. דוחפת מלמטה את הגב של פיצפונת לעזור לי להרים אותה
"אמא עזבי נו!!"

מיותר לציין כי משומה הפעם הפיצפונת לא נרגעה במנשא?


[u]מצחיק,זה בדיוק הטענה הסמויה שלי אליה[/u]
זה [b]ה[/b] תרגיל הכי טוב למצוא סליחה בליבנו. יש נדמה לי דף על בירון קיטי פה.

<אבל לא יקחו לנו את כיף הקיטורים>

[u]היא סבתא מעולה[/u]

בהנחה שאנחנו מדברות כולנו על אותה אחת,
אז כן. בהחלט.

חכו חכו, מה שהילדים שלנו יגידו עלינו.....

חחחחחחח הרגתן אותי. אצלנו זה עוד הרבה, הרבה יותר גרוע. אמא שלי מכריחה את כלתה לנפות ולזרוק דברים מהבית. נכון שהבית של הכלה נראה כמו מזבלה (לא כמו בתוכניות של ה-BBC, אבל אם ניתן לזה כמה שנים זה יהיה) ואמא שלי לא יכולה לסבול את זה (הם גרים מאוד קרוב), אבל בכל זאת.

"מה,ככה יצאת מהבית???"
"טוב שאני לא גרה לידך..."- באמת טוב :-)

[list]
[*] "הילד בחוץ יחף"
[*] אני יודעת, הוא אוהב ללכת יחף
[*] "יכול להכנס לו משהו לרגל,מי יודע איזה נחשים מסתובבים עכשיו בחוץ"
[/list]

אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד....
אבל זה גורם לי להרגיש כל כך קטנונית.
<מצחיק,זה בדיוק הטענה הסמויה שלי אליה...>

כל פעם שאני מוציאה/ מכניסה את התינוקת לאוטו בנוכחותה:
"הראש, הראש" - תרגום: אל תדפקי לתינוקת את הראש
אתמול אמרתי לה: "אמא, מה אני עושה בלעדיך? כל פעם שאני נוסעת ואת לא נמצאת?"
ברגע הראשון היא לא הבינה...
אמרתי לה "כשאת לא איתי, כל פעם **** דופקת את הראש בדלת"
אמא שלי: "אני יודעת שאת מסתדרת בלעדיי אבל את חושבת שאני שולטת על מה שאני אומרת?"
אני: "אבל גם אני צד" תרגום: נמאס לי!!!
אמא: "אני אומרת ואת לא חייבת להתייחס, אבל אני לא יכולה בלי להגיד, את לא מבינה שזה בלתי נשלט?"

***
היא כל הזמן לא שולטת בעצמה... אבל אני צריכה להיות בשליטה מלאה כי כשמעירים [b]לה[/b] היא נעלבת.

***

תודה על האפשרות לפרוק

היא סבתא מעולה

" אז אני מבינה שעם עגילים את לא הולכת יותר ??? "

(מה זה, לכולנו פה יש אותה אמא? או שלאמא שלי יש עוד ילדים ואני לא ידעתי ??? )

[u]איך היא באה כל יום אלי הביתה(??!!) מקפלת כביסה(???) מסדרת את כל הבית(??),[/u]
פעם הבאה שהיא באה תניחי לפניה ערימת כביסה (שתכיני בעוד מועד) ואימרי לה שמעתי מפניה שאת כל הזמן עוזרת לנו עם הכביסה שתדעי שאני מאוד מעריכה אתזה .
אמא י :למה לא שמת איזה תכשיט משהו ציבעוני
אני : אמא אני אוהבת ללבוש רק שחור , או אפור .והתיק שובר את זה.
אמא: טוב אבל תכשיט שרשרת משהו ... קצת ציבעוני.
אני :...
אמא :צעיף צבעוני ...תכשיט... משהו ...
אחרי השתיקה.
אמא : למה לא הסתרקת?
אני : לא מסרקים תלתלים
אמא: אבל זה נראה לא מסורק
אני : כן קוראים לזה תלתלים
אמא : אבל יכולת להסתרק ,יש לך שיער כל כך יפה .
אני : כן במקום תכשיט :-)

פעם, אמא שלי נשארה ערב בייביסיטר. כשחזרנו נשארנו פעורי פה בפתח הבית.
אמא שלי עיצבה מחדש את כל הסלון. הזיזה ספות, שינתה תמונות, העבירה אגרטלים ....
" סתם, היה לי משעמם"
היא לא הבינה על מה אני כועסת, "את בכלל צריכה להגיד תודה"
תודה, תודה רבה.

או שהייתי מתחילה להציק לה כל הזמן שתלך להסתרק.

[u]אמא: "שתסתרקי קצת"[/u]
אני חושבת שהייתי אומרת לה"תכף"

תמר?? נראה לי שיש לנו אותה אמא. אמא שלי מספרת לכולם איך היא באה כל יום אלי הביתה(??!!) מקפלת כביסה(???) מסדרת את כל הבית(??), כל פעם מישהו אחר במשפחה מספר לי את זה, ואני פשוט לא יודעת מה לומר.למותר לציין שמעולם לא קיפלה אצלי כביסה בבית.

[u]אפשר לחשוב מה אמרתי[/u]
וואו...חשבתי שרק אני שומעת את זה...

מיטה, את כותבת נורא יפה.

לאמא שלי יש את הטיעון המנצח "אפשר לחשוב מה אמרתי, אני לא אמרתי שום דבר כזה, [b]זו את רגישה מידי[/b] "

ואמא שלי אומרת - "זו לא אשמתי שאני נודניק. זו אשמתכם. לא נולדתי נודניק. אם הייתם מקשיבים בפעם הראשונה לא הייתי נעשית כזו."

אמא: "תסתרקי קצת"
אני"...
אמא: "מיטה.."
אני: מה.
אמא: "קחי מסרק, תסתרקי"
אני: (רודפת אחרי תינוקת שמנסה בכוח לטפס על כוננית ובמקביל מנסה לרסן את אחיה הפעוט שמנסה לדחוף לה צעצוע לאוזן)
אמא: "מיטה, מה את אומרת?"
אני: (בטון מעוצבן) "מה, אמא? על מה?"
אמא: "שתסתרקי קצת"
אני: [b]תרדי ממני כבר, נו![/b]

עכשיו כמה הערות לנושא:
[list=1]
[*] אני לא מתגאה בעצמי על זה, ממש לא.
[*] יש לי תלתלים ארוכים וסבוכים ומאז גיל 18 בערך אני לא מסתרקת. אף פעם (חוץ מבמקלחת עם ערימות של מרכך sls). והיא יודעת את זה.
[*] אני באמת לא מבינה מאיפה מגיעים לה הרעיונות האלה לראש. אני בת 34 כבר.
[*] היא מחרפנת אותי כמו שאף אחד לא. שוב, אני לא מתגאה בעצמי על זה. להיפך.
[*] האיש נעלב השבוע כשאמרתי לו את 3. הוא טוען שהוא תמיד חשב שהתפקיד הזה שמור רק בשבילו.
[*] יש לי נטייה כשמנדנדים לי לא לשמוע. זה לא פעולה אקטיבית. אני פשוט לא שומעת. רצף המלל איכשהו עובר לידי, בזרימה רכה, בלי להיכנס לטריטוריה המוחית שלי. הבנתי שזה ככה אצלי רק כשהאיש העיר לי על זה פעם, אחרי ששבע פעמים הוא חזר על אותה שאלה ולא קיבל שום התיחסות. עד אז לא שמתי לב לזה בכלל. היום אני חושבת שזו היתה הדרך היחידה לשרוד את הניג'וס הבלתי פוסק שלה.
[*] אמא שלי היא אישה בת 59 שחיה את כל חייה בסביבה שתופסת את הנשים כמיעוט חסר זכויות וחסר כוח. הנידנוד הוא כוחו של החלש. ועל זה מתלבש עניין די בסיסי של ביצה ותרנגולת ; היא רגילה לזה שכשהיא אומרת, אף אחד לא מקשיב באמת. אז היא אומרת שוב. ושוב. ושוב. בסופו של דבר הנבואה מתגשמת והאזניים נאטמות.
[*] מצד שני אולי היא סתם רק סורית (שזה, כידוע, הגרסה המזרחית של פולניה)
[*] ועל כל הדיון הקטן הזה היא בטח היתה אומרת- באיזה שטויות את מתעסקת. תאכלי משהו. לא אכלת כל היום.
[*] תאכלי משהו, נו.
[/list]

אופס... זו הסבתא שלי בתגובה מעלי.

"אני מתערבת? אני???"

לא, את רק אומרת את דעתך המוצקה ומצליחה לגרום אי נעימות למי שלא מתנהל לפי מחשבותיך.

היום, ויכוח עם אמא שלי. "את צריכה לשים סומק, את חיוורת, נראית חולנית" (זה הצבע הטבעי שלי). אני: "לא רוצה, זה מפריע לי" אמא שלי: "מה מפריע לך? זה לא בעיניים" אני: "לא אוהבת שכשאני נוגעת בעצמי מגלה סימנים של צבע על היד, צריכה להיזהר כל הזמן". אמא שלי: "תעשי מה שאת רוצה" אני: "זה בדיוק מה שאני אעשה".

[sub]ראו גם: [po]דברים שאמא אמרה לי[/po][/sub]